שאלה

שלום כבוד הרב,

רציתי לספר לך אל הכתבה שקראתי לפני כמה ימים והכתבה הזאת היתה אל סוף בעולם וגילו נבואה תנ"כית על סוף העולם שאלה: אם יהיה סוף העולם אז ה' גם ימחק אותנו מהעולם? וגם אני לא מבין סוף העולם זה זמן משיח נכון? אז למה הקב"ה שולח לנו נבואות של סוף העולם? בשביל שאנחנו נפחד הרי ה' הוא טוב ואני יודע שה' עושה רק טוב איתי ועם עם ישראל אני בנאדם מאמין באמונה שלמה וגם אני דתי, אני צריך לפחד מזה אני מתפלל הרבה לקב"ה שירחם אל עמו ישראל וגם הוא אמרו בכתבה שסוף העולם יהיה בעוד 3 חודשים אז מה אני אמור לעשות? אני צריך לפחד הרי התורה מצווה אותי לעבוד את ה' בשמחה אבל למה שה'? ישלח לנו נבואות של סוף העולם?

 

תשובה

שלום

כשמדברים על סוף העולם, לא מתכוונים שהעולם יחרב ולא ישאר כאן כלום.

"סוף העולם" הכוונה שהעולם כפי איך שהוא נראה היום יתבטל, אך במקומו

יתגלה לעינינו עולם נפלא מאד מאד, עולם שלא יהיו בו צרות, לא יהיו בו

כאבים, לא יהיה חסר לאף אחד שום דבר, עולם שנרגיש בו הנאה ותענוג

מעין כמותם, עולם שלא יהיה בו יצר הרע ולא נצטרך להאבק בכל מיני

התמודדויות שיש לנו היום, עולם של דבקות בה' יתברך ובתורתו באופן

הכי נעלה ומהנה שיכול להיות. זה המצב שיהיה כשיבוא המשיח ותופיע

לנו הגאולה השלמה.

לכן הגעת סוף העולם זו בשורה טובה מאד עבורנו, ועלינו לשמוח בבשורה זו.

לגבי מה שקראת שזה יקרה עוד 3 חודשים, הלוואי שזה יקרה כל כך בקרוב,

והלוואי שזה יקרה אפילו יותר בקרוב, אך באמת אף אחד לא יודע מתי זה

יקרה. יש הרבה סימנים שאנחנו קרובים מאד לזמן של ביאת המשיח, ובאמת

מסתבר מאד שזה לא ייקח הרבה זמן, אבל להגיד בדיוק מתי יבוא המשיח,

את זה אף אחד לא יכול להגיד.

אתה צודק מאד שצריך לעבוד את הקב"ה בשמחה. השמחה היא מצוה

חשובה ביהדות. כשאנו מדברים על עונשים משמים זה לא דבר שאמור

להפריע לנו לשמחה.

משל לאדם שנוהג ברכב על הכביש, הוא יודע שאם הוא יעבור על החוקים

עלולה לתפוס אותו משטרה ולתת לו עונש כגון קנס. ניידות ומצלמות תנועה

נמצאות לאורך כל הכביש. למרות זאת הנהג יכול להיות בשמחה בזמן

הנסיעה, וזה שהוא עלול לעשות טעות ולהיתפס, לא מפריע לו לשמחה.

העובדה שיש לאורך הדרך ניידות ומצלמות היא דבר מועיל, שכן זה מביא

את הנהגים להזהר שלא לעבור על החוקים. תאר לך מה היה המצב אם לא

הייתה משטרת תנועה ולא היו מצלמות תנועה. איזה אסונות חלילה היו מכך

שאנשים רבים היו עוברים על חוקי התנועה ונוהגים נהיגה מסוכנת.

כך גם האדם, הוא בא לעולם לחיות כאן מאה ועשרים שנה. הוא לא עומד

במקום אחד כל החיים, הוא כל הזמן עובר מצבים שונים, כל רגע הוא עובר

ממצב אחד למצב אחר, זה כמו נסיעה במהלך כל המאה ועשרים שנה.

לאורך כל הדרך של החיים ישנה "עין רואה" מלמעלה, ואם חלילה האדם

יכשל ויעשה עבירות, הקב"ה ירשום זאת שם למעלה, ובבוא היום יהיה

צורך לתת את הדין על כך. אך כמו במשל הנ"ל, גם כאן זה לא אמור כלל

להפריע לשמחה שלנו בחיים. פשוט צריך לחיות עם יותר שמירה וזהירות

שלא להכשל בעבירות, ומאידך להרבות בתורה ובמצוות מתוך שמחה.

הידיעה שהקב"ה רואה אותנו כל הזמן ואם נעשה עבירה נקבל חלילה

עונש, היא ידיעה שטובה עבורנו, משום שהיא עוזרת לנו להרגיש רתיעה

ופחד מלעשות עבירות.

אם חלילה אדם מעד ונכשל באיזו עבירה, זו גם לא סיבה להכנס לעצבות

וייאוש. אפשר מיד לחזור בתשובה על העבירה והכל ימחק לו. ברגע

שנמחקה העבירה, אז זהו, אין לו יותר מה לחשוש מהעונש. הקב"ה

אוהב אותנו, הוא דואג שתמיד יהיה לנו טוב, וכשעשינו עשינו משהו לא

טוב, הוא נותן לנו את האפשרות לתקן זאת.

יש להוסיף לנאמר, שבמשל הנ"ל מי שנוסע לפי החוקים, אכן לא יקבל

שום עונש, אך מצד שני המשטרה גם לא תתן לו שום פרס ושכר על

זהירותו בדרכים ושמירת החוקים. אך בחיים, מי שחי עם תורה ומצוות

ומשתדל תמיד לעשות את רצון אבינו שבשמים, אין גבול ואין קץ לשכר

העצום שהוא יקבל. הרבה הרבה דברים טובים יהיו לו בזכות כך שהוא

מקיים את מצוות התורה.

בברכה

יעקב

הם ישבו קבוצת תלמידים, מכונסים סביב אדם נשוא פנים, מאזינים לכל מילה

נושא השיחה היה "חורבן וגלות". הוא דיבר אתם על ימי "בין המצרים" המבטאים ימים של זכרון, של כאב על מה שהיה ואיננו, על ירושלים שחרבה בידי שונאים ועל היהודים שיצאו לגלות ארוכה בשנים.

ומאז אנחנו בוכים, ממאנים להתנחם.

הם ניסו להפנים את הדברים, אבל תלמיד אחד ביטא בקול את שחשו כולם:

"אבל, כבוד הרב, היום ירושלים עומדת על תילה, אלפים מתגוררים בתוכה, והיא שוקקת חיים כמעט כמו בימים עברו, אז איך אפשר לבכות על חורבן, כשמול העיניים רואים בניין?"

"ואולי יותר מכך. כששומעים את הסיפורים על מלחמת השחרור ועל מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, הלב מתמלא שמחה. על ההישג, על מה שזכינו, על ירושלים העתיקה ששבה לידי הבנים האוהבים. מדוע, אם כן, לבכות?"

במקום תשובה, פתח הרב בסיפור:

שני אחים היו בארץ ישראל לפני כאלפיים שנה. האחד תושב ירושלים, גר בבית קטן וצפוף, אך מאושר וטוב לב, מחלונות ביתו הוא רואה את בית המקדש מתנוסס לתפארה, מבחין בכהנים הממהרים לעבודתם, בלווים ההולכים וכלי נגינה בידיהם, ובהמוני בית ישראל העולים לבית המקדש וקרבנותיהם בידיהם. סמוך לביתו חצר קטנה ובה מעט עצי פרי, כרם גפנים קטן ותרנגולות מטילות ביצים. הוא אוהב את ביתו, ולא מוכן לעבור לגור במקום אחר תמורת כל מחיר.

יום אחד עלו הרומאים לירושלים, עקרו את גידוליו, החרימו את בהמותיו, שרפו את ביתו, ואותו גירשו לארץ זרה.

הלוך הלך ובכה, מיאן להתנחם.

האח השני התגורר בכפר פקיעין שבגליל, בבית אבן גדול ורחב ידיים. מחלונות ביתו נשקף נוף גלילי מדהים. מסביב לבית על שטח של דונמים רבים היו נטועים עצי פרי לרוב, עצי זית מניבי שמן, גפנים ושדות תבואה. בהמותיו הסתובבו מדושנות בשדות המרעה.

היה לו טוב, הוא היה שמח בחלקו ובנחלתו, והודה לבורא שזיכה אותו לחיות בשלווה בארץ ישראל.

יום אחד חרב עליו עולמו, חיילי הצבא הרומי פשטו על שדותיו, שרפו, החריבו והשחיתו את הכל. לא הותירו פיסת אדמה אחת שלא נחרכה, ואותו שלחו לגלות בארץ נכריה.

אף הוא הלך הלוך ובכה, ממאן להנחם.

שנים חלפו, האחים מאנו לקבוע את מושבם בגולה, לבם היה מר עליהם, והם ניסו בכל דרך לעלות חזרה ארצה.

בהזדמנות הראשונה הם עשו זאת.

האחד חזר לפקיעין, בנה מחדש את ביתו, ניקה את אדמותיו, סיקל, עדר חרש וזרע את שדותיו, נטע מחדש את הכרמים ועצי הפרי. רכש בהמות. והחל שב למסלול חייו הקודם.

היה לו טוב, מדי בוקר היה עומד בחלון ביתו משקיף על הנוף המדהים אותו חשב שלא יזכה לראות עוד, מודה לאלוקיו על שזכה לחזור ולהתגורר בארץ ישראל, ושמחתו הייתה גדולה.

האח הירושלמי חזר אף הוא לאדמתו, שיקם את הריסות ביתו, נטע מחדש את עצי הפרי, הכניס עופות לחצרו, וניסה לשוב למסלול חייו הקודם. אך השמחה היתה ממנו והלאה.

מחלון ביתו שוב לא ראה את בית המקדש, המתנוסס לתפארה. הקטורת שהייתה מבשמת בריחה הטוב את ירושלים כולה, שוב לא הפיצה את ריחה הנעים בביתו, ועשנה לא היתמר אל על כמימים ימימה. שירת הלווים לא נשמעה, והמוני העולים לרגל שהיו ממלאים את העיר, לא נראו צועדים ברחובותיה.

ירושלים הפכה לחסרת חן, זוהרה ניטל ממנה, הדרה נעלם, זיווה הועם ויופיה הושחת.

היא הפכה לעיר חסרת נשמה.

נכון, ביתו עומד על תילו, העצים נותנים פירות כבעבר, התרנגולות מטילות ביצים, אבל בעצם, לאמיתו של דבר, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. הכל שונה, זו לא אותה עיר, הנשמה שבה חסרה, השכינה ששרתה בה הסתלקה ואיננה. זו ירושלים אחרת

הוא לא יכול לשמוח.

הוא בוכה, יום יום, שעה, שעה.

הוא יודע מה חסר לו.

כדי שנצליח לבכות, אמר הרב, צריך לדעת מה חסר לנו. צריך להתחבר למה שהיה, ואיננו. להתחבר אל הנשמה של ירושלים, אל האור שבה, האור שהאיר והוחשך.

אם נדע למה לשאוף, מה לבקש, זו כבר התחלת הגאולה.

[ערכים]