מאת: הרב אברהם פוקס

 

'כי מרדכי היהודי… ורצוי לרוב אחיו'

מנהלי מוסדות תורה הביאו אל מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א, גביר גדול התומך במוסדותיהם, ורצו שרבי חיים ישבחו על נדיבות ליבו ועל תרומותיו החשובות.
פנה אליו רבי חיים ושאל: "האם אתה מקדיש גם זמן ללמוד תורה בעצמך? תלמוד תורה הוא המצוה החשובה ביותר!", הגביר התחמק מלענות, והיה מובן שאינו קובע עתים לתורה.
רבי חיים לא עזב את הנושא, ואמר לגביר שעליו לדאוג למצוא זמן ללמוד.

מנהלי המוסדות חשו שלא בנוח מהמעמד, במקום שירות ותשבחות קיבל התורם תוכחת מגולה… מי יודע מה תהיה תגובתו וכיצד ישפיע הדבר על תרומותיו בעתיד?!…
להפתעתם הרבה, עם סיום הביקור סח להם הגביר: "היודעים אתם מביקור זה נהניתי ביותר, ובזכות דברי הרב אני מתכונן מעתה להתחיל ללמוד תורה".

אמר רבינו: במסכת מגילה נאמר על הפסוק  "כי מרדכי היהודי… ורצוי לרוב אחיו" – "לרוב אחיו ולא לכל אחיו, רואים מזה אומרת הגמרא, שפרשו ממנו מקצת סנהדרין. אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות". משנעשה מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש, היה עליו להקדיש מזמנו לפעולות הכרחיות להצלת אחיו היהודים, ועם כל זה שעסק בהצלת נפשות – "פרשו ממנו מקצת סנהדרין", ואנו מבינים מכך שאילו היה עוסק בתורה באותו זמן – היתה מעלתו גדולה יותר!

 

שותפות בלתי אפשרית

יהודי דתי, המשמש כמנכ"ל אחת החברות הגדולות ביותר במשק, ובעל עסקים רבים ומסועפים, נכנס לרבינו כשבפיו הצעה בלתי שגרתית: "אני עומד עתה בפני עסקת ענק, אולי אף עסקת חיי", הציג את דבריו בפני רבי חיים, "אך היא כמובן טומנת בחובה סיכון לא מבוטל, כדי להיות מובטח בהצלחתה, ברצוני להציע לרב שותפות בעסקה: כבוד הרב יברך את העסק, ואני אשקיע את הכסף, וברווחים – נתחלק…"

רבינו הרהר לרגע ושאל: "האם אתה קובע עיתים לתורה?" הלה נבוך והופתע מהשאלה: "אהממ… לא ממש… לפעמים, בעיקר ביום הזכרון של הורי…" התגמגם. אך מיד התעשת וחזר לטון דיבורו העסקי: "אבל כיצד זה קשור לעסקה? זוהי עסקה שאם תעלה יפה – היא תניב סכומי עתק שכבוד הרב יוכל לחלק לצדקה ברווח!"

רבינו נפנף בידו בביטול. לא, הוא אינו מעוניין להיות שותף של יהודי שאינו קובע עיתים לתורה.

(על פי הספר רבי חיים)

"הסוודר שאמא סרגה מחמם יותר מכל בגד אחר" • הצצה מרתקת: כך מתייחס צדיק הדור לאשתו

 

אשה חשובה הסתובבה אצל רבניות גדולות ומפורסמות ושאלתה בפיה:

מהו תפקידה המרכזי של האשה? התשובות, שנאמרו לאחר מחשבה,

היו מגוונות והקיפו עניינים יסודיים בבית היהודי. כאשר שאלה האשה

את אמא שאלה זו, לא הרהרה אמא אפילו לרגע קט, ומיד פרסה את

משנתה החד משמעית במילים קצרות:

"תפקידה של האשה להיות לעזר ולעמוד לימין בעלה!"

חובה להדגיש את הדברים: אמא היתה אחת מנשות החסד הגדולות שבדור,

אולם תמיד שמה את אבא לפני הכל. אמא חונכה וחינכה את עצמה, כי תפקידו

של האדם בעולם הוא לעשות רצון השם, ורצון השם הוא בראש ובראשונה

שהאשה תהיה עזר לבעלה.

אמא התמסרה לאבא באופן מוחלט, לסייע לו להגות בתורה יומם לילה. בכל

עת ובכל מצב, מבלי שדבר מה יטרידנו. תפקיד זה היה מרכז חייה, בו ראתה

את עיקר חובתה בעולמה, ואת כל מהלך חייה בכל רגע של היממה – כיוונה

והתאימה למענו. כל מעשיה של אמא כלפי אבא נעשו מתוך כבוד עצום ומתוך

התבטלות ונאמנות ללא סייג לבעלה – אבא.

הכבוד שחילקה אמא לאבא הקיף את כל שעות היממה: היא התעוררה השכם

בבוקר כדי לזכות ולענות 'אמן' על ברכות תפילת השחרית שלו, הכינה לו ארוחות

מזינות וטריות מדי יום ביומו, ואפילו הייתה הולכת לקנות עבורו חפצים אישיים,

כמו כובע או נעליים, כדי שלא יצטרך לצאת לחנות ולבטל את זמנו במדידות,

וכל זאת על אף שהייתה טרודה בענייניהן של מאות הנשים שצבאו על דלתה.

בערב, לפני שיצאה לשמחות ולאירועים שונים, הייתה נוטלת את רשותו והקפידה

לשוב לפני השעה אחת עשרה בלילה, אף אם האירוע היה עדיין בעיצומו.

אמא שימשה את אבא בנאמנות מוחלטת. כאשר אבא קרא לה, הייתה מפסיקה

באחת את כל עיסוקיה, עוזבת את כל הנשים שעמדו לצידה, ואפילו באמצע השיחה,

וממהרת אליו.

 

אבא היה דואג לאמא יותר משדאג לעצמו

אף אבא מצידו כיבד את אמא מאוד. הוא היה מקפיד שלא להתחיל את ארוחותיו

עד אשר הצטרפה אליו אמא. הוא הסביר כי אם לא ישמור עליה שתאכל – לא תאכל

לעולם. הוא לא הלך לנוח בצהריים עד שבאה לנוח אף היא. פעם חשה אמא שלא

בטוב ולא יכלה לקום ממיטתה. קצרה ידו של אבא מלעזור לה, ועל כן הביא את

הסטנדר והתיישב ללמוד ליד מיטתה. כשנסעו לצפת ב'בין-הזמנים', אמרה אמא

שהיא לא צריכה את ה'נופש', ואבא אמר שהוא נוסע בשבילה… בשעה שערך את

סיומי המסכתות, היה קורא לה או שולח לה יין. לפעמים טרח וירד את כל המדרגות,

מחדר לימודו בקומה השנייה, כדי לשתף אותה בסיום. בהזדמנויות שונות היה רגיל

לבקש את ברכתה, כגון: לפני אפיית מצות, בליל שבועות ועוד ועוד. בסעודות השבת

תמיד ביקש את אישורה קודם שקידש וקודם ברכת המזון.

אבא ביקש מאמא שתודיע לו קודם שהיא נוסעת מחוץ לעיר. כשיצאה לרכב שהמתין

לה, היה מלווה אותה ארבע אמות ונשאר לעמוד עד אשר נעלם הרכב מן האופק.

אמא סרגה לאבא סוודר. אבא לבש את הסוודר שנים ארוכות כדי לכבד את אמא,

ואף כשנקרע דאג תמיד שיתקנוהו. "הסוודר שאמא סרגה", אמר, "מחמם יותר מכל

בגד אחר". כיוצא בכך, אשה אחת חפצה לסייע לאמא ולהכין במקומה את ארוחתו

של אבא. אבא התנגד – הוא רוצה לכבד את אמא באומרו כי רק מאכליה ערבים לחכו…

אחד הנכדים סייע לאבא לבדוק את החמץ. אבא הורה לו כי בבודקו את המגירות,

יקפיד להחזיר כל חפץ למקומו: "בדיקת חמץ", הוסיף אבא,

"דינה מדברי חכמים, ואילו לצער את סבתא, הרי זה איסור שכתוב מפורש בתורה"…

אכן, אבא לא רצה שאמא תתאמץ בעבודות הבית, לפיכך היתה אמא מסתירה ממנו

את היקף עבודותיה בבית, בפרט בערב פסח, שלא לצערו… וככל הנראה משמים

סייעו בידיה להצליח בהסתרה זו.

כשהתארס אחד הנכדים וסעד עם כלתו על שולחנו של אבא בפעם הראשונה,

שר אבא לכבודם את השיר "עוד ישמע" שוב ושוב. המסובים תמהו על כך, ואבא

הסביר להם: "הלוא סבתא במטבח, ועדיין לא שמעה ששרנו"…

מעניין לספר כי ההנהגה בבית אבא ואמא היתה למשל ודוגמה בפי רבים, עד כי

חתנים שהיו מתמידים במיוחד, והיה חשש שמתוך שקיעותם המופלגת בתורה

לא יֵדְעו להתייחס לנשותיהם כראוי- נשלחו על ידי רבותיהם לביתם של אבא

ואמא, להביט מן הצד בארוחות הצהריים או בארוחות הערב המשותפות שלהם,

למען יֵדְעו לנהוג בביתם כיאה וכיאות…

 

שותפות בכל

אמא היתה שותפה לאבא בהנהגת הבית גם בענייני הלכה, ואבא סמך עליה בעיניים

עצומות. תמיד היתה מבררת את כשרות המאכלים, וכל שאלה שהתעוררה, תמיד

היתה בין הראשונים שידעו על כך. אם אמרה לו שמאכל מסוים כשר או שבמוצר מסוים

אין חשש איסור, הוא קיבל את דבריה בלי פקפוק. בשאלות הלכתיות מסוימות, כגון

בצליית כבד, אף הורה לאחרים לשמוע לאמא, באומרו כי את הנהגותיה קבלה מאמו,

שקיבלה מהחזון איש.

כשהגיע לאבא מכתב שנכתב על ידי אשה, היה מעבירו לאמא כדי שתשיב היא.

ומעניין לציין: אבא מקפיד לענות על המכתבים לפי הסדר של כהנים, לוויים וישראלים.

כאשר קיבל מכתב מאשה ושם לב כי היא אשת כהן, ציין לאמא על המכתב 'מכתב

מכהנת', כדי שתקיים בה מצוות 'וקידשתו' (מצווה, ותענה לה בראשונה…

אכן, נכון לומר, כי על בית כגון זה של אבא ואמא אמרו חכמים כי "זכו, שכינה ביניהם".

('בית אמי')

אני זוכרת מעשה זה כאילו התרחש רק אתמול. בהיותי כבת שש צעדתי לצדו של אבא ברחובות ירושלים כשידי נתונה בידו. לפתע נגלתה מקצה הרחוב דמות שכמותה לא ראיתי מעודי: יהודי ירושלמי נמוך קומה, זקן ושבע ימים, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו, אור קורן מפניו, וכל מציאותו אומרת זכות וטוהר.

בדיוק כך תיארתי לעצמי את דמותו של אליהו הנביא, והנה אני זוכה לראותו פנים אל פנים.

"אבא"! משכתי בידו. "הבט, הנה אליהו הנביא!"

"זהו סבא רבי אריה שאליו אנו הולכים", חייך אבא… סבא-רבא הגאון רבי אריה לוין ז"ל הוא הדמות היחידה שאני זוכרת מהדור שמעל סבי וסבתותי. רבי אריה, סבא של אמא, היה כנראה אחד ממעצבי דמותה העיקריים: שתי תכונותיה הבולטות של אמא – מסירותה למען תורתו של אבא ונתינת כל כולה למען הזולת – היו פירות ההנהגה והחינוך של סבא רבי אריה.

כאשר התקיימה שמחת אירוסיהם של אבא ואמא, דיבר סבא הרב יעקב ישראל קנייבסקי המכונה 'הסטייפלר' (ע"ש עיירת הולדתו) בפני גיסו ה'חזון איש' בשבחה של אמא. בין השאר סיפר, כי הבריות אומרות על הכלה שהיא דומה בתכונותיה לסבא רבי אריה לוין. ירושלמים רבים שהכירו את רבי אריה ואת אמא-נכדתו, ציינו בהשתאות את הדמיון הרב בין הסב לנכדה. רבנית חשובה התבטאה בפני על אודות אמא: "לא הבנתי איך ילוד אשה יכול להיות טוב כל כך, אבל אם היא נכדה של רבי אריה – הכל מובן"…

אכן, כשם שסבא רבי אריה ורעייתו סבתא חנה הפקירו את עצמם ואת ביתם למען הזולת, כך נהגה אף בתם, סבתא הרבנית אלישיב, ובעקבותיהם נהגה כך גם נכדתם, הלוא היא אמא. וכשם שבנותיו של סבא רבי אריה חונכו להקריב את כל כולן למען תורת בעליהן, כך חונכה גם אמא, ואף ישמה זאת למעשה כל ימי חייה.

את התכונות המופלאות שעברו ב'תורשה' מדור לדור זיהה אף רבי אריה בעצמו. שנים רבות לאחר נישואיהם של הורי, התבטא רבי אריה בפני תלמידו הרב ניסן שוב: "שמח אני לראות את נכדתי הולכת בדרכי אמה, הרואה בסיוע לתורתו של בעלה את ייעוד חייה, ועל כן אינה מאפשרת לבעלה לעסוק בצורכי הבית". אמא אף התחנכה על ידי סבא רבי אריה בעצמו. בהיותה אחת מהנכדות הגדולות נעשתה שותפה למעשי החסד הרבים שלו, והיא המשיכה את דרכו ללא הפסק עד עלות נשמתה לשמי רום.

 

כמלאך מושיע

אמנם סבא רבי אריה לא היה 'אליהו הנביא', אולם היה כמלאך מושיע לרבים. כפי ששני לוחות הברית, המסמלים את שני חלקי התורה – מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו – מצומדים ומשולבים זה בזה, כך זה היה סבא הצדיק רבי אריה לוין: גדולתו העצומה בתורה ובעבודת הבורא השתלבה בגדלות עצומה של אהבת הבריות. נדכאים ושבורי לב מצאו אצלו נוחם ועידוד וזכו לקבל ממנו יחס חם ואוהב, ואפילו חוטאים ועבריינים התקבלו אצלו בחיבה ובחמלה.

אין אלו מילים סתם: האדם היחיד ששם נפשו בכפו וביקר באופן קבוע בבית החולים למצורעים בירושלים היה רבי אריה! אפילו קרובי המשפחה של המצורעים חששו להיכנס לבניין, והם היו משוחחים עם יקיריהם מהמרפסת של המבנה הסמוך. אמנם רבי אריה נזהר ממגע ישיר עם החולים כדי שלא להידבק חלילה, אולם הוא היה משוחח עמהם, נוסך בהם תקווה ועידוד ואף מסייע להם למלא את זמנם בדברים של ערך – לומד עמהם וקורא לפניהם את פרשת השבוע.

בית החולים למצורעים היה בבעלות גויים, ועל כן לחולים היהודים לא היה מזון כשר. סבתא חנה היתה מבשלת להם ארוחות טעימות, וסבא היה מביא את האוכל לבית החולים.

הרב הצדיק מסוכטשוב סיפר פעם: באחד מימי ראש חודש ביקשני רבי אריה לנסוע עמו לבית חולים למצורעים בבית לחם ולסייע לו בנשיאת סלי מזון בעבור החולים. משהגענו למקום, הופתעתי: החולים כולם היו ערבים! "רבי אריה" הבעתי את תמיהתי, "מה מצאתם לנכון לכתת רגליים מחוץ לעיר ולהסתכן בהידבקות ממצורעים שונאי ישראל?"

"יש שם במחלקה יהודי בודד", השיבני, "ולמענו אני נוסע"…

 

'רב האסירים'

כאשר חיפשה ממשלת המנדט דמות תורנית שתספק את צורכי הדת של האסירים היהודיים, הציעו רבני ירושלים את רבי אריה לתפקיד זה, ומאז נקרא 'רב האסירים'. היו אלו אסירים פליליים, בהם גם עבריינים שפלים, אך רבי אריה לא נרתע מהם: הוא קרבם במאור פנים והשתדל להחזירם למוטב.

מעשה היה בגנב שעזב את דרכו הרעה בזכות קרבתו לרבי אריה. "לעולם לא אשוב לגנוב", הצהיר הלה, "אלא רק עוד פעם אחת – משום שברצוני להעניק לרבי אריה מתנה יקרת ערך"…

באחד הלילות לן בביתו של רבי אריה אסיר משוחרר, גנב לשעבר. והנה, בבוקר התברר כי הלה נעלם יחד עם הפמוטות וגביעי הכסף… פנה רבי אריה לסבתא חנה והכריז בפניה: "הריני מוחל במחילה גמורה לאותו גנב כדי שלא ייענש בגיני" והוסיף בהתעוררות: "הבה נבטיח לעצמנו כי מקרה זה לא ימנע בעדנו מלארח אנשים שכאלה גם להבא"..

לא אחת הרהר רבי אריה האם הוא נוהג נכון בהקדישו זמן רב למעשי חסד, כיון שהשתוקק לעסוק בתורה בכל שעות היממה, ואילו מעשיו אלו גזלו ממנו זמן רב. באחת מפגישותיו עם רבו הקדוש, שחיבר את ספר 'לשם שבו ואחלמה', שטח בפניו את לבטיו. "אם אכן מצליח אתה בחסדיך, אות הוא כי לכך נוצרת", הרגיע ה'לשם', "לך בכוחך זה והושע את ישראל!"

 

גילוי אליהו

ועוד בהקשר של סבא רבי אריה ואליהו הנביא. אמא היתה מספרת על גילוי אליהו שהיה לסבא רבי אריה.

מדי שנה בשנה, בפרוס חג הפסח, היה רבי אריה עורך מגבית 'קמחא דפסחא' בעבור עניי ירושלים. שנה אחת היתה שנת בצורת, העוני היה גדול, ולא עלה בידו לאסוף את הסכום הדרוש. רבי אריה הסתובב בשוק שבעיר העתיקה כשעצב גדול בלבו. והנה, בעודו ממתין בתחנת האוטובוס, ניגש אליו ערבי, שאל לשמו ומסר לו מעטפה סגורה. כשפתח רבי אריה את המעטפה, הופתע לגלות כי היא מכילה את הסכום החסר בדיוק!

ואמא היתה מסיימת: "סבא רבי אריה התבטא כי צר לו על שאליהו הנביא התגלה אליו בדמות של ערבי בלבד".

ואני אמרתי לאמא כי אין הדבר נורא כל כך – הן גם לאברהם אבינו נגלו המלאכים בדמות ערבים…

(מתוך 'בית אמי')