מה למדתי משגב הראל שהסכים להיות 'שפן הניסויים' של החיסון

מה למדתי משגב הראל שהסכים להיות 'שפן הניסויים' של החיסון

יעקב א. לוסטיגמן

 

אחד הרגעים המרגשים של השנה האחרונה היה כשבחור בשם שגב הראל,

התנדב להיות האדם הראשון שמקבל את החיסון הישראלי לקורונה, בשלב

הראשון של הניסוי. הוא בעצם הסכים לסכן את עצמו כדי לסייע בפיתוח החיסון

ולאפשר למדענים להתקדם ולהציל בעזרת ה' את חייהם של אנשים רבים בזכות

החיסון. התקשורת עסקה בו, ראש הממשלה המקורי וגם זה החליפי באו לבקר

אותו, הוא הצטלם איתם ועם כל המי ומי, והתהלך בהרגשת חשיבות,

הוא הראשון שקיבל את החיסון הישראלי, וכי קלה היא בעיניכם.

אכן, אין ספק שהוא ראוי לשבח על החלטתו ועל אומץ לבו להיות 'שפן הניסויים'

של החיסון, בזמן שאנשים אחרים מפחדים לקבל חיסון גם אחרי שמיליונים כבר

התחסנו ולא קרה להם דבר וחצי דבר… רק אחרי מספר חודשים התברר לשגב

הראל, שבעצם הוא בכלל לא קיבל חיסון… מסבר שכשעושים ניסוי, מקפידים

המדענים תמיד לבדוק את תוצאות הניסוי אל מול קבוצה נגדית שמשתתפת בניסוי

אבל לא מקבלת את אותו הטיפול.

פלצבו

 

במקרה של חיסונים, נותנים לחצי מהמתנדבים חיסון אמיתי, ולחצי השני נותנים

חיסון דמה, בשפה הרפואית הוא מכונה 'פלצבו'. לוורידים של שגב הראל החדירו

את ה'דמה' זה הכל.

אבל מדובר במידע סודי שאפילו הרופאים אינם יודעים בשעת מעשה אם מדובר

בחיסון אמיתי או לא. הם רושמים רק את המספר הסידורי של החיסון, וכשמגיעות

תוצאות הניסוי ולאחר שנאספים כל הנתונים, או אז הם בודקים מי הוא זה ואיזה

הוא שקיבל את החיסון האמיתי ומי קיבל את ה'פלצבו', או אז הם יודעים להשוות

בין הנתונים.

כל זה נועד כדי למנוע מניפולציות וכדי למנוע מצב שבו בעלי העניין ינסו להשפיע

בצורה לא טבעית על תוצאות החיסון באמצעות הדבקה מכוונת של המחוסן או כל

דרך אחרת. כמובן שאכזבתו של הראל היתה גדולה, אבל אנחנו יכולים ללמוד מכך

מסר חשוב לחיים… לפעמים אנחנו חיים ב'נדמה לי'. אנחנו מקבלים מכה ונדמה לנו

שהיא כואבת, או להיפך, אנחנו מקבלים מכה והיא בכלל לא כואבת כי באותו רגע לא

הרגשנו בה.

ידוע הסיפור אודות השניים שישנו בחדר משותף בבית מלון, ובלילה הלין אחד מהם

שקר לו וסגר את החלון, השני טען שחם לו ופתח את החלון, וכך המשיכו השניים

להתקוטט, זה סוגר וזה פותח, עד שעלתה חמת זעמו של האחד, זרק נעל על זולתו

וקול ניפוץ הזכוכית בישר להם שהחלון בעצם נשבר ולכן אי אפשר לסגור אותו.

במשך כל הלילה המשיך האחד לילל שקר לו ואם רק היה יכול לסגור את החלון

היה עושה זאת וישן בשלווה, והאחר השמיע גרגורים של הנאה ממשב הרוח

הקריר שבוקע מהחלון המנופץ ומלטף את פניו. כשהאיר הבוקר הם גילו

לתדהמתם שהחלון נותר סגור ואטום, והזכוכית שהתנפצה, היתה של

המראה הגדולה שהיתה תלויה לצד החלון. מסתבר שלא היה לאיש קר,

ולחברו לא היה נעים, רק הדמיון גרם להם להרגיש כך. ואם זה נכון בגשמיות,

על אחת כמה וכמה ברוחניות. כמה פעמים שקוע האדם בצער גדול על מה

שהפסיד כביכול או על מה שהיה יכול להרוויח ולא הרוויח, וכן שמחה על דברים

של מה בכך, כשבעצם כל זה הוא מכוחו של הדמיון בלבד. אז אם לדמיון יש כזה

כח עצום להשפיע עלינו ועל הרגשות שלנו, בואו נשתדל לפחות להשתמש בו

לדברים מועילים ולא חלילה להפוך אותו לגורם המעכב את הצמיחה הרוחנית שלנו.