יעקב לוסטיגמן

ראש השנה חל בשבת, מה חשוב שנדע לפני כניסת החג?

אוהד אטינגר

 

ראש השנה נמשך תמיד יומיים, והשנה הוא מתחיל ביום שבת, או יותר נכון בשישי בערב, ונמשך עד יום ראשון בערב. 49 שעות מתחילתו ועד סופו.

כידוע יש הבדל בין ההלכות הנוהגות בשבת לאלו הנוהגות בחג, יש דברים שמותר לעשות בחג ואסור לעשות בשבת, ולכן כדאי שנרענן קצת את הזיכרון ונעבור על הדברים החשובים הללו עוד לפני התקדש החג.

שלא ניכשל חלילה וחס בעוון של חילול שבת או חילול החג של ראש השנה…

 

בואו נתחיל מה'זום'.

לפני ליל הסדר התנהל פולמוס גדול בין הרבנים, לאחר שהיו כמה רבנים שטענו שיש להתיר שימוש בתוכנת 'זום' בליל הסדר, כדי להפיג מעט את הבדידות של המבוגרים ולאפשר להם לעשות את ליל הסדר יחד עם בני המשפחה, גם אם הם בריחוק מקום.

רוב רובם של הרבנים התנגדו לטענה הזאת, ובכללם גם הרבנות הראשית שפסקה שחל איסור גמור להשתמש ב'זום'.

אבל חשוב לדעת שהפעם, בראש השנה, בגלל שהוא חל בשבת, אפילו מי שכן התיר אז את ה'זום', בניגוד לדעת כל הרבנים האחרים, הפעם הוא מודה לרבנים האחרים ומסכים שאיסור גמור להשתמש ב'זום' במהלך השבת.

חשוב לדעת את זה.

 

אסור לבשל

בחג מותר לבשל. אסור להדליק אש, אבל מותר להעביר אש, כלומר אפשר להשתמש בנר שדולק מערב החג כדי להדליק ממנו גפרור ובאמצעותו להדליק את הגז, להעמיד סיר ולבשל.

חשוב לדעת שיש הרבה הלכות שצריך ללמוד לפני שמבשלים בחג, ומי שעדיין לא למד אותן, עדיף שלא יבשל בכלל בחג כדי שלא ייכשל חלה וחס באיסורים מורים.

הנה דוגמה אחת כמשל: אומנם מותר להעביר אש עם גפרור מהנר לגז, אבל אחר כך אסור לכבות את הגפרור… צריך להניח אותו שיכבה מעצמו.

בקיצור, יש בזה הלכות שחייבים לדעת לפני שנעמדים לבשל בחג.

אבל גם אם אתם יודעים את כל ההלכות בעניין, חשוב שתזכרו שהשנה, כשהיום הראשון של ראש השנה חל בשבת, אסור לבשל, כי זה יום שבת, ובשבת כידוע לא מבשלים אפילו לא על אש שהיתה דלוקה מערב שבת.

 

לא תוקעים בשופר

למרות שבראש השנה המצווה המרכזית שלנו היא לתקוע בשופר, השנה לא תוקעים בשופר ביום הראשון, כי בשבת לא תוקעים בשופר. במקום זאת אנחנו מסתפקים באמירת 'פסוקי השופרות' בתפילת המוסף של ראש השנה, ובזה אנחנו יוצאים ידי חובה, כמו שכתוב בתורה שלפעמים יהיה 'יום תרועה' שבו יתקעו ממש בשופר, ולפעמים 'יום זיכרון תרועה', שבו נסתפק רק בהזכרת השופר והפסוקים העוסקים במצווה זו.

כמובן שביום השני של ראש השנה כן תוקעים בשופר, וכמובן שהמצוה היא לשמוע את קול השופר, ואין צורך שכל אחד יתקע בעצמו, אלא אחד תוקע וכל השאר מקשיבים בדממה ויוצאים ידי חובתם.

 

מתי מדליקים נרות

יש נשים שנוהגות להדליק נרות חג לאחר רדת הלילה, על ידי העברת אש עם גפרור או קיסם הדלקה, מנר שהיה דולק כבר מערב החג וממנו מדליקים את כל הנרות בליל החג עצמו.

השנה כמובן שאסור לעשות זאת בלילה הראשון של ראש השנה, כי זה לא רק חג אלא גם שבת, וכאמור בשבת אסור אפילו להעביר אש מנר דולק לקיסם וממנו לנר אחר.

לכן חובה להדליק את נרות השבת והחג לפני כניסת השבת.

לעומת זאת, בלילה השני של החג, במוצאי השבת (שבת בלילה) מדליקים נרות פעם נוספת לכבוד היום השני של ראש השנה, אבל הפעם צריך לחכות עד שיהיה חושך מוחלט בחוץ, ורק לאחר זמן צאת השבת אפשר להדליק את הנרות של החג, כשכמובן יש להעביר אש מנר דולק.

לכן חשוב להשאיר עוד מערב השבת לפחות נר אחד שידלק עד אחר השבת ושיהיה אפשר להדליק ממנו נרות בלילה השני.

חשוב לזכור: אחרי שאת מדליקה נרות בליל החג השני, אסור לכבות את הגפרור, יש להניח אותו על המגש או השיש, ולתת לאש לדעוך מעצמה.

 

כמו הבדלה

 

שימו לב: למרות שבמוצאי השבת אנחנו עדיין בחג ואסור לנו לעשות מלאכות רבות, אסור להדליק חשמל ולנסוע ברכב ולדבר בטלפון וכו' וכו', בכל זאת, זה כבר לא שבת ובגלל שמותר לנו כבר לבשל בחג וכדו', יש לעשות הבדלה, או יותר נכון 'סוג של הבדלה'.

הפעם אנחנו לא מבדילים בין קודש לחול, כמו בכל מוצאי שבת, אלא 'בין קודש לקודש', כי יצאנו מקדושה חמורה שהיא קדושת השבת לקדושה קלה יותר שהיא קדושת החג, אבל זה לא יום חול רגיל.

המתפללים תפילת ערבית ימצאו במחזור את הנוסח המיוחד שיש לומר בתוך תפילת העמידה, במיוחד במוצאי שבתות.

כמו כן, בקידוש של ליל החג, אנחנו משלבים גם את ההבדלה, כמו שתראו במחזור, ואפילו מברכים' בורא מאורי האש' על הנר, אבל לא מברכים על הבשמים כמו במוצאי שבת רגילה.

עם זאת, הנשים המדליקות נרות לפני הקידוש ולא התפללו תפילת ערבית, וכן נשים שמבשלות אוכל בצאת השבת, בזמן שהן ממתינות לגברים שיחזרו מבית הכנסת וכדו', צריכות לעשות 'כמו הבדלה', ולומר 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש'.

באמירה הזאת 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש', את בעצם 'מחליפה פאזה' ועוברת מ'מצב שבת' ל'מצב חג'.

אגב, חשוב לזכור את זה בכל מוצאי שבת, אם את או אתה עושים מלאכה לפני שעשיתם הבדלה או התפללתם ערבית עם ההבדלה שבתפילה (אתה חוננתנו), אומרים 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'. הפעם בגלל שאנחנו עברנו משבת לחג אנחנו אומרים כאמור 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש'.

כמובן שבמוצאי החג, ביום ראשון בלילה, עושים שוב הבדלה על כוס יין (בלי בשמים ובלי נר), ומברכים "ברוך המבדיל בין קודש לחול", כמו בכל מוצאי חג.

 

שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל, שיתקבלו התפילות שלנו לרצון לפני אדון כל, ושנזכה לבית גואל צדק עוד בזאת השנה.

תוצאות אמת לבחירות 2020 – כל מה שחשוב לדעת

תוצאות אמת – כל מה שחשוב לדעת

אוהד אטינגר

 

כולם רוצים לדעת את תוצאות האמת.

האמת, גם אנחנו….

אז הנה, יש לכם כאן את נתוני האמת בוועדת הבחירות המרכזית, ומסך מפוצל של כל הערוצים המביאים מדגמים.
אתם מוזמנים להקליק ולקבל עדכונים שוטפים.

אבל לפני שאתם רצים לשם, יש לנו משהו חשוב לומר לכם.
בעצם אנחנו אומרים אותו גם לעצמנו…
עם ישראל עובר בשנה האחרונה טלטלה אחרי טלטלה. עוד בחירות ועוד בחירות, אנחנו לא מצליחים להכריע.

אבל כשאנחנו כל כך עסוקים בניחושים ותרחישים, בהתעדכנות בלתי פוסקת בסקרים, במדגמים ובליל הבחירות כמובן תוצאות האמת הן החשובות ביותר.

כשאנחנו עסוקים בזה, חשוב שנזכור דבר אחד בסיסי ופשוט:
זה לא באמת משנה מי נבחר.
זה לא באמת משנה מי יהיה ראש הממשלה.

"לב מלכים ושרים ביד ה'", כתוב במקורותינו.

הקדוש ברוך הוא הוא זה שינהל את המדינה שלנו, בין אם ביבי יהיה ראש הממשלה ובין אם גנץ יעשה זאת.

אז הנה, קבלו תוצאות אמת …

האמת היא שאנחנו בסך הכל ניצבים בתסריט שנקבע מראש על ידי מלך העולם, הקדוש ברוך הוא.

הוא נתן לנו חופש בחירה, לא רק בקלפי אלא בחיים עצמם.

אנחנו יכולים לבחור אם להיות אנשים טובים או אנשים רעים.

אנחנו יכולים לבחור אם להיות תלמידי חכמים או אנשי עסקים.

אנחנו יכולים לבחור אם אנחנו נהיה אנשים שעוזרים לאחרים, אם ניתן צדקה, אם נתנדב בארגוני חסד ועזרה לזולת, או אם נהיה חברים חלילה בארגוני פשיעה.

לכל אחד יש אפשרות לבחור, אבל אין לו אפשרות לנהל.

כי בסופו של דבר, הכל 'מכתוב', הכל נכתב מלמעלה, כל אחד והגורל שקבע לו הקדוש ברוך הוא.

זה לא אומר שאנחנו יכולים לשבת רגל על רגל ולומר לעצמנו שאנחנו לא צריכים לדאוג לפרנסה, או ללימוד תורה, או לקיום מצוות, או לחינוך הילדים.

בוודאי שאנחנו צריכים.

מוטלת עלינו חובה לעשות השתדלות

"לך אל הנמלה עצל, למד דרכיה וחכם", אומר שלמה המלך.

אנחנו צריכים להיות זריזים, להשתדל להתפרנס בכבוד, להשתדל בכל כוחנו להחכים בתורה, ללמוד, לקיים מצוות, לתת צדקה ולעשות הרבה הרבה בחירות טובות ונכונות.

אבל את תוצאות האמת קובע הקדוש ברוך הוא.

השאלה אם הפעולות שלנו יצליחו או לא, אינה תלויה בנו ולא באופן בו אנחנו מבצעים את הפעולה.

היא תלויה רק בגורל שנקבע על ידי הקדוש ברוך הוא.

אבל הוא, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הוא רוצה שנתאמץ.

הוא רוצה שנצא אל הקלפי ונבחר במפלגה שעושה טוב ליהדות ולעם ישראל.

הוא רוצה שנקום בבוקר ונתאמץ ללכת לתפילה בבית הכנסת, הוא רוצה שנתאמץ להניח תפילין, ליטול ידיים ולברך לפני האוכל, שנברך ברכת המזון אחרי האוכל.

זה המבחן שלנו, הבחירה!

אם בחרנו בטוב, נקבל על כך שכר טוב.

אם חלילה בחרנו בצד ההפוך, הגמול יהיה בהתאם.

זה מאוד מחייב אותנו.

אבל זה גם מאוד מנחם…

כי אם בחרת בטוב, אתה יכול להיות רגוע גם אם לא הצלחת לבצע בפועל את הבחירה שלך.

הצבעת למפלגה שלדעתך תהיה טובה לעם ישראל ולשמור על היהדות?

זכית!!

לא משנה מה תהיה התוצאה, כי את התוצאה, לא אנחנו קובעים, אלא הוא.

והוא מתעניין רק בשאלה מה בחרנו!

אז יאללה, רוצו לבדוק את תוצאות האמת, אבל אל תשכחו שמי שקובע אותן, זה לא אני, לא אתה, לא אנחנו.

זה הוא!!

 

מדגם ערוץ 12 ? או אולי מדגם ערוץ 11 ?

אוהד אטינגר

 

אזרחי ישראל עוקבים בעניין רב אחר תוצאות המדגמים המתפרסמים עם סגירת הקלפיות.

בדיוק בזמן זה, רבבות יהודים מנצלים את הזמן כדי להגות בתורה וללמוד את 'הדף היומי בהלכה'.

"זה כבר הפך למסורת במערכות הבחירות האחרונות", אומרים בארגון 'דרשו' שעומד מאחורי היוזמה.

"בכל פעם אנחנו יוצאים בקמפיין שקורא לציבור לנצל את הזמן הזה, דווקא את הרגעים שבהם כולם דרוכים וקשובים לחדשות החמות, זה הזמן שבו צריך להרבות בלימוד התורה.

"המטרה היא כפולה ומכופלת", מוסיפים ב'דרשו'.

 

מדגם ערוץ 12 ? הוא יחכה קצת…

 

"קודם כל זה ניצול בסיסי של הזמן. הרי תוצאות המדגמים אף פעם לא קרובות לאמת.
ואפילו אם כן, ההאזנה לתוצאות הללו אינה יכולה לשנות את המציאות.

"מה תועיל ההתעדכנות בהן לאחר שההצבעה כבר בוצעה בפועל ותוצאות האמת כבר הוכרעו, אלא שעדיין לא פורסמו?

"בנוסף, יש כאן עניין של ריבוי לימוד התורה במקום ביטול תורה המוני חלילה וחס.

"העובדה שכולם מתפנים מכל עיסוקיהם כדי להתעדכן בחדשות, מחייבת אותנו לתת תשובת נגד, ולהרבות את העיסוק בדברי התורה שהם כחדשים בעינינו בכל יום.

"סיבה נוספת לכך נעוצה בעובדה שבמשך יום הבחירות רבים עסוקים בפעילות, על פי הוראתם של מרנן ורבנן גדולי ישראל.

"מי בהתנדבות במטה,
ומי בביצוע שיחות טלפון לקרובים ומכרים כדי לעודד אותם להצביע.

כשמגיע יום הבחירות לסיומו, אין עוד סיבה להמשיך בפעילות.

הבחירות הגיעו אל סיומן, ולכן זה הזמן להשלים את החסר ולנצל את הזמן ללימוד התורה.

"במסגרת זו, מתפנים רבים לעסוק בתורה, ובמיוחד בלימוד 'הדף היומי בהלכה'.

"מתחילים חמש דקות לפני השעה 10:00 וממשיכים עד 10:05.

המהדרין מקדימים מעט להתחיל ומאחרים מעט לסיים, וכך הם לומדים רבע שעה או עשרים דקות.

"ומכאן תצא הקריאה לכל עם ישראל. בואו והצטרפו אלינו. בואו ונעסוק בלימוד בכל זמן ובמיוחד בזמן הזה, שבו עם ישראל זקוק לזכויות רבות, כדי שהתוצאה תהיה כזאת שתביא להנהגה שתהיה נוחה לעולם התורה, שתאפשר את המשך צמיחתו המלבבת של עולם הישיבות, ותמנע גזירות קשות מעל היהודים שומרי המצוות בארץ הקודש".

נכון שזה הזמן שבו הסקרנות בוערת במיוחד.

אנחנו תוהים מה התוצאות של מדגם ערוץ 12

ומה קורה בערוצים 11 ו-13…

אבל חכמנו זכרונם לברכה כבר לימדו אותנו: "לפום צערא אגרא"

ככלך שיהודי מתאמץ ומקריב יותר מהרצונות שלו, כדי ללמוד תורה, כך השכר שיקבל בשמים יהיה גדול יותר.

פתאום הגיע פריג'ידר ורצה לקחת לי את המקרר

יוסי ברקאי

 

אתמול הגעת הביתה ונהיה לי חושך בעיניים.

מה קרה?

קיבלתי התראה אחרונה לפני עיקול מטלטלים.

שלומית מספרת לי שהגיע בחור שנראה כמו פרג'ידר כתום.

גבוה רחב, ג'ינג'י, ובעיקר מאיים.

הוא הסביר לה בשפה מאוד פשוטה ומאוד ברורה, שאם לא נשלם את החוב שלנו לעירייה, בפעם הבאה הוא מגיע עם שוטר ועם צוות מעקלים, ולוקחים לנו את המקרר ואת מכונת הכביסה.

חושך בעיניים.

האמת, מגיע לי.

למה?

כי לפני יותר מחצי שנה התקלקל המנעול של תיבת הדואר שלי.

אצלנו בשכונה, תיבות הדואר מרוכזות בביתן של הדואר.
לכל אחד יש תיבה ממוספרת, ואם אין לך אפשרות לפתוח את התיבה, אתה בבעיה.

צריך להתקשר לדואר ישראל, הם גובים משהו כמו 70 שקלים, ככה אמרו לי, ואז הם מחליפים את המנעול ונותנים לך מפתח.

התקשרתי לדואר, אבל אתם יודעים… דואר…

אחרי 35 דקות על הקו נמאס לי.

ניסיתי עוד פעם או פעמיים.

לא הלך

אף אחד לא ענה לי מעבר לקו.

אז אמרתי "יאללה, שיהיה… לא צריך דואר".

זהו.

לא שילמתי ארנונה, לא חשמל ולא מים.

לא גז, אל טלפון ולא שום דבר אחר.

כיף.

לא?

אבל מה? חברת החשמל יודעת להתקשר אליך ולומר לך שאתה חייב לשלם לפני ניתוק.

אין בעיה, שולפים כרטיס אשראי, נותנים מספר והסיפור נגמר.

אותו הדבר עם בזק ועם חברת הגז.

אבל העירייה זה כבר סיפור אחר.

הם לא מתקשרים, הם שולחים מעקלים ולוקחים את המקרר …

כמובן שהיום כבר פתחתי את הבוקר בהמתנה ממושכת באגף הגבייה העירוני.

מתחנן שיקבלו אותי ויאפשרו לי לשלם.

הרב שלי, שיהיה בריא, לימד אותי שלכל דבר יש סיבה, ומכל דבר צריך ללמוד משהו לחיים.

אז השיעור הראשון שלמדתי מהסיפור הזה זה לדאוג לכך שתהיה לי אפשרות לפתוח את תיבת הדואר.

זהו. נגמרו החגיגות. מטפלים בזה חזק, וממתינים על הקו כמה שצריך, העיקר שיהיה לי דואר.

אבל למדתי שיעור נוסף.

זה לא רק הדואר.

יש עוד הרבה מאוד דברים בחיים שאם אתה מתעלם מהם, אתה עושה חיים.

אבל אחרי זמן מה מגיע החשבון, ואתה צריך לשלם ביוקר על זה שהתעלמת עד עכשיו.

אז כן.

זה לימד אותי שאסור להדחיק שום דבר. כל בעיה וכל חוב שמוטל עלי, אני צריך לעקוב, לבדוק, לראות מה המצב.
לא לחכות שיגיע אלי פריג'דר הביתה וייקח לי את המקרר.

זה נכון גם, ואפילו בעיקר לעניינים רוחניים.

לפעמים אתה אומר לעצמך, יאללה, למה צריך לבדוק את המזוזה..

זה עולה קצת כסף, ואם יגלו שהיא פסולה זה יעלה קצת יותר כי תצטרך לקנות מזוזה חדשה.

בוא נשאיר את זה ככה.

יהיה בסדר.

או שאתה אומר לעצמך, למה להשקיע כל יום שעה או שעתיים בלימוד תורה?

אני כבר כמה שנים לא לומד כמעט תורה, ואל קרה לי כלום.

הכל בסדר….

אז זהו שלא.

שום דבר לא בסדר.

אם אתה לא מטפל בבעיות, הן מצטברות.

הבעיה שברוחניות אין התראות ברורות.

לא שולחים לך מעקל הביתה. נותנים לך לעשות מה שבראש שלך.

ואחרי שמגיע רגע האמת, שבו הבנאדם עוצם את עיניו לנצח, ושמים אותו עמוק באדמה עם מצבת שיש קרה ואפרורית שמכסה אותו מלמעלה… אז מגיע שלב התשלום.

ואז אתה כבר לא יכול להתחרט.

אתה לא יכול לרוץ לאגף הגבייה ולשלם כדי להינצל מהעיקול.

זה כבר מאוחר מדי.

הייתי מאריך עוד בעניין הזה, אבל אני חייב להתקשר לדואר שיסדרו לי כבר את התיבה.

אז נסתפק בזה להיום, ונראה לי שהמסר שלי ברור מספיק.

סומך עליכם שתמצאו לבד את הנמשלים הנוספים למשל האמיתי הזה שקרה לי עם החוב לעירייה.

 

 

על הגשר מרוח סטיקר ענקי: "אחי, הסתכלת היום לשמיים ???"

הסתכלת היום לשמיים – מה עשה לי המשפט התמים הזה ואיך הוא שינה לי את החיים.

 

טור אורח מאת: מענדי

 

לפני חצי שנה השתנו לי החיים.

עד חודש יולי בקיץ האחרון עבדתי במכון הוצאה לאור של ספרים, ישבתי פנאן על כיסא מסתובב, נשמתי אויר מזגנים, ומידי פעם עבדתי קצת.

היה לי זמן לאכול, להתכתב עם חברים, להציץ בחדשות, ואפילו לעשות את דיאטת 3 השעות שזה אומר לצאת כל 3 שעות להפסקת יוגורט עם שקדים…

בערב הייתי יוצא לבלות, טוחן סדרות, ובקיצור חיים על הכיף כיפאק מה שנקרא.

עד שקרה מה שקרה, ובמעבר חד עברתי לנהל עסק אינטנסיבי מאד, שמונה שעות ביום שירות לקוחות פלוס ניהול עובדים.
לאחר מכן בערב טיפול בהזמנות באספקות ובחשבונאות, ובין לבין עונה בטלפון לכמאה חמישים שיחות ביום.

קִיצֶר, נהיה מצב שאין לי זמן כמעט אפילו להתפנות.
שלא לדבר על לנוח, לעשן, לאכול או לבלות, אני פשוט עובד כמו חמור מצאת החמה ועד צאת הנשמה.

ערב אחד, סיימתי פגישה עם בעל מפעל שאני עובד איתו, וישבתי באוטו בפקק ביציאה מאזור תעשייה בפאתי ירושלים, ובראש רצה לי רשימה של משימות שאני עוד צריך להספיק בשעות הקרובות עד שאצנח למיטה כרגיל בסביבות השעה 1 אחר חצות.

פתאום אני מוצא את עצמי בוהה באויר על גשר שעובר מעלי, ועל הגשר מרוח סטיקר ענקי שבטח כמה נַנַחִים הדביקו, ורשום שם:

"אחי, הסתכלת היום לשמיים ???"

אין לי הסבר הגיוני מדויק למה שקרה אחרי זה, הכל קרה כמו מתוך אינסטינקט, פשוט עצרתי בצד ימין של הכביש, דוממתי מנוע, יצאתי מהאוטו, נשענתי על המכסה מנוע, היה שם נוף יפהפה של הרי ירושלים, הרמתי עינים לשמים, והתחלתי להסתכל…

כן, פשוט ככה

להסתכל על השמיים

דקה, שתי דקות, עשר דקות חולפות ואני עדיין מסתכל, למזלי הטלפון נשאר מודבק על המגנט באוטו ואני לא הרגשתי בכלל שהזמן עובר.

אני רק מתבונן על שמיים יפים מעוננים חלקית, נושם נשימות עמוקות של אויר צח, וזהו.

רוגע

הרפיה

מדיטציה…

ולאט לאט מתחילים לעבור לי בראש מחשבות;

יא בנאדם, לאן אתה רץ? תרגיע אחי, תעצור שניה, תנשום עמוק, תפסיק לרדוף כל היום אחרי הזנב שלך.

הסתכלת היום לשמיים ?

וככה אני מתחיל לשחזר את המירוץ המטורף שאני נמצא בו כבר קרוב לחצי שנה, ואומר לעצמי, הלו מה קורה פה??? איפה אתה חי? אתה על הקרקע או שאתה בללהלנד? מה זה המרדף הזה? תרגיע נשמה תרגיע. כפרה עַלֶק.

נעמדתי מול הוואדי הענק שמולי ונתתי שאגה אדירה אהההההההההההה, ככה כמה פעמים, אהההה אהההה אהההה, מעומק הנשמה, פרקתי את כל הכאב והלחץ שעברתי בתקופה האחרונה והחלטתי בנחישות, לא עוד!

אני הולך לשבור את המעגל הזה, אני עוצר את זה כאן ועכשיו!

מה אומר לכם חברים, עבר מאז חודשיים, זה לא קל, אני עדיין באמצע התהליך, עשיתי כמה שינויים משמעותיים בסדר יום שלי, ואני נלחם עם עצמי לשמור על הסדר הזה, אבל זה עולם אחר.

פשוט התחלתי לחיות.

פתאום יש לי זמן להיות קצת בבית, עם הילדים, לצאת עם אשתי לארוחה, או סתם לשבת על כוס קפה ולחייך קצת…

ולמה אני מספר לכם את כל זה?!

כי אנחנו חיים היום בעולם מטומטם, הכל אינסטנט, המוטו זה לא כאן ועכשיו אלא כאן ואתמול, הכל טס במהירות האור.
אתה פותח את הטלפון לחייג לאשתך ואז קופצות לך שבע עשרה הודעות שלא קראת ואתה שוכח כבר מה רצית, ושעה אחר כך היא מתקשרת לצעוק, אתה עושה לה כזה, 'סורי מאמי הייתי בדרך לצלצל אלייך'.
תודו שזה קורה לכם לפחות פעם בשבוע…

וזה כבר אפילו לא בעיית קשב וריכוז, זה פשוט מערבולת אחת גדולה של מירוץ מטומטם שהמוח שלנו בכלל לא עומד בקצב.

לכן אני ממליץ לכם בחום לנסות גם לפעמים כזה בערב אחרי העבודה לצאת קצת לטבע, לבד, בלי טלפון ובלי כלום, ופשוט להסתכל קצת לשמים, להתבונן…

אם בא לך טוב אתה יכול גם לשוחח קצת עם בורא עולם, אה אבא מה נשמע? הרבה זמן לא דיברנו, נראה לי התגעגעתי קצת, מה ככה? איך החיים?…

דבר ראשון תרגישו הקלה מיידית, תוך רגע מפלס הלחץ והדאגות יורד לאפס, ומפה והלאה הכל בונוס מה שנקרא…

תנסו פעם אחת, אתם עוד תודו לי!…

 


רבי נחמן מברסלב שאל פעם את תלמידו: "הסתכלת היום לשמיים ?"

השיב האיש: "לא".

קרא לו רבי נחמן אל החלון ואמר: "אמור לי מה אתה רואה".

השיב לו האיש: "אני רואה עגלות וסוסים ואנשים רצים הנה והנה".

אמר רבי נחמן: "עוד חמישים שנה יהיה יריד אחר לגמרי. כל מה שאתה רואה כאן לא יהיה עוד.
רק סוסים אחרים ועגלות וסחורות אחרות ואנשים אחרים. וגם אני ואתה לא נהיה כאן עוד.
ובכן על מה אתה כל כך בהול וטרוד שאין לך זמן אפילו להסתכל על השמים?"

(כוכבי אור אות ה')

 

אז השנה בפורים אני מוריד את ה… תחפושת של כל השנה

אז השנה בפורים אני מוריד את ה… תחפושת של כל השנה

יוסי ברקאי

 

שלומית מאוד לחוצה בימים האחרונים.

מה יהיה יוסי, היא שואלת אותי בלילה, אחרי שהילדים כבר הלכו לישון.

מה יהיה?

כל התחפושות תקועות בסין, ואתה לא תוכל להתחפש השנה…

שתבינו, כל שנה אני חייב את התחפושת הכי עדכנית.

פעם אחת התחפשתי לטראמפ, כשהוא בדיוק נהיה נשיא ארה"ב.

שנה אחר כך התחפשתי ל… וואלה לא זוכר. חח כבר עברו מאז שלוש שנים.

אבל הבנתם את הקטע. אני תמיד חייב תחפושת הכי הכי עדכנית.

השנה חשבתי להתחפש לבני גנץ.

היו דיבורים על זה שימכרו בארץ תחפושות שלו.

אבל עכשיו אומרים שבגלל מגפת הקורונה, כנראה שלא יהיו פה תחפושות.

האמת? עוד לא יצא לי לבדוק, ואני גם לא לחוץ בכלל.

למה לא בדקתי?

כי לך תדע אם גנץ יהיה רלוונטי אחרי הבחירות.

אם ביבי לוקח בענק, גנץ כבר לא מעניין.

אז אני מחכה עד אחרי הבחירות לפני שאני קונה תחפושת, וגם שמעתי פה ושם שיש מצב שכן הגיעו כבר התחפושות והרשתות סתם עושות עלינו דאווינים כדי להעלות קצת את המחירים.

לך תדע…

אבל שלומית לחוצה מאוד.

היא אף פעם לא מתחפשת. היא ביישנית.

זכותה.

אבל היא דואגת לי שאני כן אוכל להתחפש כמו שצריך, ולכן היא לחוצה.

אני מנסה להרגיע אותה, לא כל כך מצליח.

עד שבסוף עלתה לי הברקה…

תקשיבי, נראה לי השנה אני מתחפש ליוסי.

מה יוסי, היא שואלת, איזה יוסי?

יוסי שריד? כבר מזמן לא חי, יוסי ביילין? כבר מזמן לא מעניין.

אולי תתחפש לאיציק, היא אומרת, איציק הסיני, זה כוכב רשת חזק בגלל ה'קורונה'.

עזבי, אני שם תחפושת של יוסי.

איזו תחפושת?

יוסי ברקאי!

היא צוחקת.

מה את צוחקת? אני רציני.

ליוסי ברקאי אתה מתחפש כל השנה, היא טוענת בתבונה רבה.

אבל זה לא יוסי האמיתי, אני עונה לה.

אני כל השנה מתחפש ליוסי אחר, אני קצת מתלהב משטויות, קצת רוצה להיות הבחור המגניב הזה שכולם אוהבים.

כל השנה אני רץ אחרי הכסף כי אני רוצה להיות מוצלח יותר מהשכנים.

אני עוקב אחרי המשחקים כדי להיות בעניינים ולדבר עם החבר'ה בעבודה על השער שהבקיע כדורגלן כזה או אחר, ועל השלשה שהביא הכדורסלן הכוכב במשחק ששודר אתמול בערב.

אבל בתכל'ס…

כל הדברים האלו לא חשובים לי. זה סתם, רק היצר הרע גורם לי להתעסק עם שטויות, במקום לחשוב ולחתור לעיקר.

יוסי האמיתי, רוצה לתת צדקה.

יוסי ברקאי יש לו לב זהב, הוא רוצה השנה לתת משלוח מנות במיוחד לאיש הזקן שגר מעבר לכביש ואפ'חד לא מסתכל לכיוון שלו.

אז השנה בפורים אני לא שם תחפושת.

השנה אני מוריד את התחפושת של כל השנה וחושף את הלב היהודי האמיתי שלי.

תאמינו לי שאם אתם תורידו את התחפושת שלכם, תגלו שבסוף בסוף, אנחנו מאוד דומים זה לזה.

"יהיה לך קשה לעמוד כל הדרך לוורשה, יש רכבת הנוסעת לריגה"

"יהיה לך קשה לעמוד כל הדרך לוורשה, יש רכבת הנוסעת לריגה" רכבת

אוהד אטינגר

 

פייבל היה יהודי עשיר מאוד. הוא התגורר בוורשה בירת פולין, אבל עסקיו היו ענפים ומפוזרים על פני כמה וכמה ממדינות אירופה.

באחד המסעות שערך לרגל מסחרו נסע פעם ברכבת שחלפה בין היתר גם בעיירה קובנה, בה התגורר הצדיק רבי אלחנן וסרמן. השניים למדו יחד בישיבה כשהיו צעירים, ופייבל העשיר שמע שרבי אלחנן הפך לראש ישיבה גדול.

"אולי אלך להתארח בביתו", חשב לעצמו, "כך אראה את חברי הטוב כשהוא ראש ישיבה למאות תלמידים, וגם אוכל קצת לשוחח עמו ולהיזכר בשנות הנעורים המשותפות שלנו".

ירד פייבל מהרכבת, שילם כמה גרושים לאחד העגלונים שמתינו בסמוך לאנשים שאולי ישכרו את שרותיהם, העגלון העמיס את המזוודה של העשיר על גבי העגלה ומיהר להביא אותו אל הכתובת של רבי אלחנן וסרמן.

ירד העשיר מהעגלה, והסתכל על ביתו של רבי אלחנן. הבית היה מיושן, לא פאר ולא הדר, הדלת מקולפת והמדרגות קצת עקומות.

 

פגישה מרגשת

נקש על הדלת, ורבי אלחנן פתח אותה: "חברי היקר", זיהה אותו ראש הישיבה, "איזו שמחה גדולה שבאת לבקר בביתי… מדוע זכיתי לכבוד הגדול הזה, בוא שב, אכין לך כוס תה שתוכל להתחמם מעט".

בזמן שרבי אלחנן ניגש לחלוט את התה, העיף פייבל מבט סביבו, ונחרד לגלות שביתו של רבי אלחנן נראה גרוע עוד יותר מבפנים.

הגיע רבי אלחנן עם כוס התה, העשיר בירך עליה בכוונה ולגם לאטו, כשהוא אינו מצליח להתאפק: "רבי אלחנן ידידי", אמר, "אני רואה שאתה חי בתנאי עוני קשים מאוד. חבל לי עליך אחי, אם רק הייתי שולח את ידך במסחר, כמה שעות ביום, יכולת להיות עשיר מופלג. הרי אתה אדם מוכשר מאוד, ואם אני הצלחתי בעסקים, אתה בוודאי היית מצליח הרבה יותר".

שמע רבי אלחנן, ולא השיב לדברי העשיר. במקום זאת המשיך לשוחח אתו על עניינים אחרים, ולבסוף קם כדי ללוות אותו לתחנת הרכבת.

והנה כשהגיעו לתחנת הרכבת ופנו לרציף שאליו תגיע עוד מעט הרכבת הנוסעת לוורשה, הבחינו ברציך הסמוך, שהיה כמעט ריק מאנשים.

"ראה ידידי", אמר רבי אלחנן לחברו העשיר, "הרציף לוורשה עמוס וצפוף. אין מקום לשבת ברציף, ובטח גם הרכבת צפופה מאוד. ספק אם תמצא מקום לשבת, וגם אם כן תוכל לשבת, יהיה לך צפוף מאוד.

"מה דעתך שנעברו לרציף הסמוך", הוסיף רבי אלחנן, "הרי שם יש מקום לשבת, וגם הרכבת בוודאי תהיה ריקה יחסית ותוכל לשבת נוחות מירבית".

"ידידי רבי אלחנן", השיב לו פייבל בתמיהה, "אני מתפלא עליך. אתה יודע הרי שאני גר בוורשה. אני עכשיו נוסע לוורשה ולכן אני ממתין ברציף של הרכבת לוורשה. מה יצא לי מזה שאשב ברציף של הרכבת הפונה לכיוון ריגה. אין לי מה לחפש בריגה!".

 

איזו רכבת אתה בוחר…

"אבל פייבל", המשיך רבי אלחנן בשלו, "אני חושב עליך, מסכן, זה יהיה לך מאוד קשה לעמוד כל הדרך לוורשה. מדובר בשעות ארוכות של נסיעה. שמע בקולי, גש לרציף השני, אולי תגיע לריגה, אבל בינתיים תוכל לשבת בנוחות, לא תצטרך להידחק ולהצטופף".

פייבל כבר ממש כעס: "ידידי, מה קרה לך. אתה הרי אדם חכם, איך אתה מדבר דברי הבל כאלו? היעד שלי הוא ורשה, מה פתאום אסע לריגה??".

רבי אלחנן הביט בו כשחיוך עולה על פניו: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר", אמר לפייבל, "אתה מוכן להידחק ולהצטופף כדי להגיע ליעד שלך. נכון? אתה לא מוכן לשבת בנוחות וליהנות מהדרך אם זאת לא הדרך שלך.

"כך גם אני. הדרך שלי היא דרך התורה. אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה ללמד תורה לתלמידים, אני רוצה שיהיו לי זכויות. אני רוצה להגיע לעולם הבא עם כמה שיותר מצוות.

"נכון, אני יכול לשלוח את ידי במסחר, כמו שהצעת לי מקודם, כשהיית בביתי, יהיה לי יותר נוח. יהיה לי בית יפה ובגדים מכובדים יותר. אבל הנוחות הזאת לא שווה לי כלום, כי היעד שלי הוא אחר, ובשביל להגיע ליעד שלי אני מוכן להצטופף, להידחק, וגם לחיות בעוני ובמחסור".

 

מעובד מתוך 'ויחי ראובן' – הגדה של פסח         

 

קורונה – איך נזהרים מהנגיף? יש הנחיות מיוחדות ליהודים?

יעקב א. לוסטיגמן

 

המגפה כבר כאן. זאת עובדה מוגמרת. קבוצה של 39 תיירים מקוריאה הדרומית ביקרה בארץ, ולאחר ששבה לקוריאה התברר כי 31 מהם היו חולי 'קורונה'.

המשמעות: אין שום ספק שלפחות אחד מהתיירים נדבק בנגיף עוד לפני שהם יצאו מקוריאה הדרומית והגיעו ארצה. כשהיו בארץ, הם היו צמודים זה לזה במשך שבוע שלם, וכך נדבקו כמעט כולם במחלה.

אם הם הדביקו זה את זה, כמעט בטוח שהם הדביקו גם אזרחים ישראליים. נהג האוטובוס והמדריך שליוו אותם כל השבוע בוודאי היו חשופים לנגיף, ויש סיכוי סביר שהם נדבקו, וכך גם ילדים, נערים, וגם מבוגרים ששהו איתם במקומות שונים, כמו במצדה בה הם ביקרו, במערת המכפלה ובמקומות נוספים.

במשרד הבריאות מניחים שהנגיף כבר בארץ, ובהתאם לכך נדרש כל אזרח להתחיל ללמוד את כללי הזהירות.

כתבנו כאן את השאלות הנפוצות והחשובות ביותר עם התשובות עליהן, אבל לפני כן הרשו לנו לשאול שאלה אחת שנוגעת רק לנו, היהודים:

  • מה מזכיר לנו נגיף קורונה לגבי 'זיהום סביבתי'?

הנגיף הוא יצור קטן כל כך, עד שאי אפשר לראות אותו אפילו באמצעות מיקרוסקופ רגיל, וכדי לצפות בו צריכים המומחים להשתמש בציוד אלקטרוני משוכלל מאוד.

כשאדם נדבק בנגיף, בתחילה לא נראה עליו סימן כלשהו. הוא לא השתנה, ואפילו אינו סובל מחום או שיעול.

אבל האדם שנדבק בנגיף, הופך לפצצה מתקתקת, הוא צועד ברחובה של עיר כאחד האדם, וללא ידיעתו הוא מפיץ את המחלה ומדביק בה אנשים אחרים, בהם גם אנשים שעלולים למות ממנה חלילה וחס.

לכן, כשאנחנו שומעים שיש מדינה שבה יש אנשים רבים עם הנגיף, משרד הבריאות מזהיר אותנו שלא נבקר בה, שלא נתקרב אליה, ושכל מי ששהה בה צריך לבדוק את עצמו במשך שבועיים, לראות אם הוא לא נדבק חלילה, לפני שיצא לרחובה של עיר. כדי שלא לסכן אחרים.

בדומה לנגיף הקורונה יש 'נגיף' מסוג קצת שונה. היצר הרע. גם הוא בלתי נראה, אפילו לא באמצעות ציוד משוכלל מאוד. אדם שעושה עבירות נראה כמו אדם רגיל, אנחנו לא יכולים לראות שום שינוי על הפנים שלו, על צורך ההליכה או דרך הדיבור שלו. אבל בפועל הוא חולה, והוא מדבק את כל מי שבא בסביבתו. כשאנחנו ליד אדם שאינו הגון, ושסובל ממחלה רוחנית, אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד כדי שלא נידבק ממנו חלילה.

ועכשיו נחזור לנגיף קורונה .

אז מה באמת אנחנו צריכים לדעת? יש הרבה מאוד מידע באתר של משרד הבריאות ובמקומות נוספים, אבל לכאן ליקטנו מתוך דף המידע של משרד הבריאות, את המידע הכי מעשי והכי רלוונטי:

  • איך בני אדם נדבקים בנגיף?

ישנה העברה של הנגיף קורונה מאדם לאדם, ככל הנראה בחשיפה להפרשות מדרכי הנשימה בעת עיטוש או שיעול.
טרם הוברר עד כמה המחלה מדבקת, אך בשלב זה נראה כי רמת הדבקה דומה לפחות לזו של נגיף השפעת.
עדיין לא ברור האם אנשים יכולים להדביק לפני הופעת תסמינים של המחלה, או שההדבקה מתחילה להתבצע רק לאחר הופעת התסמינים אצל החולה המדבק.

  • איך אוכל לדעת אם נדבקתי בנגיף חלילה?

סימני המחלה הנגרמת מנגיף הקורונה דומים לאלו של שפעת: חום, שיעול, קוצר נשימה וקשיי נשימה.
למעשה, לא ניתן להבדיל בבדיקה קלינית בין הדבקה בנגיף הקורונה לבין מחלות נשימתיות אחרות.
רק באמצעות בדיקת מעבדה אפשר לדעת זאת בוודאות.

המחלה עלולה להוביל לדלקת ריאות קשה, לתסמונת נשימתית חמורה, לאי ספיקת כליות ואף למוות חלילה וחס.
אחוז הסיבוכים הקשים מכלל הנדבקים טרם הוברר.

  • קורונה – עד כמה זה מסוכן?

הנתונים המפורסמים מסין מצביעים על כך שברב המקרים מדובר במחלה קלה.
עד 20% מהחולים המאובחנים מפתחים סיבוכים ושיעור התמותה הינו כ-2% מהחולים. ניתן להניח כי לא כל החולים בסין מאובחנים.

לא ברור גם מהם גורמי הסיכון לפתח מחלה קשה.
על פי המידע כעת, נראה כי המחלה קשה יותר בקרב מבוגרים ואנשים הסובלים מפגיעה במערכת החיסון וממחלות כרוניות.

  • אם הייתי ליד מישהו שחולה בקורונה, מה אני צריך לעשות?

במקרה של מגע הדוק עם חולה מאומת במחלה, יש להיכנס לבידוד בית על פי ההנחיות ולדווח על כך למשרד הבריאות כמחויב על פי חוק באמצעות טופס מקוון או המוקד הטלפוני "קול הבריאות" 5400*.
במקביל יש לפנות טלפונית לרופא המטפל או למוקד קופת החולים להתייעצות.
אילו שהוחלט לגביהם שאכן היו במגע הדוק נדרשים לפעול לפי אותן הנחיות המומלצות לחוזרים מסין ומהמדינות הנגועות בנגיף – בתשובה הבאה.

  • אם הייתי בסין, יפן, קוריאה הדרומית, סינגפור, תאילנד או מקאו, מה אני צריך לעשות?

​בידוד בית למשך 14 יום מהיציאה ממקום זה.
הבידוד והודעה על כך למשרד הבריאות מחויב על פי חוק.
מי ששהה בסין חייב לנהוג לפי הוראות אלו גם אם עבר בה רק במסגרת טיסת קונקשן, בשאר המדינות המוזכרות בשאלה ההוראות חלות רק על מי ששהה בתוך המדינות עצמן.
מי שנשאר רק בשדה התעופה אינו מחויב לנקוט באמצעים אלו.
כמו כן צריך להתקשר ל מוקד 101 של מד"א ולדווח על חזרתך ממדינה הנגועה בנגיף.

  • מה עושים בבידוד מחשש להידבקות בווירוס הקורונה?

אין לצאת מהבית.

יש לשהות בחדר נפרד מאוורר היטב עם דלת סגורה.
יציאה מהחדר תהיה רק לצורך פעולות הכרחיות ולזמן קצר ככל הניתן, תוך כדי כיסוי הפה והאף במסכת אף-פה או בבד.
במידה וישנם מספר מבודדים באותו משק בית, הם יכולים לשהות יחד באותו חדר.
במידה וכל בני הבית נדרשים לבידוד, אין כל מגבלות מיוחדות בתוך הבית.

צריך לשטוף ידיים במים וסבון או לחטא אותן בחומר חיטוי אלכוהולי לפני ואחרי הכנת אוכל, לפני אכילה ולפני ואחרי שימוש בשירותים.
במידה ועל הידיים יש לכלוך נראה לעין, יש להעדיף שטיפה במים וסבון על פני חומר חיטוי.
עדיף להשתמש בניירות חד-פעמיים לייבוש הידיים.

במידת האפשר, יש להשתמש בשירותים נפרדים.

יש להקפיד על כיסוי הפה והאף בעת עיטוש או שיעול, בעדיפות אל תוך מטפחת חד פעמית או מרפק מכופף.
זאת על מנת למנוע את פיזור הנגיף.
מיד לאחר מכן, יש לשטוף ידיים במים וסבון או לחטא אותן בחומר חיטוי אלכוהולי.

אם הופיעו חום או תסמינים נשימתיים, ובכל בעיה רפואית, יש לפנות למוקד 101 של מד"א.

  • מה אנחנו לומדים מהווירוס הזה?

כמו שאמרנו בהתחלה, הווירוס הוא אמיתי מאוד, אבל הוא גם משמש כמשל. מהווירוס אנחנו צריכים ללמוד כמה עלינו להתרחק מהעבירה.

היצר הרע מפתה אותנו לדברים קטנים, חטאים לא מורגשים כאלו, שאחרי שעברנו עליהם חלילה וחס אנחנו לא מרגישים שום שינוי.

אבל חכמי המשנה לימדו אותנו ש"עבירה גוררת עבירה".

חטא אחד קטן, מביא אחריו עוד חטא קטן ועוד אחד, ואז, לאט לאט החטאים גדלים, בקצב איטי מאוד, עד שהאדם החוטא מוקף פתאום בעבירות מכל עבר, הוא שקוע בתוך הטומאה, ואז הוא כבר חולה מאוד.

אבל אל יאוש, גם מי שכבר שקוע בחטאים חלילה וחס, עדיין יכול לקבל 'תרופה', כלומר לחזור בתשובה, להתוודות על חטאיו ולכפר עליהם.

אבל זה כבר נושא למאמר נפרד…

"עכשיו מה הקטע? הוא בכלל לא יודע לשיר. אני אומר'ך הילד זייפן מקצועי.

יוסי ברקאי לשיר

 

לפני כמה ימים דיברתי עם עצמי על הנושא של 'חינוך עקיף'.

אמרתי לי, וגם לכם, שהדרך הכי טובה להשפיע על אנשים זה לדבר איתם בצורה עקיפה.

כי השיטה ה'דוגרית' לא עובדת.

מניסיון.

אחר כך חשבתי על זה קצת, והבנתי משהו קצת יותר עמוק בסיפור הזה.

רוצים לשמוע?

יאללה.

אבל קודם סיפור…

פעם פעם, כשהייתי ילד בן 10 בערך, ארגנו אצלנו בבית הספר מקהלה של ילדים, לכבוד מסיבת חנוכה.

התמזל מזלי, והמורה בחר בי כאחד מילדי המקהלה.

הייתי מאושר!

אבל מה זה מאושר…

באותו היום לא הלכתי לשום מקום.

ז'תומרת בטח שהלכתי, אבל זה לא היה בהליכה אלא בצעדי ריקוד.

אח שלי הגדול ראה אותי מהדס ומקמץ בעליזות, ושאל אותי: תגיד מה אתה כל כך מאושר היום?

אמרתי לו, מה אתה לא יודע? מינו אותי להיות חבר במקהלה של מסיבת חנוכה…

"וואלה יופי", אמר אחי, "כל הכבוד לך".

אחרי כמה דקות אני שומע אותו מדבר עם חבר שלו, ואחר כך הצטערתי מאוד שהקשבתי לשיחה הזאת.

"איזה קטע, אתה לא מבין", הוא אמר לחבר, "אח שלי יוסי?? מינו אותו להיות חבר במקהלה.

"עכשיו מה הקטע? הוא בכלל לא יודע לשיר. אני אומר'ך הילד זייפן מקצועי.

"אבל מה? המורה שלו חבר של אבא שלנו, כנראה בגלל זה הוא נתן לו את התפקיד".

אתם כבר מכירים אותי, אני לא מתרגש מאנשים.

שמעתי, צחקתי, אמרתי לעצמי שהוא מקנא והמשכתי הלאה.

שרתי במקהלה והכל היה בסדר גמור.

גם הקול היה בסדר גמור.

תאמינו לי.

אבל אחרי כמה ימים ואולי כמה שבועות, המילים ששמעתי בדרך אגב, התחילו לחלחל לי פנימה.

'מים שקטים חודרים עמוק'.

מכירים את פתגם הזה?

אז אני לא רק מכיר, אני הרגשתי אותו על בשרי.

אחרי חודש כבר התביישתי לשיר בקול…

עברו כמה שנים טובות, עד שיום אחד שרתי לעצמי ככה בשקט, כשחשבתי שאף אחד לא שומע אותי.

אחי הגדול, אותו אח שדרס את הביטחון העצמי שלי בכל הקשור לשירה וזמרה, שמע אותי.

"בוא'נה יוסי, אתה שר יפה… ואללה לא ידעתי".

בום!!

חטפתי שוק.

הסמקתי עד תנוכי שערותי או עד שורשי אוזני… חח זה הפוך אני יודע, אבל תאמינו לי שאז לא ידעתי. פשוט הייתי בהלם כבד.

לקח לי כמה שנים להתאושש ולשקם את הביטחון העצמי הירוד שלי.

לאט לאט התחזקתי. שרתי בהתחלה רק לעצמי, אחר כך רק יחד עם עוד אנשים כששרו זמירות שבת מסביב לשולחן ובאירועים שונים.

בסוף בסוף התחלתי לשיר בקול, בלי להתבייש מאף אחד.

סיפור קצת עצוב.

נכון?

הבעיה שהסיפור הזה קורה לכל אחד מאתנו. ולא פעם אחת. לשיר

אנחנו כל הזמן שומעים דברים בדרך עקיפה.

פעם הדברים האלו מחזקים אותנו למעשים טובים, ופעם הם דורסים לנו את הביטחון העצמי.

לפעמים הדברים האלו מעודדים אותנו למעשים שליליים.

אנחנו שומעים מישהו מזלזל ברבנים חלילה וחס, ואומרים לעצמנו 'וואלה… יש משהו בדברים שלו'.

אנחנו שומעים מישהו מזלזל בצורך להקפיד על מסעדה שיש לה כשרות של רב.

ואומרים לעצמנו "אולי באמת לא צריך. גם בבית שלי אין רב שנותן כשרות, אז מה? האוכל בבית לא כשר???".

זה לא רק בקטע הדתי.

זה נכון לגבי כל דבר בחיים.

אז מה אנחנו צריכים לעשות?

לבנות חומות מסביבנו. לא חומות כאלו ששום דבר לא נכנס. לא בונקר.

חומות שיש בהן פתח רחב.

שער גדול שדרכו נוכל להכניס לתוכנו הרבה מאוד מסרים ומחשבות.

אבלם בשער חייב להיות שומר שבודק כל מה שנכנס.

אם זה חיובי, אני לוקח, אם זה שלילי אני זורק.

שלא תחשבו שזה קל, זאת עבודה של הרבה שנים. אבל לאט לאט אנחנו לומדים לנהל לעצמנו את החיים באופן עצמאי, ומפחיתים את מידת ההשפעה החיצונית שיש עלינו.

מצד שני, אנחנו לומדים להיות מושפעים מאוד מדברים חיוביים, לאמץ אותם אל לבנו בחום ובאהבה.

מי שעובד על זה, רוכש את המיומנות להבדיל בין החיובי לשלילי.

מי שמצליח בכך, החיים שלו תותים.

תאמינו לי.

מניסיון!

אני אוכל לומר לילדים שלי: "תקשיבו מתוקים, אני עשיתי מאמצים. אבל זה לא הלך. אין כסף!!

יוסי ברקאי

 

הייתי לחוץ בטירוף.

אתם לא מבינים כמה.

זה היה משהו כמו עשר דקות לפני סגירת דוכני הפיס, בערב שבו נערכה הגרלת הלוטו הגדולה שהיתה על 80 מיליון שקלים.

אני חייב להשתתף בהגרלה הזאת.

טוב, ברור לי שאני כנראה לא אזכה בכסף, אבל אפילו לא לקנות כרטיס??

הזוי!!

חייב לקנות!! לפחות אני אוכל להסתכל לילדים שלי בעיניים ולהגיד להם: "תקשיבו מתוקים, נכון אתם רוצים שבוע בבית מלון? אז אני עשיתי מאמצים. אפילו קניתי כרטיס לוטו, אבל זה לא הלך. אין כסף!! אולי בשנה הבאה…".

אבל אם אני לא קונה כרטיס אפילו, איך אני אגיד להם שאין בית מלון.

אה?

אני סתם יוצא אבא לא אכפתי. אפילו כרטיס לוטו ב-12 שקל אני לא קונה למענם??

אין מצב!!

אבל מה?

עוד עשר דקות סוגרים את דוכן הפיס.

אני נוסע במהירות, מרוכז כולי בכביש כדי לא לדרוס אף אחד חלילה וחס, מנסה לאתר את החניה הקרובה ביותר לדוכן הפיס, יוצא מהאוטו כל עוד רוחי בי.

ו… מגיע לדוכן.

אבל יש תור, שני אנשים לפני, והמחשב שלו עוד רגע נסגר אוטומטית.

ככה זה עובד אצלם.

יאאאאללללה

מה עושים?

אני מתנשף עדיין מהריצה המבוהלת, ולא מוריד עין מהשעון, והנה מגיע זה שלפני מסיים לשלוח את הכרטיס שלו, ו…

המחשב כבה.

"מצטער אדוני, מכירת הכרטיסים הסתיימה", ככה אומר לי המוכר.

אני לא כועס עליו. זו לא אשמתו, זה ההנהלה הראשית של מפעל הפיס.

תכל'ס הם צודקים, יש זמן, והיה לי הרבה זמן לרוץ לקנות כרטיס.

זה אני שהייתי עצלן ובטלן.

אשמתי!!

אני חוזר לאוטו בצעדים כושלים… מרגיש מאוד רע.

אם רק הייתי קונה את הכרטיס בזמן, יש מצב שהייתי יוצא עם 80 מיליון שקל.

נשארתי בלי כלום.

12 שקל יש לי ביד. הכסף שהתכוונתי לשלם עבור הכרטיס.

זהו.

לא נעים בכלל!!

**

בדרך חזור זה הכה בי.

בום!!

הרגשתי כאילו הלב שלי נשמט ונופל על הכביש…

עצרתי את האוטו בצד ועיכלתי את המחשבה הזאת. או לפחות ניסיתי לעכל.

תגיד, מה נראה לך? הכל כסף בחיים? זה מה שמצער אותך?

כן, בהחלט.

בסדר תצטער על ה כסף, אין בעיה, אבל אתה יודע כמה דברים אתה מפסיד חוץ מהגרלות לוטו?

לא, מה אני מפסיד.

כמה שעות ביום אתה לומד תורה?

אהההה נראה לי חצי שעה.

חצי שעה??

כן… בערך.

אתה יודע כמה שווה שעת לימוד תורה? אתה יודע כמה שווה ברכת 'שהכל נהיה בדברו' על כוס מים?

כמה שווה מצוות צדקה, אתה נותן שקל לעני ומרוויח מצווה ענקית!!

כמה שווה הנחת תפילין?

אבל אני מניח תפילין…

בסדר, יפה שאתה מניח, אבל האם אתה מעריך את הזכות להניח תפילין? יצא לך פעם לפצוח בריקוד קטן ככה מרוב שמחה על המצוה המיוחדת הזאת?

האמת שלא…

לא חייב לרקוד, אבל תדע להעריך.

אבל מה זה קשור עכשיו?

אהה!! אתה חושב זה לא קשור?

בטח שזה קשור.

אתה עכשיו נמצא לפני שהמחשב נכבה. יש לך הזדמנות לקנות כרטיסים, אבל לא כרטיסי הגרלה אלא כרטיסי זכייה.

כל כרטיס מזכה אותך בפרס עצום.

ברגע שתעצום עיניים ותלך לבית עולמך כשתהיה זקן ושבע ימים, יביאו אותך לפני בית דין של מעלה, ישקלו במאזניים את כל המצוות שלך, וייתנו לך שכר עצום על כל מצווה ומצווה.

כן אני יודע. למדתי על זה בבית הספר.

זה שאתה יודע זה לא מספיק. השאלה מה אתה עושה עם הידע הזה.

תחשוב מה קורה לבנאדם כשהוא נפטר.

הנשמה יוצאת מהגוף, ומביאים אותה לשם, למעלה, היא מקבלת שכר שאנחנו לא מסוגלים לדמיין על כל מצוה ומצווה שעשה הבנאדם כשהיה חי.

תחשוב מה הנשמה מרגישה אז.

בדיוק כמו שהרגשת כשהפסדת כרטיס לוטו על 80 מיליון שקל, אבל בעוצמה הרבה יותר חזקה.

י-א-לל-ה כמה מצוות יכולתי לעשות.

עוד קצת צדקה, עוד קצת השקעת מחשבה בהנחת תפילין, קצת חיוכים ומילים טובות לאנשים מסכנים ולאנשים שאינם מסכנים, קצת עזרה לקשישים פה ושם לסחוב שקיות הביתה.

כלום השקעה!!

ואיזה שכר אדיר על כל מצווה….

לא חראם על כל אותם ימים שבהם למדת רק חצי שעה תורה ויכולת ללמוד שעה וחצי??

תגיד!!

לא חראם??

 

'שבת שקלים'… למה לא דולרים?

יעקב א. לוסטיגמן

 

אחת מארבע הפרשיות שקוראים בבית הכנסת בשבתות של חודש אדר, היא 'פרשת שקלים'.

זהו הטקסט בתורה שבו הקדוש ברוך הוא מצווה את בני ישראל לתת מדי שנה 'מחצית השקל' תרומה לה'.

הציווי מופיע בחומש שמות, פרק ל', פסוק י"ג וזה לשונו: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים: מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'".

הציווי הוא לתת מטבע של חצי מהשקל המקראי, מטבע כסף שבתקופת התלמוד הוא הוערך בקרוב לשניים וחצי אחוזים ממשכורתו של פועל ממוצע.

את מחצית השקל היו נותנים פעם אחת בשנה, במהלך חודש אדר.

 

למה רק חצי? שקלים

חכמי התלמוד ופרשני המקרא הסבירו הסברים רבים בטעמה של המצווה, ומדוע ציווה הקדוש ברוך הוא לתת דווקא מטבע של מחצית, ולא מטבע המסמל ערך של משהו שלם.

ההסבר הנפוץ הוא שהקדוש ברוך הוא רצה שכל יהודי ירגיש שהוא שווה רק 'חצי', וכדי להשלים את החצי הזה עליו להשתתף עם שאר בני ישראל, ורק כשאנחנו באחדות אנחנו זוכים לשלמות.

בגלל שהציווי לתת את מחצית השקל הוא בחודש אדר, קבעו חכמי התלמוד שבכל בית כנסת ברחבי העולם, יקראו מדי שנה, בשבת שלפני ראש חודש אדר, את הפרשה העוסקת בציווי זה, וכך יזכרו כולם להכין את הכסף – מחצית השקל עבור כל אחד מבני משפחתם.

מאוחר יותר הגיעו שליחי בית הדין הגדול שבירושלים לכל עיר ועיר, והיו אוספים ומקבצים את הכסף מידי הציבור.

עם הכסף הזה קנו את הבהמות לקרבנות הציבור: קרבן התמיד שהיו מקריבים בבית המקדש מדי בוקר וערב, וכן קרבנות ה'מוספים' שהיו מקריבים בשבתות, בראשי החודשים ובחגי ישראל.

הרעיון הוא שהקרבנות הללו נקנו במשותף על ידי כל עם ישראל, וכך כל אחד מהקרבנות הללו ייצג כל יהודי ויהודי, שהיה לו חלק בהקרבת הקרבן בבית המקדש.

גם בימינו, כשבית המקדש אינו קיים ואנחנו לא חייבים לתת מחצית השקל מדי שנה, אנחנו עדיין קוראים בבית הכנסת את 'פרשת שקלים', כדי שכאשר ייבנה בית המקדש נדע על ההלכה הזאת וניתן את מחצית השקל, בתקווה שבית המקדש ייבנה בימים הקרובים ונוכל לתת את מחצית השקל בחודש אדר של שנה זו.

 

איך זה קשור אלינו?

למרות שהמצווה של מחצית השקל אינה נהוגה בזמן הזה, כי בית המקדש חרב, ברוב קהילות ישראל נוהגים לתת חצי שקל או חצי דולר, בכל מדינה לפי הכסף המקובל בה, בערב יום הפורים או במהלך יום הפורים, ואת הכסף הזה תורמים לבית הכנסת לצורך התחזוקה השוטפת שלו.

מנהג זה נקרא 'זכר למחצית השקל', כי הוא אינו מצוה מהתורה כאמור, אלא רק מנהג שאנחנו נוהגים כדי לזכור את אותה מצוה חשובה ויקרה שאפשרה לכל יהודי להיות שותף להקרבת הקרבנות בבית המקדש.

השבת שלפני ראש חודש אדר שבה אנו קוראים את 'פרשת שקלים', מכונה 'שבת שקלים', והיא הראשונה מבין 'ארבע הפרשיות'.

שלושת הפרשיות האחרות נקראות 'זכור', 'פרה' ו'החודש', ובהתאם לכך גם השבתות שבהן קוראים אותן נקראות 'שבת זכור', 'שבת פרה', ו'שבת החודש'.

מעניין לציין כי בשבתות אלו מוציאים מארון הקודש שני ספרי תורה: באחד קוראים את פרשת השבוע ובשני את 'פרשת שקלים'.

אם חל ראש חודש אדר בשבת, קוראים את פרשת 'שקלים' באותה השבת, ואז מוציאים מארון הקודש שלושה ספרי תורה: באחד קוראים את פרשת השבוע, באחד את פרשת 'שקלים', ובשלישי את הקריאה שיש לקרוא בכל ראש חודש.

אל תגידו לה שסיפרתי לכם, אבל היא עקשנית. אי אפשר לשנות את דעתה

חינוך עקיף

יוסי ברקאי

 

הבת השלישית שלי, מיכלי, תמיד היא מרוצה ומאושרת.

אם יש לה מבחן גדול בבית הספר, זה אומר שאמא מרשה לה ללכת לישון מאוחר בלילות שלפני כן, כדי לדגור על החומר.

כיף!!

לא?

אם היא קיבלה מכה, היא בוכה קצת, אני לא אומר שלא.

אבל זה עובר לה מהר מאוד.

אם מישהו עצבן אותה, וזה קורה הרבה בבית שיש בו חמישה ילדים שצריכים להתחלק במשחקים, להסתדר בכל פעם מחדש לגבי מקומות הישיבה מסביב לשולחן בארוחת הצהרים או הערב.

קיצור, אם מישהו מעצבן אותה, היא מעצבנת אותו בחזרה, אבל מיד אחר כך היא חוזרת לעצמה.

שמחה ומאושרת, אמרנו?

אמרנו!

אז למה אני מספר לכם על מיכלי?

קודם כל כי אני מאוד גאה בה. אין עליה, חיימשלי.

אני גאה בכל הילדים שלי, שלא תבינו לא נכון, הם כולם מיוחדים, כל אחד בדרכו שלו.

אבל עכשיו אני רוצה לספר לכם על מיכלי.

למה?

תקשיבו סיפור…

אל תגידו לה שסיפרתי לכם, אבל היא ילדה עקשנית בלי עין הרע.

לפעמים 'נתפס' לה משהו, ואתה לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את דעתה.

למשל, היא מחליטה שהיא ישנה עם שמיכה דקה. לא רוצה שמיכה עבה ומחממת.

אני מגיע בלילה בודק מה קורה עם הילדים הישנים, הילדה קפואה!!

שם לה שמיכה נוספת, והיא מעיפה אותה מתוך שינה.

אני אומר לה מיכלי, פליז, שימי עוד שמיכה, זה מסוכן, את עלולה להצטנן חלילה…

לא יעזור כלום.

עקשנית, כבר אמרנו?

אמרנו!

בתקופה האחרונה הילדה החליטה שהיא לא אוכלת יותר ירקות.

"מיכלי תאכלי קצת סלט", לא רוצה.

"אני אכין לך כריך עם גבינה ופרוסות עגבניה", לא רוצה.

"מיכלי, לקלף לך גזר ולחתוך לרצועות?" לא.

כלום!

אשתי אומרת לי אין מה לעשות, עזוב אותה. אתה מכיר אותה ויודע שאי אפשר להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה.

החלטתי לעבוד איתה בצורה שונה מהרגיל.

'חינוך עקיף' קוראים לזה. חינוך עקיף

ישבתי עם הילדים ושוחחתי אתם קצת מה קורה בבית הספר ובתלמוד תורה, מה אתם, עם הם רבים ועם מי הם השלימו.

הדברים הרגילים… אתם יודעים.

ואז תוך כדי סיפרתי להם שהיום פגשתי את שמוליק, חבר שלי מהילדות.

נדהמתי לראות ששמוליק הפך להיות עיוור.

לא עיוור לגמרי, אבל כבד ראיה. הוא הולך ברחוב עם מקל עיוורים, ומבקש מאנשים שיעזרו לו לעבור את הכביש.

מסכן…

הילדים הגיבו בחמלה ורחמים גדולים על האיש ועל הילדים שלו שבטח לא פשוט להם להתמודד עם זה שאבא שלהם כמעט לא יכול לראות אותם.

"איך זה קרה לו?" שאלה אותי מיכלי…

אמרתי לה את האמת.

"שמוליק אמר לי שהרופאים טוענים שזה קרה לו בגלל שבילדות הוא לא אכל ירקות. אמרו לו שזה לא בריא, ושהגוף חייב את הוויטמינים והמינרלים שיש בירקות אבל הוא התעקש. עכשיו הוא משלם את המחיר למרבה הצער. ולא רק עכשיו, אלא מעכשיו ועד סוף ימי חייו עלי אדמות…".

זהו.

קמתי והלכתי משם.

לא אמרתי למיכלי כלום על זה שגם היא לא אוכלת ירקות. כבר חודש שלא דיברתי איתה על זה.

כשחזרתי הביתה הילדים בדיוק אכלו ארוחת ערב.

מה נראה לכם שהיה בצלחת של מיכלי?

סלט ירקות!!

סלט אמיתי, עם מלפפון, עגבניה, גזר מגורד, קוביות בצל ופרוסות דקיקות של קולורבי.

הבלעתי חיוך של ניצחון, ולא אמרתי לה כלום.

למחרת בבוקר מרחתי לה גבינה בכריך, והיא באה וביקשה שאשים לה גם פרוסות עגבניה. הסתכלתי עליה בעיניים גאות, ואמרתי לה "כל הכבוד לך מיכלי. אני מאוד מעריך אותך על השינוי הזה".

סיפור יפה, אה?

אבל מה הקטע בסיפור אם אין בסוף מסר חזק?

לא שווה כלום.

אבל אל תדאגו, הנה זה מגיע:

חשבתי לעצמי, בוא'נה יוסי, תראה מה זה…

מסרים עקיפים חודרים עמוק.

בשפה מקצועית קוראים לזה חינוך עקיף.

כל בנאדם, ילד או מבוגר, אם אתה רוצה להעביר לו מסר שהוא צריך להשתנות או להשתפר, תמיד תעשה את זה בעקיפין.

אף פעם אל תהיה דוגרי.

הדוגריות לא עוזרת!!

כי חינוף עקיף עובד לא רק על הילדים, אלא גם על חברים ואפילו על נהג האוטובוס שאתו אתה נוסע כל יום.

יום אחד תגיד לו שאתה מה זה מעריך אותו על זה שיש לו סבלנות לנוסעים הקשישים.

פתאום תראה שבאמת יש לו סבלנות אליהם.

תאמינו לי…

אני אומר לכם את זה מניסיון.

כשאני רואה אותם, הלב שלי מחסיר פעימה. אני משתדל לקחת את הנתיב השמאלי ביותר, ומתחבא מאחורי משאית

יוסי ברקאי

 

הייתי בדרך לירושלים, נוסע במכוניתי המקרטעת.

טוב, היא לא כל כך מקרטעת, אבל היא נראית ישנה מאוד.

למה?

כי היא באמת ישנה.

קיצור, כשאני עובר את שער הגיא, עומדת בצד ניידת של משרד התחבורה, ולצדה ניידת משטרה.

מכירים את זה?

הם תופסים מכוניות באופן אקראי, ומעבירים אותן בדיקת בטיחות.

אח שלי, שנתן לי במתנה את המכונית הישנה שלו, תמיד מזהיר אותי מפניהם.

"אם הם עוצרים אותך", הוא אומר לי בביטחון רב, "הם פשוט משביתים לך את האוטו. אין מצב שהם מאשרים לך להמשיך לנסוע עם הגרוטאה הזאת על הכביש".

לכן, כשאני רואה אותם, הלב שלי מחסיר פעימה.

אני משתדל לקחת את הנתיב השמאלי ביותר, ואם בדיוק עוברת משאית גדולה באזור, אני מאט מראש את קצב הנסיעה שלי, ומתחבא מאחוריה.

כמובן שאני מקפיד לא להסתכל לכיוונה של הניידת, למקרה שהם כן יראו אותי וינסו לעצור אותי.

אם לא שמתי לב שאמרו לי לעצור, לא עשיתי שום דבר רע כשהמשכתי לנסוע.

לא ככה?

בקיצור, הלב שלי החסיר פעימה.

אולי אפילו שתי פעימות.

ברוך ה' הם לא עצרו אותי. הרווחתי עוד כמה ימים על הכביש עם הרכב הישן. בואו נקווה שגם בפעם הבאה לא יעצרו אותי לבדיקה…

במשך כמה דקות, הם כבר הרחק מאחורי, אבל הלב שלי עדיין דופק בחוזקה.

לא נעים בכלל!

תכל'ס אולי באמת הגיע הזמן לשלם קצת ולעבור לרכב חדש יותר.

אני בכלל לא בקטע של כלי רכב חדישים.

אין לי שום משיכה למכונית יפה או חדשה.

אבל אני לא רוצה לחשוש כל כך בכל פעם שאני עובר ליד ציידי המכוניות הללו.

למה אני מספר לכם את זה בכלל?

בגלל שהיום עברה לי מחשבה מאוד מאוד חזקה בראש.

חשבתי לעצמי, תגיד, רק ממשרד התחבורה אתה פוחד?

מתי הפעם האחרונה שבה הלב שלך דפק ככה חזק בגלל שפחדת מהקדוש ברוך הוא?

מתי בפעם האחרונה הרגשת צורך עז לשפר את המעשים שלך כדי שבביקורת הרוחנית הבאה שתיערך לך, תוכל לעבור בשלום ולא 'ישביתו' אותך לחלוטין??

אה?

תענה לי!!

מתי??

בכל ערב אתה הולך לישון והנשמה שלך עולה לשמים, שם היא עוברת בדיקה מקיפה ויסודית.

מחברים לה כבל USB למחשב של הקדוש ברוך הוא, כביכול, והוא עובר על כל הנתונים.

שעת קימה, כמה זמן לקח לך להתלבש, האם זכרת לנעול קודם נעל ימין ורק אחר נעל שמאל ואז לקשור שמאל ואחר כך ימין.

התפללת?

זה נקרא להתפלל????

קצת מלמלת עם השפתיים… ביג דיל!

איפה הלב? איפה הכוונה??

וואו… אני אומר לכם, לא נעים בכלל.

בעיקרון הקדוש ברוך הוא יכול 'להוריד מהכביש' כל אחד מאתנו, ותאמינו לי שיש לו מספיק סיבות טובות לעשות את זה.

אבל הוא מרחם עלינו, אוהב אותנו, נותן לנו הזדמנות שניה, שלישית, עשירית, ואפילו בפעם המיליון הוא נותן לנו עוד הזדמנות.

אבל אולי הגיע הזמן לעשות לנשמה שלנו טיפול עשרת אלפים… לתקן את מה שצריך, כדי שבבדיקה הבאה לא יהיו ליקויים, ואם יהיו ליקויים, לפחות נראה לו, לאבא שבשמים, שאנחנו עובדים על זה ומנסים לתקן…

 

אז יאללה

שיהיה לכם בהצלחה

מחר נתראה שוב בעזרת ה'.

אם הוא לא יוריד אותי מהכביש….

יוסי

"אני לא מתפללת תפילת 'שמונה עשרה', כי אני לא יודעת מה צריך לעשות"

שלום לכבוד הרב
אני בת 22, חוזרת בתשובה.

יש לי כמה שאלות שאשמח לקבל בתשובה עליהן.

גדלתי בבית מסורתי, לא דתי, וחונכתי בבתי ספר חילוניים. יש בי בושה על כך שאני לא יודעת כלום לגבי סיפורים מהתורה ודברים בסיסיים נוספים.

אני משתדלת לברך ברכות השחר, ברכת אשר יצר וברכת מזון. אלו התפילות היחידות שאני יודעת.

אני לא מתפללת תפילת 'שמונה עשרה', כי אני לא יודעת מה צריך לעשות ואיני יודעת איך להתפלל בכוונה, כי איני מבינה את המשמעות של המילים, ואני לא חזקה מספיק.

מידי פעם אני הולכת לשיעורי תורה ומקשיבה באינטרנט לשיעורים, אבל אני רוצה  לדעת איך אוכל להעמיק את הידע, ואשמח אם כבוד הרב ינחה אותי בעניין הזה.

בנוסף אני רוצה לשאול שאלה הלכתית לגבי מצוות כיבוד הורים: אני גרה בבית עם המשפחה ואני יודעת שכיבוד הורים זה חובה, אבל יש לי אמא שמהרגע שהיא קמה היא רק מקללת ומשפילה אותי כל פעם שהיא רואה אותי. ההורים שלי הם לא יציבים, כל דבר קטן מערער אותם ואין לי שום כוח לדבר איתם במיוחד לא עם אמא שלי שרק מקטינה אותי ומביאה אותי לכעס רב.

איך אוכל להתחזק במעלה הזאת? כמה אפשר לשתוק? האם הפתרון הוא ללכת למדרשה? הבעיה היא שאני בן אדם סגור, ביישן, ואני לא יודעת אם אסתדר שם.

 

בתשובה:

שלום וברכה

קודם כל – כל הכבוד על ההתקדמות היפה שלך.

ברוך השם זכית להתחבר לבורא עולם ולעשות צעדים עצומים שיביאו לך שפע ואושר, והם גורמים שמחה עצומה לבורא עולם.

בתפילה – הדבר הכי חשוב הוא לדעת שבורא עולם נמצא לידך ומקשיב לך ורוצה לשמוע אותך. לוקח זמן רב עד שמתרגלים לכך, כיון שהדבר לא נתפס במסגרת החושים, ולכן אין להיבהל מכך שבתחילת הדך קשה לבצע את זה.

בינתיים, עד שמבינים את הנוסח ומתחברים אליו, כדאי לדמיין שנשלחת לקרוא טקסט לפני נשיא ארה"ב, טקסט שהוכן ע"י מיטב כותבי הנאומים המומחים הגדולים ביותר בתחום, והוא מתאים במדויק לסגנון שהנשיא אוהב, הטקסט מכיל בקשות אישיות עבורך, ונאמר לך שהנשיא רוצה להיענות לכל בקשותיך. גם זה לוקח זמן רב, ותמיד צריך להתקדם צעד אחר צעד עד שלאט לאט מתרגלים.

לגבי כיבוד הורים, מובא בהלכה שאדם שאינו יכול לכבד את הוריו מחמת מצבם הנפשי, ראוי שיעבור לגור במקום אחר, וימנע מלפגוע בכבודם. ובפרט במקרה שלך שנראה שלעבור למדרשיה הוא הדבר היותר טוב עבורך. צריך להיזהר שלא להתקדם מעבר למה שאת יכולה ומסוגלת מצד אחד, מצד שני צריך לזכור תמיד מהו האידיאל והצורה הראויה ביותר להגיע אליו, ולהתקדם אליו בעוד צעד קטן.

מומלץ ליצור קשר עם ארגון לב לאחים טל. 03-6145-060 ולשמוע פרטים על מדרשיה, הרכז או הרכזת ידעו גם לייעץ לך בצורה אישית בהרחבה מה הכי טוב עבורך.

עם זאת צריך תמיד לזכור כי יש מצוה גדולה מאד לכבד את ההורים דוקא כאשר מצבם הנפשי גורם להם לנהוג כך. וכמה שאת יכולה לכבד ולמצוא את המקום לתת להורים הרגשה טובה, הוא מצוה עצומה.

הגמרא מספרת על אדם לא יהודי בשם דמא בן נתינה שהוריו לא היו יציבים, והוא כיבד אותם בצורה יוצאת דופן. כשהוא היה יושב בפגישות עם אנשים רמי מעלה הייתה אימו נכנסת ומכה בו עם סנדליה, או קורעת את בגדיו, דמא ידע לכבד את האם, וקיבל את הבזיונות בהבנה. והגמרא מסיימת שדמא זכה בזכות זאת לעושר אגדי, והוא ובניו היו מבכירי השלטון של האימפריה הרומאית.

חשוב לזכור שאדם שמקטין את השני לא עושה את זה מרוע אלא מחולשה וכאב פנימי, ככל שתצליחי להתרחק מעט ולהתנתק מהכאב האישי, ותצליחי להכיל את אימך, למצוא את הצדדים החיוביים שבה, ולהבין את הכאב והסבל האישי שגורמים לה להתנהג כך, או המצב הנפשי הגורם לכך, ולהפריד ביניהם.

ככל שתוכלי לעמוד במקום חיצוני, ולהכיל אותה ולתת לה כבוד והבנה, כך תוכלי להועיל לה יותר, וגם לעצמך.

לא מדובר במשימה קלה, הכאב והפגיעה האישית הוא דבר מאד אנושי והוא מצריך הרבה מאמץ להגיע למצב שבו את יכולה להתעלם ממנו ולהעניק הכלה וכבוד, אך תמיד חשוב לזכור מהו היעד הסופי אליו אנחנו שואפים להגיע.

ויהי רצון שתקויים בך הנבואה "והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבותם", וכל משפחתך יזכו לשוב בתשובה שלמה.

 

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה 'נאות שמחה'
בראשות הגר"י לוקסברג שליט"א

 

מה עם ישראל חושב על הנחת תפילין?

מה עם ישראל חושב על הנחת תפילין?

אוהד אטינגר

 

מה שקורה בטוויטר נשאר בטוויטר. נכון? אז זהו שלא, לפעמים זה גולש החוצה ואפילו מגיע לאתר שלנו…

לא מאמינים?

תקראו:

חשבון הטוויטר 'בארכבת', עובד שעות נוספות. בשנתיים האחרונות הוא צבר קרוב ל-2,000 עוקבים, שמשתמשים בפלטפורמה הזאת כדי להתלונן אודות כשלים וליקויים בהתנהלותה של 'רכבת ישראל', לקבל עדכונים חיים כשמתבטלות נסיעות רכבת ועוד ועוד.

אבל הפעם מישהו שם ב'בארכבת' עשה מעשה שלא ייעשה: החליט להכריז מלחמה על דוכני היהדות והנחת התפילין הפרושים בחלק מתחנות הרכבת ברחבי הארץ.

"אז ביררנו…", כותב הצייצן, "ואסור לפתוח דוכנים להנחת תפילין בתחנות הרכבת. נתקלתם – דווחו לנו ונעביר הלאה לטיפול".

התגובות של העוקבים וגם של גולשי טוויטר אחרים לא איחרו לבוא. ברובן המוחלט הביאו הצייצנים לידי ביטוי את הזעם הגדול ואפילו את הגועל והסלידה שהם חשים בעקבות הציוץ החמור.

הגולש אבי מ. כתב בתגובה: "למה שהשולחן הזה יפריע למישהו?? בן גוריון הכריז מפורשות "מדינה יהודית". מה הבעיה?". מיכאל כהן כתב: "אתם בושה לעם ישראל. אתם מכניסים שנאה".

גולש בשם יוסי ציין שהוא חי כבר 25 בארה"ב ומזועזע מהרדיפה נגד דוכני היהדות: "זאת בושה למדינה ולאנשים החיים בה", כתב. נתי ישראלי טוען ש"לא הולם שבמדינה יהודית יילחמו נגד כל דבר עם סממן דתי", חיים שור טוען שהתנהגות זו חשוכה, ואנשים הנוהגים כך מגדילים לעשות כשהם מכנים את הדתיים 'חשוכים'.

רבים מהגולשים תהו מדוע חשבון טוויטר המוקדש למאבק בכשלים ברכבת בוחר לעסוק בכלל בנושא שכזה, ואחד מהם, נתנאל אביטל, דווקא מצא את ההקשר: "עצם העובדה שכביכול אסור להניח תפילין ברכבת היא אבסורד", כשהוא טוען שאכן מדובר בליקוי חמור של הנהלת הרכבת.

גולשים רבים הגדילו לעשות וטענו כי רדיפת הדת הזאת מזכירה להם את מעשיהם של שונאי ישראל הגדולים ביותר: "יש ילדה יהודיה שמתחבאת בארון למעלה, לדווח גם על זה?", שאל אחד מהם, ואחרים אף כתבו דברים חריפים וחמורים הרבה יותר.

המגיב הבולט ביותר היה ללא ספק שר התחבורה בצלאל סמוטריץ שהשיב לרודפי הדת מנה אחת אפיים: "לתומי חשבתי שבאתם לשפר את השירות של הרכבת ולא לעסוק באנטישמיות ורדיפת יהדות.

"אבהיר:", הוסיף סמוטריץ, "כל עוד אני שר התחבורה מותר ואף רצוי להעמיד דוכני יהדות והנחת תפילין בתחנות הרכבת (ולא רק בהן) ניסיתם להקים ונתקלתם בקושי? פנו אלי ונטפל בעזרת השם".

ואכן כעבור זמן מה פרסם העמוד 'בארכבת' הודעה חדשה בה הבהיר כי לאחר בירור נוסף התגלה לו שדוכן התפילין בתחנה הספציפית שבה צולמה התמונה הוצב לאחר קבלת אישור ממנהל האגף.

הגולשים לא ויתרו ודרשו מהעמוד להתנצל על ההודעה הראשונה ואף למחוק אותה, אלא שדרישות אלו לא זכו למענה כלשהו מצד מנהלי החשבון.

"בסופו של דבר אני חושב שזה דווקא היה לטובה ואנחנו צריכים להודות למי שהעלה את הציוץ הזה", אומר לנו פעיל בכיר בארגון 'אחינו' העוסק בהכוונת צעירים מתחזקים וליווי נערים שבחרו ללמוד בישיבה קדושה.

"התגובות שהגיעו מהגולשים, שרובם המוחלט אינם שומרי מצוות, מלמדות על כך שעם ישראל מחובר מאוד לתורה ולמצוות. גם מי שאינו שומר מצוות בפועל, לפחות רוצה שתהיה לו הזדמנות להניח תפילין לפחות מדי פעם כשהוא עובר בתחנת רכבת או בשדה התעופה וכדו'. זה מאוד מעוד ומשמח, וזה בעיקר מחזק בלבנו את ההכרה הברורה שיהודי לעולם יישאר יהודי, ולא משנה היכן הוא התחנך וכיצד הוא מנהל את אורח החיים שלו. אם נאמר בעדינות, מי שפרסם את הציוץ הזה בא לקלל ויצא מברך, כמו שאמרו חכמי התלמוד על בלעם הרשע".

"יתירה מזאת", הוא מוסיף, "אני רוצה לטעון שגם אלו שכן מתנגדים לדוכני התפילין, מוכיחים בכך שהם יהודים עם לב יהודי. הם מנסים לקבור את הניצוץ היהודי הפועם בלבם, ללא הצלחה. עובדה: הדת מעצבנת אותם, כלומר יש לה משמעות עבורם. אם זה היה דוכן לממכר נקניקיות הם לא היו אומרים מילה, אם זה היה דוכן שמציע לאנשים לטעום סוגים חדשים של תה צמחים, אף אחד לא היה מנסה לטעון שמשהו לא בסדר עם זה. הם מתנגדים דווקא ליהדות, כי הם מנסים בכך להוכיח שהם כבר לא יהודים, שהיהדות כבר לא חשובה להם, אבל זה שקר כמובן.

"אם חלילה נראה שהדת כבר לא מעצבנת אותם בכלל, או אז נדע שלמרבה הצער הניצוץ היהודי כבר דעך והתעמעם עד שכבר לא נשאר ממנו כמעט כלום. זה יהיה הזמן לדאוג לגביהם ביתר שאת".

זה מה שאני למדתי מהמגפה הסינית

יעקב א. לוסטיגמן סין

 

מגפת הקורונה מכה בעוצמה רבה ברפובליקה העממית של סין, מפילה רבבות בני אדם למשכב, ועד כה קטלה מאות רבות מתוכם.

העולם כולו נערך לקראת המגפה הגדולה. בכל מדינה ומדינה מכינים חדרי בידוד, מרעננים ומחדדים נהלים, מצטיידים במסכות פנים להגנה מפני הנגיף, ומתדרכים את הצוותים הרפואיים כיצד לנהוג באנשים שיחלו במחלה חלילה.

סין עצמה מושבתת באופן כמעט מוחלט. עשרות מיליוני בני אדם מצויים תחת עוצר מוחלט, אינם יכולים לצאת מהבית למעט גיחות קצרות להצטיידות במוצרי מזון. כבישים נחפרו לרוחב כדי למנוע מעבר של כלי רכב מעיר לעיר ומשוכנה לשכונה, אנשים נועלים את דלתות ביתם ואינם פותחים לאיש, לא לשכנים לא לחברים ואפילו לא לבני משפחה.

אזרחים יושבים בכניסה לשכונות שונות, ומונעים כניסה של אנשים זרים לתוך שכונתם.

מעצמה בהשבתה.

אנחנו עדיין לא ידועים כיצד זה יתפתח, מה יקרה בהמשך. האם המגפה תתפשט חלילה ותגיע לממדים מפלצתיים או שמא היא תיעצר בקרוב וזה יסתיים באלף או אלפיים הרוגים ובזה יסתיים הסיפור.

אבל אנחנו כן יודעים שמכל דבר יהודי צריך ללמוד משהו, וגם מהמגפה הסינית יש הרבה מה ללמוד.

כל אחד יכול ללמוד ממנה לקח אחר, אבל כותב השורות בחר ללמוד כמה לקחים, והרי הם מופיעים לפניכם.

  • לאף אחד אין תעודת ביטוח

סין היא מעצמה עולה. מדינת ענק עם למעלה ממיליארד וחצי בני אדם. היא מייצרת מוצרי צריכה, מכשירי חשמל, פריטים שונים, כלי בית, צעצועים, מזוודות וכל דבר אפשרי, ומשווקת לעולם כולו. הצבא שלה הולך ומתעצם בשנים האחרונות, והיא הפכה לשחקן חשוב ומרכזי מאוד בניהול הכלכלה העולמית ובכל מה שקשור לקהילה הבינלאומית.

ובכל זאת, נגיף קטן שצריך מיקרוסקופ כדי לראות אותו, מצליח להתל ולתעתע במעצמה האדירה הזאת, משבית אותה באופן כמעט מוחלט, ומאיים לקטול מיליוני בני אדם שהמשטר השקיע רבות כדי שהם יהיו ממושמעים וצייתנים.

  • זהירות, זה מדבק

לפעמים אתה אומר לעצמך, מה רע שאתרועע מעט עם פלוני ואלמוני. נכון, אני יודע שהם לא בדיוק יראי שמים, ושהדיבור שלהם לא כל כך נקי, אבל היי… אני רק מדבר אתם קצת, לא לומד חלילה ממעשיהם הרעים…

אז זהו, שאין דבר כזה. מחלה זה דבר מדבק, ואדם שאינו ירא שמים, יש לו מחלה רוחנית. הוא יוצר סביבו גלים של הדבקה, הוא מדביק חברים בקרירות שלו, בציניות שלו כלפי כל דבר שבקדושה, בדיבור הלא נקי שלו, והחברים שלו מעבירים את זה הלאה. בדיוק כמו מגפה.

זה אומר שאנחנו צריכים להתרחק מאנשים כאלו, ובמיוחד אנחנו צריכים להיזהר שלא להיות בעצמנו אנשים שמפיצים מגפות. כל אחד מאתנו צריך להשגיח על עצמו שההשפעה שלו על הסביבה תהיה חיובית, ולא שלילית חלילה.

  • יש מנהיג לבירה

טוב, אני לא מתכוון ל'בירה קורונה', למרות שכולנו צוחקים על יצרנית הבירה הזאת שהסתבכה עם מחלה נוראה הקרויה על שמו של המוצר שהיא מייצרת.

אני מתכוון לדברי חכמי התלמוד זיכרונם לברכה שאמרו 'יש מנהיג לבירה', כלומר יש מנהיג למדינה, לעולם, זה הוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

עולם המדע מתיימר לדעת ולחזות הכל מראש. מדענים יודעים לשבת במשרדים ממוזגים ולספר לנו שבעוד כך וכך שנים העולם יקפא למוות. מדענים אחרים טוענים בלהט שדווקא התחממות גדולה צפויה לבוא עלינו, יהיו המון המון שריפות וכולנו נסבול מחום כבד מאוד.

המדענים יודעים הכל, עד שמגיע וירוס קטן ומשגע אותם.

אני לא מזלזל בכוחו של המדע. תורת הרפואה למשל, וכך גם מדעים אחרים, הם חשובים מאוד מאוד, הם עוזרים להציל חיי אדם, ומסייעים לאנושות בצורה שקשה לתאר אותה על גבי הכתב. אבל חשוב מאוד לזכור שאחרי הכל, בסוף בסוף, ובעצם זה לגמרי בהתחלה, יש מישהו שמנהיג את העולם, וזה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

כשהוא רוצה, הוא משנה את הטבע. כשהוא מחליט, הוא משדד את מערכות הטבע. הוא יכול לקרוע ים לשניים, הוא יכול לגרום למים שיעמדו בערמה כמו שעשה בים סוף, הוא יכול לכבות את אור השמש כמו שעשה במצרים, או להוריד לעם שלם לחם מהשמים, יום יום במשך ארבעים שנה רצופות.

אז אנחנו חיים בתוך הטבע, משתדלים ללמוד את חוקי הטבע ולנצל אותם לטובתנו, אבל חשוב שנזכור שמי שיצר את הטבע נשאר גבוה ממנו בהרבה, ובסופו של דבר אנחנו צריכים לבטוח בו ולהתפלל אליו. כי הוא תמיד יכול לשנות את הטבע, גם אם הוא עושה את זה לאדם אחד קטן ושפל, שהתפלל לפניו מעומק הלב.

  • שנהיה בריאים!!

נסיים את המאמר הזה בהבעת תקווה עמוקה, ובתפילה נרגשת לבורא העולם, שיציל את עמו ישראל מכל רע, וירחם על מעשי ידיו, בני כל העמים, ויביא את המגפה לסיומה בהקדם.

רפואה שלמה ובריאות איתנה לכולנו!!

מה לה לקשישה האלמונית ולניחום האבלים בבית האדמו"ר, ומדוע היא מחזיקה בידיה גרביים ישנים…

אוהד אטינגר גרביים

 

היה זה לפני למעלה מ-25 שנה. הצדיק הקדוש רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז זכר צדיק לברכה, נפטר למגינת לבם של חסידיו ואוהדיו הרבים, ובביתו שבנתניה ישבו בניו שבעה, וקיבלו את רבבות המנחמים שברו מכל קצוות הארץ.

והנה נכנסת אל בית האבלים אשה זקנה הנשענת על מקל ההליכה שלה, ובידיה זוג גרביים ישנים…

הנוכחים במקום תמהו, מה לה לקשישה האלמונית ולניחום האבלים בבית האדמו"ר, ומדוע היא מחזיקה בידיה זוג גרביים…

הכניסו אותה לחדר בו ישבו בנותיו של הרבי שבעה, נתנו לה כסא לשבת עליו, ולפני שהספיקו לשאול אותה מדוע היא מחזיקה בידיה גרביים בלים מיושן, פתחה היא עצמה את פיה והחלה לספר.

היה זה אחרי השואה האיומה. נערה בודדה וגלמודה הייתי, צעירה לימים ושבעת תלאות ומכאובים. כל משפחתי נשחטה בידי הנאצים ימח שמם, לא נותר ממני שריד ופליט, חוץ ממני. הנערה הצעירה שנותרה לפליטה.

התגוררתי במשך תקופה במחנה העקורים שבו שהו עוד אלפי ניצולי שואה. באותה העת, עוד לא ידעתי מה עלה בגורל יקיריי. שלחתי מכתבים וגלויות, שאלתי עקורים אחרים, וחיפשתי כל בדל של מידע אודות בני משפחתי. אט אט התררה לי התמונה המלאה. מאן דהו סיפר לי על הדודה שנרצחה, מישהו אחר העיד באוזני על מותה של אחותי, וכך קיבלתי את בשורות האיוב בזו אחר זו.

באחד הימים נשברתי. ישבתי לי בצד הדרך, ומיררתי בבכי. לא היה זה מחזה נדיר באותו מקום. כולנו היינו ניצולי התופת הנאצית, כולנו איבדנו את היקרים שלנו. לכולנו היו סיבות רבות לבכות בכי תמרורים.

והנה עוצר לידי יהודי נשוא פנים, היה זה אביכם הרבי מצאנז זכר צדיק לברכה. הוא שמע את הבכי שלי וניגש לבדוק כיצד יוכל לעזור לי.

שעה ארוכה דובב אותי הרבי, ביקש שאספר לו מי אני, מהיכן משפחתי. חיזק אותי, עודד אותי בשעתי הקשה, ובירך אותי מעומק לבו שאזכה להרבה שנים טובות ומאושרות. שאזכה ללדת ילדים שימשיכו את השושלת המשפחתית שכמעט ונגדעה לחלוטין.

ואז ראיתי שגם מעיניו של הרבי זולגות דמעות חמות. נבהלתי. מילא אני נערה צעירה, אבל הוא רב חשוב ומפורסם, מדוע הוא בוכה.

הרבי אמר לי שהוא כואב את כאבי ולכן הוא בוכה יחד איתי. הוא גם הוסיף ואמר לי שהוא בוכה על כך שאני כבת להורים יראי שמים, ילדה שהתחנכה לצניעות ולקיום המצוות בהידור, הולכת במחנה בלי גרביים, דבר שאינו מתאים לבת ישראל כשרה וצנועה.

"הרב אל תחשוד בי שאיני צנועה חלילה", אמרתי לו. "אכן היה לי זוג גרביים אחד, והקפדתי שלא לצאת בלי לגרוב אותם. אבל הגרביים בלו ונקרעו, ואין לי גרביים אחרות לגרוב במקומן".

רק יצאו המילים הללו מפי, ואביכם, הרבי זכר צדיק לברכה, מיהר לחלוץ את נעליו, פשט את הגרביים שלו והעניק לי בשמחה.

"כבוד הרב, חלילה לי מלקחת את הגרביים של הרבי", מחיתי בתוקף, "אין זה כבוד לתורה שהרב צועד בלי גרביים, הרי גם לרבי אין עוד זוג גרביים נוספות".

אבל הרבי התעקש, ואמר לי שהוא לא יוכל לגרוב גרביים כשהוא יודע שנערה יהודייה נאלצת לצאת לרחוב כשאין גרביים לרגליה. ואכן, במשך חודשים ארוכים לא היו לרבי גרביים, עד שהגיעה מעט אספקה למחנה העקורים, ונמצא עבורו זוג גרביים חדשים.

הגרביים הללו, שאני מחזיקה בידי, הלא הם אותם גרביים של הרבי, עליהם אני שומרת מאז. הם מזכירים לי כמה חשובה היא מצוות הצניעות, וכמה צריך כל יהודי להתאמץ כדי לאחוז במסורת ולשמור את מצוות התורה.

 

בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי וגם המורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

ראש השנה הולך ומתקרב, ובבתי ישראל נערכים לחגוג אותו בחיק המשפחה. זוגות צעירים מגיעים להתארח בבתי הוריהם, והזקנים מתארחים בבתי ילדיהם. כולם יחד סועדים את סעודות ראש השנה, ושומרי המצוות והמסורת גם מקפידים לבקר בבית הכנסת ולהשתתף בתפילות היום. המורה

המשפחתיות היא ערך חשוב מאוד, כיבוד ההורים והסבים הנו מצווה גדולה, וגם הכנסת אורחים היא זכות גדולה וכבר אמרו חכמנו זיכרונם לברכה ש'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה'.

אבל חשוב מאוד לזכור בתוך כל החוויה המשפחתית, שראש הנש הוא יום הדין, ולא יום של חגיגות משוחררות מכל עול.

כדי שנבין על מה אנחנו מדברים, הבאנו את המשל הבא, שסיפר הרב יחיאל צוקר, ושהובא בהגדת 'דורש טוב'.

 

בכי תמרורים

 

כפרי אחד גידל את ילדיו הרכים יחד עם שאר ילדי הכפר, אך משגדלו ובגרו החליט החלטה נכונה: ילדיו לא יצאו עגלונים פשוטים כשאר חבריהם, אלא בכוחם להתפתח יותר ולהיות תלמידי חכמים כילדי העיר הלומדים בתלמוד התורה, בזמן שילדי הכפר מבלים את זמנם בין הרפת לשדות המרעה.

מה עשה? חסך מפת לחמו ויצא לעיר לתור אחר יהודי טוב שיסכים לבוא אל הכפר ולדור בו עמם, הוא יהיה למורה ויחכים את בניו תורה.

לאחר מאמצים רבים מצא יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שכדי לפרנס את משפחתו הסכים לבוא ולהשתקע עימם בכפר למשך ימות השבוע, וללמד את הבנים תורה, ואכן המורה החדש הגיע והחל לעשות את מלאכתו נאמנה.

לילה אחד קם הכפרי וראה אור בוקע מחדרו של המלמד.

הציץ פנימה ולפניו נגלה מחזה מעורר רחמים: המלמד יושב על הארץ ובוכה… הוא כמובן עשה 'תיקון חצות', אבל הכפרי מעולם לא שמע על הטקס הזה!

הוא נכנס בשקט והתיישב לצידו, הניח את ידו על כתפי המורה והחל לדבר עמו ברכות, למען יגלה מה מציק לו ומדוע הוא ממרר בבכי.

אמר לו המורה: "וכי אינך יודע מה אני עושה? הרי היה לנו בית מקדש והוא חרב, ועלינו לבכות כל לילה על חורבן בית המקדש וזאת אני עושה!"

 

ריקודים על השולחן

 

השתומם הכפרי ושאל בתמימות: "האם גם אני יכול להשתתף בעניין? או שאולי צריך להיות בעל מדרגה כדי לבכות על בית המקדש?" השיב המורה, כי ישנו סעיף ב'שולחן ערוך' המורה שכל אחד ואחד יהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, וזה נאמר לכל יהודי באשר הוא, ועל כן ודאי ובודאי שגם הוא יכול להשתתף.

מיהר הכפרי והתיישב אף הוא על הארץ, נטל לידיו סידור והחל מתנועע, אבל מהר מאד גילה שלשבת על הרצפה באמצע לילה אירופאי חורפי קר זה לא נעים בכלל. הקור החל לחדור לעצמותיו, הוא רעד בכל גופו ושיניו נקשו זו לזו.

שאל הכפרי את המורה: "האם באמצע התפילה הזו מותר לשתות כוס וודקה כדי לחמם את הלב?" "כן…" ענה המלמד, "לא מצאנו ב'שולחן ערוך' סעיף שאוסר זאת".

חיש מהר ניגש הכפרי למזנון, הוציא ממנו בקבוק וודקה ושתי כוסות לתוכן מזג את המשקה, והגיש אחת למורה ואחת לעצמו…

המורה, שלא הכיר בטיבו של המשקה שתה ממנו מהנאה מרובה… והמשיך לבכות! הכפרי הבין שהמשקה מצא חן בעיניו, ומזג לו כוס שניה, ולאחר שהיא עלתה לראשו – הכוס השלישית והרביעית כבר נמזגו מעצמן… או אז, כשארבע כוסות אלכוהול טיפסו למוחם של צמד החברים, קמו שניהם מהארץ ופצחו בשירה וריקודים – זמר שיכורים שהעיר את כל בני הכפר…

למשמע הקולות קפצו בני הכפר ממיטותיהם, וחיש מהר התלבשו וצבאו על דלת ביתו של חברם ועיניהם לא מאמינות: בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

הם נצלו הפוגה קלה בשירתם של אלו ושאלו: "איזה חג היום? מדוע אתם רוקדים ושרים?"

והכפרי משיב לעומתם: "כפריים טפשים ונבערים שכמותכם, וכי אינכם יודעים שבית המקדש חרב לנו?!…"

כך נראים הטוב והרע כשהם משמשים בערבוביה… חורבן הופך לששון ולשמחה, ויום דין לפסטיבל.

החטאים נעשים לשם שמים, ומצוות ומעשים טובים הם 'דיעבד' שיש להסתפק בהם במועט…"

 

-"למה אתם, לא יכולים להתגמש קצת עם ההלכה??… אל תרחיקו כל כך את החילונים…"

באחת מנסיעותי לחוץ לארץ, נזדמן לי מקום מושבי שבמטוס, ליד יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ואדם זה, כפי שסיפר לי בתוך הדברים, היה מהנדס גדול, וגם פרופסור לא קטן… ובקיצור- איש מדע, שחושב שיודע הכל ומבין בהכל. גמישות

היה חסר לו ב'השכלתו' רק למצוא יהודי כמוני שנראה רב גדול, עם זקן גדול, ולהטיח בו את טרוניותיו על הרבנים, ושאלותיו על התורה וההלכה.

-"למה אתם, הרבנים!" פנה אלי הפרופסור, "לא יכולים להתגמש קצת עם ההלכה??… מה יש? קצת גמישות… ולא תרחיקו כל כך את החילונים…"

עניתי לו- "שאלתך דורשת, אכן, הסבר, אך קודם, נניח מעט את שאלתך וספר לי: מה מקצועך?"

-"אדריכל ומהנדס", השיב. "וכעת אני בדרך לחו"ל, להביא תכנית של בנין רב קומות, שהוא פרויקט מיוחד".

-"התוכל בבקשה להראות לי את התכניות שנמצאות בוודאי בתיק הנמצא לידך?"

-"בבקשה… אבל מה כבר יוכל כבוד הרב להבין במבט חטוף על תכנית מורכבת ומסועפת?"

-"אמת היא שלא אוכל להבין הרבה, אבל להתרשם קצת מעבודתך, עם קצת תוספת הסברים אוכל להבין משהו".

 

גמישות בהנדסה

האיש התרצה, והוציא בהנאה גלויה צרור ניירות. הוא פרס לפני דפים על גבי דפים. הוא מתאר ומסביר, ואני מגלה התעניינות מעמיקה בתכניות. משתפסתי מעט במה המדובר, בקשתי ממנו: "כעת תן לי שקט בבקשה שנים שלושה רגעים להתבונן בתוכניות".

קימטתי את מצחי, כאדם שמבקש לעיין בעיון נמרץ… ונטפלתי לאחד מהקווים המסמנים אחד מיסודות הבניין, שהלכו ובאו בקווים לא ישרים.

אחר כמה רגעים הרמתי את ראשי ושאלתי- "תאמר לי בבקשה מדוע הקו התחתון שנמצא בפינת דרום מזרח, לא יכול לנוע מעט לכיוון מזרח…" וכשיהיה ישר, גם יהיה יפה יותר, ופחות מסורבל?? מה יש, קצת גמישות פה, וקצת גמישות שם, והכל יראה יותר טוב?"

-"ממתי רבנים מבינים בהנדסה?!".. השיב לי בלגלוג, הרי כל הכח והחוסן של הבניין תלוי בעיקר באותם קווים, וכל תזוזה של מילימטר אחד מסכנת את הכל!"

חוקי ההנדסה חדים וברורים ואין לסור מהם ימין ושמאל כמלא נימה- סיים את תוכחתו הנוקבת…

-"וממתי מהנדסים מבינים בהלכה?! השבתי לו כגמולו, הרי כל קיום העולם תלוי בקיום התורה, וכל חוקי התורה שניתנה משמים מיד ה', מלאה חוקים ברורים, ואיך מלאך לבך לתמוה למה אין גמישות פה ושם…

כשאני מבקש גמישות בסך הכל על בניין אחד, ורק על חכמה של מהנדס בשר ודם אחד, ששבועות מספר, או חודשים בודדים עמלת על תכנונם, הנך כה סר וזועף, ותורתנו שניתנה לפני אלפי שנים, כאן אתה מבקש מהרבנים המופקדים על שמירת ההלכה שיתערבו בחוקי ה' ויגלו 'גמישות'"…

 

הנעל והרגל

עוד אמרתי לו: "אספר לך סיפור":

פעם היה ילד בן עניים שאסף פרוטה לפרוטה עד שהגשים את חלומו שיוכל לקנות נעליים חדשות לכבוד חג הפסח. כשצרור מטבעות בידו, הלך אל השוק הערבי שבו הייתה סחורה בזול, ומצא נעליים כלבבו, אלא שלמרבה הצער, רק נעל אחת התאימה אל הרגל ואילו השנייה מאנה להתלבש על הרגל.

הסוחר הערבי שהבחין בצערו של הילד ניסה את כל האפשרויות להתאים את הנעל, ומשלא הועילו כל הדברים, אמר לבסוף לילד: "יש לי פתרון עבורך: אם תרשה לי אחתוך מעט מהאצבע של הרגל והנעל תתלבש היטב"…

לכך נדמו כל השוטים המבקשים להתאים את התורה לרוח הזמן, ואינם מבינים שצריך להתאים את הזמן לרוח התורה, כשם שצריך להתאים את הנעל אל הרגל ולא את הרגל לנעל.

האמא שנשארה בלי עריסה לתינוק שלה, דרשה שהמטוס יחזור על עקבותיו, ורק לאחר שיביאו עריסה נוספת, ימריא שוב בדרכו לארה"ב

יצא לי פעם לנסוע לארה"ב ולהיות עד למחזה לא נעים, בלשון המעטה. היו שם כמה הורים שטסו יחד עם תינוקות רכים, והנוהל במקרה כזה הוא שאחרי ההמראה הדיילים מביאים עריסה מיוחדת שמתחברת לקיר שלפני המושב של האמא, ובעריסה הזאת היא משכיבה את התינוק.

אלא שבאותה טיסה אירע מקרה מצער, ובגלל טעות אנוש חסרה עריסה אחת. אותה האמא שנשארה בלי עריסה לתינוק שלה, היתה כנראה אשה מאוד מפונקת, ומאוד קולנית. כשהיא הבינה שהתינוק שלה נשאר בלי עריסה, היא החלה לחולל מהומה של ממש, הרימה את קולה בכעס על אנשי הצוות של המטוס, ודרשה שיחפשו בכל פינה אפשרית כדי להביא לה עריסה כפי שהובטח לה כשרכשה את כרטיס הטיסה.

לאחר שהסבירו לה שוב ושוב שאין עוד עריסה במטוס, היא השיבה בזעם בלתי נשלט שהיא דורשת שהמטוס יחזור על עקבותיו, ינחת בשדה התעופה, ורק לאחר שיביאו עריסה נוספת, ימריא שוב בדרכו לארה"ב.

אנשי הצוות גיחכו לשמע ההצעה המוזרה הזאת: "אנחנו כבר למעלה משעה באוויר", הם הסבירו לה, "כדי לנחות בחזרה אנחנו נצטרך לשוב במשך שעה, להמתין לחלון זמן פנוי לנחיתה, ולאחר מכן לחבר מדרגות, להביא עריסה, להכין את המטוס להמראה נוספת ולהוסיף לו דלק, ורק אז נוכל להמריא שוב. כל הסיפור הזה יגרום לעיכוב של חמש שעות לפחות…"

אבל היא לא הסכימה לשמוע 'תירוצים של דיילים', והתעקשה שהמטוס ישוב על עקבותיו. הדיילת הראשית ניסתה להציע לה הנחה של 20 אחוזים במחיר הכרטיס, הציעו לה להחזיר את כל כספה, אבל היא ממשיכה בשלה ודורשת בכל תוקף לקבל את המגיע לה, בזמן שהתינוק שלה צורח וחסר מנוחה בגלל הכאוס שהתחולל סביבו…

זה הזכיר לי משל נפלא ששמעתי פעם, ושמתאים במיוחד לפרשתנו.

 

רעבים בלב ים

אירע פעם שבמהלך טיסה לניו יורק, שכחו אנשי הצוות להעלות אוכל על המטוס. הנוסעים ישבו על מקומותיהם, חגרו את חגורות הבטיחות בהתאם להוראות, הטייס המריא, ולאחר חצי שעה חילקו לכולם שתייה כמקובל.

רק אחרי כמה שעות טיסה, כשהגיע הזמן לחלק את האוכל, הבינו הדיילים את הטעות המרה: הם שכחו להעלות את האוכל על הטיסה…

הנוסעים החלו להתלונן, כמו אותה אמא שהתלוננה בטיסה בה נסעתי בעצמי, אלא שכאן היא היתה לבד אל מול קהל של נוסעים שניסו להרגיע אותה, ובמשל הם היו 370 איש רעבים, שכולם פה אחד דרשו את המגיע להם: רוצים ארוחה!!

גם הדיילים הצטרפו אליהם, ואפילו הטייס התחיל להרגיש את הבטן שלו מאותת על תחושת רעב הולכת ומתחזקת…

לפתע הציע אחד הנוסעים הצעה מבריקה. "תסתכלו מי יש מתחת למטוס", אמר לכל הנוסעים…

כולם השתתקו והביטו עליו בתימהון: "מה יש מתחת למטוס? מים. זה האוקיינוס הגדול!!"

"לא הבנתם", הוא אמר להם בחיוך צופן סוד, "יש מתחתינו אוקיינוס שלם. ומה יש באוקיינוס? דגים!! אתם יודעים כמה דגים יש שם? מליארדים!!… בואו נשלה כמה דגים מהים, ותהיה לנו ארוחה משביעה!!"

הם התחילו להתווכח ולצעוק, כולם אמרו שהוא מדבר דברי הבל. איך בדיוק הם ידוגו דגים מהים, הרי אפילו חכה אין להם, וגם אם כן, אי אפשר לפתוח את החלונות, ויש כל כך הרבה סיבות לטעון שההצעה שלו לא הגיונית בעליל.

 

שרשרת אנושית

אבל האיש הזה ניחן בכושר שכנוע עמוק, וטען שזה לא כזה מסובך… "נפתח את דלת המטוס, אני אצא ראשון, בזהירות, אחזיק בכנף המטוס, אחרי ירד עוד נוסע שיחזיק ברגליים שלי ועוד אחד יחזיק ברגליים שלו, כך נעשה שרשרת אנושית ונגיע עד לאוקיינוס. האיש שיהיה האחרון בשרשרת, יתפוס דג, ימסור אותו לזה שמעליו וכן הלאה, וכן יתפוס עוד דג ועוד דג, ולבסוף נוכל לצבור כמות נאה של דגים…".

הנוסעים לא היו רגועים: "תשמע, היה פעם סיפור שדלת של מטוס נפתחה במהלך טיסה, וכל הנוסעים עפו החוצה. אתה מציע שאנחנו ניתלה על הכנף של המטוס? זה לא הגיוני!".

האיש לא נרתע גם משאלות קשות: "שם זה קרה בגלל המהירות הגבוהה של הטיסה. הם לא היו מוכנים לזה, לא ידעו מראש שהם צריכים להחזיק חזק. אנחנו ערוכים ומוכנים. נבקש מהטייס שיוריד את מהירות הטיסה, וגם ינמיך את גובה המטוס, עד למטרים בודדים מעל הים…".

הנוסעים הבינו שהאיש אולי מציע הצעה לא שגרתית, אבל לפחות הוא היחיד פה שיש לו פתרון. הם כמובן רעבים מאוד אחרי שכבר עברו כמה שעות טובות מההמראה, והרעיון התחיל למצוא חן בעיניהם.

גם הטייס הסכים לשתף פעולה. אט אט הוא האט את מהירות הטיסה והוריד גובה. כשהגיע לגובה של כ-20 מטרים מעל פני הים וטס במהירות של 120 קמ"ש בלבד, הוא נתן להם אור ירוק. דלת המטוס נפתחה, משב אוויר חזק מאוד פרץ אל תוך המטוס, אבל אף אחד לא עף החוצה.

ראשון הדוברים, איש שרירי ובעל כח רב קפץ החוצה והחזיק בכנף, ואחריו נוסע שחור וגברתן שהחזיק ברגליו. כך הם ירדו בזה אחר זה, עד שהיתה שרשרת של 15 אנשים התלויים זה בזה, והאחרון בשרשרת הודיע להם שהוא מצליח להגיע עם היד אל המים.

התוכנית עבדה מצוין עד כה, אבל נשאר רק אתגר אחד קטן, לשלות דג מהמים בלי חכה ובלי צלצל, עם ידיים חשופות.

כמובן שמדובר באתגר בלתי אפשרי, ולאחר דקות ארוכות של ניסיונות לא מוצלחים החלו החברים בשרשרת לכעוס על האחרון ה'לא יוצלח' שאינו מצליח לתפוס דג. הם החליפו אותו באחד אחר והאיצו בו להזדרז כי בסופו של דבר הכוח שלהם מוגבל. כמה זמן הם יכולים להמשיך ולהיות תלויים בשרשרת הזאת, כשהמטוס נע במהירות של 120 קמ"ש?!

ירד אחד חדש, עם הרבה  מרץ, הוא ניסה לתפוס דגים, וכמובן גם הוא לא הצליח. האיש הראשון, זה שהחזיק בכנף ושמתחתיו היתה תלויה שרשרת של 15 אנשים השוקלים יחד למעלה מטון, כבר הרגיש את שרירי ידיו כואבים בעוצמה רבה. הוא קרא לאלו שמתחתיו שיאיצו ב'דייג' לעלות מהר מהר, כי עוד מעט הידיים שלו נשמטות מהכנף ואז הם כולם נופלים אל המים…

אבל הדייג לא מיהר לוותר: "עוד כמה שניות", הוא ענה להם, "אני תיכף תופס דג. לפחות יהיה לנו דג אחד להתחלק בו…

"עברה דקה, עברו דקותיים ופתאום הוא מרגיש שהוא תפס משהו. אולי היתה זו ירוקת, אולי שקית שהתגלגלה למרכז האוקיינוס. זה בוודאי לא היה דג, אבל הוא מיד צעק "תפסתי דג, אני עולה!!".

באותו הרגע נשמטו ידיו של העליון מהכנף, הוא כבר לא הצליח להחזיק מעמד ושחרר את אחיזתו הרופפת. כמובן שכל ה-15 נפלו אל המים, והאוקיינוס בלע אותם אל קרבו בשקיקה, עד שלא נודע כי באו אל קרבו…

 

הנמשל זה אנחנו!

בוודאי אתם תוהים לעצמכם למה אני מספר כזה סיפור שלא היה ולא נברא, ואפילו לא משל היה… איך השרשרת הזאת של אותם פתאים שחשבו שיצליחו לשלות דגים מהאוקיינוס, קשורה אלינו.

אז הדג מהאוקיינוס אולי באמת לא קשור אלינו, אבל השרשרת האנושית קשורה גם קשורה. אנחנו כולנו חלק מאותה שרשרת. כל אחד מאתנו מחזיק ברגליים של אביו שמחזיק ברגליים של אביו וכן כל הדרך במעלה שושלת הדורות, עד אברהם אבינו.

בתורה כתוב: "אברהם הוליד את יצחק"!! אנחנו כולנו מחזיקים ברגליו של אברהם אבינו על ידי אותה שושלת מופלאה של אבותינו ואבות אבותינו.

יתירה מזאת, כל אחד מאתנו הוא החוליה שבה מחזיקים הדורות שיבואו אחריו. הילדים שלנו, הנכדים, הנינים!! כולם קשורים באותו קשר עתיק יומין באברהם אבינו, ואנחנו החוליה המקשרת.

כמה אחריות זה מטיל על כתפינו!!

אנחנו צריכים להידבק בקשר הזה. להקפיד שיהא 'מעשה אבות סימן לבנים'. לדעת שיש לנו אחריות כבדה, ואנחנו חייבים להמשיך ולהחזיק בכל הכח בשושלת הקדושה הזאת, כי אם חלילה נרפה את האחיזה שלנו, אנחנו ניפול אל האוקיינוס חלילה וחס, ואתנו גם בנינו וזרעינו אחרינו.

 

 

אז כמה באמת שווה המצווה? ולמה אחרי שקיימת אותה היא כבר שווה יותר?

אוהד אטינגר המצווה

 

הצדיק רבי יעקב גלינסקי, ביקש פעם להתפלל תפילת מנחה בבית כנסת ברמת גן. אלא שבבית הכנסת

היו רק שמונה יהודים, ויחד עם הרב גלינסקי עצמו, הם היו תשעה. כדי להתפלל במניין יש צורך בעשרה

מתפללים, ולכן יצא הרב לרחובה של עיר בחיפוש אחר יהודי נוסף שיסכים להתפלל.

לפתע הבחין הרב באדם שעבר ברחוב בהליכה מהירה. אצה לו דרכו להגיע לשוק כדי לקנות מצרכים לביתו,

וכשביקש ממנו הרב שיצטרף למניין סירב האיש והסביר כי זמנו קצר ומלאכתו מרובה.

הציע לו הרב גליסנקי שיעשה את הקנייה במכולת הסמוכה, ואת ההפרש במחיר שבין המכולת למחירי השוק,

ישלם הוא עצמו מכיסו, אך קודם לכן שיסכים להתפלל עמם תפילת מנחה.

חכך האיש בדעתו ולבסוף הסכים להצעה, ונשאר להתפלל עם תשעת היהודים בבית הכנסת.

לאחר התפילה ניגש אליו הרב, וביקש לקיים את התחייבותו ולשלם לו את ההפרש, אך האיש סירב

בתוקף לקבל את הכסף.

חשב רבי יעקב שאולי סכום הכסף אינו מספיק כדי לכסות את ההפרש בין מחירי השוק למחירי המכולת,

והוסיף עוד שטר על הסכום שתכנן מלכתחילה לתת,. אך האיש המשיך לסרב, וגם כאשר הציע לו רבי יעקב

סכום כסף גדול הרבה יותר, עמד בסירובו. התפלא הרב גלינסקי ושאל אותו: מדוע אינך לוקח מידי את הכסף,

הרי הרווחת אותו ביושר? הזדעזע האיש והשיב לו בלהט: "חלילה לי! למכור תפילה תמורת כסף!

אני כבר התפללתי, זכיתי בזכות של תפילה במניין, ואיך אמכור אותה לך תמורת כסף?

הרי כל הכסף שבעולם לא יוכל להגיע לערכה של מצווה אחת!".

עמד רבי יעקב ותהה בינו ובין עצמו, כיצד אירע המהפך הגדול בלבו של האיש?

הרי זמן קצר קודם לכן סירב בתוקף להשלים מניין בטענה שזמנו קצר ומלאכתו מרובה,

ואילו עכשיו, כעבור רבע שעה התהפך לבבו עד כדי כל שהוא אינו מוכן לקחת אפילו כל הון שבעולם

תמורת המצווה שקיים?

 

אלא השיב רבי יעקב, כך היא דרכו של היצר הרע. לפני שהאדם מקיים את המצווה, מפחית היצר הרע

את חשיבותה בעיניו, ומציב בפניו את השיקולים האחרים כדחופים וחשובים הרבה יותר.

אבל לאחר שכבר קיים האיש את המצווה, עוזב אותו היצר הרע לנפשו ופונה לחפש לעצמו קרבנות חדשים,

או אז מתגלה האמת הפנימית של היהודי בכל הדרתה! הערכה גדולה וחיבה עצומה לקיום המצוות!

אחי, תשמח!! אתה יהודי שיכול לקיים מצוות וללמוד תורה!!

האסירים

אנו כיהודים צריכים לדעת להעריך את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לקיים מצוות ולעשות את רצון הקדוש ברוך הוא, בורא העולם. להלן שלושה סיפורים שיחזקו בלבנו את ההרגשה הזאת:

 

הסיפור הראשון: רבם של האסירים

מסופר על הצדיק רבי אריה לוין, המכונה 'רב האסירים'. שבשבת אחת בא ל'קישלה', בית הסוהר הירושלמי, לבקר את האסירים היהודים שנכלאו שם, כמנהגו בכל שבת.

בשער הכניסה הראשי, ניצבו שני שוטרים, האחד אנגלי והאחר יהודי. פנה אליו השוטר האנגלי בחומרה: "אני יודע שאתה הראביי של הפריזינר'ס, ויש לך אישור כניסה קבוע. אבל, כיצד בכלל הגעת לכאן, אינך יודע שהוטל עוצר? איי אם וורי סורי, היום לא תוכל להיכנס!".

ביקש השוטר היהודי, אנא, תן לו להיכנס. זו המצוה שלו, הוא כל כך רוצה לנחם את האסירים ולדבר על ליבם, הוא 'עושה להם את היום'.

השיב לו השוטר האנגלי בביטול: זה סתם 'ביזנס'. זו הפרנסה שלו. הכבוד שלו. היום הוטל 'עוצר', יש לו חופש. שילך לביתו וייהנה מהחיים. גם הוא בוודאי ישמח על כך שחסכתי לו ביקור ממושך בין כותלי הכלא.

רבי אריה לא וויתר. הלך סביב ה'קישלה', וכשראה מקום בו הגדר נמוכה למדי, ניסה, ממרומי שנות זקנותו, לטפס עליה.

ראה זאת השוטר האנגלי, קרא לו ואמר: "עכשיו אתה יכול להיכנס דרך השער הראשי".

השוטר היהודי התפלא מאוד: מה גרם לחברו הבריטי לשנות את דעתו בעניין?

השיב לו השוטר הבריטי, עכשיו הבנתי שהוא באמת באמת רוצה להיכנס לבקר את האסירים. אם זה היה עניין של תפקיד ושל כסף, הוא היה שמח מאוד שהיום הוא פטור ממילוי חובתו לבקר את האסירים. אבל עכשיו שהוא ממש מסתכן ומוכן לטפס על גדר למרות גילו המופלג, ולמרות שמדובר במעשה לא חוקי שיכול לגרום לו להפוך בעצמו לאחד מהאסירים כאן בכלא, אני מבין שזה באמת חשוב לו ולכן אני מרשה לו להיכנס ולבקר את האסירים.

מכאן אנחנו יכולים ללמוד, כיצד להגיב כשיש לנו חיוב לקיים מצווה כזאת או אחרת. אם אנחנו מתעצבים על החיוב לקיים את המצווה, ושמחים ברגע שיש לנו אפשרות להיפטר ממנה, זה מראה שהיא נעשית לילה רק מן השפה ולחוץ. אבל אנחנו מחפשים דרכים כיצד להדר במצווה, ומראים שהיא חשובה ויקרה לנו, זה מוכיח כמה אנחנו שמחים במצווה הגדולה.

וכבר אמר ראש המקובלים רבינו האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא), שהוא זכה להגיע למדרגות גבוהות מאוד בקדושה רק בזכות העובדה שהיה שמח מאוד עם כל מצווה שקיים.

 

 

הסיפור השני: האיש שדילג על ברכת 'שלא עשני גוי'

סיפר לי אבי ז"ל, סיפור מיוחד במינו: בבית כנסת אחד היה מתפלל באופן קבוע יהודי ירא שמים בתכלית. תפילתו היתה זכה וברה.

אבל הרב, שישב בסמוך לו, הבחין שכאשר היהודי אומר ברכות השחר, הוא מדלג על ברכת 'שלא עשני גוי'.

התפלא הרב מאוד. הלא היהודי עושה רושם של ירא ושלם, כיצד זה  מדלג על ברכה מברכות השחר. כשראה שזהו מנהג קבוע, החליט שעליו לשאול את היהודי לפשר הדבר: מדוע אינך מברך ברכת 'שלא עשני גוי'.

אמר היהודי, אומר לרב את האמת…

כשאני קם בבוקר ואומר 'מודה אני', שמחה עצומה ממלאת את ליבי. אני חושב לעצמי, הנה, אנו ניגשים לתפילה לפני בורא עולם, לאחר מכן עוסקים בלימוד תורה וקיום מצוות. איזו זכות גדולה יש לנו כיהודים.

ואילו הגוי המסכן, מה הוא הולך לעשות היום, לעבוד, לאכול, לשתות ולישון? מה בינו לבין הבהמה? כשאני חושב מחשבות אלו, אינני מסוגל להתאפק, והברכה יוצאת מפי מאליה, "ברוך אתה ה' …. שלא עשני גוי"!

כבוד הרב, אם ניתן לברך בשנית, אשמח מאוד!!

 

 

 

הסיפור השלישי: חלקו של הרב בעולם הבא

פעם ישב הצדיק רבי אלעזר מנחם מן שך, שהיה ראש ישיבת פוניבז' ואחד המנהיגים הבולטים של היהדות החרדית בדור האחרון, ולמד תורה.

הוא היה שקוע בלימוד התורה, נהנה ומתענג על כל מילה מהתורה הקדושה. שואל שאלות, מתרץ תירוצים, מקשה קושיות ומשיב תשובות.

לרגע עצר מתלמודו, הרים את עיניו באושר מהגמרא, ואמר למקורבו שניצב בסמוך: "אתה לא מבין איך אני נהנה מהלימוד. איזה כיף לי. אני כל כך נהנה מהלימוד שאני מפחד שאולי אני מקבל כאן בעולם הזה את כל השכר שמגיע לי על המצוות שקיימתי, והשכר שלי הוא לימוד התורה.

"ואם אני מקבל את כל השכר שלי כאן בעולם הזה, אני חושש שאולי לא יישאר כלום לעולם הבא…".

כך צריך יהודי להתייחס ללימוד התורה ולקיום המצוות, כאל מתנה מיוחדת שזכינו לקלב מידיו של הקדוש ברוך הוא. מתנה שבה אנחנו צריכים לשמוח, עד כדי כך שנצא בריקוד שיבטא את הרגשת הלב המלא וגדוש בתודה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותנו להיות יהודים, ללמוד תורה ולקיים מצוות.

 

מעובד מתוך הספר 'מפיק מרגליות' מאת רבה של כרמיאל הגאון רבי אברהם צבי מרגליות שליט"א.

 

"חולה?!" שאג האיש, "לפני שתביאו לי אישור מבית חולים שהוא יכול לטוס, הוא לא עולה למטוס!"

 

 

בצעירותי זכיתי ללמוד תורה מפיו של מורי ורבי, הצדיק רבי משה יהודע לנדא, זכר צדיק לברכה, שהיה גדול בתורה, ובחכמה מיוחדת היתה מסתיר את גדלותו מעין כל.

באחת הפעמים, חלה רבי משה יהושע, והתלוויתי אליו לנסיעה לאמריקה לצורך טיפולים רפואיים שהיה עליו לעבור. במהלך הדרך הוא סבל והתייסר מאוד, אך שתק ולא התלונן.

בעקבות מחלתו הוא נטה להתייבש במהירות, והיה זקוק כל העת לשתיה מרובה. לכן לקחתי איתי לכל מקום שני בקבוקי מיץ תפוזים, כדי שיוכל לשתות בכל רגע.

ביום רביעי בלילה הסתיימו הטיפולים. רבי משה יהושע רצה בכל מאודו לחזור לארץ לפני שבת, אך לא היה מקום פנוי בטיסות הקרובות. לכן רשמנו את שמותינו ברשימת ההמתנה, ונסענו לשדה התעופה בתקווה שיתפנה עבורנו מקום בטיסה הקרובה.

לפנינו היו עוד עשרים ושבעה איש שנרשמו קודם לכן. לא היה נראה שיש לנו סיכוי לחזור ארצה לפני שבת, אך רבי משה יהושע לא וויתר, ונשארנו בשדה התעופה להמתין.

באותם ימים ניתנה מטעם חברת אל-על הנחה לחולים ולמלוויהם. וכך קיבלנו כרטיסים בהנחה של תשעים אחוז. הראיתי לפקידה האחראית את הכרטיסים המיוחדים שלנו ובקשתי ממנה לאתר עבורנו מקום בטיסה הבאה: "אם נתנו לנו כזו הנחה, תוכלי להבין בעצמך את מצבנו" אמרתי לה.

היא אכן הבינה, אך לא היה לאל ידה לעזור. "אם שני אנשים מנוסעי הטיסה לא יגיעו, תקבלו את מקומם", עודדה אותנו.

לפתע הבחנתי באחד הפקידים שנראה סמכותי במיוחד, והחלטתי לגשת אליו, להסביר לו את המצב ולבקש את עזרתו.

אך הלה התגלה כאדם קשוח וחסר לב: כשראה את הכרטיסים המוזלים שלנו הוא אמר מיד: "שילמתם רק עשרה אחוזים ממחיר הכרטיס, לכן גם אם יבואו אנשים אחריכם הם זכאים לטוס לפניכם, כי הם שילמו מחיר מלא, ואתם לא!"

ניסיתי לדבר על לבו, ולהסביר לו שמדובר בחולה במצב קשה, ולפיכך יש להקדים את תורו. אך הדברים השיגו את התוצאה ההפוכה.

"חולה?!" שאג האיש, "לפני שתביאו לי אישור מבית חולים שהוא יכול לטוס, לא נאפשר לו לעלות על המטוס, אף אם יהיה מקום!"

הבנתי במי מדובר והתרחקתי מטווח ראייתו…

לפתע שמעתי הודעה במערכת הכריזה: "רבאיי לנדא, רבאיי שכטר, בואו לעשות צ'ק אין". ברגע האחרון התפנה עבורנו מקום.

נשמתי לרגע בתחושת הקלה, אך לחרדתי צץ לפתע הפקיד הנוקשה שהחליט להתערב. "את האנשים האלו את מעלה לטיסה?!" אמר לפקידה, ותוך כדי דיבור תפס את הכרטיסים והחל להתרחק מהמקום.

רבי משה יהושע החל ללכת אחריו כדי להתחנן לפניו שיאפשר לנו לטוס. אך אני אמרתי לו: "האדם הזה הוא חסר רחמים אין מה להתחנן לפניו. במקום זאת הבה נעמוד רגע ונשתמש בסגולה הידועה להתרכז במחשבת 'אין עוד מלבדו', וכך בעזר ה' נתפטר ממנו".

זו סגולה מיוחדת שגילה הצדיק רבי חיים מוולוזין לפני למעלה מ-200 שנה, ובמסגרתה יהודי שמתרכז בכל כוחו במחשבה על כך שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם, ואף אחד לא יכול לעשות דבר רע או טוב בלעדיו – זוכה שכל הבעיות נעלמות כלא היו.

הוא התחייך, נעמד באחת הפינות והתרכז במחשבותיו. תוך דקה וחצי הגיעה הפקידה הראשונה שעמה דיברתי בתחילה, חטפה את הכרטיסים מידי הפקיד, וגערה בו שלא יתערב בעניינים שאינם נוגעים אליו. וכך הוכנסנו מידית לטיסה.

כדי להגיע למטוס ברגע האחרון הובלנו אליו על גבי ג'יפ מיוחד. מאחר שישבנו במקומותיהם של נוסעים שאיחרו לטיסה, הושיבו אותנו בשני קצות המטוס.

התאמצתי להחליף מקומות ולהעביר אנשים לשביעות רצונם, כדי שאוכל לשהות על יד רבי משה יהושע ולסעוד אותו במשך הטיסה. לאחר שעות של התרוצצות, שתדלנות ואי ודאות מורטת עצבים, התרווחתי סוף סוף על מושב המטוס במנוחה.

הרגשתי יובש וצמא עז. רציתי להרטיב את גרוני היבש תוך כדי שאני חושב לעצמי: "אם אני כל כך צמא, מי יודע כיצד מרגיש רבי משה יהושע שכזכור סבל מנטייה להתייבשות והיה צריך לשתות בתדירות גבוהה מאוד?!"

בקבוקי המיץ היו לידי, אך כוס אין. רציתי לבקש מהדיילים, אך הם היו עסוקים בתיקון תקלה שארעה בדלתות המטוס. רבי משה יהושע חשש שאם אפריע להם כעת אגרום לחילול ה'. חשבתי לרגע אולי לשתות ישירות מהבקבוק, אך הרב פסל גם את האפשרות הזו כי התנהגות כזאת אינה מתאימה ליהודי ירא שמים.

זמן מה חלף עד שתוקנה התקלה, והדיילים התפנו להגיש לנו כוסות. בשפתיים יבשות ובגרון ניחר מצמא, מזגתי לשנינו מן המשקה המרענן, ועמדתי לברך ולשתות אך הרב עצר בעדי ואמר לי: "המתן נא רגע, בוא ואלמד אותך איך מברכים!"

כשאתה עומד לברך, עליך לחשוב כמה חסדים עשה הקדוש ברוך הוא כדי שכוס המיץ הזה תגיע אליך כדי להרוות בה את צימאונך.

ראשית, הוא ברא אנשים ונתן להם כח וחכמה לעבד את הקרקע, לטעת את עצי התפוזים להשקות ולגדל אותם במשך כמה שנים עד שיוציאו פירות.

לאחר שגדלו הפירות, טרם הסתיימה המלאכה. היה צורך להביא אנשים שיקטפו אותם. ולאחר שקטפו אותם היה צורך בנהגים ובמשאיות שיובילו את התפוזים לבית האריזה.

היה צורך בפועלים שיעבדו בבית חרושת ליצור משקאות, ויסחטו את התפוזים. כמו כן היה צורך בפועלים ובבית חרושת נוסף ליצור בקבוקים כדי שיהיה ניתן לאכסן את המיץ, ובעוד בית חרושת ליצור קופסאות הקרטון, שבהן ארזו את הבקבוקים.

מלבד זאת היה צורך בבית חרושת ליצור כוסות בהן נוכל לשתות את המשקה, ואת כל זאת עשו אנשים שהקב"ה ברא ונתן להם יכולת וחכמה ליצור את כל הדברים המופלאים הללו, כדי שנוכל לשתות כוס מיץ תפוזים ולהרוות את צימאוננו!"

רבי משה יהושע לא סיים בזאת, ובמשך דקות ארוכות המשיך למנות עוד ועוד פרטים מחסדי ה' יתברך. ורק אז סיים ואמר בהתרגשות: "עכשיו אראה לך איך לברך! כשאנו מברכים: 'שהכל נהיה בדברו', עלינו לחשוב ולהודות על כל הדברים הללו שנעשו בחסדי הבורא! כמה הכרת טובה אנו חייבים לקב"ה על החסד העצום שהוא עושה אתנו בכל רגע ורגע! ברוך שעשה לי כל צרכי!"

באותם רגעים הרגשתי בחוש את התיאור "תדבק לשוני לחיכי". ואם אני חשתי בצמא כה נורא, על אחת כמה וכמה שרבי משה יהושע נזקק לשתות בדחיפות.. אבל את המתנה שנתן לי באותם רגעים, את הלימוד איך מברכים, היאך מודים וכיצד מכירים בטובת ה', לא אשכח כל חיי!

 

 

(מעובד מתוך הספר 'אריה שאג')

הכיבוש משחית, אז למה כבשנו?

הכיבוש משחית, אז למה כבשנו? בארץ ישראל

יעקב א. לוסטיגמן

 

יצא לי פעם לנהל ויכוח קטן עם אדם שאינו שומר תורה ומצוות:

"אין לי בעיה עם זה שאתם שומרים שבת ולומדים תורה", הוא אמר לי

למראה חזותי החרדית המובהקת, "אני אפילו מאוד מכבד את זה, אבל

יש לי בעיה עם זה שאתם לא יוצאים לעבוד ולא הופכים להיות חלק מהישראליות…".

הרהרתי מעט בדבריו והשבתי לו:

"אין לי בעיה עם זה שאתם ישראלים. יש לי בעיה עם זה שאתם לא שומרים תורה ומצוות…".

"זה לא אותו הדבר", הוא טען, כמעט נעלב. "לשמור תורה ומצוות זה עניין של אמונה.

או שאתה מאמין, או שאתה לא מאמין. אבל להיות ישראלי זה עניין של תרבות.

למה שלא תתערו עם כל עם ישראל, למה אתם חייבים לשמר את התרבות העתיקה

שכבר מזמן אבד עליה הקלח…".

"בגלל שאנחנו גרים בארץ ישראל", השבתי לעומתו.

"מה הקשר? גם אני גר בארץ ישראל. על זה אני מדבר אתך, על להיות

ישראלי כמו רוב האנשים שגרים בארץ ישראל".

**

 

הפכתי את הקערה על פיה, והתחלתי לתקוף אותו: "תגיד לי אתה. אתה לא חושב

שיש בזה חוסר צדק שאתה גר כאן על אדמה שנכבשה מידי הערבים בכח הזרוע?".

מזתומרת? זאת האדמה שלנו!!

של מי?

של עם ישראל!!

למה?

כי ככה כתוב בתנ"ך!!

אבל בתנ"ך כתוב שצריך לשמור שבת ומי שאינו שומר שבת,

אתה כבר יודע מה כתוב שם שצריך לעשות לו…

בסדר, אני לא מאמין בתנ"ך…

אז אתה כובש חסר רחמים על אדמתם של אחרים!!

אבל יש לנו זכות היסטורית על האדמה הזאת. אתה יודע שמצאו בחפירות

ארכיאולוגיות סימנים רבים לקיומם של חיים יהודיים כאן בארץ ישראל!!

נכון, ולפניהם גרו כאן כנענים, ואחריהם גרו כל מיני בני עמים אחרים.

היהודים של אז, גם הם היו כובשים שתפסו את האדמה בכח הזרוע וגירשו

מכאן את בני העמים האחרים…

אבל זה היה כי אלוקים ציווה אותם, הוא קבע שהאדמה הזאת שייכת לעם ישראל!!

נכון, והוא גם ציווה לשמור שבת!!

בסדר, אני שומר שבת. אני לא משפשף אבנים להדליק אש, אני מדליק עם גפרור,

זה קל, זה לא נקרא לעשות מלאכה….

אבל אתה יודע שזה לא נכון, חכמי התלמוד קובעים מה מותר ומה אסור, ומורים לנו

בפירוש שגם מלאכה שקל לעשות אותה בשבת אסורה.

אבל אני לא מאמין בדברי חכמי התלמוד. אני מסתכל רק מה כתוב בתורה עצמה.

האם אתה בעד סקילת נואפים? זה כתוב בתורה מפורשות. כתוב גם שצריך להרוג

את מי שמקלל את אביו ואמו. אתה עושה את זה?

לא

למה?

גם אתם, הדתיים לא עושים את זה.

נכון, כי אנחנו מאמינים בדברי חז"ל שקבעו שכל הדינים הללו נאמרו רק בזמן שבית

המקדש היה קיים, ולאחר שעם ישראל גלה מעל אדמתו, אנחנו לא יכולים להעניש את החוטאים.

מצוין, אז אני בסדר שאני לא הורג את החוטאים. לא כך!

אתה בסדר גמור, אסור להרוג אף אחד. אבל אתה לא בסדר שאתה לא שומר שבת.

כבר אמרתי לך, אני שומר שבת, להדליק גפרור זה לא חילול שבת. בתורה לא כתוב

שאסור להדליק גפרורים.

אבל חז"ל אמרו.

נו, אמרתי לך שאני לא מקבל את דבריהם.

אז אתה מתכוון להתחיל להרוג את מי שמקלל אביו ואמו?

תגיד לי השתגעת? בעצמך אמרת שחז"ל קבעו שאסור להרוג אף אחד…

 

תקשיב לעצמך ותגיד לי אתה מי השתגע….