חמותי לוחצת "תעשה זכרון דברים. וכדאי שתדבר עם הוריך, אולי גם הם ישחררו כמה לירות"…

ירדתי במדרגות של הדירה המיוחדת והמטופחת ולבי נצבט בקרבי. הלוא זה

בדיוק המעון הנכסף שחיפשתי וחלמתי שנים לא מעטות, כדי לשכן בו את בני

משפחתי ההולכים ותופשים נפח בלי עין רעה. כשמברכים "כן ירבו" מתכוונים

– ברוך השם – אֵלַי. ועכשיו, מדרגה אחרי מדרגה, אני צריך לעשות עם עצמי

מאבק פנימי לא פשוט. לוותר או לא לוותר. ואם לוותר, מי מכריח אותי? שהצד

ההוא ירד מהעץ ויחפש אלטרנטיבה אחרת… למה דווקא אני?! ואם לא לוותר,

אז רגע רגע, מי שמך בעל-הבית על העולם?! מי התיר לך להשתמש בכח הפיננסי

היותר מוצלח שיש לך כרגע, כדי לדחוק את המתמודד הנוסף? בקיצור, הרב לוי,

מדובר בדירה בת חמישה חדרים, קומה שניה, עם מעלית. לובי הבניין מאד מאיר

עיניים. החדרים גדולים, הסלון משקיף לנוף ירקרק עם אופק של שמים אינסופיים,

המטבח רחב-ידיים עם פינת אוכל שהיא הרבה-הרבה יותר מפינה. בקיצור, הבית

החביב הזה מתאים כמו כפפה ליד למשפחתנו. כל צורך של כל ילד נענה בהרווחה,

כולל חדרון עבודה קטן בשבילי צמוד למרפסת הענקית… אתה יכול להבין את מפח

הנפש, והאכזבה העמוקה שתקפה אותי עקב ההחלטה לא להיכנס לעסקה, שאני כל

כך חושק בה. …ושתבין, המוכר ביקש סכום גבוה ביותר. 2.2 מיליון ש"ח, זה דרש

ממני להוסיף עוד 150,000 למשכנתא המנופחת ממילא. סגן מנהל הבנק אמר לי – תוך

כדי שיחה עם בעל הדירה – שלדעתו לא תהיה בעיה ותוך יומיים שלושה הבנק עומד

לצידי עם התוספת המבוקשת. עיניה של אשתי נתלו בי ודחקו בי כאומרות: 'נו פרויקה,

נו פרויקה, תעשה איתו זכרון דברים, גם בחלום הכי ורוד שלנו לא חשבתי שנזכה להיכנס

בשערי הדירה המהממת הזו…' ניסיתי להוריד 50,000 שקל מהמחיר, והלה היה עקשן.

"בשום פנים ואופן לא! שני מיליון מאתים אלף! אם מתאים לך, עושים עכשיו זכרון דברים

ויוצאים לדרך. מחר בבוקר שנינו אצל העורך דין, תכין מקדמה יפה, ושלום על ישראל".

פתאום חמותי על הקו.

"פרויקה אל תחשוב פעמיים, תפסיק להסס ולהתמקח איתו בשביל 20,000 פחות או יותר

לא מפוצצים עיסקה שכזו, שתתן לכם הרחבה, הרווחה והמון שמחת חיים. צא מקופסת

הגפרורים והיכנס לארמון, פרויקה. בעלי אומר שהוא מוכן להעביר לכם 10,000 שקל

כדי להקטין את הנזק…".

חמותי לוחצת, והנה חמי על הקו. "פרויקה אל תמצמץ, הבת שלי רוצה את הדירה, היידה

תעשה זכרון דברים, אנחנו מאחריך, וכדאי שתדבר עם הוריך אולי גם הם ישחררו כמה לירות".

עכשיו גם חמי לוחץ, דמעה קטנה בעינה הימנית של אשתי, ואני נכנע. או. קיי, אני אומר לו,

נעשה זיכרון דברים על 2.2 מיליון ושיהיה לברכה. רק תסביר לי למה אתה לא מוריד כמה

גרושים מעל המחיר נקוב, שאלתי את המוכר.

"תקשיב פרויקה, יש לי קונה רצינית, שמוכנה לשלם שני מיליון מאה חמישים אלף. עקרונית

סגרתי אתה, אבל לא חתמנו חוזה ולא זיכרון דברים. סיכמנו שאם היא תשיג את הסכום תוך

חודשיים-שלושה, נסגור. דא עקא שהמשכנתא שלה מעוכבת המון זמן ע"י הבנק", הסביר לי.

מדוע? שאלתי.

"תראה פרויקה, מדובר באשה אלמנה עם מספר ילדים, היא עדין בתוך שנת האבל, בעלה

נפטר לא מכבר, והדירה מחולקת גם ליורשים, עפ"י ההלכה והחוק גם יש להם חלק בדירה.

עכשיו הם מנסים לשנות את צו-הירושה, כדי להוציא את הבנים בהסכמתם כמובן, מן הירושה,

אבל העסק נמשך ונמרח כבר ארבעה חודשים וחצי, ואני די לחוץ. והנה הגעת, הוספת מעליה

סכום נאה של חמישים אלף ובשעה טובה סוגרים", עדכן המוכר.

אלמנה? אלמנה מהפכת בחררה ואתה לא מעדכן אותי? זה נשמע לא טוב, טענתי.

המוכר, יהודי חביב וירא שמים קצת מבין ענין, משיב לי: "תשמע, שנינו יראי שמים, אתה אומר

שהיא מהפכת בחררה ושאתה לא בסדר. שומע. מה יותר נכון וראוי מאשר להרים טלפון לרב

שלי שהוא מורה הוראה, ונשמע מה יש לו לומר בנידון".

אמר ועשה. ורבו מעבר לקו שואל מפה, חוקר משם, בודק אי שם, פותח ספר, חוכך בדעתו ופוסק:

"עפ"י הנתונים היבשים שהשמעתם, אין כאן שום איסור של חטיפת החררה מידי המהפך בה, אין

שום מניע שלא תסגרו את העסקה ביניכם. בהצלחה". "יופי שמעת, הבה ונסגור את הפרטים בינינו",

דחק בי המוכר. גם לי יש רב, וגם הוא מורה הוראה, השבתי למוכר. רבך השיב כפי שהשיב,

הבה נשמע מה אומר בנדון רבי ומורי.

הפלא ופלא כבוד הסופר, גם רבי ומורי, שהוא דיין מיומן וותיק משיב באותה רוח דברים. "עפ"י ההלכה

אין שום מניע שתבצעו את העסקה, כרגע – עפ"י הדין – החררה בידך…". הרב שלי פסק מדיבורו,

נשם עמוק והוסיף את המשפט הבא: "נכון, ההלכה לצידך ואף אחד לא יבוא בטענה כלפיך אם תרכוש

את הנכס, אלא שיש כאן צד של צער אלמנה. קרוב לוודאי שכשהיא תשמע שהדירה נמכרה והכל בגלל

העיכובים של הבנק או הרשויות שאין בכוחה כרגע לגבור עליהם, היא תזיל דמעה. וכי חסרות דירות

בעולם? למה להתעסק עם דמעתה של אישה מיוסרת?"

עיניה של רעייתי הפכו רכות ונוגות.

המוכר אף הוא נאלם דום.

לחצתי לו יד בחום רב, וסיכמתי את המפגש בינינו: אתה איש יקר, ודירתך נפלאה ועונה

בדיוק על מה שחלמנו ורצינו, וברוך השם גם מבחינה כספית יכולנו להתמודד עם המחיר.

אבל דמעה של אלמנה. אתה מבין?" ר' לוי, עַיין בפתח דבריי. ירדתי במדרגות עם לב צבוט

ומכווץ. מצד אחד חשתי מאוכזב ושבור ומצד שני מעודד עם תחושת הצלחה שגברתי על היצר.

אבל הדירה, אווף, הדירה החלומית, חמקה מבין אצבעותי.

 

פרק ב'

אגלה לך, שיש לי תפקיד מסוים במוסד ציבורי חשוב. למחרת בבוקר ערכתי בדיקה יסודית

מה בעצם מעכב את המשכנתא של הגברת. נו טוב, לא נלאה אותך, מדובר היה בכמה פרטים

טכניים תקועים, ולאחר שהפעלתי לחץ וקשרים מסוימים במקומות הנכונים הבטיחו לי שהעסק

שלה מתקדם. נשמתי לרווחה.

אחרי הצהריים אחד, בעוד הנני משרך רגלי לכיוון דירתי, המכונה בז'רגון המשפחתי קופסת

גפרורים, ידיד שלי – מנחם – על הקו. "פרויקה, באיזה רחוב אתה נמצא?"

נכנסתי כרגע לתחילת רחוב החבצלות. "עצור במקום…" הורה לי. משמאלך בנין מספר ארבע,

עלה לקומה ראשונה, דפוק בדלת השמאלית של משפחת ירדני, הם מוכרים את הדירה, עוד

לא שמו שלט, לך תציץ". אדון 'קוטף סיפור', נכנסתי לדירה וכמעט נפלתי מהתרגשות. דירה

יותר רחבה ונוחה מן הקודמת, הנוף יותר מרשים, היא קרובה למוסדות החינוך של ילדי

ולקהילה שלי. בקיצור, אם ההיא היתה 100% מתאימה לנו, זו הנוכחית מתאימה במיליון אחוז,

אם יש דבר כזה. וכמה רוצה כבודו? שאלתי את ירדני המוכר.

"1.8 מיליון וסוגרים", אומר לי ירדני.

כעבור רבע שעה נכנסה אשתי, עשתה סיור זריז, תלתה בי עיניים דוחקות והבנתי הכל. מיד

עשינו זכרון דברים. ועכשיו לסיכום הדברים – שים לב: מצאתי דירה גדולה ונוחה יותר,

במחיר הרבה יותר זול, באיזור הרבה יותר נוח מבחינת הכל, והכי חשוב, לא היפכתי בחררה

למרות שהתירו לי. חכה רגע ר' לוי, לא סיימנו…

פרק ג'

יצאנו רעייתי ואני מן הדירה מרוצים עד השמים, זיכרון הדברים בכיסי, המשכנתא

תצטמצם בהרבה. הפינוי של ירדני זריז. צלצול בפלאפון הכשר שלי. על הקו האלמנה:

"רציתי לבשר לך שכרגע הזרימו לנו את המשכנתא, ואנחנו בדרך לחתימת חוזה.

תודה רבה לך מכל הלב".

 

(יתד השבוע, א' באדר ב' תשע"ט)

חשוב שתדעי כי ילד יהודי שבוכה אלוקים בוכה עמו

בעיצומה של שבת חתן

הצדיק רבי שמשון פינקוס היה רב הקהילה בעיר אופקים. מתוקף תפקידו היו פונים אליו בכל עניין הקשור לצורכי הקהילה, בענייני תורה והלכה, וגם כאשר היה צריך לעזור למשפחות מעוטות יכולת, או לאסוף כסף עבור חתן וכלה יתומים וכדומה, מעשים גדולים של גמילות חסדים נקשרו בשמו ותמיד היה קשוב לצורכי קהילתו ולכל הפונים אליו.

אבל לא רק למען 'דברים גדולים' בלבד נתן עיניו וליבו לשאת את העול באהבה וברצון, ובצדק זוכים לתשומת ליבו המרובה. גם לעניינים שהיו נראים 'פעוטים', ובכללם גם עבור נצרכים פעוטים, הקדיש את מלוא תשומת ליבו, גם בזמנים גדולים שממלאים את כל חללי הלב, ואינם מניחים לעסוק ב'זוטות':

מנהג מעניין נקט בשבתות ה'עלייה לתורה' של בניו, שבתות אלו בהם חתן העומד להינשא או נער לקראת ה'בר מצוה' עולים לתורה והציבור זורק עליהם סוכריות כמנהג ישראל: תכף עם שוך סערת השלכת הסוכריות ואסיפתן במרץ בידי ילדי המתפללים, היה הוא עצמו מתרוצץ בידיים מלאות סוכריות שהוכנו לשם כך מתחילה, ושאלתו בפיו: "מי לא קיבל? מי לא הצליח לתפוס?" וכך, בתוך המולת האיחולים הלבביים המופנים לעברו ובעצם הרגשות הגואים בשמחה, מצא את הפנאי לחפש בין ספסלי בית המדרש ילד יהודי, שעיניו התרות אחר סוכריות נשכחות בפינה חבויה, מלאות בצער על כי לא עלה בידו למלא בהן את כיסיו בממתקים. ליבו הרחום לא יכול היה לשאת גם את הצער הזה.

יפה אמר אחד מבני הקהילה, כי הדבר מזכיר לו סיפור שרבי שמשון עצמו היה מספר בהתפעלות: הגאון רבי יחזקאל אברמסקי ז"ל פסע פעם ברחוב, ובדרכו פגש בילדה קטנה בוכייה. הוא ניגש אליה, כופף את שמונים שנותיו לעברה ושאל "למה תבכי?" וכשהילדה השיבה לעומתו בקול בכי שחברותיה צחקו על השם שלה, כאב לבו והגיב: "אמרי להם, כי אני אמרתי שהשם שלך יפה מאוד!", ולא זז משם עד שנרגעה ורוחה שבה אליה…

 

למנוע בכי של תינוק יהודי

ביום בהיר שב יהודי פלוני אל ביתו שבתפרח, והבחין על השולחן במרכז הדירה בפתק בלתי מוכר, ובו נכתב: "שמעתי את התינוק בוכה, נכנסתי, ונתתי לו בקבוק שתייה שהיה על השולחן. על החתום: שמשון פינקוס".

"תבין, לא יכולתי להמשיך בדרכי!", הסביר לו משנפגשו למחרת פנים אל פנים, "כאשר קול בכי תם של תינוק עלה באוזניי".

מעשים שבכל יום. הלב נצבט מכאב של הזדהות, עם הקול התינוקי הטהור המעיד על מצוקה, אבל מתגברים וממשיכים הלאה בשטף החיים. יש בהחלט צרות גדולות יותר, אבל רבי שמשון לא פטר את העניין בצורה פשוטה כזו, אלא ניגש אל דלת הבית שמשם נשמע הקול, נקש פעם ופעמיים שוב ושוב, ומשווידא כי אין איש בבית פסע פנימה אל התינוק הממרר בבכי, ומשחיפש ואף מצא את המשקה העשוי להרגיעו פנה והלך לו לדרכו, בהותירו אחריו פתק התנצלות…

 

 השכינה בוכה יחד עמו

בכיו של התינוק ההוא נגרם בשל היסח הדעת של ההורים, אך במקרה אחר הניחו תינוק בכוונה תחילה לבכות ללא הפוגה:

היה זה באישון לילה. בכי ממושך שהפר את הדממה, הצליח לנתק את הרב שמשון מתלמודו לשעה קלה. הוא חידד את שמיעתו, וכשהצליח לזהות את מקור הבכי שבקע מבניין סמוך, התקשר אל אותה משפחה ושאל אם הוא יכול לעזור, ולהשיג דבר מה העשוי להשקיט את הבכי הממושך. נקל לשער כי נכון היה לנסוע עד מרכז הקניות שבבאר שבע, או אף למקום המרוחק משם ככל שיידרש, למען התינוק הסובל.

אך לא. האם שמעבר לקו לא הוטרדה כלל מן הבכי, והודיעה בשלווה כי בכוונה תחילה מותירה היא את עוללה לצווח, על מנת להקנות לו כבר מינקות הרגלי משמעת ברורים. "לא חסר לו דבר", הסבירה, "שבע התינוק ונקי, ואין לו סיבה לבכות". עניין של שיטות חינוך…

רבי שמשון נזעק: "אינני רוצה להתערב בענייני חינוך, אבל חשוב שתדעי כי ילד יהודי שבוכה הרי השכינה בוכה ומצטערת עמו"…

בכלל, מעידה בתו: "בעיצומן של סוגיות לימוד תורה מורכבות, שהיה ניכר כי אבא עסוק וטרוד בהן כולו, וכל רעש אחר שבבית לא היה בכוחותיו להפריע את כוח ריכוזו, הרי בכי של ילד היה מצליח לנתקו ממחשבותיו. במקרים כאלו, כשלא היתה אפשרות שהדבר ייעשה על ידי מישהו אחר, היה קם מעם תלמודו וניגש להרגיע את הבכי, ולדאוג שאת מקום הבכי יכבוש החיוך".

 

טלפון מתחת החופה

גם בעיתות לחץ או בפסגת רגעי שמחה, שמר מקום מיוחד בליבו כדי לזכור תמיד את הזולת, איך להיטיב עימו ולעזור לו. בכמה מקרים התגלתה רגישותו הגדולה לזולת במלוא הדרה:

בשמחת נישואי אחד מבניו, נבצר מאחד מחשובי הקהילה ליטול חלק בשמחה, עקב כאבי גב חריפים שמהם סבל במשך תקופה, ואילצוהו לשכב אין אונים מיוסר במיטתו.

והנה לעת ערב בהתקרב זמן החופה, צלצל הטלפון בביתו, והקול המוכר המשתפך ובוקע מן השפופרת, בא לו כמים קרים על נפש עייפה: "שלום, מדבר שמשון פינקוס. רציתי לספר לך שזה עתה נסתיימה החופה ותודה להשם אנו בשמחה גדולה. אברך אותך שתהיה לך רפואה שלמה בקרוב ויהיה לך כל טוב!"…

לתומו, סבר האיש כי שיחת הטלפון המרגשת והבלתי צפויה, היתה פרי יוזמתו של אחד מידידיו כדי לעודדו במצבו הרגיש, ולרגע לא עלה על דעתו שרבי שמשון עצמו הוא זה שיזם את השיחה בשעה כה גדולה עבורו, אלא שבירור שערך העלה שאמנם כך היה.

תכף לאחר שהסתיימה החופה, וטרם לחיצות הידיים וברכות ה'מזל טוב' מהקרובים, נראה רבי שמשון כמחפש דבר מה, וכשהבחין באחד ממקורביו ביקש ממנו שיביא לו פלאפון, ולאחר מכן שאל מה מספר הטלפון של יהודי פלוני. חייג אליו בזריזות, ורק משהרעיף על ראש ידידו ברכות ועידוד, נפנה לברך ולהתברך מפי בני המשפחה והמחותנים.

כיצד הצליח לזכור בעיצומם של רגע ההתרגשות את מצבו של הידיד, ולהגות רעיון כה מוצלח, לרוממו ולשמחו? אין זאת אלא שמלבד הראש הפיקח שבו נתברך, פעם בו לב, אולי פיקח עוד יותר…

 

ההרצאה לאחר חצות לילה

לפני כמה עשרות שנים הגיע ארצה עולה חדש מאמריקה, שהתמחה ברפואה טבעית ובזיהוי מחלות ואלרגיות באמצעות בדיקת גלגל העין, ובא להתגורר באופקים.

משום מה לא היה ספק בליבו, שהרבנים באזור מגוריו החדש ישמחו להעשיר את ידיעותיהם בנושא שבו התמחה, ולהחכים בתורת מבנה העין והדברים הרבים שניתן לזהות דרכה. ברשותו היו אף שקופיות ייחודיות המסייעות להבנת הנושא.

הוא פנה, אפוא, לרבי שמשון, סיפר אודות תחום התמחותו, והביע את רצונו להנעים לרבני המקום בהצגת השקופיות, בליווי הסברים מפורטים וממצים.

הרב פינקוס שהבין כמה חשוב הדבר עבורו, ניסה לחשוב מחשבות כיצד יעלה בידו לקבץ קבוצת מאזינים שיואילו להקדיש מזמנם היקר למענו (האיש עמד על כך שהשומעים יהיו בעלי רמה והבנה מוכחים…).

לאחר בירורים, שב אליו רבי שמעון בידיים ריקות: "הזמן היחיד שניתן לקבץ כעשרה משתתפים בלי לפגוע בסדרי לימוד התורה בישיבות שלהם, הוא בשעת ליל מאוחרת של מוצאי שבתות", אמר לו. אולם הלה לא נרתע מן השעה והסכים להעביר את ההרצאה בחצות של מוצאי שבת.

וכך היה. רבי שמשון בכבודו ובעצמו ליקט אחד לאחד את עשרת השומעים הנבחרים, בני תורה נכבדים, ובשעה היעודה התקבצו ובאו לשמוע מה בפיו. ברם תכף עם תחילת ההרצאה התגלתה "בעיה קטנה",  התברר שהאיש בקושי מסוגל להוציא מפיו שתי מילים רצופות בעברית, ואילו 'קהל המאזינים' אינו מבין את שפת האנגלית שבפיו. מה עושים?

פשוט ביותר. הרב דיבר והבין אנגלית נעמד תכף לצידו והציע בטבעיות: "אני אשמש כמתורגמן".

וכך התנהל לו האירוע, כשהוא משמיע כמה מילים, ורבי שמשון מתרגם את הדברים מאנגלית לעברית. ההרצאה הסתיימה קרוב לאחת אחר חצות…

"לימים הבנתי כי ההרצאה שלי לא ממש עניינה את המשתתפים", סיפר אותו יהודי יקר, "וגם אם ההתמחות שלי חשובה ותועלתית, להם- לא היה שום עניין לשמוע אודותיה. ורק רגישותו הנדירה של הרב פינקוס שלא ידעה גבולות, שברה שיאים של הבנה והטבה".

 

(מתוך הספר- 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')

 

 

הרב של העבריינים

אני זוכרת מעשה זה כאילו התרחש רק אתמול. בהיותי כבת שש צעדתי לצדו של אבא ברחובות ירושלים כשידי נתונה בידו. לפתע נגלתה מקצה הרחוב דמות שכמותה לא ראיתי מעודי: יהודי ירושלמי נמוך קומה, זקן ושבע ימים, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו, אור קורן מפניו, וכל מציאותו אומרת זכות וטוהר.

בדיוק כך תיארתי לעצמי את דמותו של אליהו הנביא, והנה אני זוכה לראותו פנים אל פנים.

"אבא"! משכתי בידו. "הבט, הנה אליהו הנביא!"

"זהו סבא רבי אריה שאליו אנו הולכים", חייך אבא… סבא-רבא הגאון רבי אריה לוין ז"ל הוא הדמות היחידה שאני זוכרת מהדור שמעל סבי וסבתותי. רבי אריה, סבא של אמא, היה כנראה אחד ממעצבי דמותה העיקריים: שתי תכונותיה הבולטות של אמא – מסירותה למען תורתו של אבא ונתינת כל כולה למען הזולת – היו פירות ההנהגה והחינוך של סבא רבי אריה.

כאשר התקיימה שמחת אירוסיהם של אבא ואמא, דיבר סבא הרב יעקב ישראל קנייבסקי המכונה 'הסטייפלר' (ע"ש עיירת הולדתו) בפני גיסו ה'חזון איש' בשבחה של אמא. בין השאר סיפר, כי הבריות אומרות על הכלה שהיא דומה בתכונותיה לסבא רבי אריה לוין. ירושלמים רבים שהכירו את רבי אריה ואת אמא-נכדתו, ציינו בהשתאות את הדמיון הרב בין הסב לנכדה. רבנית חשובה התבטאה בפני על אודות אמא: "לא הבנתי איך ילוד אשה יכול להיות טוב כל כך, אבל אם היא נכדה של רבי אריה – הכל מובן"…

אכן, כשם שסבא רבי אריה ורעייתו סבתא חנה הפקירו את עצמם ואת ביתם למען הזולת, כך נהגה אף בתם, סבתא הרבנית אלישיב, ובעקבותיהם נהגה כך גם נכדתם, הלוא היא אמא. וכשם שבנותיו של סבא רבי אריה חונכו להקריב את כל כולן למען תורת בעליהן, כך חונכה גם אמא, ואף ישמה זאת למעשה כל ימי חייה.

את התכונות המופלאות שעברו ב'תורשה' מדור לדור זיהה אף רבי אריה בעצמו. שנים רבות לאחר נישואיהם של הורי, התבטא רבי אריה בפני תלמידו הרב ניסן שוב: "שמח אני לראות את נכדתי הולכת בדרכי אמה, הרואה בסיוע לתורתו של בעלה את ייעוד חייה, ועל כן אינה מאפשרת לבעלה לעסוק בצורכי הבית". אמא אף התחנכה על ידי סבא רבי אריה בעצמו. בהיותה אחת מהנכדות הגדולות נעשתה שותפה למעשי החסד הרבים שלו, והיא המשיכה את דרכו ללא הפסק עד עלות נשמתה לשמי רום.

 

כמלאך מושיע

אמנם סבא רבי אריה לא היה 'אליהו הנביא', אולם היה כמלאך מושיע לרבים. כפי ששני לוחות הברית, המסמלים את שני חלקי התורה – מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו – מצומדים ומשולבים זה בזה, כך זה היה סבא הצדיק רבי אריה לוין: גדולתו העצומה בתורה ובעבודת הבורא השתלבה בגדלות עצומה של אהבת הבריות. נדכאים ושבורי לב מצאו אצלו נוחם ועידוד וזכו לקבל ממנו יחס חם ואוהב, ואפילו חוטאים ועבריינים התקבלו אצלו בחיבה ובחמלה.

אין אלו מילים סתם: האדם היחיד ששם נפשו בכפו וביקר באופן קבוע בבית החולים למצורעים בירושלים היה רבי אריה! אפילו קרובי המשפחה של המצורעים חששו להיכנס לבניין, והם היו משוחחים עם יקיריהם מהמרפסת של המבנה הסמוך. אמנם רבי אריה נזהר ממגע ישיר עם החולים כדי שלא להידבק חלילה, אולם הוא היה משוחח עמהם, נוסך בהם תקווה ועידוד ואף מסייע להם למלא את זמנם בדברים של ערך – לומד עמהם וקורא לפניהם את פרשת השבוע.

בית החולים למצורעים היה בבעלות גויים, ועל כן לחולים היהודים לא היה מזון כשר. סבתא חנה היתה מבשלת להם ארוחות טעימות, וסבא היה מביא את האוכל לבית החולים.

הרב הצדיק מסוכטשוב סיפר פעם: באחד מימי ראש חודש ביקשני רבי אריה לנסוע עמו לבית חולים למצורעים בבית לחם ולסייע לו בנשיאת סלי מזון בעבור החולים. משהגענו למקום, הופתעתי: החולים כולם היו ערבים! "רבי אריה" הבעתי את תמיהתי, "מה מצאתם לנכון לכתת רגליים מחוץ לעיר ולהסתכן בהידבקות ממצורעים שונאי ישראל?"

"יש שם במחלקה יהודי בודד", השיבני, "ולמענו אני נוסע"…

 

'רב האסירים'

כאשר חיפשה ממשלת המנדט דמות תורנית שתספק את צורכי הדת של האסירים היהודיים, הציעו רבני ירושלים את רבי אריה לתפקיד זה, ומאז נקרא 'רב האסירים'. היו אלו אסירים פליליים, בהם גם עבריינים שפלים, אך רבי אריה לא נרתע מהם: הוא קרבם במאור פנים והשתדל להחזירם למוטב.

מעשה היה בגנב שעזב את דרכו הרעה בזכות קרבתו לרבי אריה. "לעולם לא אשוב לגנוב", הצהיר הלה, "אלא רק עוד פעם אחת – משום שברצוני להעניק לרבי אריה מתנה יקרת ערך"…

באחד הלילות לן בביתו של רבי אריה אסיר משוחרר, גנב לשעבר. והנה, בבוקר התברר כי הלה נעלם יחד עם הפמוטות וגביעי הכסף… פנה רבי אריה לסבתא חנה והכריז בפניה: "הריני מוחל במחילה גמורה לאותו גנב כדי שלא ייענש בגיני" והוסיף בהתעוררות: "הבה נבטיח לעצמנו כי מקרה זה לא ימנע בעדנו מלארח אנשים שכאלה גם להבא"..

לא אחת הרהר רבי אריה האם הוא נוהג נכון בהקדישו זמן רב למעשי חסד, כיון שהשתוקק לעסוק בתורה בכל שעות היממה, ואילו מעשיו אלו גזלו ממנו זמן רב. באחת מפגישותיו עם רבו הקדוש, שחיבר את ספר 'לשם שבו ואחלמה', שטח בפניו את לבטיו. "אם אכן מצליח אתה בחסדיך, אות הוא כי לכך נוצרת", הרגיע ה'לשם', "לך בכוחך זה והושע את ישראל!"

 

גילוי אליהו

ועוד בהקשר של סבא רבי אריה ואליהו הנביא. אמא היתה מספרת על גילוי אליהו שהיה לסבא רבי אריה.

מדי שנה בשנה, בפרוס חג הפסח, היה רבי אריה עורך מגבית 'קמחא דפסחא' בעבור עניי ירושלים. שנה אחת היתה שנת בצורת, העוני היה גדול, ולא עלה בידו לאסוף את הסכום הדרוש. רבי אריה הסתובב בשוק שבעיר העתיקה כשעצב גדול בלבו. והנה, בעודו ממתין בתחנת האוטובוס, ניגש אליו ערבי, שאל לשמו ומסר לו מעטפה סגורה. כשפתח רבי אריה את המעטפה, הופתע לגלות כי היא מכילה את הסכום החסר בדיוק!

ואמא היתה מסיימת: "סבא רבי אריה התבטא כי צר לו על שאליהו הנביא התגלה אליו בדמות של ערבי בלבד".

ואני אמרתי לאמא כי אין הדבר נורא כל כך – הן גם לאברהם אבינו נגלו המלאכים בדמות ערבים…

(מתוך 'בית אמי')

במוסך אמרו לי שמחיר התיקון יעלה שמונה עשר אלף שקלים

במוסך אמרו לי שמחיר התיקון יעלה שמונה עשר אלף שקלים

 

הרכב שברשותי משמש לדבר מצוה בלבד…

כן כן, כפי שאני מספר לכם רכב למצוות. הוא אינו משמש לצרכי ביתי

או כל דבר אחר כי אם לשמח אנשים חולים ואנשים נזקקים, לשם כך

אני נוסע מעיר לעיר דרך בתי חולים ועוד ועוד, עשייה של חסד.

בני ביתי יודעים כי הזמן היחיד שאני משתמש ברכב לשמח את משפחתי

אלו ימי חול המועד שאז הרכב מסור אך ורק להם ואני מוציא אותם לאן שרק

ירצו כדי לשמחם.

והנה ביום הראשון של חול המועד פסח, תקלה ברכב, הילדים התאכזבו ואף

גם לי כאב הדבר… לאחר שהתייעצתי עם רב והוברר לי כי מותר לתקן את

הרכב במועד בנסיבות הקיימות הודעתי לילדיי שיתפללו שהרכב יתוקן במהרה

ועוד בחול המועד יהיה לנו את הרכב לטיולים.

בדקתי את מהות התקלה והתברר כי הלך הגיר ברכב. בדקתי עלויות תיקון במוסך

מקומי ואמרו לי שמחיר החלפת גיר לחדש יעלה שמונה עשר אלף שקלים (18,000 ₪)

נבהלתי מהמחיר והתייעצתי עם חבר שמבין בתחום שהציע לי להעביר את הרכב

למוסך מורשה בירושלם שם יש סיכוי למחיר זול יותר באופן משמעותי וכן אחריות לתיקון…

סמכתי על החבר ושלחתי את הרכב לתיקון במוסך החברה בירושלים.

כעבור יומיים התקשרו מהמוסך לבשר לי כי הרכב מוכן. עליתי ירושלימה לאסוף את הרכב

בדחילו ורחימו בתפילה שהתשלומים בכרטיס האשראי יעברו בשלום כאשר במקרה ולא

כבר הכנתי חבר עם כרטיס גיבוי להלוואה…

ניגשתי לעמדת התשלום לבקש חשבונית ובחשבונית הופיע סכום לתשלום 0

הבנתי כי יש טעות וביקשתי את הסכום לתשלום, אך אז הסבירו לי את הנפלא

מכל: "לאחרונה הגיעו לחברה המרכזית העולמית תלונות רבות על הגיר ומהחברה

העולמית הורו למוסכים המורשים מטעמם כי כל רכב שיגיע עם גיר תקול ועדיין לא

עשה מאה וחמישים אלף קילומטר (150,000) יחליפו לו את הגיר ללא כל חיוב…

שמחתי שמחת חג גדולה ועצומה הן קיבלת במתנה חי אלפים שקלים בחינם.

לקחתי את המפתחות בהתרגשות והנעתי את הרכב, ועתה קרה הדבר האמיתי:

הרכב ביצע 149,670 ק"מ כן כך מאה ארבעים ותשע אלף ושש מאות שבעים כלומר

עוד שלוש מאות שלושים קילומטר הייתי במאה חמישים אלף כלומר יום אחד של טיול

עם הילדים. ואני שאלתי בליבי מדוע ה' לא יכול לחכות אחרי חול המועד??? כי אחרי

חול המועד היית בוכה על חי אלפים שקלים…

בתורה לבורא עולם על כל חסדיו הנגלים והנעלמים מעינינו!!!

בעל המעשה א.ה.

 

מתוך עלון טיב הקהילה פרשת בחוקותי תשעח

"הצלת חיים היא גם מצווה גדולה וגם מעניקה לך סיפוק עצום"

יעקב לוסטיג

 

בכל דיווח בעיתונות על תאונה, פיגוע או זירת אסון אחרת חלילה, אנחנו תמיד נראה אותם בתמונות המצורפות: מתנדבי הצלה על האפודים הזוהרים, עטורי זקן ופאות, וכיפה שחורה גדולה מכסה את ראשיהם.

זה כבר הפך לנוהל קבוע, כשמישהו מתקשר למד"א להזמין אמבולנס, יגיעו לזירה מספר מתנדבי 'הצלה' ברכבם הפרטי או באופנוע של הארגון, בלי אומר ודברים הם יגשו אל הפצוע או החולה, ויתחילו להגיש לו עזרה. הם יעשו כל ניסיון להציל את חייו של החולה, וימשיכו להנשים אותו עד שיגיע אמבולנס של מד"א, או אז הם יתדרכו את אנשי הצוות, ויישארו איתם עד לפינוי החולה לבית החולים.

כשהחולה מפונה לבית החולים, מתנדבי ההצלה שבים איש איש לעבודתו ולעיסוקיו, מבלי לקבל תמורה כלשהי. התרומות שמתקבלות מתורמים פרטיים וציבוריים מנותבות לרכישת ציוד, אמבולנסים, אופנועים ותפעול המוקד שמכוון את המתנדבים לזירות השונות. אבל המתנדבים עצמם אינן מקבלים תמורה כספית לפעילותם, ומדובר בעבודה שמתבצעת 24 שעות ביממה, שבתות חגים ובכל רגע נתון.

פנינו לרב אושי שלומוביץ, מנכ"ל ארגון 'הצלה', וביקשנו לשמוע קצת יותר על הארגון הנפלא הזה. הרב שלומוביץ מספר על ארגון קטן שהוקם על ידי משפחת הלפרין מבני ברק, לפני 29 שנים. "היה זה כשאבי המשפחה, הרב נחום יואל הלפרין, נפטר אחרי התקף לב קשה, בגלל שעבר זמן רב ממועד הפנייה למד"א ועד שהוא החל לקבל טיפול.

"באותה תקופה הוקם בניו יורק ארגון חרדי שעסק בהצלת חיים, ומתנדביו העניקו שירותי הצלה בהתנדבות מלאה. המשפחה של הנפטר החליטה להקים ארגון כזה גם בבני ברק, כשהמטרה היא להציל חיי אדם. זו היתה המטרה אז, והיא נשארה המטרה היחידה שלנו גם היום.

"את הקמת הארגון הם עשו בביתו של הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זכר צדיק לברכה, גדול פוסקי ההלכה שנפטר בשנה שעברה. הרב ואזנר קבע שהארגון יפעל בצמוד למד"א, ויקבל ממד"א את ההכוונה המקצועית, כשמקביל הוא גם הצמיד את אחד מגדולי תלמידיו, הרב שמואל אליעזר שטרן שליט"א, שיהיה מורה הדרך הרוחני וההלכתי של הארגון.

"זה התחיל עם כ-20 מתנדבים ואחרי תקופה ממושכת מנה הארגון 32 מתנדבים בסך הכל. אני עצמי נכנסתי לארגון באיחור של כמה שנים, והייתי המתנדב ה-37. זה מספר הקוד שלי עד היום. חמש שנים מאוחר יותר מינו אותי כמנהל הצלה בני ברק, ומאז התרחבנו להצלה גוש דן, ובהמשך הפכנו לארגון 'הצלה' בלי שם של עיר או מחוז כזה או אחר, כי אנחנו כבר פרושים ברוב אזורי הארץ, ואנחנו נמצאים בסימן התרחבות בלתי פוסקת בעזרת ה'.

  • מה באמת מניע אדם כמוך להקדיש את כל החיים שלו למען הצלת חיי אדם, ויותר מכך, מה גורם למתנדבים הרבים לצאת בכל רגע נתון ולהציל חיי אדם על חשבון זמנם הפרטי. הם יוצאים בזריזות לטפל בפצועי תאונות וכדו', במקום לשבת על הכורסה ולהתרווח אחרי יום עבודה מפרך. מה המנוע שלהם?

"זה החינוך היהודי על פי התורה. זה לא רק ארגוני הצלה, לך תסתובב בבניב רק ובכל ריכוז חרדי אחר, בכל פינת רחוב תמצא ארגון חסד. כל חרדי שנולד לעולם הזה, מחפש איפה הוא מתאים איפה הוא יכול לעשות חסד. לכל אחד יש לו משהו שהוא מתאים לו. לא כל אחד מתאים להכל, יש שמתאים לביקור חולים, יש שיכול לעשות עבודות של סיעוד ועזרה לקשישים, יש מי שיכול לשטוף כלים לבית שההורים בו לא מתפקדים, יש למשל את ארגון 'ידידים' בפועל בריכוזים החרדיים ומתנדביו יוצאים ב-6 בבוקר כדי לעזור למישהו שהם לא מכירים לתקן את הפנצ'ר בגלגל או להטעין לו חשמל במצבר כדי שיוכל להתניע את האוטו.

" אני יוצא לאירועים בתל אביב מציל חיי אדם, ואנשים שואלים אותי מי משלם לך? מאיפה אתה חי? אני עונה להם שעובד ומתפרנס וחי ב"ה, אבל אני רוצה גם זכויות. כשאני מגיע לראש השנה ויום הכיפורים ואני יודע שעכשיו דנים אותי בשמים על הדברים הטובים והרעים שעשיתי, אני רוצה שיהיו לי יותר זכויות מחטאים ועוונות. אני לא אדם מושלם, פה ושם מדברים לשון הרע, פוגעים במישהו וכדו', כשמגיע יום הדין אני רוצה לאזן את זה עם ערימה גדולה של מעשים טובים, אז אני מחפש איפה אני יכול לעשות חסד, איפה אני יכול להציל חיים או לעשות טוב לאנשים אומללים.

"אבל חוץ מהרצון לצבור זכויות, והמצווה העצומה של הצלת חיי אדם, יש לנו מנוע נוסף, וזה תחושת הסיפוק. בשבוע שעבר הייתי בבר מצווה של ילד שלפני 18 שנים עשיתי לאבא שלו החיאה והצלתי את החיים שלו. אם אני לא הייתי מטפל בו אז, הוא היה מת, ולא היה נולד לו הילד החמוד הזה שבשבוע שעבר היתה חגיגת בר המצווה שלו. כשהגעתי לבר מצווה זאת הסיפוק שהרגשתי היה עצום! הרגשתי שיש לי חלק בקיומו של הילד הזה, כאילו הייתי אבא שלו!

"זה לא רק אני, זה כל מתנדב בהצלה יכול לספר לך כאלו סיפורים לרוב. אנחנו נוסעים ברחוב ורואים אנשים שהצלנו את חייהם והנה הם הולכים עם שלושה ארבעה ילדים קטנטנים שנולדו להם ואתה אומר, וואו, תראה כמה נפשות הצלתי באותו רגע, לפני 10 או 15 שנים… אנחנו לא נמצאים כאן כדי להתגאות במעשים שלנו, חלילה לנו, כל אחד עושה מה שהוא יכול בכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לו, אבל הסיפוק, הסיפוק הוא עצום. אחרי שאתמול חילצת גולה מגרונו של תינוק קטנטן והצלת את החיים שלו, איך אתה יכול להתרווח על הספה כשאתה שומע על קשיש שסובל מכאבים בחזה? הצלת חיים זה ממכר, אתה לא יכול להפסיק את זה!

  • האם הארגון שלכם עוזר רק לחרדים או שהוא מגיש עזרה לכולם?

"ברור שלכולם. אנחנו נוכחים בכל מקום ובכל שעה. כולם רואים את האמבולנסים שלנו והאופנועים שלנו בכל מקום שבו אנחנו פעילים. לא תמצא ילד בגוש דן שלא ראה אותנו בדרך לפעולה, וכך גם בשאר המקומות שבהם יש לנו סניפים, כשהמטרה שלנו היא שבעזרת ה' בקרוב מאוד יהיו לנו סניפים בכל מקום בארץ. זה לא רק לחרדים וחילונים, גם לגויים אנחנו מגישים עזרה, חיי אדם זה חיי אדם ואנחנו תמיד מצילים חיי אדם עד כמה שהקדוש ברוך נותן לנו כח ויכולת".

דוקטורט בחכמה אלוקית

שלמה שטיין 

לפני כשתים עשרה שנים כשהחל האכלוס הראשון בשכונת "בן צבי" בבית שמש, הבחנתי במצוקה קשה אצל אחד משכיני בבנין הסמוך. באופן טבעי בקשתי לעזור למשפחה ולנסות להעמיד אותה על הרגלים מבחינה כלכלית – סוציאלית. פניתי למספר תושבים בשכונה ובכוחות משותפים גייסנו סכום שהיה בו כדי להעניק עזרה ראשונה למשפחה. בהמשך נרתמנו לעזור לאבי המשפחה במציאת עבודה מכניסה, נפגשנו עם מנהל הבנק לו היתה חייבת המשפחה סכום עתק, הגענו להסדר תשלומים נח תוך מחיקה של חלק ניכר מהריבית. העמדנו את המשפחה על הרגלים.

לאחר הצלחה זו פנו אלי בבקשת עזרה עבור מקרים דומים במקום מגורי, הבנתי שיש צורך להקים גוף מקצועי שייתן מענה במקרה של צורך בעזרה ושיקום למשפחות שנקלעו למצוקה, וכך הוקמה "קופת השכונה". הגישה שלנו היא – לא מחלקים כספים, אלא משקמים את המשפחה מן היסוד.

לשם כך, אם נדרשת פעולה מול המערכת המשפטית או הרפואית אנחנו שם, ואם תידרש התערבות שלנו מול גופים כלכליים אנו שם עבור המשפחות, שלא לדבר על הקשר ההדוק שלנו עם לשכת הרווחה. במהלך השנים זכינו להיות שותפים בעזרה ושיקום של עשרות משפחות. כיום אנחנו מהווים מודל עבור ארגונים ולשכות רווחה.

במפגש הראשון שלי עם מנהל אגף הרווחה בעיר הוא שאל אותי: "מהי ההשכלה שלך האם יש לך תואר בעבודה סוציאלית או בתחום דומה?" אמרתי לו ההשכלה שלי כוללת את כל החוכמה שבעולם – התורה הקדושה! הכלים המקצועיים שלי הם "סייעתא דשמיא" – עזרה משמים – מהקב"ה!, הוא התייחס אלי בתחילה מאוד בחשדנות, עם הזמן כשהוא למד להכיר אותנו, החשדנות הפכה לאימון. היום הם מפנים אלינו מקרים לעזרה.

בהזדמנות כשמנהל אגף הרווחה בא לביקור פרטי בביתי, הוא שאל אותי מה ההבדל בינינו? אמרתי לו – אנחנו מתנדבים ועובדים לשם שמים לכן ההצלחה שלנו גדולה יותר. לימים ביקשתי את עזרתו לאחת המשפחות בשכונה ולצערו הוא נאלץ להשיב את פני ריקם, מחוסר בתקנים עבור כח אדם נוסף. אמרתי לו הנה ההבדל בינינו—- אנחנו כאן לא בשביל קריירה אלא רק כי זו שליחות וצו א-לוקי.

באחד המקרים הופעתי בפני בית המשפט בענינו של תושב השכונה שהסתבך בעברות מס, בעקבות דברי בפני השופט, הופחת עונשו לשנתיים מאסר במקום שמונה לבקשת התביעה. עורך הדין שאל אותי: "האם למדת משפטים?" אמרתי לו: "למדתי גמרא". "אתה כשרון מבוזבז" הוא אמר, והציע לי: "אני אממן עבורך לימודי משפטים ואתה תעבוד אצלי במשרד".

"אני מאמין", אמרתי לו, "שעזרה משמים ניתנת רק למי שהנהגותיו בחיים הם ע"פ רצון ה', ולא ההסתמכות על הידע המקצועי".

סדר היום שלי הוא כזה: בשעות הבוקר אני לומד בכולל, אחה"צ אני מלמד בישיבה. בין לבין אני מטפל בעניני ה"קופה". האם הזמן מספיק לכך? ובכן כפי שהסברתי אני מייחס את הצלחת הארגון אך ורק לכך, שכל מנהליו הם אנשים שהתורה נר לרגליהם. בכל פעם שחשבתי שעלי לבטל את לימוד התורה לצורכי הצדקה, נוכחתי לראות שלא הצלחנו באותה מידה כפי שציפינו, וזאת משום שההצלחה נתונה למי שהתורה נר לרגליו.

מדוע כדאי להקשיב לאחר? סיפור עם מוסר השכל

מסופר על בחור חרדי שהלך ברחוב המחבר בין בני ברק לרמת גן, אם אני לא טועה זה רחוב ז'בוטינסקי. באחד מלוחות המודעות הוא ראה מודעה על בחור צעיר שחלה במחלה הנוראה והוא זקוק בדחיפות להשתלת מח עצם… "ומי שמוכן יהיה לתרום יבוא על שכרו מן השמיים".הבחור התרגש והלך לקופת החולים כדי לבצע את הבדיקות.

לאחר כמה ימים כשהתקשרו להודיע לו שהוא נמצא מתאים, ניגש הבחור החרדי אל הרופא המטפל וביקש לפגוש את הבחור שהוא אמור לתרום לו מוח עצם. כשנפגשו, הוא ראה מולו בחור חילוני והתפתחה ביניהם שיחה ארוכה של כמה שעות, על המחלה, על הדת וכמובן על החיים – שיחה בה הם נקשרו אחד לשני בלב ובנפש.

חזר הבחור החרדי לביתו וסיפר לאביו על הפגישה המרגשת שהייתה לו. האבא הקשיב לכל מילה ושאל מי הבחור ומאיזה משפחה הוא. ברגע שהבן אמר מי הבחור ומי אביו זעק אביו זעקה גדולה ואמר: "מי?הוא?? אני אוסר עלייך לתרום לו!! על גופתי המתה אתה תתרום לו!!"

הבן נבהל מאוד מתגובת אביו, "אבל אבא, זה פיקוח נפש!" אבל האבא המשיך בשלו, "אתה לא תתרום לו!!"

הבן לא הבין מה קרה לאביו, הוא ניגש וסיפר את זה לרב מקובל גדול שהגיע באופן מיידי לביתם וניסה לדבר אל ליבו של האב ולשאול למה הוא מתנגד. אמר האבא לרב, "אני מכבד מאוד את כבוד הרב ובוודאי שלא אגרש אותך מביתי אבל אם תמשיך לנסות ולשכנע אותי אני אצא מהבית".

אמר לו הרב "הרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" האב נשאר קר וקפוא ולאחר כמה דקות לעיניי כל ההמומים, פתח האב את דלת הבית ויצא.

הרב היה בהלם, פנה לבן ואמר, "יש פה סוד גדול שאני חייב לדעת אותו". ענה הבן "אבא אדם סגור, אבל כשהוא שותה יין ליבו נפתח. בליל הסדר מצווה לשתות כמה כוסות של יין. אם כבוד הרב יוכל בבקשה להגיע אלינו בסוף ליל הסדר, אולי נוכל לדבר אל ליבו".

ואכן כך היה, הגיע הרב לביתם בסיום ליל הסדר והאב שכבר היה מבושם מהיין פנה אל הרב ואמר, "כבוד הרב, אני מתנצל על התנהגותי באותו יום. אספר לך את הסיפור שעומד מאחוריי הסירוב שלי שבני יתרום לבנו מוח עצם ואין לי ספק שכבוד הרב יסכים איתי!"

הקשיב הרב לכל מילה והחל האיש לספר, "אני ניצול שואה… בגטו היינו כמה גברים בתוך חדר אחד קטן, עובדים קשה ולא מקבלים אוכל. הבן שלי הקטן היה איתנו, אבל הגרמנים לא ידעו על קיומו כי היינו מחביאים אותו בתקרת העץ של החדר. בלילה היינו מוציאים אותו והוא היה הולך, "גונב" לגרמנים אוכל ומביא לנו. אותו אדם שאנחנו מדברים עליו, שאתם רוצים ומתחננים שנתרום לבנו מוח עצם, היה מומחה לבניית פצצות. הוא היה עובד בשביל הנאצים ובונה להם פצצות. לכן הוא היה מכובד מאוד, היה מסתובב בגטו בגאווה עם שני שומרי ראש. יום אחד הוא נכנס לחדר שלנו עם מקל בידו והחל לדפוק על הקירות עד שהגיע לתקרה. כשדפק בחוזקה על התקרה נפלו כמה עצים והבן שלי צנח מהתקרה. הוא תפס את בני בחוזקה, עיקם את ידו, הוציא אותו החוצה, סגר את הדלת ושתי יריות נשמעו באוויר… שתי יריות שפילחו את ליבי לנצח. ועכשיו תאמר לי כבוד הרב, איך אוכל לסלוח?! בני לא יציל את בנו!"

הרב, שהיה מוצף בדמעות, פנה אל האיש ואמר, "אני מבין לליבך, אבל מה הבן שלו אשם? אולי יש משהו שמסתתר פה ואנחנו לא מודעים אליו? הרי נסתרות הן דרכי האל… וחוץ מזה יש לנו אפשרות לעשות פה קידוש ה' גדול. בוא נלך ונדבר איתו".

לאחר שעות רבות של שיכנועים מצד הרב, הסכים האב. הם הגיעו לפתח ביתו של האיש וכשנפגשו עיניהם, האב הנרגש כמעט והתמוטט… אבל אז פתח האיש את פיו ואמר, "אתה כועס עליי שנים רבות וכל החיים חיכיתי לרגע שאראה אותך כדי שתדע את האמת ומשמיים זימנו לנו את הרגע הזה עכשיו. הגרמנים רצו להרוג את כל הגברים בחדר שלכם, כי הם ידעו שיש שם ילד קטן "שגונב" להם. אני רציתי להפחית את הנזק ואמרתי להם שאלך ואהרוג רק את הילד, בכדי להציל אתכם. כשהוצאתי אותו החוצה, לא הייתי מסוגל להרוג אותו, אבל השומרים היו ליידי. לכן יריתי שתי יריות והרגתי את שני השומרים! משם הברחתי את הילד למנזר שהיה בקרבת מקום. הגרמנים ידעו שבגדתי בהם, אבל יכלו להרוג אותי, כי הם היו זקוקים למידע שלי בבניית פצצות ולכן הם פגעו בגופי באופן כזה שלא אוכל להוליד ילדים לעולם. כשנגמרה המלחמה ידעתי שאין לי סיכוי להביא ילדים לעולם ולכן הלכתי למנזר וביקשתי את הילד שהשארתי שם. הם החזירו לי אותו ואני גידלתי אותו כל השנים בחום ואהבה. הילד הזה… הוא בעצם הילד שלך! הילד שלי שזקוק להשתלת מוח עצם – הוא בעצם הילד שלך וזו הסיבה שבנך נמצא מתאים להשתלה…"

השלושה פרצו בבכי, התחבקו והבן ניצל בזכות תרומת אחיו הצעיר.

המסר הגדול של הסיפור הוא שלא כל מה שאתם רואים בחיים אתם באמת מבינים וחייבים לדון כל אדם לכף זכות…

רק בשביל חיוך

יותם זמרי מספר

ואז בשתיים עשרה בלילה אחרי מופע אופרה מגניב של אפרת רותם, אנחנו חוזרים לבית נעול נטולי מפתח. מתקשרים לפורץ אחד, רוצה 350 שקל, מתקשרים לפורץ שני, לא עובד עכשיו, פורץ שלישי, 400 שקל.

אז אני נכנס לפייסבוק בתקווה לחסוך כמה מאות שקלים וחבר שהעדיף להישאר בעילום שם שולח לי הודעה "נסה את ארגון ידידים, הם עוזרים בקטעים כאלה", לא הכרתי מי אלה ומה אלה ואני בכלל אמרתי לשירן כל הזמן שאני לא מאמין בידידים, אבל המליץ, אז ניסיתי.


התקשרתי ובתוך כמה שניות ענה לי בחור נחמד שהסביר לי שהם עובדים על עקרון של מתנדבים והוא צריך לבדוק אם יש פורץ זמין באזור. "חמש דקות חוזר אליך" הוא אמר, תוך שתי דקות חזר.

"המתנדב שלנו בדרך אליך, צפה להפתעה", תוך חמש דקות הוא הגיע, ברכב זק"א. הפתעה מלחיצה משהו.

ברכב ישבו בערלה וחיזקי, אחרי כמה דקות של נסיונות חניה כושלים הפקדנו את השמירה על הרכב בידי שירן ועלינו למעלה. תוך 10 שניות הדלת הייתה פתוחה, תוך שתי דקות עשינו סלפי, תוך שלוש דקות ירדתי ללוות אותם לאוטו. וכמעט טרקתי שוב את הדלת בלי לקחת את המפתח. תודה חיזקי יא מלך.

 

והכל, ככה, רק בשביל חיוך. עשו לי את הלילה. ואת השנה. תודה.

זה העמוד שלהם

https://www.facebook.com/yedidim

זה מספר הטלפון 057-3131310

סיפור אמיתי ומצמרר

אלון לוי

אדם הלך לשיעור של רבנית ימימה מזרחי ושמע את הסיפור הבא:

 הרבנית ימימה מזרחי היתה בכנס של נשים בשבוע שעבר. על הבמה הייתה קבוצה בשם "פלייבק". הם שאלו אנשים מהקהל לחלוק את הסיפורים שלהם ואז הם יציגו אותם. אישה צעירה אחת קמה וזה הסיפור שלה.:

 

"אני עובדת כמורה בחדר משאבים עם ילדים שיש להם לקויות למידה. לפני כמה שנים נער צעיר החל ללמוד בחדר המשאבים שלי. אני לא יכולתי להבין מה הביא אותו לפנות לעזרה שלי. היה ברור שאין לו קושי עם השיעורים שלו והוא הצליח מאד בכל המבחנים. ובכל זאת, פעם אחר פעם הוא בא באופן עקבי לחדר שלי לשיעורים שלו.

הייתי נחושה למצוא מה חולשה שלו, אבל, כמה שהתאמצתי, לא הצלחתי למצוא כל סוג של לקות למידה או קושי. לבסוף, מתוך תסכול, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך ולתת לו שיעורים. זה היה בזבוז של זמנו ושל הכסף של הוריו, והוא בבירור לא היה זקוק לכל סוג של עזרה מתקנת. הילד פנה אליי ואמר, "אני אגיד לך למה אני כאן, אבל אני מבקש ממך לא לספר לאף אחד אחר.

יש לי חבר עם לקות למידה. המורה שלנו אמר לו שהוא זקוק לשיעורי הוראה מתקנת בחדר המשאבים. הוא היה כל כך נבוך ומבוייש על כך שהוא צריך ללכת לשיעורים שלך. אמרתי לו שזה שום דבר ושאני גם הולך לשיעורי הוראה מתקנת. זו הסיבה שאני בא אליך כדי שהחבר שלי לא יהיה מבויש ".

הילד שהגיע לכיתה שלי כדי שלא להביך את חברו היה גלעד שער הי"ד. הוא היה בן 10 שנים באותה העת.

כאשר אנו נכנסים לתקופה הקשה של שלושת השבועות, בואו נקבל השראה מגלעד והנשמות הטהורות האחרות להסתכל על הסובבים אותנו בעין טובה – לתת קצת מעצמנו למען אחרים.

מה גילתה ניצולת השואה במספר שעל זרועה?

מה גילתה ניצולת השואה במספר שעל זרועה?

קובי לוי

 

יונתן גולד היה אמן עם נשמה מיוחדת. אל תשאלו איך ולמה, אבל הקב"ה נטע בו כשרון אומנותי

ששילב בצורה מדהימה, ויזואליה הרמונית ססגונית שבין פסוקי תהילים לבין ציורים מלאי הבעה

מתוך הבריאה המופלאה של ריבון העולמים. כל המביט בציוריו היחודיים של גולד,

כאילו נוגע בהבזקים הבלתי נראים שבין "ויהי אור" כמאמר, לבין האור עצמו הפולח לאישוני עיניו,

היוצא מתוך הצורות והצבעים.

הוא לא צייר הרבה גולד הצעיר, שכן כל ציור היה יונק ממנו המון כוחות ורגשות אציליים ששטפו את פנימיותו

כזרמי נהר הוולגה בחורף סואן. הוא צייר מעט, אבל מדהים.

הפסוקים בציוריו, לא רק נכתבו ביד אמן, הם כמו דיברו לצופה את תוכנן העמוק,

אותו תוכן עלום וסודי שדוד המלך המשורר, המאמין, הרגל הרביעית של המרכבה הבליע במילים, בתגים,

ואפילו ברווחים והחללים שבין תיבה לתיבה ובין שורה לשורה. הוא ידע לנגן את מילות הקודש במכחולו,

ואם הייתם מתעקשים יכולתם להאזין לשירת הלוויים הבוקעת משם.

יונתן גולד היה גם מרצה מאלף, שמעבר למוסר היהודי המתנגן שבקע ממנו,

הוא היה בבחינת "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל לב השומעים".

עם תום ההרצאה הוא היה מגביה את פרוכת הקטיפה שמאחוריו, ולעיני מאזיניו,

היו נפרשים קומץ ציוריו המדהימים שמעבר לויזואליה שלהם שידרו את קסם הבריאה מחד,

ושירת דוד המלכותית מאידך. היה זה מהלך מהמם ומפתיע.

יונתן גולד היה אמן רגיש ואיש טוב לב, שידע להעניק מעצמו לאחרים, במידה נדירה.

לאחר הרצאתו הרגישה הוא נהג לספר על ציוריו, אבל זו כבר היתה שיחה קולחת חברית,

שהעניקה הרבה בטחון ואהבת השם לכל מי שהאזין לו.

את ציוריו המקוריים שמר מר גולד בכספת גדולה באחד הבנקים בניו-יורק. ערכם היה רב,

והוא לא רצה חלילה להקלע לסיטואציה קשה מבחינתו, של שוד וגניבה.

הנשמה שלו היתה אצורה בציורים הללו, והוא לא יכול היה שיקרעו ממנו – חלילה – את נשמתו.

אשר על כן, הוא שיכפל בהדפסי משי מרהיבי עין, 200 עותקים מכל ציור שלו ומיספר אותם באופן מדוייק.

הקשישה

באחת מהרצאותיו בדרום הארץ בחודש אלול לפני כ- 20 שנה, הוא הבחין בגברת אחת,

קשישה עטויית כיסוי ראש שבחנה לאחר ההרצאה את ציוריו אחד לאחד, בעין בוחנת. היא נראתה נרגשת,

ופיה מילמל תפילה, או פסוקי תהילים.

"אני רוצה לקנות את הציור הזה" אמרה הקשישה לגולד

והצביעה על הציור אשר בתוכו נשזר הפסוק מתהילים "פותח את ידיך… ומשביע לכל…"

הציור והפסוק האירו לעיני המתבונן את מצוות הצדקה באור אלוקי. הנתינה,

העין הטובה והלב הנדיב פעמו מן המילים והצבעים. הצדקה קיבלה ביטוי עליון וערכי, היישר מעולם האצילות.

יונתן גולד אמר לה: "גברתי את זוכה לקנות את הציור האחרון בסידרת "הצדקה", שיהיה לך לברכה.

הקשישה נטלה את הציור והתבוננה בו שנית. היא הוציאה מכיסה פנקס המחאות ורשמה.

אחר כך היא התיישבה על כורסא סמוכה, והביטה שוב בציור. לפתע הוסט ראשה ימינה ושמאלה,

לפתע חירחרה וחיוורון עטה פניה עד שכולם הבחינו שהיא איבדה את הכרתה.

גב' מורן, אחות במקצועה שהבחינה בכך, סטרה קלות בלחייה של הקשישה, אחזה בלשונה שלא תכנס לגרונה,

הנשימה אותה ארוכות… כשמסביב כולם קוראים תהילים בהתרגשות "… מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'".

לאמבולנס שהגיע תוך דקות ספורות לא היתה עבודה. גב' בלומה מאיר התאוששה וחזרה אט אט להכרה.

האח בדק את לחץ הדם, את פעימות הלב, הכל היה תקין. אחרי רבע שעה בלומה חזרה לעצמה.

יונתן גולד היה נסער. "גברתי מה קרה? נראה לי שהציור…".

"כן" השיבה "הציור שלך השפיע עלי קשות… הבט כאן במספר הסידורי המופיע כאן בציור שלך מצד שמאל. 199A.

"נו, מה בכך?" שאל גולד "זה המספר הסידורי של העותק הזה".

"הבט כאן בזרועי" ביקשה גב' מאיר, "כאן מופיע גם המספר 199A, אני ניצולת השואה כפי שאתה מבין…

אני פשוט הזדעזעתי מן העובדה שהמספר על זרועי תואם את המספר שעל הציור שקניתי שהוא,

לפי דבריך, האחרון בסידרת הצדקה". "ומדוע קנית דווקא ציור זה" שאל גולד.

"כי נושא הצדקה קרוב לליבי. לפני השואה ניהלתי גמ"ח גדול שסייע ליתומים וליתומות להקים בית בישראל.

גם במהלך השואה עשיתי מאמצים רבים לעשות צדקה, עד כמה שיכולתי בתוך השכול הדמע והיסורין,

וברוך השם ניצלתי, הגעתי ארצה, ויחד עם בעלי המנוח חזרנו לעזור לכל דיכפין ודיצריך…

199A. גולד הביט במספר שעל זרועה, הביט במספר הסידורי של הציור ואמר … "לא יאומן צדקה בגימטריה… 199".

יד ההשגחה העליונה ליטפה את תלתליו של גולד הצעיר, כמו אומרת לו "אתה מבין כישרון צעיר שלי,

צדקה תציל ממוות זה לא רק ציור, או פסוק, או מספר של אסירה במחנה ההשמדה, אלא זו הנהגה אלוקית פשוטה.

והנה חביבי קיבלתם רמז אתה והגב' הצדקנית בלומה גולד. 199".

לילה טוב.

בשמיים פסקו: הניתוח יצליח

צינור האינפוזיה שבגב כף ידו הימנית של הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א, מחדיר אט אט לגופו את החומר. כשעתיים מוטל עליו לשהות עתה במכון מ.א.ר., שליד בית החולים 'ביקור חולים', שם הוא מקבל את הטיפול הכימותרפי, שנועד למגר את מחלת הסרטן שפשתה באחד מאיברי גופו. אך הטיפול הקשה לא פוגע בכהוא במצב רוחו המרומם. "הודו לה', הודו לה'" הוא אומר בתחילת השיחה, באמצעה, וגם בסיומה, בשעת ליל מאוחרת בביתו, כאשר הוא מסיים את הסיפור המופלא וכולו חדווה והודיה לקב"ה. בין לבין הוא מחליק יד על זקנו העבות…

הורתה של כתבה זו לפני כשנה לכתבה שהיתי זקוק לה, אך השיחה אז היתה קצרה וכאובה. "אני חולה מאד. עלי לעבור ניתוח קשה, שבכלל לא ברור לי כיצד יסתיים. בימים אלה אני טרוד מאוד, אינני יכול להתראיין", אמר נחרצות.

לבי נחמץ בקרבי. הרב שטרן, המכהן זה למעלה מ-40 שנה כרב שכונת 'עזרת תורה' הירושלמית, ידוע בעולם התורה ואף מחוצה לו כמחבר ספרים פורה בכל חלקי התורה וההלכה. עד היום הוציא 84 ספרים! ספריו מתייחדים בבהירות שבה הם כתובים, כמו גם בדוגמאות השונות במקרים של צדדים שונים להלכה או בתצלומים המובאים בהם. הידיעה שהוא במצב רפואי קשה היתה מכאיבה. בשבועות שלאחר אותה שיחה התעניתי במצבו הבריאותי דרך שכנים וידידים שדווחו כי הוא מרבה להתייעץ עם רופאים בכירים. הזמן נקף והענין נשכח.

כמעט שנה חלפה. לפני שבועיים נזקקתי לאחד הספרים שחיבר, ונזכרתי במחלתו. ידיד ששאלתי השיב: "הוא יצא מהמחלה. היה לו נס בזכות איזה חלום. הוא הבטיח לפרסם את מה שאירע עמו, אך עד עתה לא מצא זמן לכך, בשל עיסוקיו הרבים". התקשרתי לרב שטרן. הוא נשמע חיוני מלא מרץ ועסוק עד למעלה ראש.

"להתראיין?" תהה, "היכן יש לי זמן?"

"מספרים שהבטחתם לפרסם את הנס", אמרתי. "זה נכון" אמר, ומיד קבע:"תגיע ביום חמישי בערב למכון מ.א.ר. עלי להיות שם שעתיים בטיפול. "זה הזמן שיש לי בתיאור המעשה".

חלום מפתיע

מצאתי אותו השבוע, מחובר לאינפוזיה, באמצע טיפול, וכולו שבח והודיה לבורא עולמים. המחלה מתברר, עדיין מצריכה טיפול כימותרפי, אך העתיד נראה טוב בהרבה מאשר לפני שנה. "והכל בגלל מעשה חסד שכבר חלפו הימנו 42 שנה", פתח את דבריו.

וכך בעוד החומר חודר לגופו טיפין טיפין, הוא מוצא את הזמן לספר מעשה שהיה, היאך היה.

"מי שמכיר אותי יודע שאינני אדם של מופתים וחלומות ועם זאת, 'בדידי הוי עובדא' [לי אישית זה קרה] באותם ימים ששוחחנו על הכתבה, נחשב היה מצבי הרפואי לקשה. המחלה התגלתה אצלי במעי הגס, והרופאים היו פסימיים בדבריהם על אודות דרך הריפוי האפשרית או נכון יותר: הכמעט בלתי אפשרית).

"שלושה רופאים בכירים ששמם הולך לפניהם בתחום, שעם כל אחד מהם נועצתי בנפרד, קבעו כי עלי לעבור ניתוח סבוך – שככל הנראה להם, ובהתאם לידע הרב שלהם, הרי שהוא ישנה לחלוטין את איכות חיי, בשל הצורך לכרות את האבר הנגוע. מבחינתי האישית מדובר היה באסון. לא ראיתי עצמי מנהל חיים תקינים לאחר הניתוח. מאידך, היתה חובה מוחלטת לעבור את הניתוח, שכן בלעדיו לא יכלתי להמשיך לחיות.

"כשהבנתי שאין ברירה, קבעתי תור לניתוח. ככל שהתקרב המועד, המתח בקרבי הלך וגבר. חששתי מאד מהתוצאות שלו…

"בליל שבת האחרון שלפני התאריך שבו היה עלי לעבור את הניתוח, חלמתי חלום מפתיע, בו הופיע אדם, שאותו ראיתי לאחרונה 42 שנה קודם לכן.

דבר שנצטרך בו

"באותם ימים" פותח הרב מיכל שטרן את סיפורו המרעיש." לפני 42 שנה, הייתי נוהג ללכת לבקר קשישים גלמודים בבתי האבות שהיו באותה עת בירושלים. הייתי בזמנו קרוב מאד לצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, שהיה איש גדול בתורה והתפרסם בזכות מעשי החסד שלו. בעקבותיו הלכתי לבקר בבתי אבות. "באחד הימים הבחנתי באחד מבתי האבות בקשיש שיושב וכולו אומר כאב וסבל. פניתי אליו, ושאלתי האם אני יכול לסייע לו. הוא השיב בשלילה. ובכל זאת מה כואב לך?" שאלתי. הוא השיב שמזה מספר ימים לא התרוקן, וכל גופו כואב בשל כך.

"ניגשתי מיד לאחות שהיתה במקום ואמרתי, 'יושב אצלכם אדם שמזה מספר ימים לא התפנה ואתם לא עושים דבר בנושא?' היא השיבה שמדובר בבעיה סבוכה, שרק בבית החולים ניתן לטפל בה והדבר כרוך בעלות כספית. 'הבעיה' הוסיפה, 'שפנינו לילדיו ואמרנו להם שייקחו את אביהם לבית החולים – שם יטפלו בו. הילדים מסרבים וטוענים כי על בית האבות לדאוג לטיפול – ואם יש צורך, גם לממן את הטיפול בבית החולים. הנהלת בית האבות מצידה מסרבת, והאב הקשיש נותר סובל וכואב'.

"החלטתי לעשות מעשה. הזמנתי אמבולנס ולקחתי את הקשיש לבית החולים. הרופאים טפלו בו, יום למחרת כבר יכול היה לחזור אל בית האבות. אני זוכר כיצד לפני שיצאנו מבית החולים, ניגש אלי הרופא ו'נזף' בי על ההזנחה ב'אבא'. 'עוד יום אחד היית ממתי ן- ולבו היה נפגע. הוא היה נפטר', אמר לי בקול חמור. כיוון שחששתי לחילול ד', הסברתי לו שבאתי בהתנדבות ומדובר באדם זר בעבורי.

"באותם ימים הייתי אברך כולל, קבלתי מלגה של 500 לירות לחודש. האמבולנס והטיפול הרפואי עלו 300 לירות. פניתי להנהלת בית האבות ושאלתי לזהות בני משפחתו של הקשיש. התברר לי שמדובר באדם מכובד, אב למשפחה ידועה – גם היום, אגב. פניתי לילדיו של הקשיש וספרתי להם מה שאירע, ובקשתי מהם את החזר ההוצאות שהיו לי. הם בתגובה טענו, שאינם מבינים מדוע התערבתי בדבר שאיננו מעניני, שכן לדעתם תפקיד בית האבות הוא לדאוג לטיפול רפואי לחוסים בו, ולכן אינם סבורים שעליהם לממן את ההתנדבות שלי, לעשות מה שלדעתם היה בית האבות צריך לעשות. השבתי להם שאין כל בעיה, ובחודש הקרוב אסתדר רק עם 200 לירות למחייתי ולמחית בני ביתי".

חלפו מספר שבועות. בכל פעם שהרב שטרן היה מבקר את הקשיש – הודה לו על זה מעומק הלב על החסד שעשה עימו. "באחד מהביקורים הבחנתי ששוב הוא כאוב. בירור קצר העלה שהבעיה חזרה על עצמה, כמו גם הויכוח בין ילדיו להנהלת בית האבות. החלטתי לעשות כפי שנהגתי קודם לכן ושוב הזמנתי אמבולנס, הבאתי אותו לבית החולים ושלמתי את כל ההוצאות. הקשיש טופל והוחזר על ידי לבית אבות לאחר שהוטב לו. המעשה הזה חזר על עצמו 5-6 פעמים, עד שבפעם האחרונה שלחו בניו את אחד החתנים לשלם לי עבור ההוצאות של אותה הפעם. מאז,טפלו הם בבעיה של אביהם.

"אישית שכחתי לחלוטין מאותו מעשה חסד. אבל הנה חלפו 42 שנה והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי על הצרה שאתה מצוי בימים אלה. באתי לפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: 'איך יתכן שאדם שעשה חסד עימי יינזק באותו אבר?' בית דין של מעלה הכיר בצדקת טענתי ובאתי לבשר לך שתכנס לניתוח ותצא ממנו- מבלי שחייך ישתנו".

יורד על פי מידותיו

גם עתה, כשרבי מיכל שטרן מדבר, הוא איננו מסתיר את רגשותיו. למרות שהיד מחוברת לכימותרפיה- הוא נראה מאושר ומודה לד' על כל רגע ורגע מחייו התקינים יחסית. "האיש הסתלק ואני התעוררתי. זכרתי היטב את החלום ואת דמות דיוקנו וחשתי שמדובר בחלום אמת. הבנתי שהניתוח יצליח ולא אצטרך לשנות כלל את אורחות חיי. מאותו הרגע ירדה עלי שלוה, שנמשכת ברוך ד' עד עתה.

"הילדים שלי שבאו שעות אחדות לאחר מכן, מצאו אבא שונה מזה שעזבו בליל שבת. הייתי רגוע לחלוטין, שרתי זמירות שבת ושמחת השבת ניכרה על פניי. הם שאלו כמובן מה אירע, ואני סיפרתי להם אודות החלום. אמרתי שאני בטוח שהכל יתקיים.

"ציינתי באוזניהם באותה שבת, שאני חש שזה הפירוש של הנאמר בתפילה 'זוכר כל הנשכחות'. גם מעשה חסד שנשכח מהאדם, הקב"ה משלם עבורו את השכר לעושהו. גם אם אדם אינו רואה את התמורה מיד- הרי שבבוא העת, הוא יקבל את השכר.

"הניתוח עבר בהצלחה, כפי שהובטח לי בחלום. אני זוכר את שלושת הרופאים שהגיעו אלי לאחר הניתוח והודו כי אירע לי נס. הם ציינו, כי נדהמו לגלות שעל אף המחלה אין צורך לקטוע איברים חיוניים להמשך תפקוד הגוף ככל אדם".

מה המצב כיום?

"אני מתאושש מהניתוח, מקבל טיפול רפואי למיגור כל שאריות המחלה ועדיין זקוק לרחמי שמים, כיוון שמצבי הבריאותי עדיין אינו כשורה. הייתי לאחר הניתוח בבית גדולי ישראל. הם הביעו התפעלות מהדברים ואמרו שחלה עליי מצווה לפרסם אותם, את החסד שהקב"ה עושה עם בריותיו, ועד כמה נאמן הוא לשלם את השכר".

אפשר שאלה אישית?

"לא לכל שאלה מובטחת תשובה".

כפי שציינתם, אתם עוברים טיפולים כימותרפיים. בדרך כלל הדבר מתבטא בנשירה של השיער. והנה זקנו של הרב נראה ארוך והדור וגם שיער ראשו נראה חזק, ברוך השם, יש גם כאן איזה מעשה נס?

"האמת יש כאן באמת מעשה פלא. לפני שהתחלתי בטיפולים, נאמר לי שיש חשש מנשירת השיער. נסעתי למרן הגאון רבי חיים קנייבסקי, וסיפרתי לו שעל פי דרך הטבע אמור השיער שלי לנשור ובקשתי ממנו ברכה. הרב קנייבסקי שאל אותי, האם בעבר התגלחתי. השבתי לו שמעולם לא. אז הוא אמר לי שאסע לכותל המערבי, ואבקש על כך מהקב"ה: תגיד להשם יתברך שעד עתה שמרת על הזקן ומעתה אתה מפקיד אלו את השמירה. ועשיתי בדיוק כפי שהורה לי הגר"ח קנייבסקי. ברוך ד' כפי שניתן לראות, אף שערה לא נגרעה מהדרת הפנים שלי", הוא מסיים את דבריו ומעביר יד על זקנו. "בזהירות" אני אומר אינסטקטיבית, והרב שטרן רק מחייך כצופן סוד.

השעון מורה שהזמן תם לחלוטין. העייפות כבר ניכרת ברב. אני פונה לצאת, נתון תחת רושם שרשרת הניסים. הוא מלווה אותי ליד הדלת אומר: "תזכור את זה, מעשה חסד תמיד חוזר, וזה שאתה מסייע לי לקיים את ההבטחה שלי ולפרסם את הנס שאירע לי – גם זה מעשה חסד". דברי איש החסד, שרואה בכל מעשי זולתו- חסד גם כן.

[עיתון משפחה]

רוצה לדבר על יהדות, להתייעץ, לשאול, 1-800-20-18-19 שיחת חינם למוקד אחינו

או בשיחה אישית עם הרב שמעון – 052-7636278

או עם הרב אהרון – 050-4141386