שום דבר לא הכין את משה ריקובר למה שקרה בשיחת הטלפון השגרתית עם אימו

שום דבר לא הכין את משה ריקובר למה שקרה בשיחת הטלפון השגרתית עם אימו

 

שום דבר לא הכין את משה ריקובר למה שקרה בשיחת הטלפון השגרתית עם אימו, לפני כמה חודשים.

זה היה זמן קצר אחרי השבר הקשה במשפחה, עם פטירת האב, שרגא. משה דיבר עם אימו

על ענייני המשפחה והעסקים. "ואז" משחזר משה, "אני מספר לאמא שהתחלתי להניח תפילין לזכרו של אבא".

מעברו השני של קו הטלפון השתררה שתיקה. משה חש כי אמו נשנקת ואינה יכולה לדבר.

כשהתאוששה מעט ביקשה לברר עוד ועוד פרטים, בקול רועד מבכי. הבן לא הבין מדוע אמו נסערת כל כך

ואז היא שיתפה אותו בסיפור שטלטל אותו.

 

חשבתי שעשיתי את שלי

משה, תושב תל-אביב בן 52, משמש סמנכ"ל של חברת בניה. הוא נולד בבית מסורתי,

למד בבית ספר דתי ובהמשך בישיבת 'נחלים'. ואולם בשלב מסויים הרגיש קושי להמשיך בשמירת מצוות ועזב הכל.

"בשבעה של אבא", מספר משה, "מובן שכיבדתי. התפללתי, אמרתי קדיש, הנחתי תפילין,

ומיד לאחר שבעת ימי האבל, אמרתי לעצמי שזהו, עשיתי את שלי. ואז באו לבקר אותי שניים מחברי הטובים,

רמי שמואלי והאדריכל ארז חייט. הם אמרו לי: "משה, הנח תפלין לזכר אבא. כבד אותו, לפחות שנה,

עשר דקות בכל בוקר". משה קיבל עליו.

 

הסוד של אמא

ובחזרה לשיחת הטלפון עם אמו. "אני מתאר לה איך החברים שלי שכנעו אותי להניח תפילין,

ועד כמה אני מתמיד בכך". הוא מוסיף לספר. "ואז אמא מספרת לי שאבא, שעבר את אימי השואה,

היה בעברו אדם לא דתי. אחרי לידתי, בנו-בכורו, התרגש מאד מהמשכיות החיים אחרי השואה,

והחליט להתחזק בשמירת מצוות, ותחילה קיבל עליו להניח תפלין.

"אמא מוסיפה לספר איך אבא לא ויתר אפילו על יום אחד של הנחת התפילין. גם כשחלה באלצהיימר,

בחודשים האחרונים לחייו, ביקש שיניחו עימו תפלין. ואני אומר לעצמי:

אתה בן חמישים ושתיים ומעולם לא שמעת על כך! חשתי צמרמורת בכל הגוף מהמחשבה

על סגירת המעגל המדהימה: אבא, ניצול השואה, החל להניח תפילין בעקבות לידתי, ועכשיו אחרי פטירתו,

אני ממשיך את המסורת, ו'מחזיר' לו בדיוק באותה מצוה לעילוי נשמתו".

 

אבא שומר

משה מקפיד בדבקות על הנחת התפילין. "לפני הקפה של הבוקר, לפני שאני מוריד את הכלב למטה,

הדבר הראשון שאני עושה – מניח תפילין ומתפלל", הוא אומר. "זה נותן לי הרגשה שאני עושה דבר משמעותי

בעבור אבא. בכל בוקר, אחרי הנחת התפילין והתפילה, אני מביט בשמים, בעצים, בטבע,

ומדבר דקה עם בורא העולם. ואני יכול לומר לכם, שאחרי כמה שנים לא פשוטות בעסקים,

פתאום דברים התחילו להתקדם בדרך פלאית".

עכשיו הוא כבר מעביר את המסר הלאה. "אני מספר למכריי איך הדקות הספרות של הנחת התפילין

מטעינות את מצברי הנפש. לי אישית הנחת התפילין גורמת לחוש שאבא שומר עלי מלמעלה ומלווה אותי בכל צעד בחיים".

 

(מתוך שיחת השבוע אדר תשפ"א "חיים יהודים' מאת מנחם כהן)

 

 

אבא שלי משגע אותי

"אני מבין שחשוב לכבד את ההורים ושזאת מצווה גדולה" אומר שלמה, צעיר דתי מחיפה. "אבל אני לא מצליח לכבד את אבא שלי. הוא מלחיץ אותי, נוזף בי ללא הרף, מעליב אותי, אף פעם לא מרוצה ממני ומשום מה גורם לי הרגשה רעה. הגענו לכזה מצב שבכל פעם שאבא מעיר לי, אני חווה התפרצות של כעס. אני מרגיש שאני לא מצליח להשתלט על עצמי, ובלי לרצות אני צועק עליו".

הסיפור של שלמה החיפאי הוא סיפורם של נערים רבים. למעשה אפשר לקבוע שכמעט כל ילד או נער, מזדהה עם ההרגשה הזאת לפחות בחלק מהזמן. יחסי הורים וילדים מעולם לא היו ירודים כל כך כמו שהם בדורנו.

%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d_514038373-small

הרב יוסף אריה, מרבני 'אחינו', נותן לנו כמה עצות ותובנות שיסייעו לנו להתמודד עם הניסיון הזה, ולכבד את ההורים בצורה טובה יותר.

"קודם כל, צריך לדעת שלעולם לא תצליח "לתקן" את אבא שלך. לא רק כי אתה הבן והוא האבא, אלא גם כי זה בלתי אפשרי לשנות את האחר. בקושי אדם יכול לשנות את עצמו אחרי עבודה ועמל של שנים רבות. לשנות את האחר זה לא מציאותי.

"כשאתה לא מצליח להסתדר עם אדם זר, אתה מתנתק ממנו. לא אכפת לך ממנו והוא לא אכפת לו ממך. אבל כשמודבר באבא שלך, אתה לא יכול להתנתק. הוא אבא שלך. ההורים מלווים אותנו מהרגע שאנחנו נולדים עד שהם עוזבים את העולם הזה. אוי ואבוי למי שמתנתק מההורים שלו חלילה. זה מעשה חמור מאין כמוהו, שאינו מתקבל על הדעת, ולא רק אצל היהודים אלא גם בקרב העמים האחרים ובני הדתות האחרות.

אז אתה לא יכול להתנתק מהאבא, וגם לא יכול לשנות אותו. מה עושים אם כן? איך פותרים את הבעיה הקשה הזאת? איך אפשר להתגבר על פרצי הזעם האלו?

"בראש ובראשונה צריך לחדד את ההבנה שההורים נתנו לנו את מתנת החיים. אנחנו מחויבים לכבד אותם גם בגלל שזה הציווי שציווה אותנו בורא עולם, וגם בגלל שהם עשו לנו טובות בלי סוף. אני אומר לשלמה מחיפה, כשייוולד לך תינוק בעזרת ה', תדע כמה ההורים שלך השקיעו בך, וכמה הם אוהבים אותך.

"לגדל ילד זה להיות עירני כל הזמן, גם כשאתה ישן. לקום אליו בלילה כשהוא בוכה, להרים לו את המוצץ, להחליף טיטולים, לרחוץ אותו, לקנות לו בגדים, אוכל, צעצועים. אפילו ההורים הכי פחות משקיעים, גם הם משקיעים בילדים שלהם המון. הם דואגים להם, מתפללים עליהם, שומעים אותם, מדברים עם הגננת ואחר כך עם המורה, עם אימהות של חברים שמציקים להם ועוד ועוד.

"אם מישהו נותן לך מיליון דולר, ואחר כך מושך לך באוזן, אתה תצעק עליו? תרגיש שאתה לא מצליח למנוע את עצמך מהתפרצות זעם? לא ולא! אתה תגיד לו תודה רבה, ותסלח לו בלי לחשוב פעמיים. כי הוא הביא לך מיליון דולר!!

%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d_514038373-small

"ומה עם אבא שלך? שנתן לך את מתנת החיים, וגידל אותך יום יום שעה שעה?

ובכל זאת, גם ההורים שעשו לנו את הטובה הכי גדולה, עושים טעויות ופוגעים בנו לפעמים.

"זה קורה. וצריך לדעת לסלוח על זה. הרי כל אחד עושה לעצמו נזקים, וסולח לעצמו. כל אדם שחי ונושם, גם לפעמים מכאיב לעצמו בטעות, גורם לעצמו לנזקים כספיים כבדים ועוד. אף אחד מאיתנו לא מסוכסך עם עצמו ולא חוטף התקפי זעם על עצמו. כל אחד יודע לסלוח לעצמו.

"אנחנו צריכים להרחיב את התחושה הזאת גם כלפי ההורים. הם טועים בדיוק כמונו, ואנו צריכים לסלוח להם בדיוק כמו שאנחנו סולחים לעצמנו".

במילים אחרות, אתה אומר בעצם שכל אחד צריך להשלים עם גורלו ולא לעשות כלום אם ההורים שלו מלחיצים אותו או מותחים עליו ביקורת בלי הפסקה?

"להתפלל לה' תמיד טוב, וזה תמיד עוזר. אפשר להתפלל לקב"ה שישפיע עלינו ועל ההורים חכמה ותבונה כדי שנוכל לחיות יחד באהבה ואחווה וללא כעס ולחץ.

"ואפשר גם לעשות מעשים בפועל, לצד תפילה חמה מעומק הלב. צריך להבין שהאבא במקרים רבות לחוץ כי הוא עובד קשה, מתאמץ יומם ולילה להביא פרנסה הביתה, מתמודד עם בוס קשוח, או עם לקוחות מעצבנים, וכשהוא מגיע הביתה, במקום שהילד שלו יכבד אותו וישמע בקולו, הוא צריך להתחיל לריב אתו על כל דבר קטן. זה מתסכל.

לא פלא שהיחסים בין האבא והבן הופכים לטעונים במיוחד.

"לכן העצה היעוצה למקרים אלו היא פשוט להתחיל לכבד את אבא, להראות לו שאנחנו מכבדים אותו, שחשובה לנו דעתו ושאנחנו משתדלים כמיטב היכולת לציית לו.

"אבל חשוב לזכור. אסור לנו לצפות לתוצאה מיידית. קודם כל כי הוא האבא ואנחנו חייבים לכבד אותו בכל מחיר, גם אם העצה הזאת לא עוזרת. בנוסף, תהליכים כאלו, לוקח להם זמן עד שהם מתהווים. כל אחד צריך לעשות את המוטל עליו, ולראות את התוצאה מתחילה אט אט להשתקף גם מהתנהגותו של זולתו".

%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d_514038373-small

האם מותר להשתמש בתפילין של אבא שלי זכרונו לברכה?

שלום לכבוד הרב
רציתי לשאול, אבא שלי נפטר לפני כמה חודשים אז האם מותר להשתמש בתפילין של אבא שלי זכרונו לברכה?

תשובת הרב:
שלום רב
מותר בהחלט להשתמש בתפילין של האבא, רק בנעליים יש נוהגים שלא ללובשם.

אילו הייתי יודע שעוד 10 שעות הוא כבר לא יחיה..

כבר שנים שאני דואג לאבא שלי. בבוקר אני קם וחושב עליו, בלילה אני הולך לישון ומחשבותי עדיין עסוקות באבא.

זה התחיל לאט לאט, אבא התאלמן והחל להזקין, בהתחילה היינו צריכים רק לעזור לו קצת עם סידור הבית, בישולים וכדו', אבל ככל שעברו השנים העזרה הפכה יותר ויותר משמעותית.

כבר שנים שאני צריך לעזור לאבא כל יום. אני מגיע לביתו שמרוחק כ-20 דקות נסיעה מביתי. עוזר לו להתארגן, מכין לו ארוחה מזינה, וגם יושב להאכיל אותו. נכון, אני לא לבד, יש לי אחים נוספים שנושאים איתי בעול, ולקחנו אפילו יהודי נחמד שעוזר לו בקביעות תמורת תשלום. אבל אחרי הכל הטיפול באדם קשיש מצריך הרבה מאוד מאמץ, ואנחנו לא רצינו להכניס את אבא לבית אבות. הוא נשאר עד יומו האחרון בביתו, בסביבה המוכרת והמגוננת כל כך.

השקענו בו את כל הכח. לא חסכנו במאמצים או בכסף. לא ניסנו לעגל פינות. תמיד היינו שם בשבילו, לקחנו אותו לבית החולים עם כל חשש רפואי קטן, ישבנו לידו לילות שלמים כשהיה בכך צורך, הפקרנו לפעמים את העבודה, את הבית ואת הכל, כי אבא היה זקוק לנו.

לפני שבועות אחדים אבא שלי נפטר. אחרי שנים של סבל מתמשך והידרדרות עקבית של מצב הבריאות שלו, הוא עבר לעולם שכולו טוב, משאיר אותנו שבורים ורצוצים. יתומים.

בדרך כלל שאני מסיים פרויקט גדול אני נושם לרווחה. אני מרגיש שירד לי עול כבד מהכתפיים, ושעכשיו אני יכול להתפנות לטיפול בנושאים אחרים שעד עכשיו נאלצתי להזניח מעט.

אבל הפעם זה היה שונה. לא רק שהתאבלתי על לכתו של אבא, לא רק שהצטערתי על כך שיותר לא אראה אותו, ושוב לא אוכל להתייעץ אתו, אלא גם הרגשתי צער רב על כך שלא השקעתי בו כוחות גדולים יותר.

נכון, לא התעצלתי אף פעם, ולא חסכתי מאבא שום דבר שהוא היה צריך. תמיד עזרתי לו כשהוא רק היה זקוק לעזרתי, אפילו בימים האחרונים ממש.

רק ביום שישי לפני שבועיים, הייתי בביתו של אבא והבאתי לו אוכל לשבת. ניסיתי לסדר אותו על המיטה שיהיה לו קצת יותר נוח, עשיתי לו קצת מסאז' כדי להקל על הכאב ממנו סבל. בשבת היה אתו אחד מנכדיו, וביום ראשון כבר התייצבתי שוב ליד מיטתו, לאחר שבמהלך הלילה פינו אותו לבית החולים.

הוא היה חלש וכאוב. האכלתי אותו קצת , דיברתי אתו קצת ואפילו עזרתי לו לקרוא קריאת שמע בזמנה, כפי שהקפיד לעשות משך כל ימי חייו. הייתי לידו סידרתי לו כריות כדי שירגיש יותר בנוח, זירזתי את האחיות והרופאים לטפל בו ולהקדיש לו תשומת לב מירבית, עשיתי כל מה שהייתי צריך לעשות כדי לעזור לו.

הייתי לצדו כשהעלו אותו מחדר המיון למחלקה הפנימית, רצתי שוב ושוב כדי לדאוג לכל מה שהוא צריך, נתתי לאבא את כל הלב ואת כל הנשמה. דובבתי אותו, קצת שימחתי אותו, סיפרתי לו סיפורים שהוא אהב לשמוע על הנכדים שמצליחים בלימוד התורה בישיבות הקדושות ועוד.

בצהריים החליפו אותי ואני שבתי לבתי כרגיל, הייתי צריך להשלים את עיסוקי בשאר העניינים.

עשר שעות אחר כך, אבא כבר היה למעלה…

אילו רק הייתי יודע שאלו השעות האחרונות שלו. אם רק הייתי מבין שבעוד עשר שעות כבר לא אוכל לסדר לו את הכרית, לא אוכל לשמח אותו בסיפור משעשע, לא אוכל עוד להתרוצץ למענו. אילו רק הייתי יודע…

אם הייתי יודע שזה היום האחרון שלו, לא הייתי זז ממיטתו לרגע. הייתי מנצל כל שניה וכל רגע שהוא עוד חי כדי לשרת אותו, כדי להתבונן בפניו עוד רגע קט, כדי לשמוע את הנשימות שלו, לגעת בכף היד החמימה שלו, להרגיש עוד קצת ילד שנמצא ליד אבא שלו.

אילו רק הייתי יודע.

***

ההרגשה הזאת לא מרפה ממני, והיא כנראה תלווה אותי עוד זמן רב. אני מניח שרבים מהאנשים שאיבדו את הוריהם או קרובים אחרים חלילה, מרגישים כך.

מתוך ההחמצה הזאת, הבנתי את מה שאמרו חכמנו זכרונם לברכה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". מה הכוונה שלהם? שאדם צריך לחזור בתשובה יום אחד לפני שהוא מת? ועד אז אין צורך לחזור בתשובה? ובכלל, מאיפה הוא יודע שמחר הוא ימות?

אלא, כך מסבירים גדולי הרבנים, אדם צריך לחזור בתשובה כל יום, כי אולי מחר הוא ימות.

תמיד חשבתי שזה פשוט עניין טכני: אתה צריך לחזור בתשובה לפני שתמות חלילה, ובגלל שאתה לא יודע מתי תמות, לכן כדאי לך לחזור בתשובה מדי יום.

אבל עכשיו אני כבר מבין עומק חדש בדברים הללו.

אדם צריך לנצל את הזמן שיש לו, כי אולי מחר הוא ימות. תחשבו על זה. אם אני כל כך מצטער שלא הספקתי לכבד את אבא שלי, שלא הספקתי להיות לידו מספיק, למרות שעשיתי הכל למענו וכבר שנים ארוכות שהוא העיסוק המרכזי שלי בחיי היום יום, אני עדיין מצטער שלא עשיתי יותר…

אם זאת ההרגשה שפוקדת אדם שאביו נפטר, מה היא ההרגשה של הנשמה ברגע שהיא עולה למעלה? היא רואה את השכר העצום שהקדוש ברוך הוא נותן על כל מצווה, על כל מחשבה טובה, על כל כוונה טובה. היא רואה גם את גודל החרפה שנושא האדם על כל עבירה שעבר, ועל כל חטא שחטא.

איזו תחושת החמצה מרגישה הנשמה על זה שהיא לא ניצלה כל רגע פנוי כדי להרוויח עוד קצת. עוד רגע של עבודת ה'. עוד מעט התקרבות לקדוש ברוך הוא.

הרגשת ההחמצה והפספוס היא נוראית!! תאמינו לי, אני יודע.

אמא יש רק אחת!

אחת המצוות הכי טבעיות ומתבקשות בתורה היא מצוות כיבוד אב ואם. כל ילד בעולם יודע שבני אדם הגונים צריכים לכבד את הוריהם. ובכל זאת, בתורה הקדושה כיבוד אב ואם נמצא במקום גבוה הרבה יותר – זו לא מצווה שציווה אותנו השכל הישר, זו מצווה שציווה אותנו מלך העולם!

אז קודם כל בוא נדבר על הגדרות המצווה: אב ואם הם מי שהביאו אותך לעולם, ולא משנה אם הם גידלו אותך וחינכו אותך, או שמסרו אותך לאימוץ. אפילו ילד שאמו הפקירה אותו בהיותו בן יום, והניחה אותו בפח אשפה – חייב לכבד אותה אחרי שיגדל, ובוודאי שאסור לו לבזות אותה או לגרום לה צער בגלל הצורה בה התנהגה אליו.

נזכור! תפקידו של בן הוא לכבד את ההורים שלו. לא לחנך אותם! לא להתעמת אתם! לא 'להציב להם מראה מול הפנים'! ולא כל מיני עצות אחרות של פסיכולוגים המרבים לשלוח את הילדים להתעמת מול הוריהם.

מי שמרגיש שהוריו יורדים לחייו, גורמים לו לנזק נפשי או לחוסר רוגע נפשי, מותר לו להתרחק מהם, לעבור דירה למקום מרוחק מעט, ולהפחית את הקשר איתם כפי הצורך, אך עדיין אסור לו בשום אופן לנהוג כלפיהם בחוסר כבוד, לדבר עליהם דברים רעים או לצער אותם בכל דרך. בכל מקרה של קונפליקט כואב ומתמשך, מומלץ וכדאי להתייעץ עם רב פוסק הלכות המבין לנפש האדם שיוכל להכווין ולסייע ואולי גם לפשר בין ההורים ובנם.

כיבוד אב ואם זו מצווה שאפשר לקיים אותה באלפי דרכים. אפשר להכין להורים קפה בבוקר, אפשר ללכת עבורם לקניות, להודות להם ולהעניק להם מחמאות, לתת להם מתנות, לדבר בשבחם באוזניהם ובאוזני אחרים, לטפל בנושאים שבהם הם צריכים עזרה מול הרשויות ועוד ועוד. כל פעולה שנעשה ותגרום להורים שלנו נחת רוח, או שתעזור להם פיזית – נכללת במצוות כיבוד אב ואם.

השכר של כיבוד אב ואם גדול במיוחד. בתורה הקדושה כתוב מפורש "למען יאריכון ימיך", וחכמנו זיכרונם לברכה מבארים שהכוונה שנזכה לעולם הבא שהוא עולם ארוך ונצחי. במשנה נאמר שמצוות כיבוד אב ואם היא מהמצוות שאדם מקבל עליהן שכר גם בעולם הזה, ואין בכך שום פגיעה בשכר השמור לו לעולם הבא.

גם מי שהוריו עושים הכל כדי לפגוע בו, חייב לכבד אותם. עם זאת, הוא לא חייב לאפשר להם לפגוע בו, ויכול לנקוט בפעולות שיסייעו לו להינצל מהנזקים שהם רוצים לגרום לו. במקרים חריגים מותר אפילו להתלונן עליהם במשטרה ולהעיד נגדם בבית המשפט, אך גם במקרים אלו אסור לפגוע בהם פגיעה שאינה הכרחית. בכל מקרה שכזה, מומלץ בחום לפנות לרב פוסק הלכה, ולהתייעץ אתו לגבי הצעדים שיש לנקוט כדי להימנע מהמשך הפגיעה של ההורים בילדיהם.

רבים מפוסקי ההלכה סבורים שחובה לכבד אב ואם גם אם הם רשעים גמורים, ואפילו רוצחים חלילה.

מצווה לציית לדרישות ההורים, ובמיוחד בפניהם. ילד שאמו דורשת ממנו שילבש סוודר, כי היא חוששת שהוא יצטנן, צריך לציית לה וללבוש את הסוודר כל עוד היא רואה. אך הם הסוודר מציק לו ואמו אינה רואה אותו, אינו חייב ללבוש אותו כשהוא רחוק ממנה.

מי שאביו ואמו ציוו עליו שלא לנסוע לחו"ל, או לא להשקיע בבורסה וכדו', אינו חייב לציית להם, אבל אם הוא יודע שיהיה להם צער גדול אם לא ישמע בקולם, ראוי שיקשיב להם ולא ימרה את פיהם. בכל מקרה שבו הבן חושב שההורים מגזימים בדרישות ובהוראות, וקשה לו מאוד לשמוע בקולם, כדאי וראוי להתייעץ עם רב פוסק הלכות, שידריך אותו איך וכיצד להתנהל מול ההורים.

כיבוד אב ואם זו מצווה חשובה מאוד, אבל היא אינה גוברת על מצוות איסורי תורה. לכן, ילד שאביו ואמו מצווים עליו לחלל את השבת או לאכול אוכל לא כשר, אסור לו לשמוע בקולם, כי החיוב לכבד את ציווי האלוקים, גדול יותר מהציווי לכבד את רצון ההורים.

מי שרוצה להתחתן, והוריו מנסים להניא אותו מכך, כי הם חושבים שהבחורה לא מתאימה לו או מסיבות אחרות – אין חיוב לשמוע בקולם, ואין צורך לקבל את הסכמתם. עם זאת, במקרה שבו להורים יש סיבה טובה לחשוב כך, מומלץ להתחשב בדעתם, כי בדרך כלל ההורים באמת רוצים בטובתו של בנם, ובמקרים רבים הם מסוגלים לראות את התמונה הכוללת בצורה טובה יותר מהבן.

כך גם לגבי בת שרוצה להתחתן והוריה אוסרים עליה להתחתן עם הבחור שאותו היא רוצה – אינה חייבת לציית להם, ואינה צריכה את הסכמתם, אך ראוי להתחשב בדעתם ולבדוק אם טענותיהם ברצינות.

הורים המנסים למנוע מבנם לימוד תורה, ואוסרים עליו ללכת למדרשיה בערב או ללכת ללמוד בישיבה – הילד אינו חייב לציית להם, ואדרבה, לימוד התורה יעשה להם כבוד גדול בסופו של דבר. גם בעולם הזה יכבדו אותם כשיתברר שבנם גדל תלמים חכם, ובוודאי שבעולם הבא הם יזכו לכבוד גדול ועצום בזכות לימוד התורה של בנם.

מצוות כיבוד אב ואם כוללת גם גינוני כבוד. אסור לבן או לבת לשבת במקום הקבוע של האב והאם, אם זה מקום של כבוד בראש השולחן וכדו'. אסור להיכנס בתוך דבריהם או לסתור את דבריהם ולומר להם "אתם טועים" וכדו'. במקרה שההורים טועים והבן מרגיש שהוא חייב להעמיד אותם על טעותם, יש לעשות זאת בצורה עקיפה ומכבדת. אין לומר להם: "זה לא נכון מה שאתם אומרים", אלא "אני חושב, וכך גם ראיתי שכתוב בוויקיפדיה, ש…". אסור לצחוק ולגחך על ההורים כשהם טועים טעות חמורה, ועל אחת כמה וכמה שאסור לצעוק עליהם או לנזוף בהם.

אסור לקלל או להכות את ההורים בשום אופן ובשום מצב, ומי שעושה זאת עוונו גדול מאוד וענשו רב.

אפילו לצורך רפואה, אסור לבן לפצוע אביו ואמו כמו להוציא קוץ שננעץ בבשר, או לטפל בפצע מוגלתי באופן שהטיפול יביא להוצאת דם. עדיף שמישהו אחר יעשה זאת, ורק אם אין אף אחד אחר שיכול לעשות זאת בקרבת מקום, והאב או האם סובלים, יכול הבן לעשות זאת.

יש שמחמירים אפילו לא לספר את שערותיהם של ההורים, אם יש מישהו אחר שיכול לעשות זאת במקום הבן או הבת.

מי שנולד להורים גויים והתגייר, או שנולד לאם יהודייה ואב גוי, חייב לכבד גם את הוריו הגויים, אך אינו מחויב לכבד אותם כמו הורים יהודיים אלא רק 'מקצת כיבוד', כלומר: לנהוג בהם בצורה מכבדת כפי שמקובל אצל הגויים. אבל אין צורך לציית להוראותיהם וכדו'.

מי שהוריו התחתנו עם בני זוג אחרים, חייב לכבד את בני הזוג של ההורים, כחלק ממצוות כיבוד ההורים. לדוגמה, בת שהוריה התגרשו ואמה התחתנה עם אדם אחר, חייבת הבת לכבד את בעלה של אמה, כי בכך היא מעצם מכבדת את אמה. זלזול בבן הזוג של האם, הנו זלזול באמא עצמה. כך גם לגבי אשת האב.

מצווה לנהוג כבוד גם באח הגדול, בין אם הוא אח מאב ובין אם הוא אח מאם.

במסגרת מצוות כיבוד הורים, מוטל גם על ההורים מצווה להימנע מלהביא את בניהם למצב שבו הם יזלזלו בהם או יגרמו להם צער. לכן אסור לאב ולאם להיכנס למריבה עם בניהם ובנותיהם הגדולים כי הם עלולים לענות להם בצורה שאינה מכבדת, ובכך גורמים ההורים לבניהם לעבור על איסור חמור מאוד. על אחת כמה וכמה שאסור להורים להכות את בניהם הגדולים, כי במצב כזה עשויים הילדים להכות אותם בחזרה, וההורים מביאים אותם לעוון שאי אפשר לתאר את חומרתו במילים.

במקום זאת ינהגו ההורים עם ילדיהם בצורה שתכבד אותם ותכבד את הילדים, ימנעו מלהיכנס אתם למריבות בנושאים טעונים ועוד.

לסיום נציין שעל ההורים מוטל חיוב לחנך את ילדיהם לכבד הורים. האב והאם צריכים להרגיל את ילדיהם כבר מגיל צעיר מאוד, לכבד אותם. אסור לתת לילד הרגשה שהוא שווה ערך להורים, כי בכך גורמים לו ההורים לנזק חינוכי גדול ומונעים ממנו את קיום מצוות כיבוד הורים. גם בהיבט החינוכי מסכימים אנשי המקצוע העוסקים בתחום כי כל ילד זקוק לסמכות הורית, וחייב לדעת לכבד את הוריו. הורים המונעים זאת מילדיהם גורמים להם עוול גדול ונזקים עצומים בעולם הזה ובעולם הבא.