קבלו את המתכון שאסור לפספס – אהבה גדולה וילדים מוצלחים

קבלו את המתכון שאסור לפספס – אהבה גדולה וילדים מוצלחים

 

נזהיר מראש שאף על פי שהמצרכים לא כל כך יקרים, אבל זמן ההכנה די ארוך.

אז מה אנחנו מבשלים? נדבר על מתכון לילדים מוצלחים. או יותר נכון, מתכון

לחיים מוצלחים. בשביל ללמד אתכם איך "מבשלים" ילדים מוצלחים, צריכים קודם

לכן להגדיר מה זה ילד מוצלח, ומהי הצלחה. במושגים שלנו, ההצלחה נמדדת הרבה

פעמים בכסף. אז בואו נסכים על כך שזה לא נכון. ישנם הרבה מאד עשירים שהחיים

האישיים שלהם מרוסקים אם זה בנפש, אם זה בזוגיות, אם זה בחיי לחץ ללא מרגוע

ומנוחה, אם זה בהתמכרויות קשות, ובוודאי העושר אינו מביא לנחת מילדים מוצלחים.

וכשם שהכסף אינו מדד להצלחה, כך גם כבוד ומעמד או הישגים לימודיים או ספורטיביים

– כל אלה אינם מדד להצלחה. ואפילו הבריאות שכולנו כל כך אוהבים לומר 'העיקר הבריאות',

היא רק כלי ולא התכלית.

 

אז מה כן?

 

ילד מוצלח זה ילד מאושר, ילד בריא בנפשו שמסתכל על העולם ועל החיים בעין חיובית,

גם במצבים לא קלים. ילד שיודע להתמודד עם כשלונות יידע להתמודד עם מצבים מורכבים

בחיים, ותהיה לו גישה נכונה לכל דבר שיעשה. הוא בוודאי יוכל למצות את מלוא הפוטנציאל

על פי הכשרונות שנטע בו הבורא – ורק זו הצלחה!

 

המצרך היחיד

 

אם כן, מה צריך ילד כדי להיות מוצלח על פי ההגדרה שלנו?

המתכון לילד מוצלח מכיל מצרך אחד אבל בשפע: ילד צריך חום ואהבה. הרבה מאוד אהבה.

בלי סוף אהבה. אהבה אמיתית שאינה תלוי בדבר, לא בהישגיו, לא ביכולותיו, לא בכשרונותיו

ולא בשום דבר אחר.

תיקח זוג אנשי חינוך מדופלמים שיודעים את כל שיטות החינוך שבעולם והם עשירים ומבוססים,

אבל לא נותנים מספיק חום ואהבה, כי הם חושבים שהאהבה מתבטאת בכך שהם נותנים לילדם

כל טוב בגשמיות; ולעומת זאת תיקח זוג הורים עניים שאינם יודעים קרוא וכתוב, אבל יש להם לב

חם ואינסוף אהבה, כמו הסבים והסבתות של פעם – אנשי ה"חינוך" יגדלו ילד מתוסכל וממורמר,

ואילו שני ה"מסכנים" יגדלו ילד מאושר, מוצלח אמיתי.

 

גם אנחנו ילדים

 

ועד כמה שהמסר הזה חשוב מאוד לכל הורה – הוא לא רק להורים. הוא מסר מכריע

לכל אחד מאיתנו. כי גם אנו כ"מבוגרים" – כולנו ילדים של בורא עולם. וכולנו זקוקים

לחום ואהבה בשביל להצליח בחיים. זה נצרך ממש לכל יום ויום בחיים.

והאהבה הזאת כבר קיימת, עלינו רק להתחבר אליה! הבורא שופע חום ואהבה לכולנו.

אבל כאן הדבר תלוי בנו. ההצלחה שלנו בחיים תלויה בכך שנרגיש את האהבה שלו.

ה' אוהב אותך – זה לא סיסמה. זו מציאות. ולא סתם מציאות, אלא זו המציאות שבה

תלויים כל החיים שלך. ככל שאתה יודע וחי באמת את המציאות שה' אוהב אותך – כך

החיים שלך מאושרים יותר, איכותיים יותר, מוצלחים יותר, ומשמעותיים יותר.

ומה העומק בזה? העומק הוא שתכלית החיים היא להאמין בה'. וכל האמונה תלויה

בזה שנרגיש באמת את אהבת הבורא. כי אם אתה לא מרגיש את אהבת הבורא ואתה

לא ממש מאמין שהוא אבא אוהב – אז מה הוא לדעתך? לדעתך הוא כזה בוס קשוח,

חצי שוטר חצי מורה חלילה, או כל דמיון אחר שיש לך. אך זו לא אמונה בבורא. כי אמונה

בבורא היא להאמין במידות שלו, שהוא טוב וכולו רחמים ושהוא מלא באהבה אינסופית

לנבראים והוא רוצה להיטיב לנו ורק לשם כך הוא ברא אותנו.

רק זו האמונה השלימה, ולכן רק כאשר אתה מרגיש את אהבתו העצומה אליך, כמו שאתה

מרגיש את האהבה של אמא שלך – רק אז זה נקרא שאתה באמת מאמין בו. למרות שעל פי

האמת אהבת הבורא היא פי אינסוף יותר מהאהבה של האבא והאמא הכי אוהבים בעולם.

 

חיסון ותרופה

 

אם אתה מפקפק חלילה באהבה העצומה שלו, לא רק שזו לא אמונה. אלא זו ההתחלה של

כל בעיות הנפש. רק תחשוב מה קורה לילד שלא בטוח אם אמא שלו אוהבת אותו או לא.

בכל דבר שהיא עושה לו הוא חושד בה: אולי היא כועסת עליו, אולי היא נוקמת בו, אולי

נמאס לה ממנו. אין לך ילד מסכן ממנו. כך בדיוק האדם שלא חי את אהבת ה'.

כתבתי על זה ואני חוזר על זה שוב מכיוון נוסף כי אני יודע שרבים יקראו את השורות האלה

יהנהנו בראשם ויאמרו 'נכון מאד… זה צודק…' אבל ברור לי שגם המהנהנים והמסכימים לא

מבינים את הדברים לגמרי וכל שכן שלא חיים אותם.

אתם רוצים הוכחה לכך? תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: האם אני אדם מאושר באמת?

וזכור,  זה שאתה מאושר "פחות או יותר" – זה לא אומר שאתה מאושר. אני מתכוון שתשאל

את עצמך האם אתה מאושר לגמרי, כלומר: האם מהרגע שאתה פותח את העיניים בבוקר

ועד הרגע שבו אתה סוגר אותם בלילה – אתה מוצף באושר בלי שום התמרמרות ובכיינות

בלי שום ציניות ולעג ושנאה עצמית וביקורת שלילית לא על עצמך ולא אחרים וכולך מלא

תודה ואתה מרוצה בשלימות מכל מה שקורה איתך כולל כל התקלות והחסרונות?

דעו לכם שבודדים חיים כך. ומדוע? כי רק יחידים חיים את האמונה השלימה,

יחידי יחידים חיים את אהבת ה' בשלימות.

זו סיבה נוספת להסביר את מה שאני תמיד אומר שהאמונה היא תרופה לכל מחלות הנפש.

כי האמונה השלימה פירושה שהאדם מרגיש אהוב בכל רגע ורגע. ולא סתם אהוב אלא

אהוב על ידי בורא עולם, זו אהבה אינסופית. אהבה מושלמת. אתה בידיים הכי הכי טובות,

הטוב המושלם ואין טוב מהן. ובדיוק כמו שהאהבה יוצרת את בריאות הנפש המושלמת אצל

הילדים, וכמו שהיא נותנת להם את החיסון המושלם לעמוד בתלאות החיים – כך האהבה של

ה' שהיא הלב של האמונה – היא גם הרפואה המושלמת לכל סוגי המחלות

ולכל חיסרון באושר ובסיפוק בחיים.

 

ה"כנפיים" של יוסף הצדיק

 

יוסף הצדיק ידע תקופות שפל קשות מאוד ממש בתחתית של התחתית והוא ידע גם תקופות

של שיא הזוהר בפסגה של הפסה של העולם בכל קנה מידה. באיזו תקופה התורה קוראת לו

"איש מצליח… וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו"? דווקא במקום הנמוך ביותר ב"קריירה"

שלו – בתקופת העבדות!

התורה מקדישה ליוסף הצדיק פרשות שלימות, יותר מאשר לאבות הקדושים בעצמם. כי כל כך

חשוב לתורה לתאר את המסע המדהים והבלתי אפשרי של אדם שהיו לו כל הסיבות להישבר

ובסוף עלה לגדולה, והדגש של התורה הוא שההצלחה של יוסף נמדדת דווקא במקומות הנמוכים,

ודווקא משם נבנתה העלייה העצומה שלו – כדי לומר לנו שההצלחה האמיתית של יוסף לא הייתה

ברגע הסיום אלא בכל רגע ושנייה במסע התלאות: הוא לעולם לא נשבר, תמיד שמח, תמיד היה

מחובר למשימתו ולתכליתו.

כל זה בא ללמדנו שרק בראות נפשית ושמחת חיים תמידית מתוך אמונה שלימה וחיבור מוחלט

לבורא – רק זו הצלחה אמיתית, זה מה שנתן ליוסף את הכוח לחיות בלי שום שנאה ומשקעים

כלפי האחים, בלי שום תאוות נקם, בלי שום טראומות מכל מה שעבר. כלום. לב נקי. לאדם

מוצלח כזה לא פלא שהיו הכנפיים לנסוק משפל המדרגה לפסגת העולם כהרף עין.

 

(מתוך העלון 'חוט של חסד' טבת תשפ"א גליון 702)

כיצד אצליח לאהוב את הזולת?

שאלה:

כיצד אצליח לאהוב את הזולת?

תשובה:

מצוה גדולה היא לאהוב את הזולת, וכפי שכתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י "ח), ואמר על כך רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה".

אם חלילה מרגישים הרגשה הפוכה מההרגשה אותה אנו מצווים להרגיש, דהיינו שמרגישים שנאה כלפי השני, זוהי עבירה חמורה. חומרת העבירה כה חמורה, עד כדי כך שמבואר בגמרא שבית המקדש השני נחרב על עוון שנאת חינם (מסכת יומא דף ט' ע"ב). ומוסיפה שם הגמרא: "ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים".

כדי להגיע לידי הרגשה אמיתית של אהבה לזולת, ראשית, עלינו לדעת את חשיבות העניין וגודל המצוה של אהבת הזולת, וכפי שהוזכר. ידיעה זו תדחוף אותנו להמשיך ולהשתדל להגיע לידי הרגשת האהבה לזולת, גם אם ייקח זמן עד שהרגשה זו תחדור עמוק ללבנו.

עוד יש להתרגל ללמד זכות על השני. דהיינו, שגם אם אנו רואים אצל חברנו מעשים, הנהגות, מידות ודעות, אשר לא נראים לנו נכונים ומוצדקים, צריכים אנו לדון אותו לכף זכות, ולא לחשוב שהוא חלילה רוצה בכוונה ללכת בדרך רעה. במשנה ב"פרקי אבות" נאמר מפורש: "והוי דן כל אדם לכף זכות". (פרק א', ו')

מצות גמילות חסדים נחשבת למצוה יסודית מאד בעבודת ה' יתברך. מעלות רבות נאמרו על קיום מצוה זו. בנוסף, הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל לימד אותנו שקיום מצוה זו תחדיר ללבנו אהבה לשני, וכדבריו המופיעים בספרו "מכתב מאליהו":

"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא. אם בן יהיה אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם.

וכן הראוני מקור בדברי רבותינו זכרונם לברכה כסברה זאת השניה, כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו'.

… כללו של דבר, זה אשר יתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחבירו זה אשר נתן לו. זו היא הדבקות שבין אדם לזולתו אשר נקרא לה בשם אהבה". עד כאן דברי הרב דסלר זצ"ל. (חלק א', עמ' 36,37)

בנוסף, צריכים לחשוב מחשבות של שמחה בשמחתו של השני וצער על צערו של השני. לחיות עם הרגשות של נושא בעול עם חברו.

לזכור את מי שאוהבים

כבר כמה שנים שדוד גר מרחק שלושים שעות טיסה ממשפחתו, באחת ממדינות דרום אמריקה הרחוקות. מצבו הכספי הגרוע לאור הפסדים חוזרים ונשנים בעסק אותו ניסה להקים, לא הותירו לו ברירה. כשהציעו לו עבודה משתלמת בארגנטינה, שתעזור לו להחזיר את החובות וגם תשאיר אותו עם קצת כסף לחיות, הוא ארז את חפציו ונסע. הגעגועים למשפחתו ולחברים, קשים לו מאוד. פער השפה והתרבות, משאיר אותו ללא חברה והוא נקרע בתוך ליבו. שעות ארוכות עוברות עליו בנסיון לחשוב מה היה עושה ועם מי היה יכול לשוחח ולהנות בארץ, בסביבה המוכרת כל כך ומאירת הפנים. בשעות אלו הוא נתפס בכל דבר שיכול לעודד אותו, כל חפץ שהוא הביא איתו מהארץ מעלה בו תקווה וחיוך. על המזנון בסלון, הוא הניח את מתנות הפרידה שקיבל מהחברים כשעזב. כשקשה לו הוא מביט בהם ונזכר במקום אליו הוא שייך ובו הוא מוכר ונחשב. התמונות שהוא מחזיק דרך קבע בארנק, זכרונות מתוקים משעות איכות עם החבר'ה, מעודדים אותו יום יום. כך הוא יודע לומר לעצמו "אני כאן בשביל מטרה מסויימת. יום אחד, תפקידי יסתיים ויהיה לי מקום חם לחזור אליו. מחכים לי וישמחו בי שם".

עם לידת האדם, נוסעת הנשמה ומתרחקת לה ממקומה המוכר אליו היא שייכת, לעבר עולם זר ומנוכר, בו היא לא מוצאת את מקומה. היא שייכת לעולמות עליונים מהם הגיעה והנאותיה הן הנאות רוחניות כפי שהתרגלה שם. אבל אין ברירה, בכדי לזכות לעולם הבא צריכה הנשמה להתאחד עם הגוף וכשהיא בתוכו ובתוך הויי חייו הגשמי היא צריכה לעבוד את השם, לצבור נקודות זכות ורק אז לחזור שלמה ונקיה לחיקו של אלוקים בעולם הבא. בשביל רגעי משבר קשים, בהם עלול האדם לשכוח ממקומו המקורי ולטבוע בעולם הגשמי והזר, נתן לה הקב"ה מתנת פרידה מיוחדת,מצוה קלה שאותה לא תעשה כמו שאר המצוות אלא תלבש, מצוה שתעטוף אותה כל הזמן, כדי שתמיד כשתראה ותרגיש אותה, תזכור מהיכן הגיעה ולאן היא שייכת, תזכור שיש אלוקים אוהב שמחכה לה ותתעודד כשתדע שיש מטרה ותפקיד למסע אליו הושלכה. מתנה זו היא הציצית אותה נתן לנו אלוקים "למען תזכרו את כל מצוות ה' ועשיתם אותם והייתם קדושים לאלוהיכם". הציצית מזכירה לנו את תרי"ג (=613) המצוות ומעודדת אותנו: יש תפקיד גדול וחשוב לשהותינו בעולם, הבה נקיימו בשמחה ונשיג בכבוד את המטרה.

הציצית (מלשון חוטים או מלשון הצצה, ראייה) מורכבת מבגד בעל ארבע כנפות- ארבע זוויות ובכל פינה ופינה יש לקשור את חוטי הציצית. ארבע חוטים אותם אנו משחילים דרך החורים שבקצה הפינות כך שמתקבלים לנו שמונה פתילות (ארבע חוטים כפולים) אותם קושרים זה לזה כפי הוראות התורה. אופן הקשירה שונה בין עדה לעדה, אך התוצאה של שמונה פתילות קשורות – זהה ועל ידה אנו מקיימים את מצוות ציצית. כך כשנזרוק מבט חטוף אל הבגד המקיף אותנו אליו קשורות פתילות הציצית ניזכר במצוות האלוקים המקיפות את כל חיינו וקושרות אותנו קשר אמיץ אליו יתברך.

זמנה של מצוות ציצית הוא רק ביום, בו אפשר לראות את הציצית ובכך לזכור את אלוקים ומצוותיו, אך גם בלילה בגד שראוי ללובשו ביום חייב בציצית.

בימים עברו, היו צובעים חוט אחד מהציצית בצבע תכלת, אותו היו מכינים מדמו של חלזון ים שדמו בצבע תכלת ושניצוד במיוחד לשם כך. חוט התכלת, הצבוע בצבע השמים הזכיר ללובש הציצית את היושב בשמים – הקב"ה וכך היה לאדם זכרון שלם. חוט התכלת הזכיר לו את אלוקים ושאר החוטים שנקשרו בו הזכירו לו את מצוותיו. מאז שאבד הידע אודות החלזון ומיקומו הפסיקו לצבוע בתכלת וצבע כל הציצית הוא לבן. בימינו, ישנם הטוענים כי התחדש הידע על התכלת ולכן נוהגים לצבוע שוב בתכלת.

מצוות ציצית נמשכת על פני כל שעות היום לכן יש ללבוש את הציצית תמיד אך כיון שהיא חלק מבגדינו, מותר להכנס איתה לכל מקום כולל מקומות המטונפים כמו חדר רחצה וכדומה. אפשר ללבוש את הציצית תחת הבגדים ואין צורך להראותה כלפי חוץ. יש נוהגים להוציא את חוטי הציצית מעל בגדיהם, כדי לאפשר את ראיית הציצית כנאמר בתורה על מצוה זו "וראיתם אותו" וכפי שדרשו על כך חכמים "ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה".

בלבישת הציצית בבוקר, יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצוות ציצית". בזמן התפילה נהוג להתעטף ב"טלית גדול" בה מתעטפים מעל לכל הבגדים. יש הנוהגים שרק נשואים מתעטפים בה ויש נוהגים שגם צעירים. יש הנוהגים להתעטף בה רק בשחרית ויש נוהגים שגם בתפילת מנחה. (הנוהג להתעטף בטלית גדול, יברך על רק על הטלית הגדול "….להתעטף בציצית" מתוך כוונה לפטור בברכה זו גם את הטלית קטן –הציצית ולא יברך עליה בנפרד.)

בערוב ימיו של רבי אליהו מווילנא (מכונה הגאון מוילנא נפטר לפני כמאתיים שנה) מצאוהו בני ביתו בוכה. הם שהיו רגילים שכל מעשה ודיבור של הצדיק יש לו סיבה ומשמעות, לא הבינו את פשר הדבר. הסביר להם הגאון: בעולם הזה, בכמה גרושים עלובים, יכול האדם לקנות בגד ציצית ועל ידי לבישתו לקיים ללא שום מאמץ מצוה שעליה נאמר ששקולה כנגד כל תרי"ג מצוות. בעוד כמה ימים, לאחר שאעזוב את העולם ואגיע לעולם שכולו טוב בו כבר אין אשרות לקיים מצוות, גם אם אתחנן בדמעות שליש וארצה לשלם את כל רכושי כדי שייתנו לי לקיים רגע אחד נוסף איזו שהיא מצווה, כבר לא אוכל לעשות זאת. כמה יש להעריך כל רגע בחיים שאפשר בו כמעט ללא מאמץ לזכות לחיי נצח! .