תביא את הכלב מהחצר, אנחנו הולכים איתו למקום בו נמצאה גופת הנער

תביא את הכלב מהחצר, אנחנו הולכים איתו למקום בו נמצאה גופת הנער

יעקב לוסטיג

 

היה היתה פעם עיר גדולה, ובה קהילה יהודית עם רבבות בני אדם. שנה אחת, ימים אחדים לפני חג הפסח נמצאה גופתו של נער מת,

מוטלת בחצר ביתה של משפחה יהודית בעיר.

בתוך זמן קצר כבר התפשטה השמועה בכל רחבי העיר. היהודים נחרדו חרדה גדולה. הם הבינו היטב את המשמעות:

עלילת דם נטפלה עליהם, וכעת יבקשו הגויים לפגוע בהם פגיעה קשה. שוטרים פשטו על בית המשפחה שבחצרה נמצאה גווייתו של הנער,

והמון זועם צר על חומותיו של הגטו היהודי, מחכה לאור ירוק שיינתן מצד מושל העיר, כדי לפרוץ פנימה ולערוך פוגרום ראוי לשמו

ביהודים שרוצחים ילדים גויים לצורך הכנת המצות לפסח.

אבל מושל העיר לא מיהר לאשר את הפוגרום. הוא היה אדם חכם ולא מיהר להתרגש מהטענות שהועלו בפניו כלפי היהודים.

"אני מבין שנמצאה גופתו של נער בחצר ביתה של המשפחה היהודית", אמר המושל לנציגי ההמון שהגיעו לקבל את רשותו לערוך פוגרום,

"אבל מי אומר שהיהודים הם אלו שרצחו את הנער? אולי דווקא גויים עשו זאת, ולאחר מכן זרקו את הגופה בחצר ביתה של המשפחה היהודית

כדי לטפול עלילת דם על יהודי העיר?

הכלב!

חשב המושל כיצד לנהוג, ולבסוף מצא רעיון נפלא: "איגדיר", קרא לעוזרו הצמוד, "לך תביא את הכלב מהחצר,

אנחנו הולכים איתו עכשיו למקום בו נמצאה גופת הנער. ניתן לכלב לגשש את הגופה, ולאחר מכן נראה להיכן הוא הולך.

אם הוא יפנה לביתה של המשפחה היהודית, אות היא כי משם באים עקבות הריח של מי שהרגו את הנער והשליכו אותו בחצר.

אבל אם הכלב יפנה לחפש את העקבות במקום אחר, נדע שזו רק עלילת דם שאין בה ממש".

יהודי העיר שמעו על הפתרון שהציע המושל, ורעדו מפחד. מי אומר שהכלב אכן יצליח לאתר את עקבות הריח של הרוצחים? אולי הוא יפנה לבית המשפחה

היהודית למרות שברור שלאנשיה אין שום קשר למותו של הנער?

המושל מצדו הבהיר בצורה ברורה שאם הכלב יפנה לכיוון ביתה של המשפחה היהודית, הוא יחרוץ את דינם של כל בני אותה משפחה

למוות בתלייה עוד באותו היום, ואת כל יתר יהודי העיר יגרש לאלתר מבתיהם, כשעליהם להותיר את כל רכושם מאחוריהם.

היהודים התכנסו בבתי הכנסת וקרעו את השמים בתפילות ובזעקות לבורא עולם, שיכניס לליבו של הכלב את הרצון לפנות לכיוון האחר.

מושל העיר הגיע כשהוא מלווה בפמליה נכבדה של שרים נכבדים, ראשי המשטרה וכמובן גם הכלב המגודל שהתהלך ברוב חשיבות, כחתן הראשי של השמחה.

הכלב נכנס לחצר, מזהה את גופת הנער ומתחיל להתרוצץ סביבה כשהוא מרחרח אותה מכל הכיוונים פעם ועוד פעם.

נציגי היהודים שעמדו במקום עצרו את נשימתם מרוב פחד. הכלב סיים את הרחרוח הביט כה וכה והחל לפסוע מעדנות…

לכיוון שער היציאה מהגטו היהודי.

אנחת הרווחה שבקעה מפיותיהם של יהודי העיר היתה גדולה וארוכה. איזו הקלה, ברגע בו פנה הכלב לכיוון שער היציאה מהגטו

הוא הציל משפחה שלמה ממות, ועוד עשרות אלפי יהודים מיציאה לגלות כשהם חסרי כל.

את הסיפור הזה סיפר הצדיק רבי אליהו לופיאן זכר צדיק לברכה, בעת שנשא דברים בפני תלמידי ישיבת פוניבז' המפורסמת.

"בואו נחשוב רגע מה השכר שמגיע לכלב הזה שהציל כל כך הרבה יהודים", שאל רבי אליהו.

"סביר להניח שמגיע לו נתח בשר נאה לאות הוקרה, אבל שום דבר לא מעבר לכך. הכלב לא עשה פה חסד עם אף אחד,

הוא לא עשה טובה ולא התכוון לעשות טוב לאיש. הוא בסך הכל כלב. כל מה שהוא עשה זה ללכת אחר חוש הריח הטבעי שלו,

ולפנות אל מחוץ לגטו כי משם הגיעו הרוצחים של הנער.

"עכשיו בואו ונבדקו את עצמינו", הוסיף הרב לופיאן, "האם אנחנו לא מתנהגים לפעמים כמו אותו כלב?

האם לא קורה לנו שאנחנו קמים בבוקר, מניחים תפילין, מתפללים, לומדים תורה, נוטלים ידיים,

מברכים ברכת המזון ואת כל זה אנחנו עושים באופן טבעי, כי כך התרגלנו מגיל צעיר וכי זהו אורח החיים שלנו?

"כמה פעמים קורה שאנחנו אומרים קריאת שמע ובכלל לא מנסים לחשוב על מה שיוצא לנו מהפה?

כמה פעמים אנחנו שומרים שבת, אבל לא מנסים לחשוב אפילו לרגע מה המשמעות של השבת, ומדוע ציווה אותנו הקדוש ברוך הוא לשמור שבת?

"אם אנחנו מתנהגים כמו הכלב הזה, עושים את הכל בצורה טבעית, בלי לחשוב ובלי להתכוון לכך, איזה שכר מגיע לנו על כך?

שכר נמוך מאוד. אנחנו לא יכולים לצפות לשכר משמעותי על פעולות טכניות שנעשות באופן טבעי.

לעומת זאת, מי שמשקיע מחשבה וכוונה במעשיו, הוא לא כלב, הוא בנאדם שמתנהג בהתאם. הוא משקיע מאמץ ומחשבה,

והוא כמובן גם יזכה לשכר עצום עבור מעשיו הטובים.

(מעובד מתוך 'יחי ראובן')