"אתה ממש בחור מושלם", היא אמרה לו, "עכשיו אתה רק צריך לחזור בתשובה"

"אתה ממש בחור מושלם", היא אמרה לו, "עכשיו אתה רק צריך לחזור בתשובה"

יעקב א. לוסטיגמן

 

ישיבת 'אור החיים' בירושלים, היא מעצמה אדירה של תורה, חסד, ובעיקר בעיקר חזרה בתשובה.

אלפי תלמידים כבר יצאו מהישיבה הזאת, ונפוצו בכל רחבי הארץ.

אם אתם מכירים רב במדרשה, ראש ישיבה של צעירים מתחזקים וחוזרים בתשובה, או סתם רב צעיר ונמרץ בבית הכנסת השכונתי, יש סיכוי מאוד גדול שהוא חזר בתשובה ולמד בישיבת 'אור החיים'.

 

למה?

 

כי הישיבה הזאת מלמדת את החוזרים בתשובה לא רק לדאוג לעצמם ולרוחניות שלהם, אלא גם לחזור למקום שממנו הם באו, לשכונה בה גדלו, ולעזור לצעירים נוספים לעשות את אותה הדרך שבה הם צעדו.

לא כל אחד מתאים להיות רב. רבים פונים לעבודת כפיים, למקצועות חופשיים שונים או אפילו ללמוד בכולל מהבוקר ועד הלילה בשקידה ומתוך אהבה גדולה לתורה.

לא כל תלמיד חכם מסוגל גם ללמד אחרים ולשאת דרשות בפני הציבור.

אבל רבים מאתנו כן יכולים, וכל מה שאנחנו צריכים כדי להצליח זה בעיקר לקבל הדרכה נכונה ולבנות את האישיות שלנו בצורה הטובה ביותר.

וזה בדיוק מה שעושים בישיבת 'אור החיים' בירושלים.

 

8,000 איש שואגים פה אחד

 

אבל למה אנחנו מדברים בכלל על ישיבת 'אור החיים'? האם התחלנו לעשות פה פרסומת לישיבה? לא ולא. זאת לא המטרה.

על ישיבת 'אור החיים' אנחנו מדברים בגל שיש לה פרויקט מאוד מאוד ייחודי ויוצא דופן. פרויקט הסליחות.

טוב, ברור ש'סליחות' זה לא משהו ייחודי לישיבת 'אור החיים'. בכל בית כנסת אומרים סליחות. בבתי הכנסת הספרדיים אומרים מראש חודש אלול ובאשכנזים רק בשבוע שלפני ראש השנה.

אבל בישיבת 'אור החיים' זה שונה לגמרי. שם אומרים סליחות לא במניין, ולא העשרה מניינים. שם אומרים סליחות עם 800 מניינים, כלומר 8,000 אנשים.

"בהיכל התפילה של אמירת הסליחות יש כ-4,000 מקומות ישיבה", מספר לנו הרב דניאל חן, בוגר הישיבה ומי שמופקד כיום על נושא קליטת התלמידים החדשים בישיבת 'אור החיים'.

"בעזרת הנשים יש כ-2,500 מקומות נוספים, ובאולמות התפילה שבקומות האחרות יש עוד אלפי מקומות, חלקם מלאים עד אפס מקום. בסך הכל נמצאים בסליחות כ-8,000 אנשים.

"לא כל לילה, אבל בלילות הראשונים של חודש אלול יש קהל עצום, וכך בכל לילות חמישי ומוצאי השבתות שלאורך חודש אלול והתקופה של עשרת ימי תשובה, וכמובן בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, בית הכנסת מפוצץ!!! אנשים עומדים במסדרונות, על המדרגות, בכל מקום אפשרי".

 

ומה כל כך מיוחד בסליחות ב'אור החיים'?

 

שליח הציבור כמובן, הלא הוא ראש הישיבה הגאון הצדיק רבי ראובן אלבז.

"לראש הישיבה יש כזה לב ענק, שכולם מרגישים אצלו כאילו היו בנו היחיד והאהוב. כשהוא מתפלל בקול ואתה עוקב אחריו, אתה נמס. אתה מרגיש את הקול שלו חודר לתוך הלב והכליות שלך, מטייל לך בחדרי הלב בעורקים והוורידים, ממיס אותך מבפנים. אתה מתחנן לקב"ה לסליחה ומחילה, מקבל על עצמך להיות אדם טוב יותר. זאת חוויה מטלטלת, ולכן אנשים באים מכל רחבי הארץ, בהמוניהם.

"השנה, שנת תש"פ, המצב כמובן שונה", מוסיף הרב חן, "אנחנו ב'מצב קורונה'. וזה אומר שבית המדרש מחולק לקפסולות עם מחיצות ניילון גבוהות שמפרידות בין קפסולה אחת לחברתה. הרבה פות אנשים באים, זה נראה שונה לחלוטין.

"אבל הרגש הוא אותו רגש, התפילה היא אותה תפילה, והגישה הרכה והאוהבת של הרב, היא אותה הגישה כמו בכל שנה".

 

לקלוט את החדשים

 

הרב דניאל מסביר לנו מה בעצם התפקיד שלו בישיבה.

"ישיבת 'אור החיים' היא ישיבה מאוד מפורסמת ומוכרת. כל מי שקצת מתחיל להתעניין בדת שומע עליה, ומטבע הדברים מגיעים לכאן הרבה מאוד צעירים שרוצים להתקרב ליהדות, רוצים להיכנס לישיבה.

"יש כאלו שבאים אחרי שלמדו במדרשה ואפילו בישיבה והגיעו למסקנה שהם רוצים להשתדרג ולהגיע לישיבה גדולה ומכובדת שבה הדרישות גם יותר גבוהות והתוצאות בהתאם.

"ויש גם כאלו שבאים לכאן אחרי שקנו בדרך כיפה, ממש בצעדים הראשונים שלהם.

"כמעט כל יום מגיע לכאן תלמיד חדש. יש ברוך ה' הרבה מאוד צעירים מתחזקים ובהתאם לכך גם יש הרבה מאוד פניות להתקבל לישיבה. ההנהלה מנסה לסנן קצת, מי שנמצא בתחילת הדרך מכוונים אותו למדרשות, לישיבות למתחילים, לא כל אחד מבין מה המשמעות של להיכנס לישיבה.

"נכון שזה משהו מדהים והרגשה שאתה לא הרגשת בחיים לפני זה. זה משהו שמעיף אותך לגובה ומכניס אותך למציאות חדשה לגמרי, אבל עדיין יש גם אתגרים שצריך לצלוח. זו לא קייטנה.

"לכן יש גם רבים שבאים ואחר כך מתחילים להתבלבל ואפילו קצת להתחרט. הם חושבים שכאן יקבלו אותם בזרועות פתוחות, יפרסו בפניהם שטיח אדום, הרי הם חוזרים בתשובה, מגיע להם, לא??

"אז זהו, שזה לא המצב כאן. בישיבה כל כך גדולה, אף אחד בכלל לא יזכור שהגיע בחור חדש. אתה עלול ללכת לאיבוד אחרי חמש דקות. כי זה לא כ"כ פשוט להסתדר לבד למצוא מיטה פנויה בפנימיה, למצוא מקום פנוי בבית המדרש, לחפש חברותא שילמד איתך, אתה צריך לדעת מתי השיעורים, לאיזה רב כדאי לך ללכת, באיזו כיתה עדיף שתלמד.

"אפילו מקום בחדר האוכל אתה צריך לארגן לעצמך, אחרת תישאר רעב. עכשיו תכנס לחדר אוכל עם 500 בחורים רעבים שסועדים ותחפש מקום ריק. אם יש לך קצת בטחון, תפנה לאחד שניים שלושה בחורים, תשאל, תבקש הכוונה ואחרי שתי דקות תמצא מקום פנוי. אבל אתה ביישן ומרגיש חוסר ביטחון… אתה עלול להישאר רעב חלילה…

"אז זה המקום שלי, הכניסו אותי לתפקיד של מי שאחראי לקבל את פניהם של הבחורים החדשים. אני עושה להם סיור בישיבה, מראה להם איפה כל דבר, עוזר להם למצוא מקום פנוי בבית המדרש ובחדר האוכל, משבץ אותם בחדר בפנימיה, מצמיד להם חברותא. את כל מה שפעם היית צריך מרפקים כדי להשיג, היום אני משתדל לעזור לך.

"כמובן שהקשיים לא נעלמו באופן מוחלט. כמו שאמרתי שי לנו בכל יום תלמיד חדש, כך שאני לא יכול לתת לכל אחד שירות מלא לאורך זמן וגם אני לא נמצא כאן 24 שעות ביממה אבל כן, זה בהחלט עוזר רבות לשמחתי ושביעות הרצון של התלמידים החדשים גבוהה הרבה יותר".

 

הציץ ונפגע…

 

הרב חן מספר לנו לסיום סיפור מרגש מאוד:

"אני הגעתי לישיבה לפני 16 שנה. תקופה קצרה אחרי, הגיע בחור שהתגורר באזור השפלה, וביקש להתקבל לישיבה. קיבלו אותו, והתברר שהוא לא יודע כמעט כלום. לא היה לו שום ניסיון בלימוד גמרא וכדו'.

"אני זוכר שהתיידדתי אתו, ואחרי תקופה הוא סיפר לי שהוא בכלל לא בא לכאן כי הוא רצה לחזור בתשובה.

"יש איזו צעירה שאני מכיר, שמאוד מצאה חן בעיני", הוא סיפר לי, "זאת בחורה שאני רוצה להתחתן איתה. לא פחות!

"היא גם מכירה אותי, ויום אחד פשוט אזרתי אומץ ואמרתי לה מה אני חושב.

"אחרי כמה דקות של מחשבה היא אמרה לי משהו שפשוט הכה אותי בתדהמה: "תשמע אלירן", היא אומרת, "אני מכירה אותך כבר הרבה מאוד זמן, ואני חושבת שאתה בחור מוצלח, מוכשר וטוב לב. הייתי מתברכת בבעל כמוך. אבל יש לי רק בעיה אחת איתך… אתה לא דתי!".

"התברר שהבחורה פשוט התחילה לחזור בתשובה, ומבחינתה לא היה שום ספק, היא מתחתנת רק עם בחור דתי.

"אני כל כך רוצה אותה, שהחלטתי לפחות לנסות. ביררתי קצת, שמעתי על ישיבת אור החיים ובאתי לכאן כדי לראות אם אני מסוגל לחזור בתשובה, אם יש סיכוי בכלל שזה יקרה".

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור, אבל החלק שכל כך ריגש את הרב נתנאל, זה מה שקרה בתקופה האחרונה: "לפני זמן מה נקלעתי לאיזה בית כנסת שכונתי באחת מערי המרכז, ואת מי אני פוגש שם? את החבר הזה שלי, שלא היה בטוח אם הוא מסוגל לחזור בתשובה או לא.

"לא הייתי צריך יותר ממבט אחד כדי להבין שהוא לא פחות ולא יותר… הרב של בית הכנסת. תראה מה זה…

 

"והאמת שזה לא מפתיע כל כך, כי בישיבת 'אור החיים' כבר יצאו מאות, ואולי אפילו אלפי רבנים. הרב אלבז לא רק מלמד אותנו תורה, הוא מלמד אותנו להשפיע על אחרים, הוא נותן לנו תעצומות נפש, בונה לנו את האישיות יחד עם כל הצוות התורני המדהים שיש פה בישיבה. וכך נפוצו התלמידים בכל הארץ, ובכל מקום הם מקימים בתי מדרש, כוללי אברכים, ישיבות ומדרשיות, כדי להרבות תורה בישראל בסייעתא דשמיא".

לפתע הבחינה, שהיושב מולה הושיט גם הוא את ידו לעבר חבילת הוופלים שלה, ובלי לבקש רשות אכל גם הוא…

איך תרגיש אם מישהו מתחיל לאכול מחבילת הוופלים שלך ללא רשות? כף זכות

 

אשה אחת טסה לארצות הברית בשעת בוקר מוקדמת.

קודם יציאתה מן הבית לעבר שדה התעופה הניחה בתיקה חבילת ופלים כצידה לדרך,

ובשעות הארכות שבהן המתינה למועד הטיסה בנמל התעופה התיישבה לנוח קצת ולשבר

את רעבונה. היא הניחה את חבילת הוופלים על השולחן שלפניה, ברכה "בורא מיני מזונות"

והתחילה לאכול. לפתע הבחינה במשהו מוזר – אברך שישב מולה הושיט גם הוא את ידו לעבר

חבילת הוופלים שלה, ובלי לבקש רשות בירך גם הוא ואכל… אולי הוא רעב מאד? – חשבה האשה

ואכלה את הוופלה השני. לתדהמתה שלח האברך את ידו ואכל גם הוא את הוופלה השני שלו…

איזו מין התנהגות! – רגזה – הרי דבר פשוט הוא שלא משורת דרך ארץ לאכול ממאכליו של אדם אחר

בלי לבקש רשות! מדוע לא מלמדים את האברכים שדרך ארץ קדמה לתורה, ושטוב תלמוד תורה

עם דרך ארץ? תוך כדי כך היא ממשיכה לאכול מהוופלים, והאברך שמולה ממשיך גם הוא לאכול…

בתחילה רצתה להעיר לו, אך לבסוף אמרה בליבה: בשביל כמה וופלים לא אבזה תלמיד חכם,

אוותר ואמחל לו… החבילה הוסיפה להתרוקן, ולבסוף נשאר וופלה אחד אחרון. מה יעשה כעת האברך

הזה? – תהתה האשה בלבה. זמן לא רב נותר לה לתמוה, שכן כעבור דקות ספורות לקח האברך את

הוופלה האחרון, חצה אותו לשנים, אכל חצי, והשאיר על השולחן את החצי האחרון. חוצפה! – נשכה

האשה את שפתיה – את כל החבילה אכלת. לכל הפחות את הוופלה האחרון צריך היית להשאיר לבעלת

החבילה! הגיע מועד הטיסה. שניהם עלו למטוס, וכל אחד ישב במקומו. האשה היתה נסערת מאד

מצורת ההתנהגות של האברך, ותוך כדי הרהורים פתחה את התיק שלה כדי להוציא דבר מה.

 

לתדהמתה גילתה שם את חבילת הוופלים שלה סגורה ושלימה…

 

התברר לה, כי מרוב התרגשות ולחץ מהטיסה היא לא הוציאה את חבילת הוופלים שלה.

הוופלים שמהם התכבדה בנדיבות, היו של האברך שישב מולה…

לא הוא אכל משלה, אלא היא אכלה משלו, וופלה אחרי וופלה…

ואותו אברך תלמיד חכם מסולא בפז ובעל דרך ארץ, לא רק שלא העיר לה בעדינותו,

כי אם התנהג בנדיבות מופלגת כשגם את הוופלה האחרון חצה לשנים…

 

אחת ממצוות עשה שנצטוינו בהן היא, לדון לכף זכות כל אדם, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו),

ומכאן אמרו רבותינו (אבות א, ו): "והוי דן את כל האדם לכף זכות". גם כאשר ישנו צד רחוק

ביותר לדון לכף זכות יש לעשות זאת. עלינו להתרחק מכף החובה בתכלית הרחוק! מי שעושה כן,

זוכה שמן השמים דנים אותו לזכות, כמאמר רבותינו: "במידה שאדם מודד, מודדין לו" (סנהדרין ק ע"א),

וכל הדן את חברו לזכות, משמים דנים אותו לזכות (שבת קכז ע"ב).

ה"בעל שם טוב" הקדוש זצ"ל, דרש זאת מן הפסוק: "שופטים ושוטרים תתן לך" – אתה הוא זה שנותן לעצמך

את השופטים, בהתאם לאופן שבו הנך שופט ודן את חבריך. אדם ששופט בני אדם לרעה גורם לעצמו שכך

ישפטוהו, ולהפך – אם ישפוט את הבריות לטובה ולכף זכות, יזכה שכך ישפטוהו מן השמים.

לפיכך צריך להיזהר לדון תמיד את הזולת לכף זכות, גם כאשר מדבר לכאורה בצד רחוק.

 

טעם החובה לדון לכף זכות

 

מהי הסיבה לכך שאדם אינו יכול לשפוט את חבירו כמו שהוא שופט את עצמו?

ביכולתו של אדם לדעת ולהכיר את נגעי עצמו, כמאמר שלמה המלך (משלי יד, י):

"לב יודע מרת נפשו", ולכן אפשרי שישפוט וידון את עצמו. לעומת זאת, את דעותיו וסבותיו

של חבירו לעולם אינו יכול לדעת בוודאות ובשלימות, שהרי "האדם יראה לעיינים וה' יראה

ללבב" (שמואל א טז, ז). איך יכול הוא לדון לחובה את חבירו, כאשר יתכן שעשה את המעשה

בכוונה אחרת לגמרי ממה שנראה בעיניו?!

כמה צריך האדם להיזהר שלא למהר לשפוט את זולתו!

לפעמים נדמה שברור כשמש שאדם נוהג בצורה בלתי ראויה, וכדי לדון אותו לזכות צריך לעקם

את המחשבה, אך באמת נתון או שניים שחסרים לנו מאירים את התמונה באור חדש לגמרי.

 

זכות הרב אריה לוין זצ"ל

 

רבי אריה לוין זצ"ל היה גאון וקדוש. הוא למד קבלה ותורת החן עם בעל

ה"לשם שבו ואחלמה", שהיה גאון ידוע ומפרסם בלימוד הקבלה. עם זאת,

נהג רבי אריה זצ"ל להסתיר את עצמו ואת מצוותיו. בתקופתו שלט בארץ ישראל

המנדט הבריטי. מחד גיסא, היתה בכך עזרה ליהודים כי הם מנעו מן הערבים

לעשות פיגועים ופוגרומים. מאידך גיסא, אסר המנדט יהודים רבים, ואת חלקם

אף הוציא להורג. רבי אריה לוין נהג לבקר בתדירות את אסירי המנדט הבריטי,

חיזקם ועודדם, והחזירם בתשובה שלמה. רבים מהם ניצלו בעקבות הקשר איתו

מעונש מות. בשל פעילותו הגדולה, זכה לכינוי – רבם של האסירים. אשתו, שהיתה

צדקת גדולה, חששה שמא יש במעשי בעלה משום ביטול תורה – במקום לשבת

וללמוד הוא הולך לדאוג לאסירים. היא הלכה לשאול על כך את בעל הלשם. שאל

אותה בעל הלשם, אם הוא מצליח במעשה ידיו, ומשענתה שאכן כן, הוא זוכה להשיב

רבים מעוון ומציל יהודים רבים מעונש מות, פסק שעליו להמשיך בתפקידו, ולא יחוש

לביטול תורה, כיון שהצלחתו היא סימן משמים שמינו אותו לשליח לדבר זה. מכאן למד

נכדו, מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שדבר שאדם מצליח בו – אסור לו להפסיק בו, ועליו

להמשיכו, כי כנראה לכך יעדו אותו משמים.

 

עציץ באמצע לויה…

 

פעם נפטר בירושלים תלמיד חכם גדול, ורבים יצאו ללוותו. תוך כדי הלוויה

הבחין אחד הנוכחים שרבי אריה לוין פורש מקהל המלווים ונכנס לחנות פרחים.

כעבור רגעים אחדים יצא משם, נושא בידו עציץ גדול.

המעשה היה תמוה בעיניו. באמצע הלוויה הולכים לקנות עציץ?

הוא כמובן לא אמר מאומה, אולם כעבור ימים אחדים כשהזדמן לו, פנה ושאל את

רבי אריה לוין לפשר מעשיו. סיפר לו רבי אריה: "לפני הלוויה נודע לי כי בבית החולים

למצורעים נפטר אחד החולים והלך לבית עולמו. הנוהל הרפואי במקרים כאלו הוא לשרף

את כל חפציו של החולה, ובכללם גם את התפילין שלו. ניסיתי לעצור בעד מנהלי בית

החולים משריפה זו, והם אמרו כי החלופה היחידה האפשרית היא לקבור את התפילין.

מיהרתי לקנות עציץ גדול ולהביאו אליהם במהירות, כדי שיקברו בו את התפילין, וכך ינצלו

משרפה ויגנזו בכבוד הראוי להן… הרי לנו, כי גם מעשה שעל פניו נדמה שהוא ברור, עשוי

להיות נסתר מן העין… נזכור כי באמת ובתמים אין אנו יודעים את המציאות ואת הסיבות של

הזולת, ואין לנו אלא להקפיד לדונו בכל מקרה לכף זכות, וכך מן השמים ידונו אותנו לזכות.

 

(מתוך הספר 'משכני אחריך' שופטים)

אם היה אדם יודע כמה שוה בעולם הבא כל טפת בזיון שנחל בעולם הזה, היה קונה את ההשפלה בכסף מלא

"מכל הכבוד שקבלתי שם, לא ישאר לי מאומה", אמר הרב שטיינמן למלויו, "אך מההשפלה הזאת, אני רק מרויח. אם היה אדם יודע כמה שוה בעולם הבא כל טפת בזיון שנחל בעולם הזה, היה קונה את ההשפלה בכסף מלא. הקב"ה שלח לי מתנה נפלאה עד פתח הבית

 

הכבוד דוחק את לב האדם

אחד הדברים הקשים ביותר לאדם הוא לותר על כבודו. איש האלקים רבנו משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, מזכיר את חטא המרגלים בספרו "מסלת ישרים" (פרק יא) בענין חמדת הכבוד. ספר נפלא זה, קטן כמות הוא, אך עמקו – עד אין חקר. ראוי לכל אדם לעין בו וללמד מתוכו בהתבוננות ובשימת לב על דרכיו והנהגתו.

בדברו אודות חמדת הכבוד, מונה הרמח"ל רשימת ארועים קשים שארעו בישראל, ושורש כולם – חמדת הכבוד:

"יתרה עליה חמדת הכבוד, כי כבר היה אפשר שיכבש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבל ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו.

הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו  (סנהדרין קב ע"ב): תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ודוד המלך נטיל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? אמר לו: דוד המלך בראש. אמר לו: אם כך, איני רוצה.

מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? הכבוד, וכדברי הפסוק (במדבר טז, י): 'ובקשתם גם כהונה'. ומפרשים חכמינו ז"ל (במדבר רבה יח) מפני שראה את אליצפן בן עוזיאל שהיה נשיא, והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו.

הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם…

 

אין כבוד אלא תורה

כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם". הכבוד דוחק את לב האדם לבחר ברע. רוצה אתה להיות עבד נאמן לה'? שים עצמך כעפר שדורכים עליו. מי ששפל בעיני עצמו, הקב"ה אוהבו ומרוממו. הכבוד האמתי היחיד, הוא בלמוד התורה ושמירת המצוות, ובהגדלת כבוד שמים. אין כבוד אלא תורה.

 

כבוד אי אפשר לפרט בעולם הבא

שנים ספורות לפני פטירתו של מרן ראש הישיבה, רועה ישראל הגאון רבי אהרן לייב שטינמן זצ"ל, שנפטר בגיל מאה וארבע שנים, נסעו הוא והאדמו"ר מגור שליט"א עם משלחת של כמה ראשי ישיבות, לחזק את העם שבגולה – באמריקה ובצרפת, וגם לאסף כספים עבור הישיבות והכוללים בארץ ישראל. היה זה כאשר כאן בארץ נגזרו גזרות תקציביות חמורות על עולם התורה; ראשי הישיבות עמדו מול שוקת שבורה, ואברכים בעלי משפחות ברוכות ילדים לא יכלו עוד לכלכל את בתיהם.

המסע הצליח מעל ומעבר למשער, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינת התרומות. בכל מקום שהגיעו אליו, המתינו להם אלפי אנשים שקבלו אותם בכבוד מלכים, ושתו בצמא את דבריהם. ההתעוררות היתה גדולה, ואנשים תרמו ככל יכלתם.

דמותו של ראש הישיבה ברב שטיינמן, שהיה אז קרוב לגיל מאה, אך נשא על כתפיו את כל עולם התורה והיהדות, תוך שהוא מצוי היטב בכל ענין וסוגיה שעמדו על הפרק, בחדות נדירה וענוה ופשטות שאין לתאר – בה לבדה היה כדי לפתח את הלבבות.

כששבו לארץ, גילו מלווי הרב שאנשים עזי מצח וחסרי דעת, כתבו כתבי נאצה והדביקו על דלת ביתו. בעוונותינו הרבים ולצערנו הרב, תמיד היו, ותמיד תהיינה, מחלוקות בעם ישראל. מלויו של ראש הישיבה רצו לקרע את הכתבים, אך הוא עצר בעדם, ואסר עליהם להסירם מן הדלת.

"מכל הכבוד שקיבלתי שם בחוץ לארץ, לא ישאר לי מאומה", אמר הרב שטיינמן למלויו, "אך מההשפלה הזאת, אני רק מרויח. אם היה אדם יודע כמה שוה בעולם הבא כל טיפת בזיון בעולם הזה, היה קונה את ההשפלה בכסף מלא. הקב"ה שלח לי מתנה נפלאה עד פתח הבית: בזיונות! אפשרות נדירה להוריד מעלי את הכבוד שקבלתי בשעתו.

בכבוד אי אפשר לשלם בעולם הבא. הוא נחשב שם למטבע חסר ערך, אבל בזיון שוה שם מיליונים!".

באמת, לאחר אותה נסיעה מפרסמת לארצות הברית, שמטרתה היתה להרבות בכבוד שמים, הראו לרב שטיינמן תמונות שצולמו במעמדים האדירים שהתקימו שם לכבודה של תורה, ותגובתו היתה: "האם יכול אני לקחת את התמונות האלו לעולם העליון? האם התמונות האלו 'יעבדו' שם? הלא שם הכל כבר מצולם! ולא רק התמונה, אלא גם מחשבות הלב וכונותיו האמתיות, שהיו בזמן שהתמונה צולמה! רק הקב"ה, שהוא בוחן כליות ולב, יכול לדעת עד כמה 'לשם שמים' יש בכל התמונות האלו".

 

ראש הישיבה עובד כפועל

גאון עוזנו מרן רבי חיים פלאג'י זצ"ל  – החבי"ף בספרו "ארצות החיים" (שער ט') מזכיר נקודה נפלאה:

גדולי עולם מכל תפוצות תבל פשטו את גלימתם וויתרו על מעלתם כדי לעלות לארץ הקדש. רבני קהלות בתימן ובמרוקו הגיעו לארץ, ואיש לא הכירם כאן. הם חיו כאנשים פשוטים שבפשוטים, אך קיבלו זאת באהבה ובשמחה, על הזכות לשבת בארץ המבטחת.

הגאון הגדול, אב בית דין מקדש רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל, היה תלמיד חכם עצום. בבגדד היה ראש ישיבה וראש אבות בתי הדין, אך כשהגיע לארץ – שלחוהו לכפר סבא. ישיבה ללמד בה לא היתה לו שם, וגם לא אנשים שיכירו בגדלותו, ובלית ברירה, יצא לעבד בפאלחה…

באחד הימים ראה אותו שם אדם שהכירו מבגדד, ונדהם.

"במחילה מכבוד תורתו", אמר, "מה עושה כאן הרב?".

"פועל אני".

נחרד אותו אדם, אך רבי סלמן הרגיעו. בארץ ישראל, הסביר, לא אכפת לו להיות אפילו פועל…

הלה פנה תכף ומיד לראשון לציון, הגאון רבי יצחק נסים זצ"ל, ואף הוא הזדעזע. גאון עולם כזה, הבקיא בתורה ובפוסקים ישר והפוך, עובד בשדה כאחד הפועלים? לקחוהו מיד והושיבוהו בבית הדין הגדול לערעורים כראוי לו, אך הוא מעצמו, מוכן היה להיות פועל.

להבדיל, היו אנשים עשירים בעלי בתים ושדות, צאן ובקר, שנטשו הכל ובאו לארץ בחסר כל. מאנשים בעלי יכולת ומעמד הפכו לנוטעי עצים ביערות של הקרן הקימת, אך הסכינו לכל כדי לחיות בארץ אשר עיני ה' בה.

משה רבנו התחנן לפני הקב"ה להכנס לארץ ישראל, ובקש שאם לא כאדם – לפחות יכנס אליה בגלגול בבהמה!

אכן, כדאית היא ארץ ישראל להקריב עבורה הכל!