שרוליק גליקזון

הפרשת חלה

מצוות הפרשת חלה

  • חייבים להפריש חלה מעיסה שלשו אותה מקמח דגן. כל עוד לא הופרשה חלה ממוצרים שנעשו מקמח (לחם, עוגות, מצות, קמח מצה, ופלים וכדו'), הם "טבל" ואסורים באכילה.
  • יש להפריש חלה בגמר עשיית הבצק, אולם אם לא הפרישו לפני האפיה, יפרישו חלה מהמוצר המוגמר לאחר האפיה.
  • חייבים להפריש חלה גם מעיסת בצק שנעשתה בארץ ישראל מתבואת חוץ לארץ.
  • חז"ל תיקנו להפריש חלה מעיסת בצק שנעשתה בחוץ לארץ מתבואת חוץ לארץ.

 

אפית חלות בערב שבת

  • נהוג שהנשים אופות חלות בערב שבת מעיסה שיש בה בצק בשיעור חיוב חלה (כמובא להלן).
  • מנהג זה הוא משום כבוד שבת וכן, כדי שתוכלנה לקיים בערב שבת את מצוות הפרשת חלה.

 

אופן ההפרשה

  • נוטלים (מפרישים) חלק מהבצק ואומרים: "הרי זו חלה" (ראה להלן לגבי הברכה)
  • ראוי להפריש שיעור כזית מהבצק. אם הפריש חלה בגודל כל שהוא יצא ידי חובה. כאשר מפרישים חלה מספק (כגון, מדברי מאפה שקנו בחנות), יש הנוהגים להפריש לכתחילה כל שהוא.
  • אסור לאכול את החלה המופרשת. שורפים אותה ואין לזרוק אותה בדרך בזיון. מי שאינו יכול לשרוף את החלה, יעטוף אותה בשקית וכדו' וישליך אותה לאשפה.
  • אין לשרוף את החלה בתוך תנור אפיה שאופים בו עוגות או מוצרי אפיה אחרים.

 

שיעור חלה וברכת הפרשת חלה

  • לפי שיעור החזון איש אם יש בעיסה 2,250 גרם קמח, מפרישים חלה ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה (מן העיסה)" ואחר כך אומרים: " הרי זו חלה". לפי שיעור הרב חיים נאה מברכים על הפרשת חלה כאשר יש בעיסה 1,660 גרם קמח.
  • אם יש בעיסה 1,200 גרם קמח (אך אין בה את השיעור המובא לעיל), מפרישים חלה ואומרים : " הרי זו חלה" אך לא מברכים.
  • עיסה שאינה עומדת לאפיה אלא לבישול או לטיגון (כגון איטריות), מפרישים ממנה חלה, אך לא מברכים.

 

מי מפריש את החלה?

  • במצות הפרשת חלה יש זכות קדימה לאישה. אם אין אישה בבית מפריש האיש.
  • ילד או ילדה, לפני שהגיעו לגיל מצוות, לא יפרישו חלה.

 

מוצרי מאפה שניקנו בחנויות

  • יש להפריש חלה, לפני האכילה, ממוצרים העשויים מקמח הנקנים בחנויות, אם קיים חשש שלא הפרישו מהם חלה בעת היצור. כל עוד שלא הפרישו מהם חלה, המוצר אסור באכילה.
  • כאמור לעיל, כאשר מפרישים חלה מספק ( כגון, במקרה שקונים דברי מאפה בחנות ולא ידוע אם הפרישו מהם חלה), אין מברכים אלא רק אומרים: "הרי זו חלה".

 

"רבי אלעזר ברבי יהודה אומר: בעוון חלה אין ברכה במכונס (בתבואה המכונסת) ומארה משתלחת בשערים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלים, שנאמר (ויקרא כ"ו, ט"ז): " אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת, מכלות עיניים ומדיבות נפש, וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם", אל תקרי בהלה, אלא בחלה (בעוון אי הפרשת חלה). ואם נותנים (חלה) מתברכין, שנאמר (יחזקאל מ"ד, ל'): "וראשית עריסותכם תתנו לכהן, להניח ברכה אל ביתך".

(מסכת שבת לב:)

 

הכשרת כלים

טבילת כלים

  • כלי אוכל שנעשו ע"י גוי או שנקנו מגוי (אף אם נעשו ע"י יהודי), חייבים בטבילה במקווה לפני שמשתמשים בהם.
  • כלים שנעשו בחוץ לארץ, חזקה עליהם שיצרו אותם בבית חרושת של גוים והם חייבים טבילה.
  • הקונה קופסאות, צנצנות או בקבוקים (שנעשו ע"י גוי או שהם מתוצרת חו"ל), המכילים מצרכי מזון, מותר להשתמש במאכלים ובמשקאות שבהם. אולם לאחר שהוציא את תכולתם, לא יניח בהם אוכל או משקה לפני שיטביל אותם.
  • כלי שנעשה ע"י גוי והשתמשו בו למאכלים שאינם כשרים, טעון גם טבילה וגם הכשרה (הגעלה או ליבון). יש להכשיר כלי זה תחילה, ואח"כ להטבילו במקווה.

 

ההכנות לטבילת כלים

  • לפני הטבילה יש להסיר את כל התוויות המודבקות על הכלי ולבודקו היטב אם הוא נקי מלכלוך או מחלודה (כולל החריצים שבחיבורי הידיות לכלי וכדו'), כדי שלא תהיה חציצה בין המים לכלי.

 

ברכת הטבילה

  • לפני הטבילה מברכים. את הברכה מברכים מחוץ לחדר שבו נמצא המקווה, ומיד לאחר הברכה נכנסים וטובלים את הכלים. אם באותו מקום מצוי רק מקווה המשמש לטבילת כלים (ואינו מיועד לטבילת אנשים), מברכים את הברכה ליד המקווה.
  • נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על טבילת כלי". כאשר טובלים יותר מכלי אחד, סיום הברכה הוא: "על טבילת כלים".
  • כמבואר להלן, מצויים סוגי כלים שחייבים לטבול אותם, אולם אין מברכים לפני טבילתם.
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל ל"ז), ואומר: "מקווה ישראל ה'" (ירמיה י"ז), מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל".

(יומא פה:)

 

אופן הטבילה

  • צריך שמֵי המקווה יכסו את כל הכלי ושלא ישאר ממנו מחוץ למים, אפילו כל-שהוא.•אם הטבילו את חציו של הכלי ואח"כ הטבילו את חציו השני- לא עלתה לו הטבילה כלל.
  • בשעת הטבילה במים יש להרפות מעט מהכלי כדי שהמים יגעו בכולו בבת –אחת. על המים לנגוע בכלי בכל צדדיו, בתוכו ומחוצה לו. כאשר מטבילים כלי שפיו צר (כבקבוק וכדו'), צריך להמתין עד שמֵי המקווה ימלאו את תוכו.

 

סוגי הכלים

  • בכלים הטעונים טבילה נכללים:

*כלים לאכילה ולשתיה (צלחות, כוסות, גביעים, סכו"ם וכדו').

*כלים לאחסון מצרכים (בקבוקים או קופסאות שמחזיקים בהם משקאות או מאכלים כלחם, סוכר, ירקות וכדו').

* כלי בישול, טיגון ואפיה (סירי בישול ואפיה, מחבתות, מצקות, שיפודים, טוסטר וכדו')

*כלים המשמשים להכנת מאכלים (חלקי המיקסר הנוגעים באוכל), כלים המשמשים להגשת מאכלים לשולחן וכדו'.

  • החומר שממנו עשויים הכלים:

*חובת הטבילה חלה על כלים העשויים ממתכת, מזכוכית או מחרס המצופה במתכת או בזכוכית.

*כלי עץ, עצם, אבן או חרס שאינו מצופה- אינם טעונים בטבילה.

* כלי פלסטיק או ניילון אינם חייבים בטבילה (המחמיר על עצמו יטביל את כלי הפלסטיק בלי ברכה).

*כלים חד פעמיים, הנזרקים לאחר השימוש, אינם טעונים טבילה.

 

כלים שאין מברכים עליהם

  • ישנם כלים הטעונים טבילה אלא שאין מברכים על טבילתם, כגון:

*כלים המשמשים להכנת אוכל, אם האוכל הנתקן על ידם עדין אינו מוכן לאכילה כגון: כלי לישה, מטחנת בשר, סכין שחיטה וכדו'

*  כמו כן, כלי המשמש לאחסון מזון אך אין מתקינים (מכינים) בו מזון, אין אוכלים או שותים ממנו ואין מביאים אותו לשולחן האכילה- אין מברכים על טבילתו (לפני טבילת בקבוקי שתיה- מברכים)

* מפאת סוגי הכלים הרבים והספיקות השונים, יש לברר את ההלכה בכל מקרה מסופק. מצוי ספר בשם "טבילת כלים" שבו מפורטים סוגי הכלים השונים ודיניהם.

 

הגעלת כלי מתכת חדשים

  • מצויים בתי חרושת בארץ ובחוץ לארץ, המשתמשים בשומן שאינו כשר למשיחת כלי אוכל העשויים מאלומיניום, נירוסטה ומתכות אחרות
  • כדי להסיר את החומר האסור, יש להגעיל במים רותחים כלי אוכל חדשים העשויים ממתכת. לאחר ההגעלה הכלי כשר לשימוש. לפני ההגעלה, יש להסיר את התוויות המודבקות על הכלי ולוודא שהוא נקי ושלא דבוק עליו מאומה.
  • רצוי מאוד להגעיל את הכלים בעזרת אדם מנוסה או לקבל ממנו הדרכה מעשית.
  • כלי שנוצר ע"י גוי או שנקנה ממנו, יש להגעיל אותו תחילהה, ואחר כך להטבילו במקווה (כמובא לעיל).

כלים אשר מודבקת עליהם תווית-הכשר, המציינת שהם אינם משוחים בחומר אסור, אינם טעונים הגעלה.

 

הכשרת הכלים

  • כלי שנטרף אין להשתמש בו עד שיכשירו אותו.
  • מצויים כלים, שאין אפשרות להכשירם ואם הם נטרפו, אין ממשיכים להשתמש בהם לבישול או לאכילה.
  • מפאת הדינים השונים שצריך להקפיד עליהם (ניקוי והכנת הכלים להכשרה ודיני ההכשרה בעצמם), יש להכשיר כלים רק באמצעות אדם הבקי בהלכות אלו.

 

"שלושה דברים בכלי חרס: בולע ואינו פולט ואינו מבאיש כל מה שבתוכו. שלושה דברים בכלי זכוכית: אינו בולע ומראה מה שבתוכו, במקום חם-חם, במקום צונן- צונן".

(אבות דרבי נתן פרק מ"א, ו')

 

אופן ההכשרה

 

  • העיקרון של הכשרת הכלים הוא לגרום שכל הבלוע בדפנות הכלים יפלט לחוץ והם יהיו ככלים חדשים שבדפנותיהם לא בלוע מאומה.
  • אופן ההכשרה משתנה בהתאם לסוג הכלים ולאופן שהשתמשו בהם, כגון: כלי שהשתמשו בו לבישול, מכשירים אותו ע"י הגעלה במים רותחים, כלי המשמש לצליה צריך ללבן אותו באש ועוד.

פרטי הדינים בנושא זה רבים מאוד, ולכן כדאי תמיד להתייעץ עם רב פוסק הלכות לפני שפונים להכשיר את הכלים בבית.

מהבשר עד החלב

בשר חלב ו"פרווה"

  • בשר ועופות (וכן כל מוצריהם כנקניק וכדו') אסור לאוכלם יחד עם חלב (וכל מוצריו כגבינה, חמאה ועוד)
  • מאכלים או משקאות שאינם מכילים חלב או בשר נקראים "פרווֶה" ומותר לאוכלם עם בשר או עם חלב.
  • לעיתים, מוצרים שונים הינם חלביים מבלי שהדבר מצוין באופן בולט. ראוי להתבונן ברשימת המרכיבים כדי לוודא שהמוצר אינו מכיל חומרים חלביים.
  • על אריזות של מוצרים רבים העומדים תחת השגחה, מצוין שהם "פרווה" או מצוין שהם כשרים לאכילה עם בשר או עם חלב וכדו'.

 

המתנה בין בשר לחלב

  • לאחר אכילת בשר, עופות או מוצריהם צריך להמתין שש שעות עד לשתיית חלב או לאכילת מוצרי חלב. גם לאחר אכילת תבשילים שהתבשל בתוכם בשר יש להמתין שש שעות, אע"פ שלא אכלו את הבשר עצמו (מחנכים ילדים קטנים להפסקה בין בשר לחלב, בהדרגה לפי גילם).
  • אם מצאו בפה בין השניים בשר אפילו לאחר שעברו שש שעות, יש להסירו, לנקות את הפה ע"י אכילת פת וכדו', לשטוף את הפה ע"י שתית משקה, ואחר כך מותר לאכול מאכלי חלב.

 

דיני הפסקה בין חלב לבשר

  • לאחר שתיית חלב או אכילת מוצרי חלב (מלבד גבינה קשה) אין צריך להמתין עד לאכילת בשר. אולם צריך לעשות את הפעולות הבאות (אורח חיים סי' תצ"ד במשנה ברורה ס"ק ט"ז)

*לנקות היטב את הפה (ע"י אכילת פת או מזונות וכדו')

*לשטוף את הפה ע"י שתית משקה.

*רחיצת ידיים כדי שלא ישארו עליהן שיירים ממוצרי החלב.

*יש לנקות את השולחן מפירורי הארוחה החלבית, כדי שלא יאכלו אותם בטעות עם הארוחה הבשרית. צריך להסיר מהשולחן גם את פירורי הלחם מהארוחה החלבית.

*כמו כן, יש לפרוס מפה אחרת לפני הארוחה הבשרית.

  • לאחר אכילת גבינה קשה צריך להמתין שש שעות עד לאכילת בשר.

 

אכילה ליד שולחן אחד

  • שני אנשים המכירים זה את זה, אסורים לאכול ליד שולחן אחד, האחד מאכלי חלב והשני מאכלי בשר, אלא אם כן יעשו סימן היכר בינהם.
  • ההיכר הוא שאחד מהם יאכל על מפה נפרדת או שהם יניחו ביניהם חפץ שאין דרכו להיות על השולחן. היכר זה יזכיר להם שלא יטעו ויאכלו אחד מחבירו.
  • עליהם להזהר שלא ישתו מאותו כלי (כי המאכל נדבק לכלי) ולא יאכלו מאותו ככר לחם.

 

איסורי בישול והנאה

  • בדיני בשר בחלב קיים איסור נוסף: אסור לבשל בשר וחלב ביחד, גם כאשר אין אוכלים אותם לאחר הבישול.
  • כמו כן, אסור להנות מתערובת של בשר וחלב. ההנאה האסורה כוללת: נתינת תערובת זו לבעלי חיים המצויים ברשותנו, מכירתה ליהודי או לגוי ועוד.

 

עיסה חלבית או בשרית

  • אסור ללוש עיסה (לחם, חלות, עוגות, בורקס וכדו' ) עם חלב, כי חוששים שהאנשים יטעו ויאכלו אותה עם בשר. כמו כן, אסור ללוש או לאפות עיסה עם שומן של בשר כי חוששים שיאכלו אותה עם מאכלי חלב.
  • אם לשו עיסה עם חלב או עם שומן של בשר, אסור לאכול אותה אפילו לבדה.
  • מותר ללוש עיסה עם חלב או עם שומן בשרי, רק בתנאי שעושים לה צורה מיוחדת וניכר עליה (גם לאחר האפיה) שהיא חלבית או בשרית.
  • כמו כן אם לשים כמות מועטת, שאוכלים אותה בפעם אחת, מותר ללוש עיסה עם חלב או עם שומן בשרי.

 

תערובת בשר או חלב במוצרים שונים

  • במוצרים רבים מערבים לפעמים בעת היצור חומרים העשויים מחלב או מבשר. מוצרים אלו נחשבים כחלביים או כבשריים ואסור לאוכלם אלו עם אלו. לדוגמא: בסוגים רבים של דברי מתיקה, שוקולד מריר ומיני מאפה עלולים לערב חומרי מזון שנעשו מחלב. באבקות מרק ומוצרים נוספים מצויים לפעמים חומרים העשויים מבשר. לעיתים, לא מצוינת עובדה זו ברשימת מרכיבי המוצר המודפסת על האריזה.
  • לכן חשוב, גם מסיבה זו, להשתמש אך ורק במוצרים שיש עליהם הכשר מוסמך. במוצרים אלו מקפידים לא לערב חומרים חלביים או חומרים בשריים, אלא אם כן מציינים זאת במפורש.
  • מצויים מוצרי מזון שמערבים בהם, בעת היצור, חומרים הן מחלב והן מבשר (מוצרים אלו אסורים באכילה או בהנאה!) בחלק מתחליפי החלב לתינוקות עלולה להימצא תערובת של בשר וחלב. יש לברר תמיד את כשרותם של המצרכים שמשתמשים בהם.

 

מאכלי פרווה שהתבשלו בכלי בשרי או חלבי

  • אם אכלו תבשיל פרווה (מאכל לא בשרי ולא חלבי), שהתבשל בכלי בשרי נקי (שלא היו בו שאריות מאכלי בשר), מותר לאכול אחריו (אולם לא ממש ביחד) מאכלי חלב ואין צורך להמתין ביניהם, כפי שממתינים בין בשר לחלב.
  • אם אכלו בשר מותר לאכול אחריו מאכל פרווה, שהתבשל בכלי חלבי נקי (שלא היו בו שאריות ממאכלי החלב).

 

מאכלים חריפים

  • מאכלים חריפים (כבצל, שום, חזרת, תבלינים חריפים ועוד) שחתכו אותם בסכין בשרי, אין לאוכלם ביחד עם מוצרי חלב. וכן להיפך, אם חתכו אותם בסכין חלבי, אין לאוכלם עם בשר ומוצריו.

 

דגים וחלב

  • מותר לאכול דגים עם חלה או עם מוצרי חלב, כי דגים אינם נחשבים כבשר. אולם, רבים מבני עדות המזרח אינם אוכלים דגים ביחד עם חלב או עם מוצרי חלב.

 

דגים ובשר

  • כאשר אוכלים באותה ארוחה דגים ובשר, יש להפריד ביניהם ע"י אכילת פת וכדו' ושתית משקה (לא מים). הטעם לחיוב הפרדה זה הוא משום סכנה.
  • אין לבשל ביחד דגים ובשר ואין להניחם באותם כלים. לאחר אכילת הדגים שוטפים את הכלים (צלחות, סכינים, מזלגות וכדו') שהשתמשו בהם לאכילת הדגים, אם רוצים לאכול בהם בשר.

 

כלי בשר וחלב

  • אסור להשתמש באותם כלים לבשר וחלב ואפילו בזה אחר זה. לכן, צריך שתהיינה בבית שתי מערכות כלים: מערכת כלי אוכל ובישול נפרדת לחלב ומערכת נפרדת לבשר.
  • המערכת כוללת את כל סוג הכלים (סכו"ם, צלחות, כוסות, סירים מצקות,מלחיות, מפות- שולחן ועוד).
  • בוחרים בצורות שונות של כלים או שמסמנים את כלי החלב, כדי שהכלים לא יתערבו אלו באלו.
  • ראוי ליחד כלים גם למאכלי פרווה, כגון: סכין לחיתוך לחם, פירות וירקות וכדו'.

 

הנהגת המטבח

  • קל ונוח יותר לשמור על דיני הכשרות כאשר יש במטבח שני כיורים, אחד לבשר והשני לחלב.
  • אם יש במטבח כיור אחד בלבד, כיור זה הוא טרף, כי שפכו לתוכו מאכלי חלב ובשר. לכן, יש לשטוף את הכלים מעל לכיור זה ולא לשרות אותם בתוכו.
  • גם בשיש שבמטבח, יש ליחד צד אחד לחלב (להכנת אוכל חלבי, להנחת כלי חלב עליו וכדו') ואת הצד השני למאכלי בשר.
  • צריך להזהר שמאכלי בשר וחלב לא יגעו ולא יטפטפו זה על זה. לכן, בשעת הנחת המאכלים במקרר וכדו', צריך לשים לב שלא יהיה מגע בין הבשר לחלב.

 

תנורי אפיה ומדיחי כלים

  • יש לברר היטב את כשרותם של תנורי האפיה, אם רוצים לאפות באותו תנור עוגות גבינה ולצלות בו בשר וכדו'. בתנור שאינו מתאים למטרה זו עלולות להתעורר שאלות כשרות לגבי המאכלים שיאפו או יצלו בו.
  • כמו כן, יש לברר את הלכות בשר וחלב לגבי שימוש במדיחי כלים ובמכשירים נוספים במטבח.

 

בשר וחלב שהתערבו וכלים שנטרפו

  • אם השתמשו בכלי חלבי למאכל בשרי או להיפך, יש לשאול רב כיצד לנהוג הן במאכלים והן בכלים. בחלק מהמקרים הכלי הוא טרף ואין להשתמש בו עד שיכשירהו.
  • יש לברר את ההלכה גם במקרה שנתערבו כלים ביחד ולא ניכר אלו הם כלי הבשר ואלו הם כלי החלב.
  • כמו כן, אם נשפכו חלב או מוצריו למאכל בשרי או להיפך, ואפילו אם נשפכה כמות קטנה, יש לברר הן את דיני המאכלים והן דינו של הכלי.

 

פניה לרב לבירור הלכה

  • כאשר פונים לרב כדי לשאול מהי ההלכה במקרה שהתערבו כלי בשר וחלב או במקרה שנשפך חלב לתבשיל בשרי וכדו', טוב לדעת את פרטי המקרה, כגון: האם המאכל היה חם או קר, אימתי השתמשו לאחרונה (לפני שאירעה הטעות) בכלי החלבי לחלב או בכלי הבשרי לבשר (כלומר האם הכלי הינו "בן יומו").

מתוך הספר 'עיטורי הלכה' כשרות המטבח

למה בכלל האוכל צריך להיות כשר

חשיבות שמירת הכשרות

  • המזון הכשר הוא אחד מאדני היסוד של עם ישראל בכל דורותיו. בתורה כתובות אזהרות רבות שמטרתן להרחיקנו מאכילת מזון שאינו כשר.
  • מלבד חומרת האיסור, קיימת השלכה נוספת לאכילת מזון לא כשר. מאכלים ומשקאות שאינם כשרים פוגמים בקדושתה של נפש האדם. יראת השמים, אהבת התורה והמצוות ורגשות עדינים של אמונה וקדושה עלולים להיפגע כתוצאה מכך.
  • בספר מסילת ישרים בפרק י"א מובא: "והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים (המורעלים) או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי, כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו, אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל".

 

מוצרי מזון בדורות הקודמים

  • בדורות הקודמים מוצרי המזון היו פשוטים ובלתי מורכבים. רובם ככולם נעשו בבית או בסביבתו הקרובה והאנשים ידעו היטב מה מכיל כל מאכל. מסיבה זו, קל היה להשגיח בעבר על כשרותם של המאכלים.

 

מוצרי המזון כיום

  • כיום, עם התפתחות תעשיית המזון, מורכבים מוצרי המזון, כגון: שימורים, לחם, דברי מאפה, ממתקים ומשקאות, מפריטים רבים מאד. הם מכילים תמציות שונות, חומרים משמרים צבעי מאכל ועוד (לא כל המרכיבים מצוינים באופן מפורט, על אריזות המזון).
  • חלק ניכר ממרכיבי המזון מיוצרים מחומרים לא כשרים, כגון: משומן או מחלקים אחרים של בעלי חיים האסורים באכילה לפי דיני התורה. לאדם הקונה את המצרכים אין אפשרות לדעת מה מכיל כל מוצר ומוצר והאם הוא כשר.
  • בנוסף לכך, מפעלים רבים מייצרים מזון באמצעות מערכת קיטור המקיפה את כל המפעל. לכן מוצרים כשרים עלולים להאסר כאשר מחממים אותם באידי קיטור שבישלו בהם מוצרים אסורים.

 

דוגמאות לחששות כשרות

נציין לדוגמא מוצרי מזון מצויים שקיים חשש שחומרים אסורים מעורבים בהם, כאשר אין עליהם השגחה מוסמכת:

*לחם: לעיתים מצויים בלחם משפרי אפיה וחומרי התפחה העשויים מחומרים שהופקו מן החי ויש עליהם חשש איסור נבילות וטריפות. כמו כן, קיים חשש להמצאות חרקים בקמח, אם נפות הקמח אינן עומדות בדרישות ההלכה.

*שוקולד וסוכריות: עלולים להימצא בהם: תמציות, יין נסך, ג'לטין, חלב עכו"ם וחומרים נוספים הבאים מן החי ויש עליהם חשש נבילות וטריפות.

*שימורים: קיימים בהם חששות להמצאות חומצות וחומרי שימור שמקורם מן החי כנ"ל.

*עוגות: העוגות עלולות להכיל: יין נסך, אבקת חלב, ג'לטין, גליצרין, תחליף חמאת קקאו ועוד, שמקורם מן החי.

*צימוקים: קיים חשש שמורחים אותם בשומן טרף.

  • כאמור לעיל, הדברים מתייחסים לכל מוצרי המזון. גם מוצרים שהמבט השטחי אינו מגלה בהם בעיות כשרות כלשהן, עלולים להכיל חומרים אסורים, אם אין עליהם השגחה נאותה.

 

מהי השגחה מעולה?

  • לנוכח התפתחות תעשיית המזון והסתעפותה, הפכה ההשגחה על כשרות המזון לעבודה מקיפה ואחראית ביותר. השגחה זו דורשת:

*בקיאות רבה בהלכה.

*יראת שמים

*רגש אחריות עמוק

*התמצאות בתעשיית המזון על שלביה השונים.

*ידע ניכר במדע המזון

*קשרים הדוקים עם מדענים, יצרני חומר גלם ותמציות, רשתות אספקה ועוד.

  • ללא השגחה ברמה נאותה, עלולות להיגרם תקלות הלכתיות חמורות.

(מתוך: ספר עיטורי הלכה כשרות המטבח)

למה אנחנו שונאים את עמלק ומה זה קשור לפורים?

יעקב לוסטיגמן

 

כשיצאו בני ישראל ממצרים, שמעו בעולם כולו על הניסים הגדולים שעשה להם ה'. כולם שמעו על המכות שספגו המצריים, על כך שים סוף נקרע ובני ישראל עברו בתוכו בחרבה, וגם על כך שהקדוש ברוך הוא נתן לבני ישראל את התורה במעמד הר סיני, שהיה מלא וגדוש באירועים שמימיים ומופלאים.

כולם רעדו מפני בני ישראל, איש לא העז לעמוד בפניהם.

עד שבאו בני עמלק, והחליטו להילחם בישראל. הם נכשלו במלחמה, וספגו תבוסה כואבת מאוד, אבל הם כבר מוססו את הפחד שהרגישו כולם, ונתנו לכל האחרים אומץ לבוא ולנסות את מזלם במלחמה נגד עם ישראל.

בעקבות האמור קבע הקדוש ברוך הוא שבני ישראל צריכים לרדוף את בני עמלק עד חורמה. להשמיד אותם מעל פני האדמה, כי עמלק הוא אויב נצחי של עם ישראל, ובכל עת כשתהיה לו הזדמנות לבוא ולפגוע בנו, הוא לא יהסס לעשות זאת.

הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לא רק להשמיד את עמלק, אלא גם לזכור את מה שהם עשו לנו, ולזכור שיש לנו מצווה למחות את זכרם מתחת השמים.

לכן אנחנו קוראים בתורה בכל שנה את 'פרשת זכור'. קוראים אותה בשבת שלפני פורים, כי בפורים אנו חוגגים את מפלתו של המן הרשע, שהיה גם הוא מזרע עמלק.

מצווה על כל יהודי לשמוע לפחות פעם אחת בשנה את הקריאה בתורה שבה אנו מצווים על מחיית זכרו של עמלק. מי שלא הצליח להגיע לבית הכנסת ולשמוע קריאת התורה בשבת שלפני הפורים, יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת קריאת התורה ביום הפורים עצמו, גם אז אנו קוראים על מצוות מחיית זכרו של עמלק וזכירת מעשה עמלק.

***

מי הוא עמלק? מהיכן צמח העם הזה?

ובכן, עמלק היה בנו של אליפז הרשע, שהיה בנו של עשיו הרשע. העם שהתפתח ממנו נקרא על שמו, והעם הזה היה בעל מחויבות עמוקה לפגיעה בעם היהודי, בגלל העימות הישן שהיה נטוש בין יעקב אבינו ועשיו אחיו.

האם אפשר למחות את זכר עמלק גם היום?

היום אנחנו לא יודעים מי הוא מזרעו של עמלק ומי לא, ולכן אנחנו לא יכולים לקיים את מצוות מחיית עמלק. זאת, לאחר שסנחריב מלך אשור בלבל את האומות – הוא כבש את כל מדינות העולם וערבב את האוכלוסייה כך שלא ניתן לדעת על אדם פלוני או אלמוני מאיזה עם הוא מגיע.

מה בכל זאת אפשר כדי לקיים את מצוות מחיית עמלק?

למרות שאנחנו לא יכולים למחות את זכר עמלק בימינו אנחנו כן יכולים להתחבר למצווה הזאת בכמה דרכים.

יש את הדרך הטכנית, לרשום את שמו של עמלק ולמחוק אותו, או לרשום אותו ולדרוך עליו. יש בכך משום מצווה. זה גם המקור לכך שכששומעים את שמו של עמלק בקריאת התורה – רוקעים ברגליים על הקרקע כדי למחות את זכרו, ומכאן גם המקור לרעשנים שמשמעים את קולם ביום הפורים, כשמזכירים את שמו של המן הרשע בקריאת המגילה.

חשוב לדעת! מה שנוהגים צעירים רבים לפוצץ נפצים כאילו בשם שמחת הפורים זהו מעשה פסול, שמעבר לעובדה שהוא מנוגד לחוק, הוא גם עלול לגרום להרבה איסורי תורה, פגיעה בבני אדם, הפחדתם עד מוות, גזל שינה ועוד.

יש עוד דרך למחות את זכרו של עמלק – הדרך הרעיונית. עמלק הוא מהות של 'קירור'. כמו שכתוב בפסוק 'אשר קרך בדרך', הוא בא וקירר את הפחד של כולם. כל העמים חששו מפני ישראל ופחדו מאתנו, בא עמלק וקירר את הפחד, צינן את החשש. הוא מקרר כל דבר שבקדושה.

כשבא יהודי ומציע לך לבוא ולהצטרף לשיעור תורה, אתה מתלהב לרגע, ואז מגיע העמלק הקטן שיושב לכל אחד מאתנו בלב, ומקרר את ההתלהבות. מנסה לשכנע אותנו שאין לנו כח ללמוד תורה. כדי למחות את העמלק הזה אנחנו צריכים להגיב בצורה הפוכה, להתלהב מכל דבר שבקדושה. להתלהב בתפילה, בקיום המצוות, בלימוד התורה. כשמציעים לנו להצטרף לפעילות שאולי תגרום לנו לעבור על מצוות התורה – זה הזמן לקרר את הלב, לקרר את ההתלהבות הלא טובה.

שנזכה במהרה לביאת המשיח ולמחיית זרעו של עמלק מתחת השמים.

אתה כל הזמן נופל ברשת של היצר הרע?

יעקב לוסטיג

 

יואב גילה את הקדוש ברוך הוא בגיל 16. הוא הצטרף לשיעור תורה פעמיים בשבוע, התחיל להניח תפילין ולשמור שבת, מקפיד יותר על כשרות ומשתדל בכל כוחו לשמור מצוות. הוא עדיין לומד מה מותר ומה אסור, הוא רק בן 17, והוא עושה את המסלול הזה כמעט לבדו. ההורים לא הכי מתלהבים מהכיוון החדש שהוא מאמץ לעצמו, החברים בכלל לא מבינים מה עובר עליו והדודות בודקות אותו בכל פעם בעין בוחנת כדי לבדוק אם הוא עדיין שפוי, ואם הוא לא מתכוון מחר לרקוד על גגות של מכוניות בטבורה של העיר.

יואב לא נבהל מהקשיים האלו. הוא מבין שכדי להתקדם בחיים הוא צריך עמוד שדרה חזק. הוא יודע שהדרך שהוא בחר בה היא הדרך הנכונה, וזה שכל הסביבה שלו חושבת אחרת, לא הופך את האמת לפחות ברורה.

אבל יש משהו שכן מפריע לו. היצר הרע. על כולם הוא יכול להתגבר, אבל כשהיצר הרע מתגנב בשקט ללב שלו, הוא אפילו לא שם לב לכך שהוא אפשר לפורץ המרושע הזה לעשות בו שמות. פתאום הוא תופס את עצמו בעיצומו של מעשה אסור, פתאום הוא באמצע סרט לא צנוע, קורא ספר לא ראוי, או אפילו בשיחה עם חבר טוב מדבר לשון הרע 'עסיסי'. הוא לא מצליח להפסיק, חייב לראות את הסרט עד הסוף, חייב להשלים את מעשה העבירה. הוא קצת מנסה להתגבר ונופל, מתייאש. "היצר הרע חזק ממני", הוא חושב, וממשיך להידרדר במדרון התלול.

כשהוא מסיים את העבירה, כשהוא משלים את הפעולה האסורה, מגיעה התחושה המזופתת הזאת. ההרגשה הרעה שפוקדת אותו תמיד אחרי שהוא עובר עבירה, אחרי שהוא חוטא לפני הקדוש ברוך הוא.

הוא מתחיל לייסר את עצמו, "למה עשיתי כך וכך, למה נפלתי כמו איזה אפס מאופס, נכנעתי ליצר הרע, לא הצלחתי לנצח אותו. מה שווה כל התורה שלי, מה שוות המצוות שאני שומר, מה כל ההצגה הזאת שאני משחק אותה דתי, אולי עדיף להוריד את הכיפה ולגלח את הפאות. ממילא אני לא מצליח לשמור על הקדושה שלי, לא יכול לשמור על העיניים, לא יכול להימנע מלדבר לשון הרע. מה אני שווה בכלל? כלום! כלום! כלום וחצי!!!".

אז מה באמת צריך לעשות כדי לא ליפול שוב ושוב לרגלי היצר הרע? מה עושים כשזה כבר כן קורה? ואיך אפשר להימנע מהחולשה הזאת שאנחנו מרגישים בכל פעם שהוא מגיע אלינו בהתקפה מדוקדקת ומחושבת, מפיל אותנו אחרי קרב קצר או ארוך, ומוציא לנו את החשק להיאבק בכלל בפעם הבאה?

יש הרבה תשובות לשאלה הזאת, אבל יש תשובה אחת שהיא הבסיס להכל.

הסיבה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם היא כדי להיטיב לברואיו. הקב"ה הוא טוב, ורצונו לעשות טוב לאחרים, ולשם כך הוא ברא את האנשים, כדי שיוכל להיטיב עמהם.

תשאלו למה הוא לא עושה לנו רק טוב? והתשובה היא שאם היה עושה לנו רק טוב, היינו מרגישים בושה, לא היינו שמחים בכל הטוב הזה. כתוב בפסוק בנביא יחזקאל, שהמלאכים מכסים את פניהם בכנפיים שלהם, ומסבירים הצדיקים שהם מכסים את הפנים פשוט כי הם מתביישים מרוב השפע והטוב שהקדוש ברוך הוא משפיע עליהם.

לכן ברא הקדוש ברוך הוא את היצר הרע. הוא נלחם בנו, אנחנו משלמים מחירים כואבים לפעמים כדי לקיים את מצוות ה'. אנחנו מוותרים על הנאות שונות כי הן אסורות על פי התורה, אנחנו מחזרים אחרי מצוות התורה, משלמים כסף ברכישת ציצית, תפילין, לולב, מצה ועוד ועוד, אנחנו נמנעים מלעבוד בשבת, גם כשזה לא קל.

עכשיו, אחרי כל המאמץ הגדול הזה, מגיע לנו שכר. כשהקדוש ברוך יכניס אותנו לגן עדן, וישפיע עלינו טוב בשפע עצום, אנחנו כבר לא נתבייש. לא נצטרך לכסות אתה פנים. אנחנו לא נאכל לחם חסד, אלא נקבל משכורת שמגיעה לנו ביושר!

אחרי כל ההקדמה הזאת, עדיין יש לך שאלות למה קשה לך להילחם ביצר הרע? הרי כל הסיבה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם זה כדי שאנחנו נילחם ביצר הרע.

נכון, במלחמה יש גם אבדות. במלחמה תמיד משלמים מחיר. לפעמים אנחנו נופלים, והיעד שלנו הוא לצמצם את מספר הנפילות. להקפיד לשמור על מגמה של התחזקות ועלייה. שהנפילות תהיינה קטנות יותר, כואבות פחות, ונדירות יותר.

אם נפלת זה לא אומר שאתה אפס. זה אומר שאתה בן אדם, וזה אומר שאתה עדיין לא מספיק מיומן בתורת הלחימה. אז תתאמן! תתחזק! תחפש איפה הנקודה החלשה שדרכה תקף אותך היצר הרע, תסגור את הפרצות ותתחזק. אם אתה רואה שהסמארטפון שלך מכניס אותך פעם אחר פעם למצבים שאינם תואמים בדיוק את רצון ה' יתברך, תעבור לטלפון קצת פחות 'חכם'. אפשר לעשות גם חסימות שונות על הטלפון החכם. אם אתה רואה שבילוי עם חברים מסוימים יכול להוביל אותך למעשים לא רצויים, אתה יכול לשמור קצת מרחק מהם. לא חייבים להחליף את החברים, אבל אפשר לעשות הפרדת כוחות, להיפגש רק עם אחד מהם בכל פעם, או לפגוש אותם בתוך הבית, אפילו להזמין אותם לשיעור תורה קצר.

והכי חשוב, לשמור על הראש למעלה. היצר הרע הוא זה ששותל לנו בלב את המחשבות של הכניעה. את ההיגיון המטופש הזה שאם אנחנו לא מצליחים להימנע מלדבר לשון הרע, אולי עדיף שנזרוק את הכיפה ונחזור לחלל שבת חלילה וחס. וכי בגלל שהפרת את מצוותו של הקדוש ברוך הוא מספר פעמים, זה אומר שאתה צריך למרוד בו לחלוטין ולהפסיק לשמוע בקולו בכל התחומים? איזה מין היגיון מעוות זה!

ולסיום אזכיר נקודה נוספת וחשובה מאוד. אחת הבעיות הגדולות של יואב, שאתו התחלנו את המאמר הזה, היא שהוא עושה את כל העבודה הקשה הזאת לבדו, בלי שום רב או מדריך שינחה אותו ויעודד אותו בשעות מצוקה.

כל חוזר בתשובה, ובפרט בחורים צעירים, חייב שיהיה לו מדריך, מישהו שיש לו ניסיון בתחום, ויכול לעזור לו לקבל פרופורציות, מה יותר חשוב, על מה אפשר לוותר בינתיים, איך אפשר להסתדר עם ההורים גם אם הם לא כל כך אוהבים את הצעד שאתה עושה.

המדריך הזה יפתור לך הרבה מהספקות, ויעזור לך לשמוח בדרך שלך.

אז מה עושים בפורים?

אז מה עושים בפורים?

מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. יום הפורים הוא יום חשוב מאוד בלוח השנה היהודי.

זהו יום שבו השמחה שולטת בחוצות הערים, כולם חוגגים, אוכלים סעודות דשנות,

רוקדים ברחובות, מתחפשים ואפילו לוגמים משקאות משכרים.

אבל בתוך כל החגיגה הגדולה הזאת צריך לזכור שבפורים יש ארבע מצוות שאותן

חייב כל יהודי לקיים במהלך היום, וצריך לזכור שלא להחמיץ אותן בתוך כל החגיגות

והאירועים השמחים. את ארבעת המצוות מכנים 'ארבעת הממים', בגלל שכל אחת

מהן מתחילה באות מ'.

  • מקרא מגילה
  • מתנות לאביונים
  • משלוח מנות
  • משתה ושמחה

בשורות הבאות נפרט את הפרטים והדינים של כל אחת מהמצוות הללו:

מקרא מגילה

 

לשמוע את מגילת אסתר. חובה על כל יהודי, גבר ואשה, לשמוע במהלך הפורים את

קריאת המגילה פעמיים. פעם אחת שומעים את המגילה בליל הפורים, אחרי תפילת

ערבית בבתי הכנסת, ופעם נוספת ביום הפורים, אחרי תפילת שחרית. חשוב הפורים

מתחיל מהלילה שלפניו, כמו יום שבת שמתחיל בשישי בערב ולכן קריאת המגילה צריכה

להיות בערב שלפני יום הפורים ולא בלילה שלאחריו.

את המגילה צריך לקרוא מתוך מגילת קלף כשרה, ולא מתוך ספר מודפס. אפשר לצאת

ידי חובה גם כששומעים מישהו אחר שקורא את המגילה מהקלף, אבל לא דרך הטלפון

או מכשיר הרדיו. לכן כדאי מאוד שכל אחד ילך לבית הכנסת בליל הפורים, ובבוקר יום

הפורים, כדי לשמוע קריאת מגילה כדת וכדין.

 

מתנות לאביונים

 

חובה על כל אחד לתת ביום הפורים (ולא בלילה) שתי מתנות כספיות לשני אביונים.

כל מתנה צריכה להספיק לרכישת ארוחה לעני, ולכן אפשר לתת לשני עניים חמישה

שקלים לכל אחד מהם, כך שהם יכולים לקנות בכסף הזה לחמנייה עם שקית שוקו

והרי להם ארוחה. עם זאת, מי שיש לו אפשרות לתת יותר, מצווה מן המובחר שייתן

סכומי כסף גדולים יותר כמו עשרה ואפילו עשרים שקלים לכל אביון.

את הכסף יש לתת לאביונים לצורך רכישת מוצרים לסעודת הפורים, לכן כדאי להקדים

ולתת את הכסף בשעות הבוקר המוקדמות. בזמנינו שקשה למצוא אביונים שעדיין לא

קנו את צרכי הסעודה, מומלץ לתת את הכסף לארגוני חסד שאוספים 'מתנות לאביונים',

ומממנים בכך את הארוחות שהם שיגרו לעניים קודם לכן. אפשר לשלם את הכסף גם

בשיקים, בכרטיס אשראי וכדו', ובלבד שהכסף ישמש לרכישת מצרכי מזון ולא לקניית

ספרי קודש וכדו'. (רכישת ספרי קודש לבית הכנסת היא מצווה גדולה מאוד, אך אינה

עונה להגדרה ההלכתית של 'מתנות לאביונים')

 

משלוח מנות

 

ביום הפורים צריך כל אחד לתת שתי מנות לאדם אחד, ואפילו אותו אדם עשיר גדול

אפשר לתת לו משלוח מנות ולצאת בכך ידי חובה. המנות צריכות להיות ראויות לאכילה

באופן מיידי, ולכן אין לתת מזון שאינו מבושל. אפשר לצאת ידי חובה במשלוח מנות צנוע

מאוד הכולל פרוסת עוגה וכוס משקה, ואפשר גם לתת משלוח מנות עשיר המורכב מעשרות

מוצרי מזון. כמובן שאפשר לתת משלוח מנות ליותר מאדם אחד, אם אתם רוצים. חשוב

לוודא שלא רק עקרת הבית תיתן משלוח מנות, אלא שגם הבעל וכל אחד מהילדים יצאו

ידי חובה, כל אחד ייתן לפחות משלוח מנות אחד. מצווה מן המובחר שאת משלוח המנות

נשלח באמצעות שליח, ולכן האב ישלח את המשלוח עם בנו לשכן או לחבר, והבן ישלח עם

אחיו או עם חבר. את משלוח המנות יש לתת במהלך יום הפורים, החל מזריחת החמה ועד

שקיעתה אפשר לקיים את המצווה, אך ראוי להקדים ולתת משלוח מנות מיד אחרי תפילת

שחרית, כדי שלא נדחה את המצווה לשעה מאוחרת יותר ונשכח לקיים אותה חלילה.

 

משתה ושמחה

 

ביום הפורים יש מצווה לאכול סעודה ולשמוח. הסעודה צריכה לכלול גם פת לחם,

כמו סעודת שבת, וראוי גם לאכול דגים ובשר ומאכלים טעימים כדי להגדיל את השמחה.

יש מצווה מיוחדת לשתות יין במהלך סעודת הפורים, עד שהדעת תהפוך מטושטשת

מהאלכוהול ולא נדע להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".

עם זאת, רבים מפוסקי ההלכה ממליצים להימנע משתיית אלכוהול מופרזת ומציעים

לשתות יין קצת יותר ממה שאנחנו רגילים לשתות כל השנה, ולאחר מכן לישון מעט

בהשפעת היין, כשמתוך השינה אנחנו לא יודעים להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי

וכך אנחנו יוצאים ידי חובה. מי שצריך לנהוג במכונית, או שצריך לטפל בילדיו הקטנים –

אסור לו לשתות אלכוהול בכלל, ומוטב יוותר על שתיית היין ולא ייכשל חלילה בפגיעה

בילדים, באשה או בנהיגה בשכרות שעלולה לגרום לפגיעה בחיי אדם.

כמו במתנות לאביונים ובמשלוח מנות, גם מצוות 'משתה ושמחה' נוהגת רק ביום הפורים

ולא בלילה. עם זאת, רבים נהגו לאכול סעודה חגיגית גם בליל הפורים, ובוודאי אין בכך

שום חיסרון.

אני לא מבין אתכם, הדתיים!' הוא כעס.

בתי הבכורה נולדה עם מום בלב, בכל פעם שהייתי מסתכלת על המלאכית הקטנה הזו שוכבת במיטת בית החולים, מונשמת, מורדמת, מלופפת צינורות מכל עבר – הלב שלי חישב להישבר
אביגיל מייזליק
צביה התקשרה לספר לי את סיפורה המרגש, ואני מביאה אותו כאן מכלי ראשון: "בתי הבכורה נולדה עם מום בלב, זהו משפט קטן שאולי כבר שמעת לא פעם, משפט שמקפל בתוכו ניסיון שאי אפשר כמעט להביע במילים. עד היום אינני מסוגלת לשכוח את הימים הארוכים בבית החולים, את השיחות המרעידות עם הפרופסור המומחה ההוא והפרופסור המומחה האחר את המתח, את הבכי בלילות, את התפילות…                                                               בכל פעם שהייתי מסתכלת על המלאכית הקטנה הזו שוכבת במיטת בית החולים, מונשמת, מורדמת, מלופפת צינורות מכל עבר – הלב שלי חישב להישבר. הרגעים האלו רק הביטחון והאמונה של בעלי והקשר הישיר לבורא עולם – הצליחו לתת לי את הכוח להמשיך הלאה, יום אחר יום.   "חווינו ניסים על כל צעד ושעל, למעשה – כל דקה ודקה הייתה סוג של נס ולא התייחסנו לכך כלל כאל דבר מובן מאליו. אחרי הניתוח מסובך שהיא עברה , זכינו לשמוע את הרופא  שלה מרשה לנו להיות אופטימיים. כעבור עוד יום ועוד יום – התחילו לדבר אתנו לשמחתנו הרבה על גמילה ממכונת ההנשמה. בכל אותה תקופה היא קיבלה הזנה דרך הווריד ולא אכלה בעצמה. "כעת, כאשר החיינו והגיענו לרגע הזה שבו היא מתחילה להחלים – אמר לנו הפרופסור כי הוא עומד לתת לה מזון תינוקות מיוחד המתאים למצבה. בעלי שאל אותו אם זה מחלב ישראל והפרופסור הניף את ידו בביטול, 'אילו שטויות! הילדה שלכם ניצלה ממות וזה מה שמעניין אתכם? שהחלב יהיה כזה או אחר? אני לא מבין אתכם, הדתיים!' הוא כעס.
בעלי ביקש ממני שבכל אופן אגש לתזונאית של המחלקה ואשאל אותה אם יש אפשרות לתת לה מזון תינוקות כשר למהדרין. הרי אפשר להשיג מזון כזה, והוא לא רוצה לחשוב שבדיוק עכשיו, כאשר בתו עומדת להחלים, היא תאכל חלב עכו"ם.
התזונאית דווקא התייחסה לדבריי בכבוד ואמרה שהיא תלך לבדוק. כעבור דקות אחדות הגיעה לחדר כשהיא נרעשת כולה. "היה לכם נס! מזון התינוקות שהפרופסור רצה שאתן לבת שלכם – פג    תקופה. היא עברה את התאריך, ולתינוקת כל לך רגישה אחרי ניתוח מסובך זה יכול להיות מסוכן! כשחיפשתי את ההכשר על הקופסא ראיתי פתאום את התאריך והתחלחלתי…"
"עברנו זו הייתה דרישת שלום מיוחדת מבורא עולם שהראה לנו כיצד שמירת המצוות לא רק שלא גורמת להפסד אלא אדרבה – הצילה את הבת שלנו.
הדיאטנית דאגה עבורה למזון כשר למהדרין, וכעבור זמן לא רב חזרנו לביתנו עם התינוקת בריאה, כשאיננו מספיקים להודות ולהלל…"
(ציטוט מתוך עיתון בתוך משפחה)

"אני פנאטית, אני דוסית, אני מחויבת להלכה"

אוהד אטינגר

 

סיוון רהב מאיר, היא אחת החוזרות בתשובה היותר מפורסמות. בראיון מפתיע שהעניקה ל'גלובס' היא מספרת בגילוי לב על המהפך שהתחולל לאחרונה בחייה, כשבמקום לשמור על שתיקה בכל הקשור לנושאים יהודיים וליהדות בכלל, היא החלה לדבר בקול רם על הנושא, בין אם בערוץ 2, ובידיעות אחרונות, ובין אם בפייסבוק, בטוויטר ובהרצאות השבועיות שהיא מוסרת.

"כשאתה נוגע בפרשה" היא מדברת על לימודי פרשת השבוע, "אתה אומר, 'אלה חומרי החיים שלנו'. עשרות דורות עצרו מדי שבת על פירוש מסוים של רש"י – בתימן, ברוסיה, בפולין, במרוקו, בסוריה, בגרמניה – וזה השיח הפנימי של העם היהודי".

סיוון לא מהססת להשתלח גם בשיח הציבורי המושפע במידה מרובה מהערוץ שבו היא משדרת: "נורא עצוב לי שבאנו לארץ ישראל, והדופק שלנו הוא החקירה של בר רפאלי ברשות המסים, או הסרטון החדש של 'אם תרצו'. אני לא קוראת לבטל את מהדורת החדשות לטובת הפרשה, אני לא ג'יהאד. אני רוצה לחיות בתקשורת טובה".

בהמשך נשאלת סיוון האם היא מאמינה ביהדות מתפשרת יותר, לנוכח זהותה כגורם מאחד ומגשר: "אולי לא הבהרתי עד שלב זה בשיחה כמה אני פנאטית", היא אומרת בחיוך. "אני דוסית, אני מחויבת להלכה, לא באתי כדי שניפגש פה כולנו באיזה מרכז משעמם כזה, יאיר לפידי, לא באתי לבנות פה קונצנזוס חמים לא מחייב. אני עשיתי מהלך בחיים, ואני מאמינה בזה. אני קמה בבוקר, מתפללת שחרית, אני שומרת שבת וכשרות. בהשקפתי האישית, אני צודקת. אבל בשיעור שלי, או בכתבות שלי במהדורה, אני לא מעבירה שיעורי הלכה מעשיים, אבל הם מדברים על מחויבות. עיקר הניסיון שלי הוא לגרום אולי לעוד אנשים לצאת למסע, גם אם הם לא יגיעו בדיוק למסע כמו שלי".

..מה שאני אוהבת מאוד במקום העבודה שלי, הוא שיש לי פתחון פה להגיד את זה. בפינה הפובליציסטית שיש לי ב'חדשות הלילה', ביקרתי פעם את הסיקור של הרכבת הקלה שהוא תל אביבי, ובפעם אחרת אמרתי שדיון על הדרת נשים מתגמד לעומת הפסקת הפרסומות שתשודר כאן מיד. אמרו לי, 'את יורה בתוך הנגמ"ש'. הפוך, צריך לשמוע בנגמ"ש הרבה קולות".

.."אין ספק שחדשות 2 זה מקום העבודה המרכזי שכיף לעבוד בו. לאורך השנים, ובפרט בשנה האחרונה, אני יותר משמעותית. להפך, אולי סוף–סוף התחלתי לממש את הפוטנציאל שלי שם".

  • כי את לראשונה בחייך מרגישה בנוח להגיד "אני אישה דתייה"?

"זה תמיד היה ברור לי ברמה הפרטית. אבל לעשות חיבור בין העובדה שאני דתייה לבין הפרהסיה – זה התעכב. ואני חייבת להודות לרבנית מאוד גדולה, אדמו"רית בהקשר הזה, שעשתה לי את התהליך, שלי יחימוביץ'".

  • מדוע?

"באותן שנים הייתה לי תפיסה שהיהדות שלי היא כמו צליאק. אני אלרגית למשהו. באחד הימים אמרו לי לעשות כתבה על תחרות מלכת היופי של העובדים הזרים, בתחנה המרכזית בדרום ת"א. לא ידעתי להסביר לעצמי אז למה זה לא מתאים לי, והמצאתי הלוויה של אחות של סבתא שלי כדי להתחמק. ואז שלי עברה במסדרון, ואותה מפיקה שהציעה לי את האייטם הזה, הציעה לה אותו כ'אייטם קליל ומגניב לסוף התכנית'.

"שלי עצרה, האוויר קפא, והיא פתחה בנאום שהתחיל בתנועה הפמיניסטית ובעובדה שתחרות מלכת היופי היא תועבה מוסרית, כי היא מדרגת אנשים לפי המראה החיצוני. זה המשיך לנאום על העובדים הזרים וכמה הם משועבדים פה, והיא סיכמה ואמרה שהתחרות הזאת היא שיעבוד על גבי שיעבוד, ולכן היא תועבה כפולה, ונזפה במפיקה שלא ראתה את זה בעצמה. אני עמדתי שם בצד, ובסוף נאום התוכחה הזה אמרתי לעצמי 'וואו, בחיים לא הייתי מעזה להגיד 'תועבה'".

  • לך, כדתייה, אסור להגיד את המילה הזו.

"אם אני הייתי אומרת 'תועבה מוסרית' על משהו, היו אומרים, 'מה, את נציגת אחמדינג'אד?!'. אבל לראות את שלי מביאה את עולם הערכים שלה לעבודה היה מרגש, ואמרתי לעצמי אני רוצה גם".

קדיש על שם העתיד

מי בכלל נתן עיניו וליבו לישיש הכפוף והצנום שישב במערב בית הכנסת? מי הכירו? מי התעניין בו? מתי מעט אם בכלל.

האמת היא, שאין מקום לבוא בטענות ובטרוניות לגבאי המסור גמליאל סירקיס, ואפילו לא לרב בית הכנסת יוחאי אהרונוב. הם ניסו לא מעט פעמים להתעניין בו, לשאול את הוא זקוק לעזרה, אך הלה במבט צונן ובמיעוט מילים הבהיר להם שיניחו לו לנפשו. הוא מסתדר לבד, "ותודה שאתם מתעניינים".

הוא הגיע לבית הכנסת השכונתי לפני כמחצית השנה, לאחר שהשתכן כבוד בבית האבות המפורסם "שיבה טובה" ששכן וטבל בירק, במרכזו של גן טרופי בעל ארומה של יוקרה, 200 מטר דרומית לבית הכנסת.

"שיבה טובה" לא היה עוד בית אבות, אלא באמת פלטפורמה איכותית לאנשים מבוגרים שהתפרנסו לא רע, בלשון המעטה, ובאו להחליף כוח באתר ירוק, נעים, שמילא את חייהם בתוכן רוחני ובגשמיות מן המעלה הראשונה.

בואו נסכם שלא כל זקן במקומותינו יכול היה להרשות לעצמי סטייל מן הסוג הזה.

כשאלימלך מיינברוד נכנס נשען על מקלו לראשונה לבית הכנסת, כמעט ולא חשו בו. היתה באיש הזה מין סוג של ענווה, שפלות, שהשתלבו יחד עם קומתו השפופה, המגובנת משהו. ולאחר שהתיישב בספסל הכי מערבי, הוא כאילו נבלע שם ואיננו עוד.

החזן הוותיק עמרם בלולו, הבחין בו רק אחרי חודש. "תאמין לי גמליאל, בקושי רואים אותו. הוא כמו זכוכית שקופה. אתה אולי יודע מאין הוא הגיע!" שאל החזן את הגבאי.

"עד כמה שהבנתי ממנו, הוא מתגורר ב'שיבה טובה', אבל זה הפרט היחיד שהוא היה מוכן לנדב לנו" הפטיר הגבאי.

"ומה שמו?" הסתקרן בלולו, ותקע עיניו בשמי התכלת ההולכים ומתבהרים.

"אלימלך מיינברוד. זה עוד פרט נוסף שידוע לנו, אבל מכאן ואילך, אין לי מושג קלוש עליו. מה שחשוב שהוא מעבה את המנין של תפילת שבע בבוקר, דיינו". סיכם סירקיס הגבאי.

בלולו החזן היה טיפוס סקרני ביותר. 30 שנים שהוא מתגורר בשכונה, ואם ניתן לפרגן לו, הוא היה מראשוני מתיישביה, שהרי את דירתו רכש מיד לאחר שנורתה אבן הפינה לבנין השני, ולאחר ששלד בית הכנסת כבר היה כמעט גמור. אם תרצו, בלולו הכיר כל מתפלל ישר והפוך, כולל החדשים, וראוי לציין שהיו לו כמה ידידים טובים גם בבית האבות "שיבה טובה", שחלקם כבר לא גרים שם, מטעמים הקשורים בסיום תפקידם עלי אדמות.

אחרי תפילת ערבית, נשא עמרם בלולו רגליו למשרדו של מר איציק שיבולי, מנהל בית האבות. הם ידידים טובים. שיבולי נהג להסתובב בין החדרים והמסדרונות ולהתעניין במצב-רוחם של הדיירים הוותיקים.

"תגיד לי איציק, אולי אתה מכיר את אלימלך מיינברוד?".

"בהחלט. הגיע לכאן לפני כחצי שנה טיפוס שקט, שוקל כמו אוויר, ולא מורגש לסביבה" השיב המנהל.

"יצא לך להכיר מישהו מבני משפחתו, בנים בנות?"

שיבולי השתתק, ומבט מהורהר ותפוש שרעפים בקע מעיניו, "אתה שואל יפה… לא, אינני מכיר שום בן משפחה. הוא הגיע לכאן עצמאית. ירד ממונית עם תיק ג'ימס בונד, חתם על חוזה. כששאלתי על בנים בנות… מילמל משהו. וחזר ואמר: 'אני משלם, אני אפוטרופוס על עצמי'. וזהו כך נגמרה העיסקה. יש לנו הוראת קבע שלו, ותוכנית חיסכון שמנה בבנק על שמו, שמשמשת כבטחונות. אבל חוץ מזה, נייט".

"ויש לו חברים?" המשיך לחקור החזן.

שיבולי לחץ על זמזם, ואם הבית הנמרצת מרגלית מינץ השיבה לשאלתו. "חברים למיינברוד? לא ראיתי מעולם שניהל שיחה עם מישהו כאן. בבוקר הוא משכים לבית הכנסת. נשאר שם עד הצהריים, נח קצת… חוזר לשם מנחה ותפילת ערבית… לא יותר מזה. לא משתתף בהרצאות, לא בחוגים… חי בבועה של עצמו".

למחרת – אחרי שחרית – ניסה החזן להתקרב למיינברוד, חייך לעברו ואמר "בוקר טוב".

"בוקר טוב", השיב האיש, והמשיך לקרוא תהילים.

"מה שלומך?".

"ברוך השם, תודה", ענה הישיש בקול צונן, ששידר משב רוח קפוא אך ברור, כאומר לו "תניח לי".

בלולו נמלט מן המקום בהחלטה שלא להטרידו יותר. הוא תלה עיניו בשמיים ולחש "האיש הזה מפחיד…".

אחרי חודשיים.

לפני "עלינו לשבח", הזדקף לאיטו מיינברוד והחל לומר קדיש. "יתגדל… ויתקדש…" עד לאותו בוקר, בקושי הכירו המתפללים את קולו, הפעם בהפתעה גמורה קולו הדהד בין הכתלים, חד וברור.

"ברכו את השם המבורך".

סירקיס הגבאי והרב יוחאי, היו סבורים שיש לו יארצייט, של אבא, אולי של אשתו. הם העדיפו לא לשאול – גם החזן עמרם בלולו העדיף לקפל את טליתו בזריזות, ולא לחפור ולחקור מן הנעשה בעולמו הרוחני של יהודי כבן 90, אשר צינן את סביבתו הרבה מתחת לאפס של צלזיוס.

הקדיש נאמר גם למחרת, שבוע, שבועיים, חודש, חודש וחצי. "אם תרצו או לא, זה כבר מעבר ליארצייט, קרה פה אסון", ליחששו ביניהם הגבאי והרב. השניים ביקשו מן החזן שלהם שינסה לפרוט על מיתרי ליבו של הישיש. "בכל זאת יהודי בודד… אומר קדיש…".

ערב חג הפסח, אחרי שהרב יוחאי סיים את מסכת פסחים, ניגש בלולו החזן למיינברוד, הניח לפניו שלוש מצות שמורות אמר "חג שמח" ושאל "כבודו אומר קדיש, כבר כמעט חודשיים… אולי נוכל לעזור".

מיינברוד אחז את המצות בידו הימנית הפטיר "תודה" צוננת.

המתפללים מיהרו לעזוב את בית הכנסת איש איש לחמצו ולביעורו.

"אדון מיינברוד מעולם לא הטרדנו אותך, ואנחנו מכבדים את רצונך לשמור על פרטיותך, אבל ברור לך שיהודי חייב לגלות ענין ביהודי זולתו, אם נדמה לו שהוא קצת בצער… אנחנו לב אחד, לא? ופניך די עצובות…" ניסה החזן לתרץ את פשר התעניינותו.

הם נותרו שניהם בלובי הכניסה. שתי צפורי דרור צייצו על אדן החלון. להק דבורים נחת בזימזום חרישי על פרחי הוורוד של שיח הרדוף.

מיינברוד שתק, עצם עיניו ושקע לתוך עצמו. לפתע פקח עיניו והחל לדבר "שאלת על מי אני אומר קדיש?".

"נכון".

"כבוד החזן, כפי שהבנת אינני מרבה במילים, וגם עכשיו, אספר לך בקיצור נמרץ, כי לבי אומר לי שליבך טהור… התחתנתי בגיל מאוחר. כשהייתי בן 50 נולד בני הבכור, והיחיד. לצערי במקום להיות יהודי טוב, הוא פזל לרחוב. כיום הוא בן 35, והקשר היחיד שיש לנו, נובע מהרצון שלו שאמות מהר כדי לקבל ירושה טובה. ניסיתי לקרבו, לדובבו, להאיר את עיניו שיש דין ויש דיין. אבל הכל לשווא, הוא בשלו. לפני כחודשיים הוא בא לבקרני לראשונה בבית האבות, היתה בינינו שיחה קשה. קשה מאד. בכיתי ואמרתי לו שנכשלתי בחינוכו, ואני משלם על כך מחיר כבד. ואתה יודע מה השיב לי 'התכשיט?' הנה המילים שלו, מילה במילה: 'כן, אבא, נכשלת בגדול. והנה אני מודיע לך באופן ברור, אחרי שתעזוב את העולם לא אגיד עליך קדיש…'".

מיינברוד הניח ראשו על השולחן ומירר בבכי. "אתה שואל אותי על מי אני אומר קדיש… על עצמי אני אומר קדיש!!! ביקשתי מהקב"ה שירחם עלי ויאסוף את הקדישים שלי, כל עוד אני חי, ויניחם במחסן שלו. אחרי שאפטר, שיוציאם משם וישתמש בהם לעילוי נשמתי… אם בני יחידי לא יגיד עלי, לפחות אדאג לעצמי".

החזן עמרם בלולו היה המום אך ניסה לנחם את הישיש השבור, אלא שלא מצא מילים. הוא ליווה אותו בשקט עד הכניסה לבית האבות "שיבה טובה" ובטרם נפרדו אמר לו מיינברוד: "ידידי החזן, הבט בשלט 'שיבה טובה', השיבה שלי לא טובה, אבל אני לא פחות אשם מהבן שלי. אין לי ספק בכך, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כנראה לא טרחתי מספיק…".

החזן בלולו חזר כל הדרך הביתה ועשה חשבון נפש. "בן אדם אומר קדיש על עצמו…".

…והשמים כמעט נפלו עליו.

 

פרי קטן מאחורי הסיפור

יהודי חשוב ותמים בקהילה שלנו, קנה מפטיר בשבת קודש פרשת "אמור", וביקש מהרב שיאמר אשכבה. "למי?".

"לכל הנפטרים שאין מי שיאמר עליהם קדיש" ענה הלה, ואחר – כך ציין שני שמות נוספים של אב ובנו שהלכו לא מכבר לבית עולמם בנסיבות טרגיות. אחר כך הוזמן הציבור ל"קידוש".

כשחקרתי השיבני הלה: "חלמתי על השניים השבוע, שהיו אנשים רחוקים מתורה ומצוות, והם אמרו לי בזו הלשון 'אין לנו מיטה, אין לנו מזרן'. המשפט הזה חזר על עצמו מספר פעמים. חשבתי לעצמי – ואינני פותר חלומות –  שמי שאין לו מיטה ומזרן, אז גם אין לו מנוחה. אז מה זו מנוחת הנפש? קדיש ומפטיר. וזה מה שעשיתי".

באותה נשימה הציע היהודי החביב הזה "יש גמ"ח למוצצים, לכלי עבודה, לעריסות, אולי תפתחו גמ"ח לקדישים?".

והמונולוג הזה משתלב כל כך יפה עם הסיפור שקיבלתם זה עתה.

מליון ועוד שני אחים…

בשנות נעוריהם של האחים שץ, לא היה איש מאמין שיבחרו לעצמם מסלולים שונים כל כך בחייהם. כל כך קרובים היו זה לזה כמעט תאומים סיאמיים. מלבד הפעילויות הרגילות שעושים אחים יחד, כמו לשחק בכדור, ללכת לטיולים ארוכים ולבנות בתים על עצים, רוג'ר ומייק פשוט נהנו להיות זה במחיצת זה, אפילו בלי לעשות דבר. הם היו החברים הטובים ביותר, ולא רצו שהדבר ישתנה לעולם. אם הכל היה מתנהל כמתוכנן, הם היו הולכים יחד לקולג', חוזרים הביתה, מתחתנים ומתיישבים לגור בבתים במרחק חמש דקות הליכה זה מזה.

אולם במהלך השנים קרה משהו ששינה את פני הדברים. עולם מלא הפתעות.

האחים שץ היו חברים בטמפל הרפורמי המקומי. שניהם היו מעורבים בתכניות שמימנו הנהלת הטמפל ונטלו חלק פעיל בכל הפעילויות המיועדות לבני הנוער. כשהציעה ההנהלה למשתתפים הצעירים כרטיס טיסה ללא תשלום לישראל, מייק ורוג'ר (או רוג' בפי חבריו) קיבלו את ההצעה בהתלהבות, וציפו לחופשה מדהימה.

הם טסו לישראל, ושום דבר לא חזר להיות כשהיה.

אחרי ששצפו עיניים בגולן, בגליל ובנגב, המשלחת נסעה ירושלימה.

רגע אחד עמדו שניהם ברחבת הכותל, נועצים מבטם באבנים העתיקות ותוהים על מה ההתרגשות הגדולה, ובמשנהו אדם מזוקן עם חליפה שחורה וכובע שראה זמנים יפים יותר, ניגש אליהם בחיוך ידידותי ובלחיצת יד חמה.

"שלום, חבר'ה", הוא קרא אליהם, "אולי במקרה אתם רוצים לשמוע שיעור מרתק על יהדות?"

"תודה אחי", הם ענו לו, "אבל אנחנו יוצאים מכאן בעוד עשרים דקות, ואחר כך נעלה שוב לאוטובוס לסיור בכמה מהכנסיות בעיר העתיקה".

האור בעיני האיש הועם מעט מששמע את תשובתם.

"ואולי היום בערב? איפה אתם מתאכסנים?"

הם נקבו בשם האכסניה.

"נתראה בהמשך", אמר להם.

"שיהיה", הם ענו, משוכנעים שזו הפעם האחרונה בחייהם שהם פוגשים בו. אולם בערב הופתעו לגלות אותו ממתין להם. רוג' העדיף להישאר לשחק פוקר ושש-בש עם חבריו, אבל מייק בחר להיענות להזמנתו של האיש. היה בו משהו בלתי מוסבר – אולי הקבלה חסרת הסייג ששידרו עיניו, אולי השמחה הכנה או השלווה השקטה שקרנו ממנו.

יהיה אשר יהיה, מייק הרגיש שהוא נמשך אל האיש כמו ברזל אל אבן שואבת. הוא הצטרף לשיעור שמסר היהודי עוד באותו ערב בבניין ישיבה עתיק. שריקות הרוח הירושלמית הסתננו מבעד לסדק באחד החלונות השבורים, והישרו איזה קסם באוויר. משהסתיים השיעור ידע מייק ללא צל של ספק שהוא אינו אותו בחור שהיה שעה לפני כן, כשנכנס למקום.

משהו השתנה בו. המילים של הרב הדליקו בו גחל עמום.

כשנסעו בני הקבוצה לשדה התעופה בדרך חזור, ליווה אותם מייק עד שער היציאה, אך נותר מאחור. הוא ניסה להיפרד מאחיו לשלום, אך רוג'ר שץ לא אבה לדבר אתו. הוא טען שאחיו השתגע, והורה לו שלא להתקרב אליו עד שיחזור לעצמו. לבסוף נאלץ מייק להביט באחיו המתרחק, עצב איום בעיניו ולבו עמוס ברגשות סותרים.

מייק משך בכתפיו ועלה על מונית שירות חזרה לירושלים. הוא מעולם לא למד תורה והיה לו הרבה להשלים. הגיע זמן להתחיל.

ומה עם רוג'ר? אמנם הוא העמיד פנים כנרדם עשר דקות לאחר תחילת הטיסה, אך למעשה בכה חרש מרגע ההמראה ועד חמש דקות לפני הנחיתה. למרבה האירוניה, רוג'ר אפילו מצא את עצמו מתפלל שאחיו יחזור הביתה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

רוג'ר חש שהפרידה הזו עוצמתית… הוא לא ידע עד כמה.

* * *

מייק.

הסימטה הירושלמית צרה, צרה מדי למימדים האמריקנים שמייק רגיל אליהם. היא מדיפה ניחוח של זעתר ונענע וטיגוני קציצות חריפות. לא יודע למה, אבל כדוריות הדם שלו זועקות בתוכו: "נולדת כאן בני, כאן הבית שלך".

הוא אמנם אמריקני מלידה, כדורסל, אגרוף, בידור ריקני סינטטי, אבל האבן הירושלמית המסותתת כמו שלחה לעברו כפות ידיים אוהבות לחבקו, לאמץ אותו אל ליבה.

זה הוא שגילה את אלוקים, או שאלוקים גילה אותו? מה שברור, מייק הבין והרגיש שסדק ענק נפער בינו לבין אחיו האהוב רוג', אולי גם לבין הוריו, שנדהמו מן ההחלטה המהירה שלו, יהיו שיגידו תזזיתית, להישאר כאן בישיבה, ולעטות עליו את הסממנים של יהודי חרדי: חולצה לבנה, מכנסיים כחולים כהים, וחוטי ציצית מתנופפים, שעדיין לא הבין את פשרם.

"אולי אחרי החתונה תחזור בתשובה?" ניסתה אמו להשחיל סוג של עמדה בעד, אבל עם נופך דק של נגד.

"מה בוער מייק? כל החיים לפניך, תוכל לעשות כאן תואר ראשון ביוניברסיטי ולשמור מצוות, יש בניו יורק המון חרדים, דת זה דווקא דבר טוב..". ניסה אבא למצוא מסילות ללבבו של בנו הצעיר, שהיה נחרץ, אך עם זאת עדין נפש.

"אבא ואמא, אני כל כך אוהב אתכם, אבל כאן, בירושלים, באווירה של ארץ  ישראל, לימוד התורה הוא  BEST THE , הדבר האמיתי, שהכי חודר ללב".

"אבל רוג כועס עליך מאד… הוא ממש שבור שנעלמת מחייו", לחשה האם לתוך שפופרת רחוקה אלפי מילין, לא רק פיזית. "הוא קיבל קשה מאוד את המעבר שלך ליהדות קיצונית, מה היה רע לנו בקהילה הרפורמית מייק?..".

מייק העדיף לשתוק, הוא לא רצה לפתוח במסע של הכפשות על אותם אפיקורסים נעימי-סבר ושנוני מבע, אשר הצליחו לבולל לעומק הכאוס האמריקאי מיליוני יהודים. הרב 'שלו', מי שהאיר לו את חשכת הדרך, מאיר שוסטר, הזהיר אותו בכל לשון: "לעולם אל תעביר ביקורת על הוריך, ולא על אחיך. אל תשכח, אתה הוא שחצית את הקווים. אתה הוא זה שבהחלטה 'פזיזה' מבחינתם, נותן להם את התחושה להם שדרכם מוטעית, שחייהם לריק. אתה לא יכול להיות בעמדה של מוכיח בשער, עדיף שיגיעו לכך בעצמם, בלי פילוסופיות ו'עידודים' מצידך. שתבין מייק, גם יהודי הכי רחוק, חילוני, רפורמי, אפילו מומר להכעיס, יודע בסתר ליבו שנוטרי המצוות החרדים לדבר ד', הם נושאי הדגל האמיתיים. התחושה הפנימית שקשה להם לשאת אותה – צועקת מתוכם 'הצטרפו לאמת ולנושאי דיגלה' אבל החושך החומרי וקרונות תאוותיו כובלים אותם בעבותות להוויה המתירנית".

שלושה חודשים שהוא תלמיד מן המניין בישיבת "כבשן התלמוד", גומע בשקיקה סוגיות למדניות מפולפלות, נכבש כמו שיכור ולא מיין לעוצמתן של הגיונות וסברות מגנזי המלך.

"אין לי ספק שרוג היה נהנה מן הסברות הללו", לוחש לעצמו. "עם מוחו המבריק, רוג היה מנווט כמו ספן מיומן במצולות התלמוד שולה פנינים צולל ועולה. הוא הרבה יותר חכם ממני".

מייק הירשה לעצמו לבכות ולהרטיב כרית. הוא בסך הכל נער בן 17.5, רחוק מהוריו, מאחיו האהוב, מתגעגע, כמו עלה נידף לצמרתו, כמו פרח קטוף לגבעולו. אוי, כמה קשה לו. פתאום הוא תוהה על הראשונות, חושש שהמעבר הפתאומי היה אולי חד ומהיר מדי. "אני לא מחזיק אותך בכוח" מסביר לו הרב שוסטר, "אצלנו בכבשן, הכל פתוח. אבל קח בחשבון שאם יצאת, חזרת לארץ האפשרויות האחרות וספק אם תחזור משם".

הכֵנות של הרב שוסטר לפתה את נשמתו של מייק. הוא ידע בסתר ליבו שהרב צודק, ונאבק עם עצמו וערגתו. בשעות שלמד הוא שכח הכל, התלמוד הפך לביתו הראשון וחדריו העלומים ביקשו שיפרוץ אותם ויגלה עוד אור עמוק של חכמת אלוקיו, אבל בלילה הוא בכה והתגעגע.

בחודש הרביעי לשהותו בישיבה הוא נשבר.

"אני חוזר". מלמל לעצמו והזמין מקום לטיסה 907 היוצאת באשמורת הבוקר בליל שני. הוא לא הודיע דבר לרב שוסטר, ואף לא התייעץ עמו. בחצות התעורר, ברך ברכות השחר ואחז בשני תיקיו. לילה ירושלמי צונן ליטף בטלליו עיר קדושה ומתפללת, עיר כמהה לגאולה. הוא צעד לעבר ביתו של רבו, להודיעו שעוד מעט הם נפרדים. הוא ידע שימצאהו ער, כמו תמיד. אכן כך, מבעד לחלון הבית הקטן, הוא הבחין ברבו רכון על הסטנדר ומנגן סוגייה, מסביבו הררי ספרים.

הרב שוסטר מעבר לגדלותו התורנית, היה יהודי שנתן מעצמו לאחרים. כמו מנורה קורנת וחמימה שפרפרי החופש נהנו להתבשם מיושרתה ומתיקותה.

מייק ניצב מול הדלת, תוהה אם לדפוק או לא לדפוק. לעזוב, או לא לעזוב. הוא חש שגופו ונשמתו הופכים קרעים קרעים, געגועים געגועים, לאבא, לאמא, לרוג', לישיבה, לגמרא, לרב שוסטר.

איפה הוא חי? כאן? שם? ריבונו של עולם אני טס? הוא הרים את ידו הימנית, נער כבן 18 – אחז במזוזת הבית ושאף אויר לריאותיו. עוד רגע אחד ומתגבשת בו החלטה בלתי הפיכה, חפוזה אבל לא נחפזת: "אני לא טס לארצות הברית. אני נשבע בדעה צלולה, בדעת בהירה. מי שירצה לראותני יצטרך לבוא לישראל", הוא הירפה את כף ידו וחש הקלה. הסתובב לאחוריו וצעד לאיטו לחדרו בדירה המושכרת. אף אחד לא יידע על הדרמה המטלטלת, אבל הוא יצא ממנה חזק יותר, החלטי יותר, בוגר.

מייק התיישב במטבח הדירה, פתח את הגמרא שלו, ניסה להתעמק בה, אך לשווא. הוא לא היה מרוכז. השבועה הזו טילטלה את נפשו כמו אוניית עץ קטנה בים סוער.

צורך עצום להביע את סערת נפשו החל לפעפע בו. אחרי רגע הוא מצא לעצמו מנוחה.

מחוגי השעון נעצרו על השעה שלוש לפנות בוקר.

מאז נעצר גם שעונו הפנימי. כאן הוא נותר, וסרב לחזור לארצות הברית אפילו לגיחה קצרה.

שנתיים אחר כך הוצע לו שידוך ראשון. הרב שוסטר סיפר לו על נערה אמריקנית שעברה תהליך דומה לשלו, שמה מדלן, אך היא עברתה את שמה לחנה דליה.

בגיל 20, תחת כיפת השמים זרועת הכוכבים, נישאו למול הכותל המערבי מיכאל וחנה דליה. הוריו של מיכאל מחו דמעה, מהתרגשות, אולי אף מתמהון למראה בנם המזוקן שדמה כבר לאברך משי לכל דבר.

"איפה רוג'?" שאל מיכאל. "ניסיתי להתקשר אליו עשרות פעמים, שיגיע. השארתי לו המון הודעות. איפה הוא אמא?".

"רוג' אמר ש..". אמו פרצה בבכי.

מאוחר יותר הסביר אבא למיכאל, במילים הכי עדינות שניתן להעלות על השפתיים ש"רוג'ר מרגיש שאין לו אח… אתה מבין מיכאל, אתה מבין?"

מיכאל הבין בכאב ובצער קורע לב שאחיו מתנכר אליו, אבל מן השמים גלגלו לפתחו אישה נאה וחסודה, לבנות עמה בית יהודי נאמן בירושלים הנצחית, המאחדת נשמות.

* * *

רוג'ר.

השנים הבאות חלפו במהירות של חלום. רוג'ר הלך לקולג', אחר כך לבית ספר לעיתונות. לא היה עליו להקדיש יותר מחמש דקות של מחשבה לגבי המקצוע שבחר. מאז ומתמיד ידע שהוא רוצה להיות עיתונאי. הוא רצה לראות ולחוות את העולם, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר דרך עדשת המצלמה או נקודת תצפית של כתב.

היה לו מוח חד והוא ידע להגיע ישר ללב העניין באופן שהותיר את עמיתיו הרבה מאחור, מתאמצים להדביק את הקצב. כשהגיע לגיל עשרים וחמש, כבר זכה רוג'ר שץ בפרס פוליצר היוקרתי והיה בדרכו המהירה להצלחה.

הוא כתב לעיתונים הגדולים ביותר, 'טיים', 'ניוזוויק', ה'ניו יורק טיימס', והפך לכוח שחובה להתחשב בו. כישוריו כעיתונאי הובילו אותו לכל רחבי העולם והוא תיאר באומנות זוועות מלחמה, רעב, התפרצויות געש ועניינים של דת באופן שלפעמים שינה את הלך מחשבותיהם של הקוראים. בכוח עטו מפיק המרגליות שינה מאזנים כספיים והשפיע על ערך מניות.

הוא התחתן עם ג'ניפר אטלס, בחורה עשירה מאוד שפגש בקולג'. הם נישאו בבית הוריה שבלונג איילנד ומאות אנשים השתתפו בחתונתם. באופן חריג התיר אחיו מייק את שבועתו והגיע לחתונת אחיו, וניסה 'לתפוס' אותו לשיחה מלב אל לב, אבל רוג'ר סירב לדבר אתו.

"אין לי זמן לפאנטיים", היו מילותיו.

"אבל הוא אחיך והוא אוהב אותך", שידלה אותו אמו.

"כשיתנהג כמו האח שהכרתי בעבר, ויהיה לי את כל הזמן שבעולם בשבילו", השיב בקצרה. הוא לא היה אדיש לאחיו. ההיפך הוא הנכון, הכאב נגס בו בכל פה, וגרם לו להשקיע את כל כולו בעבודתו. לרוג'ר וג'ניפר נולדו שלושה ילדים, אך ככל שניסה, לא הצליח להגיע ללבם.

היכן האמביציה והמרץ שלהם? למה הילדים של היום מסתפקים בבינוניות שכזו? כעבור שנים אחדות, הלך בנו הבכור והתארס עם בחורה לא יהודיה. הדבר הטריף את דעתו והרחיק אותו יותר ויותר מביתו. החלק הגרוע ביותר היה שלא יכול היה אפילו לנזוף בבן. ככלות הכל, הוא גידל אותם כמו גויים, ומה ציפה שיקרה? למרות הצער שגאה בו, המשיך רוג'ר שץ להיאבק על יוקרתו המקצועית ודחק את כל הכאב עמוק עמוק בלבו.

רק פעם אחת, כאשר שהה באיי הפיליפינים בסיקור צונמי שהחריב חצי תריסר איים, נשבר רוג'ר שץ, העיתונאי בעל השם העולמי, ובכה על מה שיכול היה להיות. היה זה בשעת לילה מאוחרת, הוא שתה משקה חריף ולפתע העצב והזעם גאו בו כמו גל צונמי ענק וצורב. הוא בכה כמו תינוק.

"הכל שייך לעבר", הוא אמר לעצמו. אך ככל שניסה להכחיש, אי אפשר היה להתעלם מהנתונים. הוא הולך ומתבגר, והגעגועים לאחיו החרדי מישראל רק גוברים.

* * *

משהו חדש התחיל בחייו בסתם צלצול סלולרי.

מעבר לקו הייתה עורכת ה'וול סטריט ג'ורנל'.

"מר שץ?".

"כן?".

"מדברת קייט ון בורן, עורכת ראשית".

"מה המצב?".

"מעולה, רוג'. הכל עשר".

"מה אני יכול לעשות בשבילכם?".

"אנחנו רוצים שתעשה לנו כתבה".

"תצטרפו למועדון".

"כן, אנחנו יודעים שאתה מלך הכתבים, אתה לא צריך לזרות מלח על הפצעים".

"איזו כתבה?"

"כתבת סוף שבוע ענקית על החרדים בישראל".

רוג'ר שץ נאלם דום.

"אתה אתי רוג'?".

"כן, אני רק חושב". (על אחי. אחי החרדי.)

"אנחנו רוצים שתתחיל את התחקיר שלך בטיסה לישראל בעוד מספר ימים".

"למה? אמור לקרות שם משהו מיוחד?".

"כן, המנהיגים של החרדים בישראל קראו להם להתאסף בירושלים. הם קוראים לזה 'עצרת המיליון'. אנחנו רוצים שתהיה בירושלים בזירת האירוע. אירועים כאלה אינם מתרחשים כל יום. אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות כמו שצריך. מסכים?"

"מסכים".

* * *

מייק.

הרב מיכאל שץ הוא אישיות מאד מוערכת בקרב קהילות הדרום. לפני כ – 25 שנה הוא הגיע לכאן, לעיירה המדברית הקטנה, אברך צעיר עם רעייתו ושני עוללים. מעבר להתמדתו כאברך מבריק, "עילוי ממש" כהגדרת רבותיו, הוא החל למסור שיעורים למבוגרים ובני נוער. בעגה האמריקנית, עם רי"ש מתגלגלת והמון הומור מחויך, הוא הפך למגנט רוחני למאות צעירים ומבוגרים מעיירות וכפרי הסביבה.

"השיעורים של הרב שץ" הפכו למותג לכל מי שרצה להתבשם מיהדות בשפה רעננה, טובת לב ושובת לב כאחת. מפעם לפעם כדי לחזקם הוא תיאר להם את נעוריו כילד אמריקני עם עתיד של אקדמאי מבריק בשדות החולין של ארץ האפשרויות, ואת הנס הגדול שהתרחש עמו מול הכותל המערבי, איחוד הנשמות עם הרב שוסטר.

"מה זכו הרפורמים שדווקא הם שלחו אותי לארץ הקודש?" תהה. כשהיה מעלה שפתותיו את שמו של הרב מאיר שוסטר זצ"ל נצצו עיניו מהתרגשות.

"רבי ומורי היה יהודי מורם מעם. גאון בתורה שחי בצניעות ובפשטות שראוי לקנא בהן. כמה שעות ביום, בעיקר בכותל המערבי בין תפילה מנחה לערבית, הוא חיפש תועי-דרך שכמוני כדי להצילם מן השמד הרוחני. כל יהודי אובד היה עבורו יהלום נוצץ שיש לקבעו על כתרו של מלך. בזכותו נשארתי כאן בארץ, וזכיתי להקים משפחה לתפארת. ברגעי המשבר הקשים, כמעט וביקשתי לברוח מכאן, אבל דמות דיוקנו שהשתקפה לעיניי מן החלון, לא נתנה לי. תורה, ורק תורה, הוא החדיר בי, ועם הגעגועים צריך להסתדר. אתם אחיי האהובים, ילידי ארץ הקודש הינכם,  מה לכם להסתובב בשדות זרים שאין מה ללמוד מהם, ועתה הבה ונלגום מצוף התורה".

לא, הוא מעולם לא הזכיר בסיפוריו את אחיו העיתונאי הפופולרי, שנמוג ונעלם לו מחייו ולא רוצה לשמוע ממנו. הצלקת הזו עדיין דיממה, והוא לא ידע כיצד לרפאה. הרב מיכאל שץ היה מומחה גדול בהשכנת שלום בית ובקרוב לבבות, אבל מסילות לליבו של אחיו, בשר מבשרו, דם מדמו.

לא מצא. הניסיונות לקרבו עלו תמיד בתוהו. משפט המחץ היה חוזר אליו בוריאציות שונות דרך הוריו או דרך מכרים משותפים: "הוא פנאט שחור. שיחיה את חייו בלעדי".

* * *

ממשלת הזדון הישראלית החלה מחוקקת חוקי רדיפה נגד לומדי התורה. להט החרב המגייסת החלה לאיים על רבבות צעירי הצאן בארץ הקודש, אשר רבים מהם זכו להיכנס תחת כנפי השכינה עקב פעילותו הנמרצת של הרב שץ. בין השאר היה שץ פעיל מרכזי של אירגון הקרוב "אחים לדרך", אשר חימם את לב הצעירים ודאג לרשמם לישיבות הקדושות.

ותהום הארץ.

גדולי הדור הכריזו על קיום עצרת תפילה גדולה בירושלים ושם יזעקו "השם הוא האלוקים", ויטלטלו ברגשתם את שערי הדמעות, עד שיגיעו לכסא הכבוד, לבקש רחמים מלפני המלך שיפורר את הגזירה החתומה בטיט.

"אל-תגעו-במשיחי", תהדהד הקריאה.

"אנחנו צריכים להיחלץ לעניין, כאיש אחד בלב אחד" הסביר הרב שץ לתלמידיו, "כדי לאחד לבבות למען אבינו שבשמים, שהרי אחדות היא המפתח לכל הברכות. אחדות היא אחווה ושלום ורעות, ובכוחה לחולל את הבלתי יאומן".

20 אוטובוסים גדושים מילאו תלמידי הרב שץ, ופניהם ירושליימה.

"שנים רבות שלא פקדתי את ישיבת 'כבשן התורה'", הרהר הרב מיכאל בינו לבין עצמו, "מאז יצאתי מהישיבה, לא דרכה רגלי על מפתנה. שם גדלתי, בין הכתלים הללו. אחרי העצרת הגדולה, אלך לשם, ללמוד, להצטנף סמוך לכותל המזרח, מול הפרוכת התכלכלה, ולשקוע בנוסטלגיה רוחנית מבורכת".

"השם-מלך-השם-מלך-השם-ימלוך-לעולם ועד", זעקו הרמקולים. נחילי יהודים יראי אלוקים מסתופפים ומצטופפים באקלימה הנשגב של העיר שחוברה לה יחדיו, ושופכים צקון לחש לאביהם שבשמים שיגן על כולם. על הטועים והבוהים, ועל צאן קדושים, שהלוא בספינה אחת אנחנו על ים סוער וחורש רעה, ולא ניתן יד לקודחים להטביענו. וגם אם ידם עתה על העליונה, מי יעמוד בפניך מלכנו, אדרבה, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

הרב מיכאל שץ הביט סביבו, ובין פרק תהלים למשנהו, חיבק בעיניו את מאות תלמידיו הצעירים, אלה שבאו מרחוק, לא רק מן הדרום הרחוק, כדי להזדהות עם האמת, ועם מי שנתנה.

כמו רבים וטובים הוא בכה. לא רק על עצמו, גם על הכלל. בכה על הוריו, ובעיקר על אחיו שהרחיק נדוד, והחיים שבקצב טיסתם מתקרבים לישורת האחרונה של המרוץ.

* * *

רוג'ר.

כמה זמן לא היה בישראל. הכל נראה שונה. מודרני. בתל אביב נבנו גורדי שחקים. בדיוק כמו בניו יורק. אז מה, מי צריך ניו יורק נוספת?

שץ ואנשי צוותו הזמינו כמה דירות במלון מזרח ירושלמי. הוא נזכר שחלף על פני בית המלון הזה לפני  שנים רבות בגלגול אחר – יד ביד עם מייק… הזיכרון התבהר במוחו – הוא שיחזר כל פסיעה, כל תנועה, כאילו היה זה אתמול. הם צחקו ביחד, כפי שהיו צוחקים תמיד, עד שמייק עזב אותו והוא שכח איך צוחקים.

עצרת הענק נקבעה ליום ראשון.

הם יצאו מבית המלון השכם בבוקר ופנו למקום, בוחרים לעצמם נקודת תצפית מצוינת על אחד הגגות.

העצרת אמורה הייתה להתחיל בארבע.

בשלוש וחצי כבר החלו להתאסף מאות אלפי אנשים ברחובות הסמוכים. הקהל היה רגוע ושליו. רוג'ר ראה הפגנות המוניות בעבר. פעם במצרים כמעט נדרס למוות על ידי ההמון, אבל לא המון כזה. לכאן הם הגיעו לתכלית מסוימת. על כל פנים ניכרה מטרה של שלום. נדמה שהם צועקים ללא קול ומבקשים שלום.

עננים התאספו בשמים – עמוסים, מלאים וכבדים, כאילו עומדים להתפקע ולשטוף את הקרקע הצחיחה. אט אט אך בלי הפסקה הלך הקהל וגדל.

אלו היו החרדים. האנשים שגזלו ממנו את מייק. הוא חש בזעם עצום מתפרץ מתוכו כלפי אותו רב עלום שחטף את אחיו הצעיר מתחת לאפו. כל אלו נידמו לו כרבנים רבנים, ים של רבנים שחוטפים נערים.

הוא חיכה לקריאות מתלהמות, לצעקות, לצווחות, לקטטות. הוא חיכה לשאגות כעס של אספסוף סורר חסר שליטה וצמא לדם. אך אלה לא הגיעו. במקומן שמע קול. קול בוטח שמגלם שלמות. קול של תפילה.

הוא הכיר את פרק 'אשרי'. זכר במעומעם מהי תפילת מנחה.

החזן פתח בתפילת 'קדיש', ולמעלה מחצי מיליון איש ענו אמן. לבו ניתר. שפתיו נעו יחד אתם כמו מעצמן. החזן סיים לומר קדיש ובאותו רגע נשמע אמן רועם, ואז ירדה דממה מוחלטת על למעלה מחצי מליון אנשים. הם עמדו והתנועעו במקומם, שקועים בתפילתם, אינם נותנים את דעתם לכך, כי הם חלק מהמניין הגדול ביותר בעולם.

רוג'ר ידע שהוא לא ישכח לעולם את רגע הדממה הזה, דממה שנשמעה לו רועמת יותר מכל צליל ששמע אי פעם. השקט העוצמתי הזה, איים לבלוע אותו.

צוות הכתבים הסריט את האירוע. את התפילות. את קולות הרבנים המתחננים להבנה ולאחדות. את ההחלטות. ולבסוף את הריקוד.

האספה התקרבה לסיומה הצפוי.

קול בוטח הקריא את רשימת ההחלטות של גדולי ישראל. ברכה נאמרה ונענתה ב'אמן' רועם. שירה. ריקודים. היו אלה רגעים מהסוג ששווה לכל אחד לאחסן במאגר הזיכרון ולשמר לנצח. את העוצמה של מה שאפשר להשיג כשמיליון אנשים מתאגדים סביב מטרה אחת, בשורה לימים שיוכלו לבוא.

* * *

הרב מיכאל שץ עשה את דרכו בין הקהל ההולך ומצטמצם דרך קבוצות אנשים המנסות להתברך מפי גדולי ישראל. הוא חלף על פני שוטרים שחייכו בסלחנות אל הקהל שלא גרם להם שום טרחה. הרעיון שהנץ במוחו ביום הקודם משך אותו כבעבותות חזרה אל עברו, אל זמן שבו היו חייו פשוטים ומלאי סיפוק. הבניין הישן סמוך לרחוב שמואל הנביא קרא לו אליו, רומז לעברו בזרועות ישנות ודהויות מרוב ימים, ובכתלים שלא טעמו טעם צביעה מזה זמן רב.

הישיבה שלו.

המקום שבו נפרד מרוג'ר לפני שנים רבות כל כך.

השאלה ריחפה במוחו; האם הכל נשאר כפי שהיה למשך שנים רבות כל כך?

האם יש סיכוי כלשהו שהכול נותר כפי שהניח אותו?

ידיו כוסו בזיעה והוא מחה אותן במכנסיו. הוא העיף מבט על דמותו במראה של מכונית שחנתה בשולי הדרך. זקנו כבר כמעט האפיר, קמטים רבים בפניו, חוויות חיים רבות נשקפות מעיניו. כן, השיב לדמותו בהנהון, אלה עיניים של מישהו שחי באמת.

הוא פנה בעיקול הרחוב לרחוב שבו ממוקמת הישיבה ונשם נשימה עמוקה. הגיע הזמן לעמוד אל מול העבר.

* * *

רוג'ר שץ הוביל את צוותו בינות לקהל. בזמן שהלכו צילמו והסריטו ללא הרף. האנשים באמריקה יאהבו לשמוע ולראות את המחזה. הם יתמוגגו על כל הסיפור כמו על גביע גלידה מתוק. מבחינתם השליחות שלו זהה למשימת צילום ילידים ביערות אפריקה.

אבל ה'ילידים' האלה הם בני עמו.

דקירה קטנה של חרטה הזדחלה ללבו.

"אולי היית פזיז מדי לפני שנים רבות…?" שאל את עצמו.

הוא נזכר בספר שהושיט לו מייק כשנפרדו (לא) לשלום.

"קח אותו בבקשה", מייק התחנן אליו, אך הוא הניע ראשו לסירוב. מייק לא הירפה. הוא הושיט לאחיו את הספר, בתחינה שיואיל לקבל את מתנתו ואת אהבתו.

"השתמש בו, רוג', פתח אותו, קרא בו", הוא הפציר בו.

"מה זה בכלל?" הוא צעק בכעס.

"ספר תהילים".

"מה זה ספר תהילים?".

"מילים שילוו אותך בזמנים קשים. תראה, יש כאן תרגום לאנגלית".

באי רצון הוא נטל את הספר, תחבו לתחתית תרמילו והשליך אותו לארון כשהגיע לביתו. למען האמת, אפילו לא זכר אותו כל אותן שנים. רק כאשר ארז את חפציו לקראת הנסיעה לישראל ומטר של זיכרונות הלם בו, הלך לחפש אותו. בדחף של רגע, החליט לקחת אותו למסע.

כעת הושיט ידו לתיקו. היה לספר מגע כשל ספר חדש, למרות כל השנים שעברו עליו. הם הגיעו לרכבים שהמתינו להם ברחוב צדדי.

"לאן נוסעים, רוג?" שאל הנהג.

"למזרח ירושלים. למלון".

לפתע חש רוג'ר שץ עייף כפי שלא היה מעודו. הוא עצם את עיניו ונרדם.

'אמן' של מיליון יהודים מהדהד במוחו כמו מנגינה של שיר ששכח מזמן.

* * *

הטנדר שנשא את הכיתוב PRESS פנה מרחוב שמואל הנביא לכיוון מזרח ירושלים. השמש נטתה לשקוע. משב רוח נעים הסתנן מבעד לחלון ורוג'ר פקח את עיניו.

"כמעט מגיעים", אמר הנהג, תוך שהוא מנסה לעקוף מונית שעמדה באמצע הכביש. לרוע מזלם, נהג המונית, שלא הבחין בהם מבעד למראה האחורית, בחר גם הוא להתקדם באותו רגע ממש. ברגע הבא נשמעה חריקת בלמים מחרישת אוזניים. הטנדר והמונית היטלטלו והתנגשו לקול ניפוץ שמשות מצמרר. תוך רגעים ספורים יצאו שני הנהגים אל הכביש, מחליפים ביניהם קריאות נזעמות.

רוג'ר ואנשי הצוות עמדו תוהים ונבוכים על המדרכה, ליד בניין ישן שנדמה כי לא שינה את פניו כבר שישים וחמש שנים.

רוג'ר שפשף את עיניו, הפנה את ראשו לאחוריו, ומצא את עצמו עומד פנים מול פנים אל דמות מראה של עצמו.

* * *

מיכאל שץ נעץ עיניים נדהמות באדם שצץ מולו, העתק מדויק של האח שלא ראה מזה עשרים שנה.

הוא מצמץ בעיניו פעם ופעמיים. אחיו עדיין עמד מולו.

"רוג'ר?" הוא לחש.

הצלמים, שחשו שמשהו יוצא דופן מתרחש לנגד עיניהם, הפעילו את המצלמות והחלו להסריט. לסקופ הזה הם יקראו בשם 'צעדת המיליון, או איחוד שני האחים?'

מיכאל הושיט את ידו ורוג'ר תפס בה כטובע הנאחז בקש.

"מייק, זה באמת אתה?".

מיכאל הנהן, דמעות מטשטשות את שדה ראייתו. ברגע הבא נפלו זה על כתפיו של זה, אינם מסוגלים לעכל את גודל הנס.

"זה כמו סרט, מייק", התפעל רוג'ר. "במשך כל היום עמדתי על גג בניין והבטתי במיליון האנשים, וכל אותה עת חשבתי לעצמי, 'מעניין אם גם אחי נמצא ביניהם?'".

"גם אני חשבתי עליך היום", השיב מיכאל, "עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליך. לכן הייתי מוכרח לבוא לכאן עכשיו".

"מה יש כאן?" תהה רוג'ר.

מיכאל החווה לעבר בניין הישיבה שמאחוריהם. "כאן הכל התחיל. לפני שנים רבות כל כך. השארתי כאן משהו, והרגשתי שהיום הגיע זמן לבוא לראות אם הוא נשאר".

רוג'ר נעץ מבט באחיו.

"גם לי יש משהו בשבילך", אמר לבסוף. הוא הושיט יד לכיסו והוציא את ספר התהילים.

"זוכר את זה?".

מיכאל בהה בתהילים רגע ארוך.

"אני לא מאמין ששמרת עליו לאורך כל השנים!".

"אני יודע".

"כעסת עלי כל כך!".

רוג'ר הנהן. "יותר משכעסתי אי פעם בחיי!".

צוות הצלמים המשיכו להסריט. איזו דרמה אנושית מרתקת!

"קח" אמר רוג'ר והושיט את ספר התהילים לאחיו. מיכאל עירסל אותו בידיו כאילו היה תינוק ואחר הכניסו לכיס חליפתו.

"בוא אתי", אמר מיכאל, ורוג'ר הלך אחריו במעלה המדרגות לתוך בניין הישיבה. צוות הצלמים הלך בעקבותיהם והסריט כל פסיעה. הם חלפו במסדרונות, חלפו על פני לומדים בחולצות לבנות ומכנסים כהים, ויצאו לחצר מוצלת שבה ישבו ארבעה נערים מתחת עץ וצחקו ביחד.

מיכאל נעצר לרגע, בוחן את סביבתו.

"כאן", אמר לעצמו לבסוף, מצביע על הדלת המובילה לחדרי הפנימייה. הם נראו קבוצה ססגונית להפליא. הוא בחליפה והם בג'ינס. הוא בלבוש כהה והם בכל צבעי הקשת. הם נכנסו לפנימיה, חלפו על פני מספר דלתות ועלו במדרגות.

"הגענו", אמר מיכאל לאחיו, התנשם נשימה עמוקה ונקש בדלת.

הדלת נפתחה באחת. בחור ישיבה עמד בפתח.

"כן?" עיניו התרחבו בפליאה למראה הקבוצה שהתאספה בפתח חדרו. הוא הביט על שני האנשים שהיו נראים כתאומים לולי הזקן שהבדיל ביניהם ועל צוות הצלמים שעדיין עסקו בהסרטה.

"מה קורה כאן? זאת מהתלה או מה?".

רוג'ר מצא לפתע את קולו. "שום בדיחה", השיב בקול סמכותי של עיתונאי, "אנחנו צריכים בבקשה להיכנס".

הבחור זז הצדה, תוהה כיצד לפרש את הדברים.

הם נכנסו, והדרמה האמיתית רק התחילה.

* * *

מיכאל ניגש אל המיטה שבפינת החדר. הוא הרחיק את המיטה מהקיר ורכן לרצפה. אף אחד לא ההין לנשום. מה הוא עושה? האם יצא מדעתו?

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע..". מיכאל ספר את האריחים שעל הקיר. צוות הצלמים הסריטו כל ניע.

הוא העביר את אצבעותיו על קצות האריח החמישי ומשך אותו החוצה בעדינות. האריח השתחרר, ומאחוריו התגלה מרווח בקיר. מיכאל השחיל את ידו אל תוך המרווח והחל למשש… לחפש ולחפש אחר אוצר עלום. צוות הצלמים כמעט עצרו את נשימתם כשהסריטו את דמותו המחפשת נואשות.

"מצאתי", צעק פתאום, כשגילו אצבעותיו את העצם המבוקש בתוך הסדק.

כשנעמד על רגליו, היו בגדיו מכוסים באבק ופניו לבנות מפיסות טיח שנשרו מאחורי המיטה. בידו אחז מעטפה עטופה בשקית ניילון מתפוררת.

"מה זה, מייק?" שאל רוג'ר את אחיו.

"מכתב שכתבתי לעצמי". ואחרי שתיקה קצרה, "ולך".

"מתי כתבת אותו?" צליל מוזר השתרבב לקולו של רוג'ר.

"לילה לפני החתונה שלי. אני לא מאמין שהמכתב עדיין נמצא כאן".

מיכאל פתח את המעטפה באצבעות רועדות. המעטפה הישנה התפוררה למגע ידו, והוא פתח אותה והוציא ממנה פיסת נייר.

הצלמים לא החמיצו שום תנועה.

שני האחים הרכינו ראשים אל המכתב שנכתב לפני קרוב לשלושים שנה.

כאילו מתוך חלום קרא מיכאל את המילים באוזני אחיו, כמו מסר מתוך בקבוק שצף על פני המים, והגיע לאי נידח, עד שגילה אותו ניצול בודד.

ציטוט:

"מכתב לעצמי שאקרא בשלב מסוים בעתיד,

מחר אני מתחתן. חלומי מתגשם. חנה דליה היא כל מה שרציתי ויותר מכך. אני מאושר כל כך. הורי יגיעו מחר. גם דודים ובני דודים.

רק אדם אחד חסר. החשוב מכולם. חברי היקר ביותר, אחי, רוג. אני מתגעגע אליו כל כך… אני מתגעגע אליו בכל לבי. איני מאמין שחלף זמן רב כל כך מאז שנסעתי לחתונה שלו… הוא סירב לדבר אתי, ואפילו נמנע מלהסתכל לעברי.

רוג'ר לא יכול היה שלא להבחין בכתמי הדמעות שהכתימו את הדף.

"בקרבנו פועם לב אחד, אנחנו נפש אחת בשני גופים. האם שכח את החיים שהיו לנו יחד? את משחקי הכדור ששיחקנו בפארק, את השיט המשותף באגם, את סופי השבוע עם בני משפחתנו בהרים, את הסודות שלחשנו, את עומק הידידות בינינו. האם הוא חושב שמאז שחזרתי בתשובה נעשיתי אדם אחר? עכשיו אני מאמין בד' ואני גם אותו אח שכה אהב.

"איני מאמין שהאדם החשוב לי מכל לא יהיה לצדי מתחת החופה מחר. אבל לא משנה מה יהיה, ולא משנה מה יקרה בחיי, דבר אחד אני יודע. אנחנו עוד נשוב להיות אחים, בדרך שד' יכוון… אולי אעלה על מטוס, אסע אל ביתו של אחי, אתפוס בידו ואספר לו כמה אני אוהב אותו, כמה הוא יקר לי.

יהיה אשר יהיה, אהבתי אליו לא תדעך. כעת אכניס את המכתב לחריץ שמאחורי האריח ואשוב הנה בעתיד. אני מקווה שעד אז כבר נשלים בינינו. אך אם הדבר לא יקרה, אעלה ביום שלמחרת על מטוס, אמצא את אחי ואומר לו שאני אוהב אותו.

מייק שץ".

* * *

הם הביטו זה בזה, דמעות זולגות במורד לחייהם בלי בושה. שני אחים, ועוד מליון אחים שעושים דרכם הביתה.

"לא היית צריך לבוא בסופו של דבר", אמר רוג'ר לאחיו.

"התכוונתי לטוס אליך מחר", השיב מיכאל.

"באמת?!" נדהם רוג'ר.

"באמת".

מיכאל הושיט יד לכיסו והוציא כרטיס טיסה. "כבר הזמנתי טיסה והייתי מוכן לדרך. כנראה שלא אצטרך לנסוע".

"כנראה".

הם התחבקו. מיכאל הכניס את כרטיס הטיסה לספר התהילים והחזירו לאחיו.

"אבל אולי כן אבוא אתך, רק כדי לפגוש את משפחתך".

"אשמח מאוד", ענה רוג'ר בכנות.

"תעשה לי טובה", ביקש מיכאל מאחיו, חברו היקר ששב אליו, "כשתהיה לך הזדמנות, תקדיש רגע אחד ותקרא מספר התהילים שמסרתי לך, בסדר?".

"עשינו עסק", אישר רוג'ר.

הוא שלח את אנשי הצוות חזרה לבית המלון והצטרף אל מיכאל לביתו שבדרום להכיר את בני משפחתו. הצלמים היו רוצים להמשיך ולהסריט את האיחוד המשפחתי, אך הוא סירב בתוקף.

"יש דברים אישיים מדי אפילו לאדם כמוני" סנט בהם העתונאי שהתרכך.

הוא הביט באנשי ציוותו שעצרו מונית ויצאו לדרכם, ואחר כך הצטרף אל אחיו. שני אחים שהתאחדו נסעו הביתה… כפי שהיה מאז ומעולם. כפי שרוג'ר קיווה שיחזור ויהיה.

וירושלים? לירושלים המאחדת יש זמן וסבלנות ואהבה, לכל מי ששב.

השם יתברך לא חייב לך כלום!!!

מונולוג.

שלום לך ר' קובי לוי

הבטתי על שלושה קלסרים עבים גדושי מסמכים ומכתבים, ובהם הדיאגנוזה הרפואית המוחצת. "לעולם תהיי עקרה". כולם כאן, פרופסורים, מומחים מן הארץ והעולם, מי לא? חוות הדעת שלהם שוכנות אחר כבוד מתוייקות לפי תאריכים כרונולוגים, בקלסרים הללו המתעדים טיפולים ונסיונות שלא צלחו. עשר שנות נישואין, ואין יבבה של תינוק, על פי הטבע – הם אומרים – אין סיכוי.

השעה עשר בלילה, האברך שלי סעד פת ערבית והלך לישון. אני לבד במטבח, תוהה ושבורה.

הלילה הוא ליל נישואינו העשירי…

כן, אני מודה לקב"ה שזיכה אותי בבעל אברך ירא אלוקים מרבים, עדין נפש ובעל רגישות נדירה, שאפילו לא השמיע צלילון של טרוניה, לא שביב של אכזבה, ואף ולא גרגיר אבק של ייאוש.

אבל הבית ריק משמחת ילדים, ואין בכתלים קישקושי צבעים, ואף קובית משחק או צעצוע לא נחבאים מתחת למיטה או מאחורי הדלת.

אישה עקרה.

שמעתי שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את אשתו אחרי 10 שנות נישואין… לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא משותפת, והוא לא יצער אותי לעולם!!! אבל הצער שלי לא מניח לי, אני טרודה. נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה. מעגל שאין לו סוף.

עיינתי בתפילות תשעה באב. השכינה שבגלות משולה לאשה עקרה, אבל עקרות מסוג אחר, ציטוט "נחם השם אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאשה עקרה לא ילדה…".

אלא שיש הבדל גדול ביני לבין השכינה הסובלת. לה יש ילדים שפשעו ואבדו לה, אבל הם עוד ישובו, תחושתה כאשה עקרה, אבל יש לה תקווה, שתתגשם. ואני? מה אני.

שכנה שנכנסה לא שאלה מדוע אני בוכה, היא הכירה את הסיפור. לפתע ניצנץ רעיון במוחי. חייגתי לנהג מונית חרדי המוכר לנו וביקשתי שיגיע. שכנתי שמחה להתלוות אלי, לנחמני מעט.

"בבקשה לאן נוסעים?" שאל הנהג, קח אותנו לרב הכי צדיק בירושלים, בקשתי, והמתן לנו כמה דקות.

"בשמחה", השיבני "נוסעים מכאן 7 דקות דרומה לשכונת שערי חסד, ותכנסו לביתו של גדול הדור הרב הגאון שלמה זלמן אויערבעך".

חורף. גשמי זעף ברקים ורעמים ליוו את המונית בדרכה, ובתוכה נהג טוב לב, ידידה מתפללת, ונשמה מיוסרת. הגענו.

דפקתי בעדינות על הדלת. הרב פתח, ומי שהכירו הוקסם מהארת-פניו הלבבית.

"מה אוכל לעזור שאל?".

סיפרתי על בעלי הצדיק, על שלום הבית, ואז פרצתי בבכי גדול. עשר שנות נישואין, ללא ילדים, והרופאים אמרו: אין סיכוי. והבכי שוטף כנהר מתגלגל… וליבי מנסה לקושש שברי תקווה וחלקי ישועה. אם בכלל. והלילה ליל נישואינו העשירי… כאמור.

כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים מחד, ומופלאים מאידך, מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו אש ומים המשמשים בערבוביה אל-טבעית.

"אני מאד מצטער בשבילך", אמר בלחש בעיניים מזדהות, ואז הגביה מעט קולו והוסיף "אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים… הוא לא חייב לתת בריאות, ולא חייב לתת פרנסה, או בית או משפחה…" ובקול תקיף וחד סיכם את דבריו "הקב"ה לא חייב!!!!".

אני אשה פשוטה, חשבתי לתומי שאשמע ממנו דברי נחמה, עידוד, שהקב"ה רחמן ועוד אזכה לישועה ואולי יתן לי ברכה מיוחדת בצרוף סגולה, משהו אופטימי, והנה אני שומעת "הקב"ה לא חייב לך ילדים!!!" הסתחררתי, עולם חשך בעדי לרגע, אבל הרב המיוחד הזה לא הטיף לי מוסר, הוא פשוט מילא אותי במסר מכונן.

לפתע חשתי חמימות פנימית, של גילוי שמיימי, כואב, שורף את הלב אבל אמיתי. הכי אמיתי שיש. השתררה דממה, הבנתי שאין לו מה להוסיף לי, וכנראה זו גזירה שעלי לקבל באהבה.

הסתובבתי לצאת "תודה כבוד הרב" מילמלתי. עשיתי צעד קטן החוצה ופתאום שמעתי מילה "אבל". הוא אמר "אבל".

הפנייתי ראשי לעברו, וחשה כמו צבייה לכודה שמוצאת פתע מילוט מן המצודה, והנה חייה כבר לא תלויים לה מנגד.

ומכאן ואילך שמעתי את המשפט הכל כך פשוט, אבל כה עצום ובונה ומטלטל לבבות "אבל דעי לך, שאם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, אז מהשמיים יעשו איתך מה שלא חייבים לך. כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומידה כנגד מידה לא בטלה…".

החילותי לשנן את המשפט הזה, מדקדקת במילותיו כמו בקריאת שמע, "אם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, מן השמים יעשו איתך מה שלא חייבים לך".

אמרתי "תודה רבה", וירדתי במדרגות בוכה מאושר.

קיבלתי הרגע פרספקטיבה לכל החיים שחדרה לכל כדורית בדמי.

יצאתי אל הגשם והחשיכה, הבטתי בשחקים ולחשתי "הקב"ה, הבנתי הכל, אני בתך האוהבת מבטיחה לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש לחיות ולעופות, לכל בריותיך, גם אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי לילדיך. אני אעשה המון למענם, גם אם אינני חייבת…".

 

פרק ב'

נכנסתי לדירתי הקטנה מאושרת מן הגילוי ואז גמלה החלטה בליבי. מחר אלך לבית היולדות ואעזור ליולדות. הן חלשות וזקוקות לסיעוד.

קניתי כמה מתנות והפתעות והלכתי לשמח אותן. הן באמת שמחו בנוכחותי  אבל אחרי מספר שבועות הבנתי שכאן לא בדיוק צריכים אותי. מחלקת יולדות היא מחלקה שמחה, יש תינוק אז יש ברית מילה, יש בת אז יש אור נוסף, יש בני משפחה, מתנות, ובסך הכל היולדות מאושרות… החלטתי להפנות את מרצי הוני ואוני למחלקה הכי… הכי… אונקולוגיה.

קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים. ופלות, וחלווה וקוקוס ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות וחטיפים, עם מפיונים מרהיבים והכל ארזתי בסלסלות מתוקות ובעיצוב ססגוני ומשובב עין. התחלתי לעבור מאחת לאחת, ממיטה למיטה בחיוך במאור פנים כשאני אוחזת את עגלת הנירוסטה, שאף היא מעוצבת בשלל צלופנים וניירות מרשרשים, תענוג לעין, לחך, וללב. לעשות כרצון איש ואשה, שבשעות הקשות הללו בוודאי ובוודאי שכל גילוי של מתיקות והארת-פנים הוא נכס נצחי עבורם, וגם בעבורי, שכן מצוות ביקור חולים, כידוע אין לה שיעור, ומי גדול מבקרי החולים? הקב"ה שסעד את אברהם אבינו.

השקעתי במצווה הזו את הלב הנשמה הכוח והכסף. התאהבתי בחסד הזה, וכל חיוך קטנטן של מבריאה, שובב את נפשי. ריבונו של עולם, הרי שכינה שורה למעלה ממראשותיו של חולה, ובוודאי שהמבריאים הללו הם צדיקים אמיתיים שאינם בועטים ביסורים, ולכן ברכתם ראוייה שתתקיים.

ביקשתי שיברכוני והן ברכוני בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני ראוייה לה.

אחרי שנה נולד לנו – במזל טוב – בן.

אחרי ארבע שנים נוספות קיבלנו מתנה נוספת מהקב"ה שלא חייב לנו ילדים, עוד תאומות מקסימות.

אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני חייבת. חיי סובבים סביב המתקת חייהם של האנשים והנשים הללו שנמצאים שם בקומה השביעית ובחסדי השי"ת יבריאו. מדי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה ועם בנותי, (כשהן בחופשה מן הלימודים) אנו מחלקות מאות סלסלות מתוקות, שממתקות חיים.

חצי טון ממתקים בחודש!!! למען בניו ובנותיו של מלך מלכי המלכים, שדורש מעמנו להיטיב עם הזולת, גם מבלי לקבל שכר, גם מבלי לייחס את מה שקיבלנו ממנו, ביחס ישיר למה שנתנו מעצמנו לאחרים.

כמו שהבנת, כבר חלפו שנים רבות מאז. לפני ארבעה חודשים חיתנו את בני בכורי, שהוא תלמיד חכם גדול, ובחתונתו שימחוני – בין השאר – מאות רבות של רופאים אנשי  צוות, חולים שהבריאו ובני משפחות של חולים שנפטרו.

רציתי לספר לך שראיתי הרבה פרידות בחיי, אתה כבר מבין… חוויתי המון תודות מכאלה על ערש דווי, שקובית שוקולד בלשונם גרמה להם אושר עצום, שאינני יכולה לתארו.

ההסתכלות שלי על חיינו עלי אדמות מאד אופטימית, מאד שמחה, ולא אגואיסטית. אינני אשה עשירה, בעלי אברך שלא מקבל מילגה והממתקים שאני משיגה מכספי ומתורמים עולים לי במאמץ רב. אבל הכל שווה. כי במידה עצומה אני חשה שהאושר שלי מקורו בעובדה שאני עושה לזולת מה שאני לא חייבת, אבל עכשיו זה כה הדוק בשיגרת חיי, עד שזה הפך למחוייבות ממכרת ממש.

אני מאד מקווה שבמילים הללו, יהיה קורט של צידה לדרך לקוראיך החשובים.

 

פרי קטן מאחורי הסיפור

הגב' מרים גבאי מתגוררת עם בני משפחתה בדירה קטנטונת בשכונה חשובה בירושלים, ביתה פתוח, הפקר לכלל. בצפיפות ראוייה להערכה תמצאו שם המון שקיות וקרטונים של ממתקים, אותן היא אורזת בסלסלות אסתטיות ויוצאת לדרך מדי יום שני לבית המבריאים. 20 שנים פעלה ב"שערי צדק" ובשנה האחרונה מפעל החסד שלה הועבר להדסה עין כרם, "מכון שרת" נעה בין שמונה קומות של מבקשי ישועה ורפואה ומייצרת חיוכים, מתיקות ושמחת-חיים למי שכה זקוק לה.

מבין מאות הסיפורים שכתבתי עד כה בעשור האחרון, הסיפור הזה, הפשוט לכאורה כבש את ליבי, והרבה משפטים שנאמרו, עידנתי, קיצרתי, העלמתי מפני רגישותם של דברים.

כתבתי המחאה לרכישת ממתקים כדי להיות שותף בחסד הכל כך מיוחד שהפך למפעל חיים, לאשה שזכתה שהגאון הגדול הרב ש.ז. אויערבך זצוק"ל אמר לה: "הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים", ולאמיתו של דבר, היא זכתה לאלפי אלפי ילדים וילדות שזכו להטבה הנעלה שלה.

אגב, מי שירצה לסייע בעדה, ולהיוושע בעזרת השם, שיתקשר ל- 054-4146190.

ישועות רבות ומדהימות צפויות לכם, על ידי שותפות במפעל המופלא הזה.

התקבלתי לתפקיד 'המשוגע בסרט'

נולדתי בירושלים לפני כ- 40 שנה, אך לא גרתי שם הרבה זמן, בהיותי בגיל שנה וחצי הוריי התגרשו, אבי גידל אותי ואת אחי הקטן ממני, כשנה בערך. בגיל 10 הועברנו לפנימייה, בגיל 12 עברתי לקיבוץ, וחייתי חיי קיבוץ עד כשנתיים לאחר השחרור משירות קרבי בצה"ל. אחר כך טיול באפריקה ומשם לניו יורק, שם חזרתי בתשובה. לאחר כשנה התחתנתי, כמה חודשים אחר-כך עלינו לארץ לירושלים, עד עתה, ברוך ה'.

הסיפור שלי מחזיר אותי לתקופה אחרי השחרור מצה"ל, עבדתי אז בחקלאות בקיבוץ. חיפשתי בינתיים משהו יותר רווחי בכדי להרוויח כסף גדול לטיול בחו"ל, ומודעה בעיתון עניינה אותי "מחפשים שחקנים לסרט".

קבעו לי ראיון, בחנו אותי והציעו כמה תפקידים שנותרו פנויים. קראתי את התסריט וביקשתי להיות הנהג מונית שאמור לעשות כמה נסיעות לאיזו זקנה, מאחר שיש לי כבר רישיון לטרקטור מגיל 16, ובגיל 18 עשיתי רישיון למשאית, וכמה שנים נהגתי על ג'יפ, ואני נהג מעולה.

שוב, עשו לי כמה מבחנים ופגישות עם במאים לסוגיהם השונים, ואחרי שבועיים קיבלתי תשובה חיובית.

באתי לפגישה נוספת, שם הודיעו לי שלפי המבחנים והמומחים, אני מתאים לתפקיד ה"משוגע" שבסרט, ואילו לשאר התפקידים מצאו שחקנים מתאימים יותר. לדבריהם: "לתפקיד הנהג אתה בכלל לא מתאים, מאחר שנהג צריך להיות חברותי, חייכן, ואתה טיפוס קשוח לגמרי, לכן אתה מתאים להיות ה"משוגע". נו מילא.

סיפרו לי מה אמור לעשות ה"משוגע": "בסך הכל 5 פעמים מופיע המשוגע בסרט, כל פעם כ- 3 דקות בסך הכל, בזמן שהנהג מונית ממתין לזקנה שתרד מביתה ותיכנס למונית, יהיו כמה ילדים ונערים שיצחקו עליך, יאמרו כמה מילות גנאי וכדומה, גם ישליכו לכיוון שלך חפצים מהאשפה, וזהו זה".

בקשר לשכר, הוא השני בגודלו, הראשון בשכרו הוא כוכב הסרט, וה"משוגע" הוא השני בשכרו, למה? כי זה תפקיד קשה, לכן מתחשבים במי שמשחק את התפקיד הזה" כך הסביר לי המפיק.

הסכמתי. חתמנו על חוזה, בו מופיע סעיף שאי אפשר לאחד מן הצדדים לחזור בו מאז שההסרטות מתחילות, אם המעסיק חוזר בו – אזי ישלם שכר מלא לשכיר, ואם השכיר (אני) חוזר מההתחייבות – אזי אקבל קנס כספי של 20,000 $, מאחר שצפויים נזקים כבדים עד שימצאו מחליף ויוצרכו להסריט את כל הסצנות של המשוגע שוב.

למדתי בעל-פה את מעט המשפטים שהייתי צריך לומר, ואז הגיע זמן ההסרטות. הגעתי למקום, היו שם הבמאי, התסריטאי, השחקנים, מאפרים, וכאלה שתפקידם להלביש, סבלים שמכינים את התפאורה, בקיצור הכל מכל כל.

התחלנו עם החזרות.

אחר כמה ימים, הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, לא יכולתי לסבול יותר את התפקיד הזה!!! נמאס לי, ממש נמאס לי שצוחקים עליי הילדים האלה, זורקים עליי זבל, יורקים, מנבלים את הפה במילות גנאי, ומן הצד עוברים ושבים כל מיני אנשים ולאף אחד לא איכפת, ויש כאלה שמעודדים.

די אני כבר לא יכול יותר!!! התפקעתי מכעס.

ר' לוי, בטח תגיד לי, תגיד באמת השתגעת?! זה בסך הכל סרט!!!

ואני אשיב לך: כן, בסך הכל סרט, אבל בוא נראה אותך! נלביש אותך עם בגדים של משוגע, איפור של משוגע, נכניס לך לפה משפטים של משוגע, אחרי שבחנו אותך קודם ונמצאת מתאים לתפקיד ביותר. גם אלה שמשחקים מולך, נמצאו מתאימים ביותר לתפקיד שלהם, ואחרי שהלבישו ואיפרו אותם בדיוק כמו שצריך, ושמים להם את המשפטים הכי נכונים, ויש את כל התפאורה מסביב בדיוק כמו שצריך. תגיד לי, זה סרט??? הרי כל העניין של סרט זה להכניס את הצופה ולשאוב אותו ולשכנעו כאילו זו מציאות – לא?! אתה חושב באמת שהשחקן מרגיש בסרט? אם הוא באמת שחקן טוב מאוד, הוא מרגיש חי במציאות!!! אם הסרט באמת טוב, אזי הצופה ממש מרגיש את עצמו מזדהה עם השחקנים, לפעמים בוכה ולפעמים צוחק, לפעמים כועס, נכון! למה? בסה"כ סרט, אלא  מה, סרט טוב נותן הרגשה של מציאות!

הלכתי לאחראים, והודעתי להם: "אני לא יכול יותר, מספיק עם זה, אני לא בנוי לתפקיד הזה, בכלל לא, די, גמרנו, אני פורש".

והם טענו בדיוק כמוך: "תגיד השתגעת? זה רק סרט. עוד כמה צילומים וגומרים עם העניין הזה, שבועיים שלושה, אל תיקח ללב, רק סרט".

ואני בשלי: "תקשיבו, אני גמור, אני באמת אהפוך להיות משוגע עוד מעט! אני מתפטר! לא עומד מול ההקנטות של הילדים, לא מסוגל שזורקים עלי פחיות בירה. לא מסוגל!!!".

"אבל יש חוזה, זוכר? חתמת על חוזה שאתה לא עוזב באמצע! אחרת צפוי לך קנס גדול". לא רציתי לשלם את הסכום הגדול הזה, לכן החלטתי להמשיך ונראה מה יהיו התוצאות.

ביום שלמחרת באמצע ההסרטה, פשוט יצאתי למרדף אחרי הילדים האלה, מנסה לתפוס אותם ולהכות בהם מכות נאמנות. קמה מהומה, עד שהצליחו לתפוס אותי בחוזקה, נתנו לי לשתות ולהירגע.

"אמרתי לכם, בסוף אני אשתגע באמת". זה עדיין לא שכנע אותם, את הצילומים לאותו היום הפסיקו, וחידשו אותם למחרת.

למחרת העצבים שלי היו הרבה יותר קצרים, כבר אחרי דקה פתחתי בריצה אחרי הילדים וכל השחקנים אחרי, אני מנסה לתפוס את הילדים, והשחקנים מנסים לתפוס אותי. לבסוף האחראים הבינו שאין מנוס, כי אני לא אתפטר מרצוני משום אימת הקנס, ומאידך אי אפשר לעבוד כך, לכן הסכמנו שאני יוצא חלק. עד כאן.

* * *

אם תרצה או לא, יש נמשל לעלילה שעברה עלי.

כידוע העולם הזה הוא פרי "מחשבה" של הבורא, הכל כאן מתקיים כל רגע ממחשבה נוספת שהבורא מייצר. כל רגע הוא בריאה חדשה פרי "דמיונו" של הבורא.

מובא בספרו של רבי אברהם אזולאי, סבו של מרן החיד"א, כי לפני שהנשמה יורדת לעולם הזה, מראים לה מה מתרחש עימה בעולם הזה, מי יהיו ההורים, מי האחים, מי הבן זוג, מי החברים, איך יראה הגוף שבה היא תיכנס, איזה סוג חיים יהיו לה, עוני עושר, בריאות ייסורים, הכל מראים לה.

שואלים אותה: "את מעוניינת בתפקיד הזה? זה התיקון שלך בגלגול הזה, אם תמלאי את התפקיד כראוי – צפוי לך שכר גדול, אם תפרי את החוזה – צפוי לך עונש".

הנשמה מחליטה לקבל עליה את התפקיד ולרדת לארץ, וכמותה כל הנשמות שבאות לעולם מקבלות עליהן את תפקידן בסרטו של בורא עולם פרי מחשבתו.

התפקיד נבחר לכל נשמה בקפידה נפלאה של הבורא. חשוב לציין שבעת שהנשמה נמצאת בעולם, במשחקה, ומסביבה כל "השחקנים" – הנשמות, וכולם מלובשים ומאופרים בשלמות, ולכולם יש את המשפטים הנכונים לאותה הסצינה, ויש תנאים ותפאורה ממש מתאימים. היא לא מרגישה שהיא בסרט בכלל. הכל נראה לה מציאות אמיתית ממש.

וכאשר מגיעים הרגעים הקשים בסרט, אין כוח לאדם לשחק, הוא רוצה להרים את הידיים ולומר "לא משחקים, שברו את הכלים". הכלים נשברים, כן "הכלים" נשברים, הסרט כל כך אמיתי, כל כך מרגש, בין לטוב ובין למוטב, פעמים שמחים ופעמים בוכים, פעמים מרוויחים ופעמים מפסידים, והכל כל כך אמיתי.

ריבונו של עולם, אתה הרי הבמאי והתסריטאי הכי מוצלח שבעולם, זה פשוט ברור שניפול מהסרט למציאות. ואך על פי שמידי פעם מזכירים לנו 'היי זה רק סרט, לא לקחת ללב, בסוף הסרט הכל טוב, יש הפי אנד', אבל אנחנו לא רוצים לראות את הסוף. למה? כי הסצנות משפיעות חזק, ולא רוצים להפר את החוזה. אבל אי אפשר להפר ממש את החוזה. אלא שאנו סוטים מהתפקיד בין במחשבה בין בדיבור ובין במעשה, וחלילה רוצים לעשות את היפך רצון הבורא, ובל נשכח! הוא הבמאי הוא התסריטאי, הוא המאפר, הוא המלביש הוא הכל.

נכון, יש כאלה שמצליחים לעשות את התפקיד שלהם באופן יוצא מן הכלל, אלה הצדיקים והצדיקות ההולכים בינינו. יש כאלה שסוטים קצת מהתפקיד, ויש כאלה שסוטים יותר.

לצערי אני חוזר וסוטה מהתפקיד עם הבורא שוב ושוב, אני מבין בשכל הקטן שלי שזה רק סרט, שאני רק בתפקיד כזה או אחר, שמסביבי כולם שחקנים, שחקנים טובים מאוד, אבל ברגש אני מרגיש מציאות, בלב אני לא זוכר שיש במאי, שיש שחקנים, שהכל כאן תפאורה חולפת. לצערי!

אבל אולי מישהו יוכל לנצל את המשל והנמשל, להתחזק ממנו, ואולי בדרך אגב זה ישפיע גם עליי, שאני אתחזק בתפקיד, לא לקחת את התפקיד ללב.

בעל התניא כותב בפרק מ"א: "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

אחרי שכבר הסכמנו לתפקיד שלנו קודם ירידת הנשמה לעולם, והיינו ועשינו כל מיני עבודות עבד, אזי צריך לעשות זאת בשמחה ובלי שום סטייה, על ידי קבלת מלכותו עלינו, בין אם יש כסף בין אם אין, בין אם יש בריאות ובין אם אין, בין אם יש תורה ומצוות בין אם אין, בין מליון סוגים של בין אם יש, ובין אם אין. הלוואי ואזכה.

נכון שהמשל והנמשל הם לא בדיוק אחד על אחד, כך זה בדרך כלל, אבל ר' לוי תפוס את הרעיון, ואם הוא ראוי לפרסום אשמח שתפרסמו.

כינו אותם "דה-ביג איגלס" הנשרים הגדולים.

פרק א'

…כינו אותם בתואר "דה-ביג איגלס". הנשרים הגדולים.

מדובר היה בחמישה טייסים שנולדו בארה"ב בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, אשר הוכשרו – עקב כשרונותיהם ויכולותיהם – להטיס מטוסי-קרב בצבא האמריקני, ושימשו כחוד חנית בהתקפות על הרייך הנאצי.

מפקד הטייסת שלהם סטיבן מרקיורי היה מתפאר בחמשת הטייסים היהודים המבריקים שלו, שהפכו לגאוות חיל האוויר האמריקני, אשר אומנם היה בחיתוליו, אך גאוותו שחקים.

"חמשת האיגלס שלי, הם וירטואוזים מן המעלה הראשונה" הנהן מרקיורי בראשו בהביטו לעבר השמים בעת שהחמישיה – בלוליינות מפליאה – תירגלו ביצועי הפצצה מגובה נמוך וקרבות אוויר זה כנגד זה, אשר לעתיד ישמשו כמורשת קרב לדור הבא של הטייסים של הצבא הגדול בעולם.

הם נפגשו בקורס הטייס לראשונה.

כל אחד הגיע ממקום אחר מן היבשת הענקית. לאונרד ריבר מסן פרנציסקו, ג'ון ליצמן משיקאגו, מואיס לייוייס מבוסטון, אייזיק בלום מלוס אנג'לס, וג'ו איגלמן מניו-יורק. בחורים גבוהי קומה, בוגרי קולג', אשר עברו בהצטיינות את מבחני הכניסה המפרכים לקורס הטייס.

ג'ו יוסף איגלמן היה המנהיג הטבעי מבין החמישה, והרוח החיה של כל 30 משתתפי קורס הטייס. כריזמה, הומור, דייקנות וביצועים מופתיים היו מאפייניו, ומכאן שנבעה בטייסים לעתיד מוטיבציה תוססת לא לפגר אחריו. מדריכי הטיס עמדו נפעמים לנוכח ביצועיו של איגלמן, שעלו על כל הציפיות שלהם.

מפקד החייל גנרל ג'ורג' מורטינהאוס שבא לערוך ביקורת במהלך הקורס, הפטיר מתחת לשפמו "הצעירציק הזה הוא נשר, נשר גדול, כולם פה וגם אני, מחווירים לידו".

אחד מצוערי הקורס אימץ את הביטוי ששמע מהגנרל "הנשר הגדול", ומכאן זכתה הטייסת של חמשת היהודים לכינוי "הנשרים הגדולים", כי גם הללו – ככל שנקפו החודשים – הפכו למומחי טיסה שופעי מעוף וחידושים, שלא ביישו את המנהיג הטבעי שלהם, ג'ו איגלמן.

למותר לציין כי הם נהנו מן ההילה הזו, וכתפיהם התרוממו להן לנוכח העובדה שיהודים יודעים להטיס וללהטט בשמים, לא פחות מאמריקני טיפוסי. מאד מובן כי אחרי שקיבלו את כנפי הטיסה, הם שובצו באותה טייסת ועשו בה חיל.

עוד לא ראו מלחמה באופק…

 

פרק ב'

עיצומה של מלחמת העולם השניה.

ארה"ב עדיין מביטה בטרוף ההשתלטות של היטלר בעין תוהה משהו, בסוג של נאיביות לא ברורה. זה מתחיל בחבל הסודטים ואחר כך בתיאבון של אריה רעב, מדינה אחרי מדינה, מחוז אחרי מחוז, היטלר נוגס ובולע, ומתחיל להכות גם באי הבריטי. כולן נופלות שדודות תחת רגליו.

היפנים, בהפצצה אכזרית מכים בפרל-הרבור, הגאוה האמריקנית נסדקת, והם מחליטים לעשות סדר.

השוטר העולמי שהיה רדום עד כה, נעור לפתע.

"האיגלס" הוזעקו אף הם. פקודת הקרב היתה להפציץ מחנות ושיירות של הצבא הגרמני. דיברו על טבח יהודים, אבל היו אלה רק שמועות, שהמצפון העולמי נטה לבודדם, לדחקם, להעלים עין.

רצח עם? אף אחד לא האמין, או אולי לא רצה להאמין, ובסופו של דבר, הכל מפרי כבשונו של אלוקים.

ג'ון, אייזיק, מואיס, לאונרד וג'ו איגלמן היו קשורים זה לזה בעבותות של חיבה והערכה, וכשנקראו אל הדגל – על מנת לרוצץ את ראש הנחש הנאצי – בער בדמם הפטריוטיזם האמריקני רווי הכוכבים. אחרי שכוחות בנות-הברית פלשו לנורמנדיה והחלו לשעוט במרחבי היבשת האירופית, הם נחתו בבסיס חיל אוויר צרפתי והמתינו לפקודה.

שעת בוקר.

מפקד הגייס ג'ורג' אליוט נכנס למטה המרכזי כשלצידו הרב הצבאי של הפיקוד. הוא סימן באצבעו לחמשת הטייסים המצטיינים שלו להיכנס למשרדו.

"כבוד הרב, תרשה לי להכיר לך את חמשת הטייסים הכי מוצלחים של חיל האוויר שלנו. הם מוכשרים, הם מיומנים, הם מפתיעים, ובאותה נשימה אני מספר לך ולהם, שהם נשלחים עוד הלילה לשתי משימות הפצצה, מסובכות וקשות. למותר לציין כבוד הרב, שהם יהודים כשרים" עדכן אליוט את הרב אברהם גוטסמן.

הרב לחץ את ידי הטייסים בחמימות ובחיוך רחב. מפקד הגייס יצא ממשרדו לענייניו, מה שאיפשר לרב גוטסמן לפתוח את סגור ליבו. "אחי אהובי. השמועות שמגיעות מאירופה איומות ונוראות. מדברים שהנאצים עורכים טבח ביהודים. ישנן עדויות, עדיין לא מאומתות, על שינוע ענק, מחנות השמדה וחיל מיוחד להשמדת העם היהודי רח"ל. העם היהודי כולו מתפלל שהגרמנים – גזע עמלק – יבוער מן העולם. על כתפיכם מוטלת משימה חשובה, אך דעו כי החיים שלהם הם הדבר הכי יקר בעיני הקב"ה. לכן, המעיטו בסיכונים, צמצמו בוירטואוזיה, והכי חשוב תאמרו לפני כל המראה "תפילת הדרך" ובקשו מהריבונו של העולם לחזור הביתה לשלום". הרב גוטסמן פתח את מזוודתו הגדולה ושלף משם עשר שקיות קטיפה תכולות. חמש טליתות, חמשה זוגות תפילין, וחמישה סידורי תפילה קטנים.

"נשרים גדולים שלי" הוא טפח על כתפו של איגלמן, "עכשיו מתרגלים הנחת תפילין ואומרים 'קריאת שמע'. אל תשכחו, אתם יהודים. מצווה גדולה לחיות כמו יהודי, כי כדאי לזכות למות כיהודי. מובן?".

הקסם האישי של הרב הצעיר עשה את שלו. טייסי הקרב התעטפו בטלית, התעטרו בתפילין, וגימגמו "קריאת שמע".

"או.קיי, אני חייב להמשיך ולהגיע לכל חיילנו היהודים בגיזרה" עדכנם הרב אברהם גוטסמן. "הגעתי לכאן עם המון מוטיבציה, כדי להזכירכם מאין באתם ולאן אתם הולכים. אתם בני בנים של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר קיבלו תורה בהר סיני, ונשבעו לקיים את מצוותיה. אף יהודי לא פטור משמירת שבת, תפילה, תפילין, ה-כ-ל. אבל בינתיים תקפידו כל בוקר להניח תפילין. זה רק יעשה לכם טוב".

'הנשרים הגדולים'  נפרדו בידידות מן הרב החביב, אשר הזכיר להם לכמה דקות, מאין הם באו… למותר לציין, שמושגיהם ביהדות שאפו לאפס המוחלט.

איגלמן הכריזמטי סיכם את המפגש. "איש נחמד. אבל אני לא מתחבר לזה. אנחנו טייסים, יש לנו מוח מבריק, גוף אתלטי וידיים מיומנות ונעשה הכל כדי למות כמו יהודים, אבל יש לנו המון זמן…".

תשמישי הקדושה הוכנסו אחר כבוד לארון הבגדים המשותף שלהם, ומאז אבדו עקבותיהם.

איגלמן עלה למטוס לפנות ערב, אחרי פקודת הקרב, ושינן לעצמו את המילים של הרב גוטסמן 'מצווה לחיות כמו יהודי, כי כדאי למות כמו יהודי'. חרדת מוות אפפה את ליבו של הטייס המיומן, היבשת הלוהטת איימה לטרוף את אויבי הנאציזם, ועוצמת כוחות הנ.מ.(נגד מטוסים) של הרייך הטרידה את מנוחתו.

'הנשרים הגדולים' וחבריהם עשו שַמוֹת וגרמו נזקים אדירים לצבא הנאצי. הם פוצצו גשרים ומסילות רכבת. השביתו שיירות טנקים, פגעו בכוחות חיל רגלים מחופרים, הרעידו את אדמת אירופה, והתישו את חייליו של אדולף היטלר הבלתי נילאה. הניצחון של בנות-הברית קרוב מתמיד. החמישיה זכו לתשואות על ביצועים מפליאים. מפקד הגייס רמז להם שהם עתידים לזכות בצל"ש הרמטכ"ל.

אבל כשהכל ניגמר, הם חזרו שלושה בלבד.

יומיים לפני הפסקת האש איבד הטייס לאונרד ריבר שליטה על מטוסו, עקב צלילה נמוכה מדי, והתרסק על גבעה בפאתי ברלין.

שעתיים אחר כך ג'ון ליצמן הטייס הזריז לא הצליח לחמוק מאש נ.מ. של חוליה קטנה סמוך למינכן המופגזת. הוא הצליח ללחוץ על כיסא המפלט ולהימלט בשניות האחרונות מן המטוס הצולל אל ריסוקו, אך אש חיילי הרייך הרגה אותו באוויר. חיילים בריטים הצליחו להבריח את גופתו למטה הפיקוד האמריקני.

הם חזרו לארצות-הברית שלושה נשרים בחיים, ועוד שני נשרים בארונות. איגלמן הביט באות ההצטיינות שענדו על חזהו בציניות משהו. שניים מחבריו הטובים אינם. לפתע הבזיק הרהור במוחו… רגע רגע, האם הם מתו כיהודים? ואחר כך נמוג ההרהור ונעלם לו.

שנתיים אחר כך מואיס לייווייס הטייס הבוסטוני, בתפקידו כמדריך טיס קרבי לצוערים, עשה את שטות חייו. הוא ניסה להדגים לתלמידיו תרגיל של טיסה נמוכה סמוך ונראה לים, ולחץ מאוחר מדי על ההגאי שאמור להרים את המטוס בחזרה לגבהים. הסוף היה בלתי נמנע. המטוס צלל והתנפץ לו, הטייס עטור האותות נמשה מן הים ללא רוח חיים.

איגלמן ואייזיק בלום, הנשרים שנותרו, היו בין מלוויו, והספידוהו. "מואיס תרם תרומה מכרעת לחיל האוויר האמריקני, והכשיר מאות טייסים ברמה הכי איכותית שניתן להעלות על הדעת" ציין איגלמן לאוזני צמרת חיל האוויר.

כשכיסו את קברו בחול, שוב התנער כמו עוף חול, אותו הרהור מוכר שנולד לו אי שם באירופה המדממת במטה הפיקודי עם הרב הצבאי גוטסמן. "רגע רגע, האם הוא מת כמו יהודי?" איגלמן לא אהב את ההרהור הזה, הוא הציק לו. אפילו מאד.

איגלמן ובלום, הנשרים שנותרו שמרו על קשר מצויין, ואף יצאו יחדיו למשימות קרב והפצצה בויטנאם התובענית שתבעה אלפי הרוגים ממלחמת גרילה שאין לה סוף.

הטייסים הצעירים הביטו בהם בהערצה מהולה בכבוד. הם למדו היטב על ההסטוריה המחמיאה של הנשרים שנותרו. הוא ואייזיק נהגו לשבת בחדרם ולהעלות זכרונות, לוגמים מפחית בירה, מעשנים, וסופרים דקות לקראת הטיסה הקרבית הבאה.

צריך להאשים את אותו טכנאי המטוסים אשר כנראה מעייפות או מרשלנות – איך שתרצו – לא חיזק את הברגים של הכנף הימנית. אייזיק בלום המריא, והרגיש שהמטוס לא נעתר לו, הוא מושך ימינה, המטוס לוקח שמאלה וההיפך, בנוסף הרעידות המשונות הדאיגו אותו. "אני מבקש לנחות" ביקש ממכשיר הקשר "יש בעיה במטוס, יש פה גם הבהוב של מנורה אדומה".

"יש לך אישור נחיתה" השיבוהו.

בזווית עינו בשחקים, תחת חופת-הטייס הפונה לשמש, הבחין ג'ו איגלמן שמטוסו של אייזיק פשוט השתגע. הוא קופץ ומקרטע כמו גדי שובב שמאלה ימינה למעלה למטה, כמו שיכור. זה הסתיים רע. אייזיק צנח על צמרות העצים, כחצי קילומטר לפני משטח הנחיתה והתפרק לחתיכות.

ג'ו איגלמן ביקש לחזור עם גופת 'הנשר' לארה"ב.

הוא ישב במטוס התובלה ומרר בבכי על אובדנו של חברו האהוב. המטוס היה גדוש בארונות עץ, ובתוכם סיפורים אנושיים שהסתיימו להם, צעירים, אולי צעירים מדי.

כשהגיעו לאדמת ארה"ב, הוא נפרד מאייזיק בהצדעה, וג'יפ של חיל חימוש העמיס את הארון ונסע הרחק הרחק לעיר מגוריו של הטייס המת, שם המתינו לו בני המשפחה. איגלמן העדיף לחזור לויטנאם. המלחמה רחוקה מלהסתיים.

הוא צעד לאיטו לאורך שדרת האקליפטוסים בנמל התעופה ושיחזר לעצמו את מסכת חייו כטייס, עם חבריו המצטיינים 'גם אייזיק הלך…' והנה ההרהור ההוא, העקשן, שיודע לבצבץ בשעות הקשות ניתר מאיזושהי פינה חשוכה שבין הלב לריאות, ושאל "רגע רגע, האם אייזיק מת כיהודי?" והחיוך של הרב הצבאי גוטסמן ריצד בין ריסיו.

היה נדמה לו שענני אבק מתאבקים לנגד עיניו, בליבה של הפצצה אווירית של שיירות גרמניות. ובאוזניו הדהד צפצוף קולו של הרב הצבאי "…כדאי למות כמו יהודי".

 

פרק ג'

ארבע שנים אחרי ששקע האבק האדום של המלחמה הנוראה, מצא איגלמן את בת זיווגו מן השמים. אוד מוצל מאש של משפחה חסידית. רוז. היא סיפרה לו במילים קצרות על חייה שלפני. השואה, בתוכה, ולאחריה.

"ומכאן ואילך אינני מדברת על כך יותר. קח בחשבון שאין לי שאר-בשר בעולם, חוץ ממך, והנצחון שלנו על כוחות הרשע הוא להעמיד דור חדש של יהודים" סיכמה רוז.

חתונה. שנה חלפה ונולד בנם בכורם, חנן. שנה אחר-כך נולדה בתי תקווה. משפחת איגלמן הצעירה בנתה את חייה בשכונה יוקרתית סמוך לניו יורק. רוז עובדת סוציאלית ואיגלמן נכנס לתעופה האזרחית. בין לבין עשה מילואים בטייסת שלו, כולל שירות ממושך בויאטנם.

סמוך ונראה למלחמת ששת-הימים, חש איגלמן דחף בלתי נישלט לעלות לארץ ישראל. דיברו על מלחמה שעלולה להיות הרת-אסון. דיברו על שבעה צבאות שמתכננים לתקוף את המדינה הקטנה, וליבו של ג'ו החל לפרפר מגעגועים למולדת שלא היה בה מעולם.

שלושה חודשים לפני המלחמה הם נחתו בישראל, לא לפני שהטייס הותיק יצר קשר עם חיל האוויר הישראלי, על מנת להשתתף כטייס קרב או תובלה, במערך הצבאי.

"אתה קשיש מדי" ניסה להניאו אלוף משנה צבי אייכנר. איגלמן שלף מתיקו את אלבום 'הנשרים הגדולים' ובו תיעוד מרגש של הטייסת שלו, כולל קרבות בויטנאם. "אני נשר קשיש, אבל להרבה טייסים זאטוטים יש מה ללמוד ממני" טען.

לאחר כמה טיסות אימונים הוא שובץ כטייס מילואים בטייסת 64. "נקרא לך כשנצטרך" הודיעו לו, "אבל פעם בשבוע אתה חייב להגיע לאימון". הוא הגיע, דייקן, ממושמע, ביצועיסט כמו בימי נעוריו.

כשפרצה מלחמת ששת הימים איגלמן צלל פעם אחר פעם על נמלי התעופה, בקהיר, ברבת עמון, בדמשק. בכמה שעות של תקיפה, מסיבית שותקו חילות האוויר של מדינות האוייב.

בחדר הטייסים הקטן לאחר ההצלחות המסחררות, הוא ישב בחדרו, לבד, הצית סיגר והרהר. "משהו חסר לי, למרות שנתנו לי מתנה נפלאה להיות בורג חשוב בנצחון הגדול".

הוא דיפדף באלבום 'הנשרים הגדולים' וניגב לחלוחית שאף אחד לא ראה. בדף הלפני אחרון הוא הציץ בתמונה קטנה. הרב הצבאי אוחז בידיו שקיות קטיפה ומניחם לפני האיגלס.

חצי שנה אחרי המלחמה חנן התגייס לחיל-האוויר. לבחור שחי תחת הילת 'הנשרים הגדולים', לא היתה שום בחירה. הוא שאף להיות טייס מוצלח לא פחות מאביו. רוז האם ניסתה להניאו "אבא שלך הוא לא אדם רגיל. הוא קשוח, פדנט, אוהב סיכונים. בשביל מה אתה צריך את זה?". חנן, טיפוס עדין-נפש חייך חיוך ביישני ויצא לקורס.

רוז המודאגת חזרה להדליק נרות שבת, ולהתפלל על שלום בנה. הגבולות היו בוערים. פיגועים, עוצר. היה ברור שממשמשת מלחמה באופק. היא ביקשה מהריבונו של עולם, שהוא ייכשל בקורס הטיס ויעשה חייל פשוט. התפילה הזו לא התקבלה.

בטכס הסיום של הקורס ג'ו ירד מן היציע ונכנס למגרש, נעמד מול בנו והצדיע. רוז זלגה לאיטה. ג'ו צעד לאיטו בין האלופים והקצינים כמו טווס פורס זנבו. כשחזר ליציע הוא פכר אצבעותיו על פניו והירשה לעצמו לבכות. הוא ראה בחנן ממשיכם של האיגלס.

מלחמת יום הכיפורים תשל"ג.

חנן איגלמן סגן מפקד הטייסת לא נח. המטוסים יצאו דחופים, קרבות אוויר נרשמו בצפון בדרום ובמרכז. הצבא הישראלי נתפש לא מוכן, חרדה ופחד אחזו בראשי המדינה, הרמטכ"ל אף הוא איבד עשתונותיו. חיל האוויר נותר התקווה היחידה והפוטנציאל לתקומת האגו הישראלי הנפוח, שהיהירות הרעה של מלחמת ששת הימים סדקה וכתשה אותה עד עפר.

כשחנן סיכם את המלחמה בבית הוריו הוא כבר היה חנן אחר. "אבא, הייתי צריך למות לפחות חמש פעמים. ניצלתי בניסי-ניסים. פעמיים השתמשתי בכיסא המפלט. פעם אחת נחתתי נחיתת אונס, ועוד פעמיים עלול הייתי ליפול כמו אבן בקרבות אוויר עם מטוסי האוייב, שלא לדבר על אש נ.מ. שאיימה לבלעני".

כשחנן הניח כיפה קטנה על ראשו, רעייתו רננה לא הגיבה.

רוז אמו, ניסתה להתעלם מזכרונות מבית אבא שאיימו לצוף.

ג'ו גיחך: "מה? אי אפשר להיות יהודי בלי להיות דתי? חוץ מזה גם אני יצאתי בריא ושלם מכל מיני קרבות אוויר… ולא רצתי לבית כנסת. אתה מזכיר לי אי אז בימים, לפני שיצאנו להפציץ את הגרמנים, הגיע אלינו לביקור רב צבאי נחמד, והניח לנו תפילין…".

חנן שתק.

עוז בן הארבע, הביט בהערצה באביו ובסבו, והחליט "גם אני אהיה טייס".

עוז גדל בבית של אבא דתי, ואמא שותקת. כשסבתא רוז נפטרה – בהיותו בן 10 – אבא חנן אמר 'קדיש', סבא ג'ו שתק. כשחזרו מן הלוויה וישבו שבעה על הארץ, הוא האזין לשיחה בין אבא לסבא.

"אבא, אתה בטח מרגיש נורא, אבל תדע שאמא חיה, כי יהודי לא מת. הגוף הוא רק לבוש לנשמה, אשר חוזרת אל כור מחצבתה… אי שם בעליונים כשרואים מטוס יודעים שיש שם טייס. המטוס הוא הלבוש, הטייס הוא הנשמה".

ג'ו תלה שתי עיניים עצובות בבנו. "לא מתחבר לזה. לא מבין את זה… עכשיו הכל ריק… אמא שלך היתה אשה מאמינה מאד… ובשנה האחרונה לחייה הזכירה את המשפחה הרבנית שלה… אבל אני רחוק חנן, אני במטוס אחר לגמרי".

עוז דיפדף בינתיים באלבום של האיגלס, והמשיך לחלום על קורס טיס.

עם סבא טייס ואבא טייס, לעוז לא היו לבטים רבים. הוא אומנם היה הצוער היחיד עם כיפה קטנה על ראשו, אבל המבריק והמוצלח מכולם. במיפגן של סיום הקורס, כשעוז הוביל להק של מטוסי קרב, וביצע כמה תרגילים אופיינים, ג'ו התרגש ורעד משמחה "הוא וירטואוז ממדרגה ראשונה… ממש מזכיר לי את עצמי. הוספתי עוד נשר לקבוצה. האיגלס צריכים להיות מרוצים מדור ההמשך שלי".

בעיתונות פורסמה תמונת ענק צבעונית תחת הכותרת "שלושה דורות של טייסים. ג'ו, חנן ועוז איגלמן".

 

פרק ד'

השנים עושות את שלהן, כך אומרים.

ג'ו חש בליבו, ועבר סדרת בדיקות. הגוף החזק והנישא, נשמט מטה, החל לחרוק. הטיפול התרופתי עזר, אבל חייב משמעת של פעילות ספורטיבית ונטילת תרופות על פי שעות מדוקדקות. ג'ו היה דייקן.

לחץ בחזה, בראות. הצילומים לא בישרו טובות. הגידול כנראה ממאיר. ניתוח בן חמש שעות. כשאיגלמן פוקח עיניים הוא מבחין בחנן ובעוז קוראים תהילים. הם חיבקו אותו בעדינות, ואיחלו לו בריאות. יומיים אחר-כך כשעמד על רגליו, יצא אל המסדרון ופגש יהודי קשיש כבן גילו, עם זקן ארוך, עיניים חכמות ובורקות, כיפת קטיפה ענקית על ראשו. ג'ו התיישב בכורסא לידו.

"מה שם כבודו?" שאל הישיש.

"ג'ו איגלמן, נעים מאד".

"שתהיה לי בריא איגלמן, אתה יהודי נחמד, אני סקרן לדעת האם אתה מרוצה ממה שעשית בחיים?".

הנשר הזקן חיבב את השאלה ואפילו התענג עליה. זו היתה הזדמנות פז בשבילו לפרוס בפני הישיש – המחובר לשקיות הזנה ולמכשיר הנשמה – את מסכת חייו השזורה בסיפורי גבורה בשמים, אותות הצטיינות, האיגלס הבלתי נשכחים, וגם שרות צבאי קצר בחיל האוויר הישראלי.

הזקן הביט בו בהערכה ולחש "יפה מאד, יפה מאד. יש לך זכויות רבות על כך שהצלת יהודים. איך אמרת כינו אתכם? האיגלס, הנשרים הגדולים, יש לי הרבה מה לומר לך על נשרים…".

וכאן פצח הזקן בדרשה קולחת מדושנת במדרשי חז"ל, על סוד קיסמו וגבורתו של הנשר, ועל 'הווי קל כנשר'.

איגלמן זרח מאושר. הוא כתוב ורמוז בתורה, ובחז"ל. מה טוב ומה נעים.

ידידות חביבה נרקמה לה בטווח הקצר שבין חדר 27 לחדר 18, על שתי כורסאות עור עמוקות במסדרון הירקרק.

איגלמן חש ברע. הוא סימן לאחות, לחץ הדם שלו עלה גבהים, הוא הובהל למיטתו וקיבל זריקה.

"לך לנוח" ציוותה האחות, "אתם מפטפטים יותר מדי וזה מעייף. מאד מעייף".

ג'ו חייך, הוא טייס מנוסה, מנסיונו מתעייפים מטיסות, לא מפטפוטים. לך תסביר את זה לאחות.

הוא שקע בתרדמה אפופה הזיות. ועוד איך אפופה.

 

פרק ה'

הזקן ההוא עם הכיפה השחורה – שאומרים כי איבד את זכרונו – ושטייל עם שקית העירוי במחלקה הפנימית, שב אליו בהזיותיו כשהוא חוזר ואומר לו "הו ג'ו, הו ג'ו, היית פעם נשר גדול, שהפציץ חצי עולם. אני מכיר טיפוסים כמותך. האמריקנים מחאו לך כפיים ונתנו לך אותות כבוד. אירופה כרעה ברך לביצועיך המופלאים ולהפצצותיך המדוייקות. באמת כל הכבוד ג'ו, אבל היית נשר מזוייף, כי לטיסה הזו יש גבול, יש סוף. המטוסים מתיישנים הופכים רעועים ויוצאים מן המחזור, בלוריות השיער של הטייסים נושרות, הם מקריחים, מצחם מתקמט, גוום שחוח אט אט, והמציאות כופה עליהם להביט על המטוסים מלמטה למעלה. המטוסים בעידן שלך ממושכנים בארכיון והטייסים הקשישים חבריך, אלה שחיים וגם אלה שהתרסקו למוות, הם לא יותר מאשר כותרות בעיתונים צהובים. כי כך חולפת לה תהילת עולם".

איגלמן לא אהב את הדיבורים של הזקן, למרות שאף נימה של זילזול לא השתרבבה אליהם, ההיפך, הארת פניו של החולה הסופני שידרה השתתפות בצער. צער שהוא לא הבין את מקורו, עד ששמע את המשפטים הבאים "ג'ו יקירי, לנשרים יש תכונה מעניינת. כשהם מזדקנים נושרות להן נוצות אברתן, והם מתקרחים. ח…ח…ח…ח… ראית פעם נשר קרח? ללא ספק הוא עלוב ומגוחך. יש מי שמגחך למראהו, אבל הריבונו של עולם, מְחדֵש בנשר נעוריו ומפיח בו חיים חדשים, נוצות טריות צצות ונובטות על עורו, עיניו בורקות, מקורו מושחז יותר והנה הוא חזק אימתני ובריא הרבה יותר מבעבר, והוא עף ועף גבוה מעל גבוה. יהודי שחי כמו יהודי הוא הנשר האמיתי. הזיקנה – עם הראש המקריח והגב השפוף – רק מיטיבה איתו, ומצמיחה לו נוצות של חיים חדשים. זה לא ברור לך? הא? כאן על פני כדור הארץ התעופה הינה זמנית בלבד, שמסתיימת תמיד בריסוק איברים ובקבורה באדמה. אך הנשמה ג'ו, הנשמה היא הנשר האמיתי, היא האדם עצמו, אשר מחדש את נעוריו ופניו, וממריא אל-על אל ארצות החיים הנצחיים שבגינזי מרומים. ושם, מול כיסא כבודו, לא עוזרים לו אותות ההצטיינות וגיחות מוצלחות בכדור הארץ, וגם לא מחיאות כפיים של גנרלים. שם צריך לבוא עם אמת ואמונה, עם תורה ומצוות, שהם הם הנוצות האמיתיות הנצחיות, שמשמרות אותך חי לעד וקיים לנצח. הבנת ג'ו? הבנת? תפסיק להיות נשר גשמי ג'ו, אל תשען על עברך הצבאי המפואר, כי לדאבון הלב הוא איננו מהווה כרטיס כניסה למועדון הנשמות".

איגלמן לא שאל – משום מה – לשמו של הזקן החרדי, שהבוקר נעלם לו מן המחלקה. נחמה, האחות הראשית עידכנה אותו ביבושת: "אתמול בלילה קרסו מערכות גופו, הרופאים נאבקו שעתיים להחיותו… אתה מבין?".

דמעה קטנה בצבצה מעיניו של הנשר הגדול והאחרון, שנותר בחיים מן הטייסת האגדית. למרות הטפות המוסר הקטנות שלו, הוא חש סימפתיה עמוקה לאיש העדין הזה, שניסה ללמדו אמונה על ידי מישוואות ספרותיות-תורניות.

"הוא בטח הפך לנשר" חייך בליבו איגלמן "אבל אם חייו נכונים, אזי שיירות ארוכות של מטוסי תובלה דוהרים מאחוריו עם מטענים עצומים של לימוד תורה, תפילין וכל מיני מצוות שאני לא מכיר…".

איגלמן ניגב את הדמעה בשרוול הפיג'מה, והאיר פניו לחנן בנו יחידו שנכנס למחלקה. פניו של חנן לא היו כתמול שלשום. החיוך התמידי נעדר מהם, ודוק של יגון כמו קבע בהם יתד. הוא חשב שהוא מדמיין, כי הגיל לפעמים מעוות את המציאות…

"מה שלום עוז?" שאל הסב.

חנן התיישב ליד אביו, וחיבק בחום את כתפיו.

שמש צוננת של ימי תשרי ניסתה לשדר עסקים כרגיל, אבל – ברקע – ברדיו דיברו על תאונה אווירית, ואיגלמן קשישא זקף את אוזניו, כי תאונות אוויריות זה הבייבי שלו. השדרן סיפר על מטוס שאיבד שליטה מעל הים… לא ברור אם זה מטוס אמריקני, או רוסי, או מלאזי… אבל מזכירת המחלקה לחצה על המפסק בדיוק שרצו לשדר פרטים נוספים, מדוע? כי הפרופסור נכנס לביקור…

"אבא" לחש חנן "מה שלומך?".

"קצת עצוב. הלילה נפטר הזקן הדתי ההוא, סיפרתי לך עליו, זה שאוהב לדבר על נשרים. איש חביב, נדמה לי שחלמתי עליו, זכרונו לברכה. אינני יודע אפילו את שמו".

חנן פתח את מגירת שידת אביו, והוציא משם זוג תפילין וטלית.

"בסדר חנן, עכשיו אני בעד תפילין, נו תניח לי… מה מברכים?" שאל הנשר.

"חברים, להתכונן לביקור רופאים" עידכנה האחות רבקה שחלפה כרוח סערה בין החדרים, והגיפה חלונות פתוחים.

שני טייסים אב ובן. הטייס הוותיק עטוף בטלית ועטור בתפילין מעיין בסידור וממלמל. הבן מגשש בחביונות נפשו, מחפש מילים.

כשפרופסור מלטינסקי נכנס לחדר מלווה באנשי צוותו, חנן ניגש אליו ולחש על אוזנו כמה מילים "או.קי. מיסטר איגלמן, אכנס אליך מאוחר יותר".

שתי ציפורי דרור דינדנו על אדן החלון.

הוילון הצהבהב הסכים להבריח רסיסי קרניים לתוך החדר, ומן הברז טיפטפו טיפות טורדניות.

שעון הקיר, המשיך לעמוד. אף אחד לא חשב להחליף לו בטריה.

"אבא, בשורה קשה. אבל אתה גיבור אבא, ואני חייב שתדע. הלילה, עוז, בתרגיל מורכב איבד שליטה על המטוס מסיבות לא ברורות והתרסק בים… התפארת בעוז, אני יודע, ראית בו ממשיך המסורת, אבל בורא עולם חשב אחרת, בעוד חמש שעות ההלוויה".

"הוא היה טייס גיבור הנכד שלי" מילמל איגלמן נסער והמום "הוא הטיס את מיטב המטוסים של צה"ל ויכול היה להיות גם מפקד חיל האוויר. שמעתי הרבה שבחים עליו…" הסבא חש מועקה בחזהו ונשימתו כבדה עליו.

"חנן, איבדתי חברים רבים בשמים, האיגלס ידידי האהובים, כולם מצאו את מותם במטוסים… כל אחד במקום אחר… אתה יודע. אבל המוות של עוז הוא הכי קשה בשבילי. איך מתנחמים?". הנשר הגדול יבב על מיטתו. קרח, מזדקן, בלי כוחות.

חנן הגיש כוס מים קרים לאביו. "שתה אבא. אנחנו חייבים להיות חזקים ומאמינים. אתה יודע אבא, אני יהודי חרדי, קיבלת קשה את החזרה בתשובה שלי, אבל אילמלא האמונה שיש עולם הבא, משכן הנשמות, גם אמא שם. עכשיו הייתי שבר כלי. קשה לי, אבל מתוכי בוקעת אמונה עוצמתית שעוז לא נעלם. הוא נפטר מן העולם הזה, ונולד שוב לעולם ההוא, עולם הנשמות… אני אבכה, אתאבל, אקונן. אבל אתנחם, כי מה שנראה סופי, איננו סופי… אבא אם תרצה אוריד מעליך את הטלית והתפילין…".

ג'ו איגלמן הרגיש שליבו כבר אינו עומד בעומס.

מטען חייו עומד למחוץ אותו אל הקץ. 25 שנה שהוא אלמן, חיל האוויר הישראלי הודיע לו על עזיבת החיל לא באופן מכובד, אחר כך באו המחלות, הבדידות, וחנן שחזר לו בתשובה והוא לא הבין מדוע, ועכשיו עוז הנכד, עוצר את שרשרת הדורות. חנן בן יחיד, עוז בן יחיד ואין עוד נשרים במשפחה שימריאו. הנכדה רוז, לעולם לא תהיה טייסת…

"לא חנן, תשאיר אותי עם הטלית והתפילין, הזקן שנפטר אמש אמר לי שהם הכנפיים האמיתיות, שאיתן ממריאים למעלה, אל מקום שיש בו אור של אהבה, של אמת. תבוא בעוד כמה שעות ותקח אותי להלוויה של עוז. אולי בשעות שעוד נותרו לי אשכיל להבין את מה שאתה מנסה ללמד אותי כבר עשר שנים. שהמוות הוא רק גשר לחיים חדשים. גם הזקן הדתי מן המחלקה חושב ומאמין כך, אבל לי קשה. קשה מאד… לא גדלתי ככה, למרות שכך הכי נוח לחיות…".

"בסדר אבא, תתחזק, אגיע בצהריים…".

חנן יצא אל המסדרון.

ג'ו איגלמן אחז בכף ידו הימנית בכיפת הקטיפה וחיזק את אחיזתה על ראשו. הוא מישש את התפילין של יד, ואחר כך של ראש, וניער את הציציות. "אני הנשר האחרון" מלמל ג'ו.

בשעה 12:00 חזר חנן ונכנס למחלקה. פרופסור מלטינסקי סימן לו באצבעו "גש למשרדי".

"צר לי חנן, עמדנו להתקשר אליך, אביך נפטר לפני כחצי שעה, מצאנו אותו על כורסתו מאוחר מדי…".

חנן פתח את דלת החדר, והסיר את הסדין מעל גופת אביו. הנשר הגדול היה עטוף בטלית עטור בתפילין, פניו מאירות ומחוייכות, וכנפות הטלית על ציציותיה שיוו לו מעין מראה של עוף אימתני וחזק שיכול להגיע רחוק. נשר. תמיד נשר.

על השידה הוא הבחין בדף משבצות צהבהב. אבא בשארית כוחותיו כתב לו מספר מילים. "חנן, אני אוהב אותך, ואמרתי קריאת שמע… אמנם לא חייתי כמו יהודי, אבל זכיתי למות עם טלית ותפילין. זו הפעם השניה בחיי שזכיתי לכך. הפעם הראשונה היתה באירופה עם חברי הנשרים. הרב הצבאי של הגייס אברהם גוטסמן דאג לכך. הוא אמר לנו בין השאר שכדאי למות כמו יהודי… מה אתה אומר חנן? הצלחתי. אבא שאוהב. נשר גדול לשעבר. גם אני יהודי מאמין!!!".

בשמים נשמע רחש מתרחק של מטוסי סילון.

כמה סימבולי, חשב חנן, אבא טס טיסה אמיתית ומדוייקת, טיסתו האחרונה של הנשר האחרון.

הוא בהחלט זכה למות כמו יהודי.

 

פרק אחרון

חנן לחץ על כפתור המעלית, והמתין לבואה. גבר חרדי ניצב לימינו ושאל "אני מבין שאתה אדון איגלמן, שמעתי בצער על פטירת אביך היקר. זכיתי להכיר אותו בשבועיים האחרונים. איש נפלא, עדין נפש".

חנן הביט בשעונו, לחוץ וכאוב. בנו ניספה אמש, אבא נפטר לפני חצי שעה, המילים של החרדי ביקשו ממנו להתרכז. אוי, כמה קשה לו להתרכז.

"תודה, תודה" מלמל.

"הם היו ידידים טובים אבי ואביך. גם אבי נפטר לפנות בוקר… הוא סיפר לי שיש לו חבר טייס… כאן במחלקה. אבא איבד את הזיכרון שלו, אבל לטענתו איגלמן מוכר לו מהיכן שהוא…".

"מה שמו של אביך?" שאל חנן.

"גוטסמן, אברהם גוטסמן, אבא היה רב צבאי במלחמת העולם השניה" השיב היהודי.

חנן שלף את הדף הצהבהב מכיסו, והביט. גוטסמן. הם כבר נפגשו פעם… בפעם הראשונה שאבא הניח תפילין.

דלת המעלית נפתחה.

אדום – העניבה

הקיץ הוא אותו קיץ, החום והלהט, הם בדיוק כמו אותה מחבת שמן רותח המונחת על הגז ומשוועת לחלבון ולחלמון על מנת להגישם קרושים יותר ומהבילים יותר, לתינוקות של בית רבן. אם תרצו או לא, לפני 32 שנים היו פחות מזגנים, ודומה כי החוסן הגופני לעמוד בפני החום, היה יציב ואימתני יותר. נניח.

אגב אורחא, גם לבני ברק יש זקנים ומאריכי ימים שזוכרים חום מה הוא, אלא שצפת מתוקף נסיבות לא ברורות, מיקמה את זקניה כמומחים בלעדיים לענייני חום, קור, ושאר טמפרטורות ורעידות אדמה. ולגופו של ענין אם היינו שואלים ישיש בני ברקי את דעתו על אותו קיץ תשמ"ב, הוא היה מפטיר בין משנה להלכה "לא זוכר חום נורא שכזה, למרות שאני יליד הארץ".

עד כאן קיץ.

* * *

האברך טהור הלב, גבה-הקומה שמשון ארבלי נע בזריזות לכיוון תחנת האוטובוס, בואכה רבי עקיבא. היה עליו להוציא שלושה קטנטנים מגני הילדים ומן התלמוד תורה, להאכילם, להשקותם ולהשכיבם לישון עד שתשוב רעייתו מבית הספר בו לימדה.

האוטובוס הגיע, בין ניגוב זעה במצח ימין, לניגוב הזעה בצוואר, עצר אוטובוס דן, ופתח את דלתו. ארבלי נכנס פנימה הגיש שלוש מטבעות לידי הנהג, קיבל כרטיס וכשעיניו שמוטות מטה ניסה לאתר מקום ישיבה בסמוך. שום דבר לא השתנה בעשרות השנים האחרונות, והצפיפות, הבניברקית, נעבעך, היא בדיוק אותה צפיפות.

לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, לחץ נהג האוטובוס בעוצמה על דוושת הגז, והאוטובוס ניתר במרוצה. היחיד שניצב על עומדו במעבר, היה האברך הביישן, שהוטל על צידו וחש מכה עזה וחדה בחלק האחורי של רגלו, זה שממול לברכו הימנית. הוא חש כאילו סכין נכנס לרגלו. הוא מישש ועיסה את המקום הכואב, וניסה להרגיע את היסורים.

ובאמת הפוגה קלה נרשמה בסולם יסוריו. אחרי עשר דקות של טלטולי דרך, הוא ירד מן האוטובוס והתקדם בצליעה איטית לכיוון גני הילדים. הכאב לא פסק.

"נו מילא", הוא הרהר "זו רק מכה יבשה תוך יום יומיים הכל יירגע".

כשרעייתו הגיעה הוא עדכן אותה באשר לתאונה הקלה במעבר האוטובוס – והיא כמובן המליצה לבקר אצל רופא המשפחה "ועכשיו פתוח". ארבלי הרגיע את העזר כנגדו והסביר בטוב טעם, כי מכה יבשה מתאדה תוך זמן קצר והכל יישכח וימוג באבק הזמן.

ביום השלישי הצליעה הפכה בולטת, הברך סירבה להתכופף ונפיחות בגודל תפוח-עץ בגודל בינוני פילחה את בשרו. זה כאב, אך ארבלי לא מיהר לאף מקום. תקראו לזה דחיינות.

רק אחרי חודש כשכלו כוחותיו הוא צלע לכיוון קופת החולים. רופא המשפחה ד"ר חנוך וכסלר הוריד את משקפיו, מישש ארוכות את הפגע, שמע על פרטי האירוע ולחש "מיסטר ארבלי, דחוף, דחוף, דחוף לאורתופד. זה לא משחק ילדים מה שיש לך פה".

ד"ר וכסלר צדק, המכה היבשה רק התחפשה ליבשה, אבל במינוחים אורטופדיים היא היתה רטובה למדי, ועוד איך רטובה.

למחרת בבוקר, אחרי המתנה בת שעה מול הקליניקה של הפרופסור הידוע שאולי שולצינגר, נכנס האברך ארבלי צולע וחושש מן האבחנה הצפויה. שולצינגר בחן את הנפיחות, ואמר: "אדוני הגוש הזה משונה מאוד, ממכה יבשה לא נוצר כזה גוש".

ארבלי הובהל לחדר צילומי הרנטגן וחששותיהם של מומחי הרפואה קיבלו אימות חד-משמעי. היבשה, לא יבשה כלל וכלל. הוברר למעלה מכל ספק, שהמכה גרמה לשבר בעצם, ורסיס קטן של העצם חדר לוריד די עבה, וטיפטוף הדם הפנימי גרם לנפיחות דלקתית מאיימת.

"ניתוח ידידי, ניתוח" פסק הפרופסור "ללא דיחוי, כבר מחר על הבוקר אתה מתייצב ב'תל-השומר', ושיהיה בהצלחה". פרופ' שולצינגר צרף את חוות-דעתו לתיק הרפואי ולחץ קלות את ידו של האברך, אשר דוק של חרדה נמסך בעיניו. ניתוח? ככה, פתאום באמצע החיים.

איך אמר ד"ר וכסלר "זה לא משחק ילדים".

הניתוח נעשה בהרדמה מלאה. רסיס העצם הוצא, גוש הדם שהצטבר חסם כמה עורקים, ולאחר שהוסר נרשמה הקלה. ארבלי התעורר אחרי שלוש שעות, וקיבל עדכון מן האחות הבכירה: "הניתוח עבר בהצלחה, אך עליך להגיע אלינו כל יום למחלקה, להמשך טיפול ושיקום, אנו חוששים מהמשך טיפטוף דם מן הווריד הפגוע".

אברך כולל צולע, דחוק, מטופל בתינוקות, יוצא מדי בוקר עם מונית הלוך, מונית חזור, והפרוטה? כמה כבר פרוטות עודפות יש לאברך כולל? הוא הידק וקיפל היטב את הקבלות בארנקו.

אחרי שבועיים נסיעות הלוך ושוב, באה בחסדי-שמים רפואה שלמה, הוא צועד כרגיל.

חברת "דן" אשמה, ש"דן" תשלם על הוצאות המונית החליט ארבלי. ובצדק רב. מביני עניין יעצו לו לגשת לעורך דין אביחי מורנו שהתמחה בתביעות מן הסוג הזה, הוא ניגש אליו כמוכן רק לאחר ששאל מורה הוראה מוסמך שהתיר לו לתבוע את חברת דן.

עורך דין מורנו הציץ בתיק הרפואי של האברך ארבלי, שמע את עלילות הארוע והשלכותיו, ושאל את שאלת המיליון דולר: "תגיד לי ארבלי, יש לך עדים למקרה? כאלה שישבו אותך באוטובוס?".

"לא, לא חשבתי שעליי לאמץ לי עדים, מדובר היה אמנם במכה כואבת, אך לא העליתי בדעתי שזה יחמיר ויצטרכו עדים" מלמל ארבלי.

"מצטער. אם אין עדים אין בסיס לתביעה", חתך עורך דין מורנו. "איך ידחו אותי משפטני החברה? האיש נפל במדרגות, או החליק במקלחת ורוצה לתבוע את חברת 'דן', זה כישלון צפוי מראש ידידי, תצטרך לספוג את עלות המוניות על חשבונך".

ארבלי יצא מאוכזב לרחוב והחליט: "אפנה במכתב לחברת 'דן' ואסביר להם הכל… אולי תהיה לי שם אוזן קשבת".

אמר ועשה.

אחרי שבועיים הגיע מכתב תגובה מ"דן": "מכובדנו. חברתנו איננה עוסקת בתביעות כלפינו. עליך לפנות לחברת הביטוח שלנו 'מרגליות', ללשכה המשפטית, שם תוכל להגיש תביעה כחוק. חב' דן. מנכ"ל".

למחרת בהפסקת הצהריים, נסע האברך צח-המידות ונקי הכפיים ארבלי, לתל אביב. רח' דיזינגוף. לחץ על כפתור מספר 4, עלה, ויצא למסדרון הארוך. שלט גדול באותיות כחולות קידם את פניו. "מרגליות. הלשכה המשפטית".

הוא בחר דלת אחת ונקש עליה.

"כן".

ארבלי פתח ותחב את ראשו.

"סליחה אפשר לדבר איתך"?

"בבקשה ענה לו איש גוץ מחוייט וכבול בעניבה אדומה, עם סבר פנים-קשוח ובעל עיניים קטנות חשדניות ומזרות אימה.

האברך ארבלי הכניס חצי גופו פנימה והחל בקול מבוייש לתאר את עלילות הארוע. אחרי שתאר את הפגיעה, הצליעה והניתוח, סיכם בלחש "אני מבקש את הוצאות הנסיעה במוניות לתל-השומר במשך שבועיים זה הכל. הנה התיק הרפואי…".

"שב בבקשה", פקד עליו אדום-העניבה, והחל לעלעל בתיק הרפואי.

"תסלח לי" שאל הגוץ "יש לך עדים לארוע?".

"לא", מילמל ארבלי.

"אז אין לך עדים. ועורך דין שיוכל להיתלות על שביב הוכחה אולי יש לך?"

"לא", הפטיר האברך הנבוך שהבין כי כלתה אליו הרעה, ואת עלות המוניות ייאלץ לספוג.. נו מילא.

פניו של אדום-העניבה האדימו והתלהטו. "אז אין לך עדים, ואין לך עורך דין, ואתה בא לכאן לבקש כסף מחברת הביטוח?!!?? תגיד לי זה לא מצחיק? אתה בן-אדם רציני?".

ארבלי ביקש שהאדמה תפער פיה ושתעלים אותו מן הנוף. אולם לפתע נרגע קולו של הגוץ. "או.קי בחורצי'ק תרגע. אומנם אין לך עורך דין, אבל אני אהיה העורך דין שלך".

"אתה?" תמה ארבלי. "מי אתה בעצם?"

"מי אני?" התנדנד אדום-העניבה על כסאו הנישא, תוך ניפנוף כנפים זעירות של גאווה. "שמי ירחמיאל וכסנבלום, אני היועץ המשפטי הבכיר של חברת הביטוח 'מרגליות', וברגע זה אני עורך הדין האישי שלך. והנה אני מודיע לך  באופן נחרץ וחד משמעי: אתה מיסטר ארבלי תקבל לא רק את הוצאותיך על המוניות, אלא גם את פיצויים על האישפוז, הפציעה, עוגמת הנפש, היסורים, וכל מה שהחוק מאפשר".

אם נבוך ומבולבל היה האברך שמשון ארבלי, אזי באותן שניות התמרה מבוכתו לגבהים בלתי נתפשים. "אינני מבין" ליחשש "אינני מבין".

"הסכת ושמע ארבלי, הכנות שלך כבשה אותי, אני מאמין לכל מילה שלך, מהראשונה והאחרונה. ואם תשאל מדוע, התשובה פשוטה, למעלה מ- 30 שנים שאני שומע עדויות וסיפורים ועורכי דין, ותובעים ומתלוננים וקשקשנים, אבל כנות ואמיתיות כשלך. לא פגשתי מעודי. שא ברכה, אעמוד עמך בקשר".

* * *

האברך ארבלי צעד באיטיות לאורך המסדרון הארוך, וניסה לשחזר את השיחה. "אדום-העניבה" דיבר על כֵּנוּת, הרהר מול דלת המעלית, 'האם יש מציאות שבני אדם ידברו ללא כנות? אם כן אינני מבין מה הוא מצא בי, אדום העניבה'.

מאוחר יותר עלה על אוטובוס 'דן' לכיוון בני ברק והחזיק חזק חזק במשענת. לך תדע, לא בכל יום מבצבץ לך נס שכזה, שכנגד כל הסיכויים.

 

מזווית נוספת

בעולם כה עכור בו מנסים בני אדם רדודי דעת ושדופי אמונה למצוא ולחפש טריקים שטיקים ותכסיסים כדי להרוויח שלא ביושר, תופש סיפור נפלא זה מקום של כבוד בפינת היושרה והכנות. אבל שלא ניטעה. ברוך השם במקומותינו ישנם רבים וטובים כאלה שלא ניגררים אחרי ההמון הסואן המושפע מתרעלת הרחובות הפרוצים והשיקריים, אלא שיש לחזק מגמה נעלה זו, לומר אמת רק אמת בלי להצטעצע בניסוחים שיש בהם מן הברק השיקרי. פשוט להיות שקופים ואמיתיים עד השורשים. אין ספק שזה יצליח.

אגב כך, גיבור הסיפור קיבל כעבור חודשיים המחאה שמנה מחברת הביטוח ושילם באמצעותה חובות קטנים, ואף רכש כלים משובחים לחג הפסח.

"שכחתי לעשן סיגריה בשבת"

אני דוד, בן 19, ממקסיקו. לפני שלוש שנים עליתי לארץ, באתי לתקופה של כמה חודשים בקיבוץ. המשפחה שלי לא דתיים, אבל תמיד שמרנו על כמה מצוות כדי לזכור שאנחנו יהודים. גרנו בין הגויים ובכך הבדלנו את עצמו מהם.

כשהגעתי לקיבוץ, שכחתי בכלל שאני יהודי, והפסקתי לקיים אפילו את מעט המצוות שקיימנו בבית. אמרתי לעצמי, הרי כולם כאן יהודים, ואף אחד לא שומר שום מצווה, אז למה אני כן צריך?

אחרי תקופה כבר התכוננתי לחזור הביתה למקסיקו. רציתי להזמין כרטיס טיסה, אבל בת דודה שלי שגרה בארץ, ושחזרה בתשובה, שכנעה אותי להצטרף לתקופה קצרה לישיבה של בעלי תשובה בירושלים.

בהתחלה דחיתי את הרעיון. אמרתי שזה לא בשבילי. מה לי וללימוד תורה? אבל היא לא ויתרה, וסיפרה לי שיש שם הרבה פעילות וטיולים, ושאני לא חייב בכלל להשתתף בפעילות הלימודית.

אמרתי למה לא? ננסה. נכנסתי לישיבה ובחודש הראשון לא עשיתי שם כלום. לא השתתפתי בלימוד כי לא הבנתי הרבה ולא היה לי כח להתאמץ, לא שמרתי מצוות ולא שום דבר. אבל אחרי חודש הביאו איזה רב מאוד מעניין וכל הבחורים התלהבו, אמרו לי שאני חייב לרדת לשמוע את ההרצאה שלו. ממש לקחו אותי בכח.

הרב ריתק אותי. ממש נהניתי בהרצאה, והחלטתי שאני יורד יותר להרצאות, גם של רבנים אחרים. אחר כך ראיתי שהבחורים יורדים ללמוד גם בבוקר, אמרתי אולי זה באמת מעניין. החלטתי לנסות וכך לאט לאט נשאבתי פנימה.

אבל האמת שלא תכננתי לשמור שבת. גם זה קרה מעצמו. שבת אחת יצאתי יחד עם כולם לרובע, בעיר העתיקה, ושם מגיעים בחורים מכל הישיבות והמדרשיות באזור, ושרים שירי שבת, שירים של דביקות. זה היה מיוחד במינו. הרגשתי נהדר, ופשוט שכחתי לעשן. גם בבוקר התפילות והפעילות בישיבה פשוט סחפו אותי וכשכבר כן רציתי לעשן חשבתי לעצמי שלא יקרה כלום אם אדחה את הסיגריה עוד קצת. כך עד שיצאה השבת וכשהחברים כבר רצו לקום ולעשות הבדלה, התחננתי אליהם שישבו איתי עוד קצת, כי אני לא רוצה לצאת מהשבת.

כך היה גם בנושא של כשרות ובכל הנושאים האחרים. אני נשאבתי פנימה בלי לתכנן את זה מראש.

נתקלת בקשיים בכל התהליך הזה?

כמובן,  זה לא היה קל.  הייתי צריך לוותר על דברים שאהבתי, על המוזיקה, על סגנון החיים, על המסיבות  שאהבתי להשתתף בהן, פתאום אומרים לי איך להתנהג. זה לא קל. זה אפילו קצת חונק.

אבל , כשאתה מתבונן ואתה מתחיל לקבל את הדברים, אתה מסתכל על הכל בצורה  אחרת לגמרי, ואז אתה שם לב שזה לא מה שחשבת. זה לא כזה גרוע. יש עוד עולם אחר, חוץ ממה שאנחנו מכירים. אתה מתחיל להתעניין יותר בתורה, ואתה מרגיש שאם קורה משהו וזה לא אותו הרגשה של פעם. זה טעם אחר, הסתכלות אחרת על הדברים.

הגעתי לשלב שבו הייתי צריך להחליט מה אני רוצה יותר, את ההנאות שהיו לי לפני כן, או את הטעם המיוחד שאני מרגיש עכשיו. עשיתי חשבון, כל מה שהיה לי, איפה הוא עכשיו? נעלם! לא נשאר מזה כלום!  אבל  כשאני לפעמים יוצא מהבית מדרש או מאיזשהו שיעור  טוב, אני יוצא עם סיפוק. זה נשאר לאורך זמן, אני נזכר בזה ולא הייתי מחליף את זה לעולם.

"אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא מרים אותי"

קוראים לי נתי דן ואני בן 22 וחצי. לפני 3 שנים בערך, התחלתי תהליך של חזרה בתשובה. הייתי כדורגלן בהפועל אשקלון, מגיל 15 בערך. אחרי שנתיים בקבוצת הנוער עליתי לבוגרים, הרגשתי מאושר. הייתי בהתלהבות גדולה, אבל הקב"ה אמר 'אל תתלהב יותר מידי, כי זה לא הדרך שלך'. כבר במשחק הראשון עם הבוגרים ספגתי פציעה שגרמה לי לכאבים עזים ברגל. לא נשבר לי עצם או משהו, אבל נפגע לי העצב. במשך שנה וחצי הייתי מושבת ממשחקים, ובשנה וחצי הזאת התחלתי ברוך ד' לשמור תורה, להתחזק, להתחזק,  שבתות, הכל,  לאט לאט.

אחרי שנה וחצי, כשהחלמתי מהפציעה התקשר אלי המאמן ואמר לי: "שמע,  מתחילים את העונה בקרוב, אני רוצה שתהיה הקפטן. אני רוצה אותך פה". אמרתי כן. כדור רגל זה היה בשבילי הכל. חזרתי לשמה. זה כבר לא היה אותו הדבר בנושא של שמירת מצוות. שבתות הייתי מתחיל לשמור.  מתחיל…  אם היה לי משחק באשקלון אז הייתי עושה שבת באשקלון. ואם היה לי משחק במקומות אחרים הייתי מתארח אצל קרובי משפחה באותה עיר אם יכולתי. אבל כשהיה משחק במקומות שהייתי חייב לנסוע אליהם אז הייתי מתחיל לשמור שבת, מתפלל בליל שבת, הולך לשיעור תורה ובשעות הבוקר היה מחכה לי אחבר שלקח אותי באוטו שלו ואני לא מחלל שבת כי אני בלי טלפון- הייתי קובע אתו שעה לפני שבת.

עד שעוד הפעם הקב"ה נתן לי קצת להבין ששבת שווה יותר מהכל. קיבלתי פציעה קטנה, ואחרי ששוב החלמתי לא המשכתי עם הקבוצה. אחרי תקופה חזרתי לשחק כדורגל, אבל בקבוצה ששומרת שבת.

אחר כך כבר התחלתי אני ואחד החברים שלי פה הכי טובים בישיבה, התחלנו להתחזק ביחד, עד שברוך ד' נכנסנו לישיבה. הרב שלנו הוא הרב דני הרב מרגולס מקרית גת , מי שמכיר, הוא היה הרבה נותן היה לוקח אותנו בלילות,  מקווה, תפילות , הרבה תפילות להקב"ה, וזכינו להיכנס לישיבה.

איפה הנקודה בלב שפתאום התחלת בכלל להימשך ליהדות – מאיפה זה התחיל?

"אני מבית דתי – ההורים שלי דתיים . תמיד הייתי בבית דתי. אבל הנקודה האמתית היא זה בלב. כל יהודי יש לו  את הנקודה הזאת. פתאום בוער לך. אתה יודע שאתה עושה טעות. ואיתי זה היה התקופה שחזרתי אחר כך לכדור רגל  והייתי מחלל שבתות. לפני זה הייתי משחק  כל פעם. שמירת שבת לא עניינה אותי.  אבל אחר כך כשחזרתי, אחרי שהיו תקופות שהייתי שומר שבת, אחרי הפציעה והכל, כל שבת שהייתי נוסע הייתי מרגשי את הצביטה בלב. הייתי מרגיש רע עם עצמי. הייתי עושה שמע ישראל לפני משחק, הייתי מדבר עם בורא עולם  כל הזמן – הוא נתן לי כוח. הייתי אומר לו לא יודע, לא יודע, תעשה איתי מה שאתה רוצה אבל תעזור לי….

כשנכנסת יותר חזק לתשובה, היו לך קשיים?

היו קצת. כשבאתי לישיבה התקשרו אלי מהקבוצה והציעו לי להצטרף אליהם בליגה א. רצו לתת לי משכורת, הכל. זה היה ממש כשהייתי חדש פה בישיבה. אמרתי וואלה וואלה איפה אני. בורא עולם  זה בכלל לא משנה מה יקרה – אני אמות, תהרוג אותי, לא אכפת לי מכלום. תעשה אתי מה שאתה רוצה.

ויתרת על הקריירה בספורט…

לא וויתרתי. הרווחתי! נשארתי פה במקום הטוב. זה לא שהפסדתי משהו.

יש כאלה שמתחילים להיכנס לתשובה וההתמודדות קשה להם. הם רוצים משהו שיגרום להם פחות לפחד.

אני אני לא יודע איך להסביר. אני נכנסתי לפה במצב שגם עוד הייתי בצבא. ראיתי הרבה ניסים. אני ראיתי את הקודש ברוך הוא כל הזמן, בזכות התפילה. הרבה תפילות, הרבה תפילות. אבל היה לי איזה רגע כשהייתי פה תקופה בישיבה, ואחר כך חזרתי לבית וזה היה כאילו רגע שקשה להסביר אותו – פשוט הגעתי לבית ולא יכולתי לחזור יותר לישיבה, לא יכולתי. אני זוכר הרב מרגולס לקח אותי  בלילה – אמרתי לו  תשמע אני לא חוזר – הוא לקח אותי ב-5 בבוקר הלכנו למקווה הוא אמר תתחזק  תתחזק-  אמרתי בורא עולם תשמע, אני אוהב אותך אבל את  האמת אני יודע שבישיבה אני לא יכול להישאר, ואני עכשיו  הולך לישיבה פעם אחרונה. ואני יודע שללמוד אני לא יכול. אני הולך ושם את עצמי עליך. אז תעשה איתי מה שאתה רוצה.

אני מרגיש שמרימים אותי. זה לא אני,  זה בוודאי לא אני. פתאום אני לומד עד שעות מאוחרות, קם לתפילות כמו איזה  פנתר. זה לא אני.  אני בטבע שלי לא הייתי יכולת לעשות את זה בחיים. זה רק הקדוש ברוך הוא הרים אותי.

איך השבתות קודש בישיבה… ?

אני לא יכולתי בעבר להיות בשבתות ל בלי הבית. יש לי משפחה כיפית. הורים, אחים, זה חוויה לעשות אתם שבת. אבל עכשיו כל שבת אני פה בישיבה, אני לא יכול ללכת לבית. רק פעם בחודשיים. זה מרוב החיזוק שאני מקבל פה בשבת בישיבה, זה כוח לכל השבוע.

"הרב דידי הררי"

אוהד אטינגר

 

אפשר להגיד על דידי הררי הרבה מאוד דברים, אבל דבר אחד אי אפשר לומר עליו. הוא לא רב. במחשבה שניה, גם זה כבר לא בטוח…

דידי הררי, שדרן הרדיו המפורסם שמחזיק מעמד כבר 25 שנה כאחד השדרים היותר אהובים על הציבור, גילה באחרונה את עולמו המופלא של לימוד התורה, והתאהב.

בראיון לערוץ הידברות הוא מדבר בגילוי לב על השינוי שהוא חווה, ועל האהבה הגדולה שלו ללימוד התורה. בידיו הוא מחזיק חוברת 'ותן חלקנו', שמרכזת לימוד יומי קליל המותאם גם למי שלא גדלו בבית המדרש: "גמרת את עיתון הספורט בבוקר, לפני שתעבור על הידיעות הנוראיות על מה שקרה היום, תן מבט על הדף היומי, קבל חומר למחשבה ותוכל לרוץ עם היום הזה בצורה נפלאה", אומר הררי.

"אותי נורא מעניין העולם הפיזי, מה שמחכה לנו אחרי. בכל הנושא הזה של לפתוח את הבוקר עם תפילה שבה אתה אומר 'אלוקי נשמה שנתת בי טהורה', זה עושה לי תחושה הרבה יותר טובה. שאתה מודה על הבוקר, על זה שפתחת את העיניים".

הררי עובר למסור לנו שיעור ביהדות: "יש באחד הביאורים באחד מקטעי הגמרא, מישהו שיוצא מהבית ואומר כל בוקר, ריבונו של עולם, בורא עולם, תודה רבה על כל מה שאתה נותן לי היום, כי כל מה שאתה נותן לי היום זה מה שאני צריך.

"זה דבר עמוק מאוד! אני נסעתי לרדיו וכל הזמן חשבתי על זה. מה זה תודה על מה שאתה נותן לי מראש כי כל מה שאתה נותן לי זה בדיוק מה שאני צריך? תכננתי להגיע להרצליה בשעה מסוימת, אח"כ להגיע לרדיו ואז לאיזו פגישה, מהפגישה לחברים ואז למשפחה, לא הספקתי להגיע להרצליה כי היה פקק עצום ושיניתי תוכניות והגעתי למקום אחר ועשיתי משהו אחר… עד היום התחושה שלי היתה שהתפקשש לי כל היום. שום דבר לא הלך כמו שאני רוצה.

"פתאום הבנתי שזה לא. זה מה שהיה צריך לקרות היום, אם היה קורה מה שאני חשבתי אולי היו קורים לי דברים לא טובים. ומה שקרה לי היום זה בדיוק מה שתוכנן לי, אז עכשיו יוצא מהדלת של הבית, מסתכל החוצה ואמר ריבונו של עולם, תודה רבה על מה שאתה נותן לי היום כי מה שאתה נותן לי היום זה בדיוק מה שאני צריך.

"יש לי תוכנית אבל כשזה משתנה, זה בסדר. כי ככה זה צריך להיות.

"אתה חושב על זה גם… שכתבו את הגמרא הזו לפני 1,500 שנה בערך, זה מדהים כמה שזה אקטואלי ליום יום שלנו. אני מתחבר לדברים האלה, אני לומד בזמן האחרון מכל מיני מקורות, כי אני מרגיש שזה חשוב גם לדעת, וגם עם הידיעה הזאת לנסות ולעשות משהו בחיי היום יום".

האם דידי הררי כבר הזמין שטריימל חסידי אותו יחבוש בשבת הקרובה? מסתבר שלו. לדבריו הוא לא מרגיש שהוא החל תהליך של חזרה בתשובה. "זה לא עניין של חזרה בתשובה או התחזקות כזאת", הוא מסביר, "זה יותר אולי לתרגל את חיי היום יום שלנו ולנסות להיות טובים יותר".

ואיך בדיוק הגיע דידי הררי ללימוד הגמרא?

"האמת שהגעתי לזה דרך חברים שלומדים, כמו רוני בראון, רמי קליינשטיין ואחרים. ואז נתקלתי בספר הזה עם הרב קובלסקי, ושמעתי קצת על הגמרא, ועל מה שקורה בה, ועל זה שבעצם כל יהודי בעולם שלומד גמרא לומד את אותו דף כל יום. כשחושבים על זה כח עצום מאוד של תפילה עצומה מאוד של המון אנשים.

"יצרתי קשר עם הרב קובלסקי, לקח לנו זמן להיפגש, אבל כמו שהמשפט העתיק אומר "כשהתלמיד מוכן המורה נכנס", זה כנראה היה שאלה של זמן.

"זה כאילו הפך לאיזה מנהג כזה של לפתוח את הבוקר, עם הקפה של הבוקר, עם 'תן חלקנו' ביד. עם הדף היומי. לקרוא את זה, לקרוא את הפירוש של העניין, לנסות לראות איך זה משליך על חיי היומיום שלי. כל קטע כזה שמבואר, הוא מבואר בצורה כזו שאתה יכול להעביר אותה לחיי היום יום, ליום הרגיל.

"כשאני לומד, אז אני לומד גם כדי לדעת בצד השכלתני וגם כדי לראות איך אני מתרגם את זה לחיי היום יום שלי כי גם בזוהר שמצוטט פה וגם במקורות אחרים, אנחנו 'כלים' – כלים של קבלה ונתינה.

"אגב, זה גם משפיע עלי בשידור, דברים שלמדתי מהם, את השיחות שלי עם מאזינים יום יום, אני שואל אותם מה הם עושים וכו', שיחת חולין כזו, לפעמים הם מספרים משהו שקרה ופתאום אני נזכר במשהו שקראתי ואני אומר להם "אתם יודעים, קראתי כך וכך, תחשבו על זה בצורה כזאת".

"אחרי 25 שנה שאני עושה רדיו יכול להיות שיש לי איזה יעוד בקטע הזה של לדבר להמונים במספרים של 400 ו-500 אלף אנשים ביום. כל הדברים האלה מתערבבים ביחד ויוצאים החוצה. חלק ממה שיוצא ממני עכשיו, זה מה שאני קורא ומה שנשאר בי. אני מקווה מאוד שזה עובר למאזינים בצורה טובה.

"אני מקווה שאני משפיע טוב על העולם ועל המאזינים, אני מקווה. אני יודע שאני מצחיק אנשים, שאני משמח אנשים, שזו מצוה גדולה. גם בימים שזה לא קל. אני מאוד מקווה שאני עושה את זה. קטונתי מלהעיד על עצמי.

דידי הרירי אינו חוסך מחמאות מהחוברת 'ותן חלקנו':

"הספר הזה מאוד נוח לשימוש. ה'תן חלקנו' הזה, הוא בגרסה כזו שאני יכול לזרוק אותו לתיק אני פותח, קורא משהו, מנסה להבין עוד משהו קטן. הוא מסודר לך לפי הימים, כל יום, מה שצריך שם. הגעתי למצב שלא היה את הספר של החודש הזה, ולא יצא לי לפגוש הרב קובלסקי. אחרי שבוע התקשרתי אליו ואמרתי לו "תקשיב, זה לא עסק ככה. תביא לי את הספר, הוא חסר לי נורא בבוקר".

ואיך יראה העולם אם יותר יהודים ילמדו גמרא? לדידי הררי יש תשובה ברורה:

"אני חושב שאם יותר אנשים יקראו – שוב, זה לא חזרה בתשובה, זה לא "מנסים לשנות אותך". תהיה אתה, תלמד. המקסימום שיקרה הוא שאתה תהיה בנאדם טוב יותר. אם עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, ומיליונים יהיו בני אדם טובים יותר, סביר להניח שהכדור הזה יהיה טוב יותר והאנרגיה פה תהיה טובה יותר. מדברים טובים יבואו רק דברים טובים. לא קורה הפוך".

 

לינק לראיון בהידברות

http://www.hidabroot.org/he/video/191165

מתכוננים לבית המקדש השלישי

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב", אנו אומרים בתפילה, "ובנה אותה בקרוב בימינו". כולנו מצפים בכיליון עיניים לבנייתו של בית המקדש השלישי. מייחלים להבאת הקרבנות, לשירת הלויים, להקטרת הקטורת, לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, בקודש הקודשים – המקום הקדוש ביותר בעולם.

אבל בזמן שרובנו לא יודעים בדיוק איך זה יראה, וכיצד יעשו זאת בפועל, יש מי שמקדישים את כל החיים שלהם למחקר ופיתוח של כלי המקדש, הם נערכים בצורה רצינית ועקבית לבנייתו של בית המקדש השלישי, ועושים זאת תוך השקעה של המוני שעות מחקר ועבודה.

הרב חיים ריצ'מן ממייסדי מכון המקדש, מסביר בשיחה מיוחדת שקיימנו שהמחקר מתחלק על פני כמה מישורים. "יש את החלק ההלכתי, אנחנו עוברים על כל המקורות של פוסקי ההלכה, קטעי התלמוד והמשנה העוסקים בנושא, עורכים השוואות ובדיקות חוזרות ונשנות כדי להגיע לתוצאה שתצא ידי חובת כל הדעות או לפחות רוב הדעות. בנוסף יש גם את המחקר הפיזי, השימוש בטכנולוגיה המתקדמת, ועוד ועוד".

הרב ריצ'מן מספר לנו על יצירת ה'חושן'. זהו אחד משמונת פריטי הלבוש המיוחדים לכהן הגדול. החושן מורכב למעשה מפיסת בד מיוחדת, שעליה קבועה טבלת זהב ובה משובצות שתים עשרה אבנים, עם שמות השבטים חרוטים עליהן. בתורה כתובים במפורש שמותיהן של אבני החושן: אדם, פטדה וברקת, לשם שבו ואחלמה, תרשיש שוהם וישפה, נופך ספיר ויהלום. הבעיה היא כיצד אנחנו יודעים מה היא כל אחת מהאבנים הללו. האם האבן שאנחנו קוראים לה יהלום, היא באמת היהלום שאליו התכוונה התורה? לא בטוח.

"עשינו מחקר מקיף מאוד על אבני החושן", מספר הרב ריצ'מן שהיה מעורב באופן אישי בכל שלבי המחקר: "חקרנו את הנושא במשך 11 שנים. עירבנו בו את גדולי המומחים בעולם שעוסקים באבני חן, וכמובן לקחנו בחשבון כל אחת מהשיטות המופיעות בפירושי המקרא והתורה שבעל פה. רק אחרי 11 שנים הוצאנו לפועל את כל ההשקעה ועשינו חושן בפועל".

הרב ריצ'מן מציין שאחד הקשיים הגדולים ביותר שעומד בדרכם, הוא לצאת ידי חובת כל השיטות, דבר שלא תמיד הוא אפשרי: "אם אנחנו מדברים על אבני החושן, אז אפילו מתרגמי המקרא, שחלקם חיו בזמן שבית המקדש היה קיים, וייתכן שהם ראו בעצמם את החושן, או שלפחות שמעו מאנשים שראו אותו, ובכל זאת הם חלוקים לגבי סוג האבנים", הוא אומר.

לסיום אנחנו שואלים את הרב ריצ'מן, איך הוא וחבריו יכולים לדעת שהם אכן צודקים במחקר שלהם, ושהתוצאה שאליה הגיעו אכן זהה לזו שהיתה בבית המקדש?

הרב ריצ'מן: "אנחנו לא יכולים לומר שהצורה שבה עשינו את הכלים כך הם גם היו בבית המקדש השני, אבל אנחנו כן יכולים לומר שהם כשרים וראויים לשימוש בבית המקדש השלישי, כי כמו שבזמן בניית בית המקדש השני הם עיינו בהלכה, ובנו את הכלים בהתאם, כך אנחנו גם עושים היום, ואנחנו משתמשים באותן הלכות כאבני דרך שמלמדות אותנו איך להכין את הכלים לבית המקדש".

פעם היית משוקץ ותועבה, והיום אתה אהוב ונחמד קרוב וידיד

יעקב לוסטיג

תהליך החזרה בתשובה הוא אחד התהליכים הקשים ביותר שיכול אדם לעבור עלי אדמות. אדם שהיה רגיל לעשות ככל העולה על רוחו, לבלות עם חברים אל תוך הלילה ולאכול מכל הבא ליד, צריך פתאום להתחיל לחשב כל צעד שהוא עושה.

לפני שאוכלים צריך לטיול ידיים, ולאחר כמן לברך. צריך לשמור על העיניים כדי לא לראות דברים אסורים, לשמור על הפה שלא לדבר דיבורים אסורים, ואפילו על המחשבות צריך להיזהר כדי שלא לחשוב מחשבות אסורת ואפילו שלוש פעמים ביום צריך להתייצב בבית הכנסת לתפילה.

החוזר בתשובה מקריב לקדוש ברוך הוא לא רק את המעשים שלו, לא רק את ההרגלים ואת המעמד החברתי, אלא גם את הרצונות הכמוסים והמאוויים הנסתרים ביותר. הכל מעתה יתבצע רק לפי ההלכה.

זה לא קל.

אבל לפעמים בעלי התשובה הולכים צעד אחד רחוק מדי, הם נופלים לעצבות ולצער גדול בגלל מה שעשו בעבר. "איך אני יכול לשמוח ולצחוק כשאני יודע מה עשיתי לפני שנתיים או שלוש", הם חושבים לעצמם, וכאן מגיעה הטעות הגדולה והחמורה!

בואו וראו מה אומר על זה הרמב"ם הקדוש, בהלכות תשובה שכתב בספרו הגדול 'היד החזקה':
בספרו מכנה הרמב"ם את בעל התשובה בתואר אהוב ונחמד לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם.. כן, זה משפט המחץ: אהוב ונחמד לפני הבורא. ואווו

קבלו את הציטוט המלא ששווה זהב: "ואל ידמה אדם בעל תשובה, שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם את טעם החטא ופירש (התרחק) ממנו וכבש יצרו.

"אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו – כלומר מעלתן (של בעלי התשובה) גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם. מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם".

וכשהרמב"ם מסביר לנן שבעל התשובה הוא אהוב, הוא מדגיש גם את המעמד המפחיד שבו בעל התשובה היה בעבר: שנוא , משוקץ ומתועב לפני האלוקים.
הנה הקטע של הרמב"ם שכל בעל תשובה חייב לשנן אותן ולזכור אותן בעל פה: "אמש היה זה (החוטא) שנאוי לפני המקום (לפני הקדוש ברוך הוא) משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום (אחרי שחזר בתשובה) הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד".

ועוד כותב לנו הרמב"ם הקדוש במתק לשונו: "כמה מעולה מעלת התשובה! אמש היה זה (החוטא) מובדל מה' אלוקי ישראל, שנאמר 'עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם', צועק (מתפלל) ואינו נענה שנאמר 'כי תרבו תפלה וגו', ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים וגו' – והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם', צועק (מתפלל) ונענה מיד, שנאמר 'והיה טרם יקראו ואני אענה', ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר 'כי כבר רצה האלוקים את מעשיך', ולא עוד אלא שמתאווים להם שנאמר 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות'.

אז מה אומר לנו הרמב"ם? שאפילו מי שאתמול היה חוטא ברמה כזאת שהתפילה שלו לא היתה נשמעת, המצוות שלו לא התקבלו ברצון לפני ה', בגלל שהוא היה חוטא משוקץ ומתועב – היום הוא כבר אהוב וחביב ורצוי לפני ה', התפילה שלו נשמעת במהירות והמצוות שלו רצויות לפני ה'. למה?? כי הוא חזר בתשובה!

ועוד אומר הרמב"ם הקדוש, מילים שאנו צריכים לחרוט על לוח ליבנו ולזכור אותן לנצח: "בעלי תשובה, דרכן להיות שפלים וענווים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו או להזכיר דברים וענינים הדומין להם, כדי להזכירו מה עשה. הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר 'ולא תונו איש את עמיתו'.

לסיכום: כל עוד החוזר בתשובה מתבייש במעשיו הראשונים, ואינו מתגאה בעבירות שעשה, אז באמת אין לו סיבה להתבייש כי הקדוש ברוך הוא אוהב אותו ורוצה בו, ומעלתו גדולה אפילו מזו של צדיקים גמורים כמו שאמרו חכמנו זכרונם לברכה, וכמו שביאר הרמב"ם. אבל צריך רק להיזהר שלא להתרברב בעבירות שעשינו לפני שחזרנו בתשובה, כי מי שעושה כך, יש לו סיבה טובה להתבייש במעשיו הראשונים.

נזכור אם כן תמיד, חזרה בתשובה אמיתית מביאה את האדם לדרגות נעלות שאי אפשר לתאר.

מהבמבה עד המסטיק

יעקב לוסטיג

כבר 25 שנים פועל הרב דוד מושקוביץ בתחום הכשרות. הוא ביקר ובדק מאות ואלפי מפעלים, בתי חרושת, בתי אריזה, מטעים, כרמים וכל מה שקשור לייצור מזון על פי ההלכה. הרב מושקוביץ המכונה בפי כל 'האדמו"ר משאץ', מתגורר באשדוד שם הוא מנהל ברמה את בית מדרשו ואת הקהילה שהתפתחה במקום, ובמקביל הוא מנהל את מערך הכשרות SKS, שהקים במסירות רבה. לשם כך מרבה האדמו"ר לטוס לסין, שם הוא מעניק כשרות למספר מפעלים גדולים.

את דרכו בעולם הכשרות החל האדמו"ר מלמטה: הוא היה משגיח מן השורה באחד מארגוני הכשרויות המהודרים שם הוא רכש ניסיון עשיר בכל ענפי ייצור המזון מאיטליזים ומשחטות ועד מאפיות ותוצרת חקלאית. במסגרת עבודתו הוא נדרש לבקר במדינות רבות בעולם, בהן גם מדינות שיהודי חרדי לא נראה בהן מזה עידן ועידנים, כמו תאילנד, סין, אינדונזיה וגם אוסטרליה ומדינות אירופה.

פנינו לאדמו"ר משאץ וביקשנו לשמוע מפיו, למה בכלל צריך הכשר למוצרים תעשייתיים שאינם מן החי. מילא נקניק צריך חותמת של רב כדי שנדע שהוא כשר, אנחנו יודעים שצריך השגחה כדי לוודא שמדובר בבשר של בהמה טהורה, שנשחטה והוכשרה כדת וכדין. אבל מה רע במסטיק? למה הוא צריך להיות עם חותמת כשרות? או במבה למשל? הרי כולם יודעים שבמבה מיוצרת מתירס וחמאת בוטנים, מה כבר יכול להיות טרף בתירס???

"השאלה מעניינת מאוד" משיב האדמו"ר, "אבל סליחה מכבודכם… היא קצת נאיבית. מי החליט שמסטיק או במבה לא יכולים להכיל חומרים אסורים באכילה?

"בוא נתחיל מבמבה שזה בעצם חטיף ישראלי. בשום מדינה אחרת לא מייצרים במבה. חמאת הבוטנים שנמצאת בבמבה יכולה להכיל חומר בשם אמולסיפייר, שתפקידו לתת לחמאת הבוטנים מרקם עדין וחלק. האמולסיפייר תמיד מכיל שומן, שעלול להיות שומן מן החי. בעצם אתה אוכל במבה, אבל אם לא תהיה השגחה ראויה שתוודא שלא מכניסים בה חומרים לא מוכרים, הבמבה הזאת יכולה להכיל שומן של לווייתן, סוס, או אפילו של חזיר.

"לגבי המסטיק. נכון שהמסטיק עשוי בבסיסו מחומר גומי שממנו מייצרים גם צמיגים, ובעצם לא אמור להיות בו בעיה של כשרות. אבל הרי לא לוקחים צמיגים והופכים אותם למסטיק, נכון? על החומר הבסיסי הזה מוסיפים עוד חומרים רבים אחרים שנועדו לתת לו את הגמישות, הברק, העמידות, הריכוך ועוד ועוד. וזה עוד לפני שמדברים על תמציות הטעם, וצבעי המאכל. בהערכה גסה הייתי אומר שבמסטיק ממוצע יש בערך 70 חומרי גלם, ומתוך כמות כזאת של חומרי גלם, סביר מאוד שחלק יהיו מיוצרים מהחי. לכן צריך כשרות מוסמכת ומהודרת שטורחת ובודקת חומר אחרי חומר, מוודאת שהוא לא מגיע ממקורות של בשר טרף וכדו', וגם צריך לוודא שהמפעל אינו מערים על משגיחי הכשרות ומכניס חומרים אחרים שאינם מאושרים.

"הדוגמאות הללו הן רק דוגמית לבעיות בכשרות. בתחום הזה של כשרות אין דבר כזה "מה כבר יכול להיות בעיה בדבר הזה". אין כמעט שום מאכל שאינו צריך בדיקה יסודית".

האדמו"ר נזכר בחיוך עצוב בסיפור שהמחיש לו עד כמה יכולה הבורות וחוסר הידיעה לגרום ליהודים לאכול מאכלים שאינם כשרים בלי שידעו על כך: "באחת הטיסות שעשיתי במזרח הרחוק טסתי בחברת 'קוריאן אייר', וכשהגיע זמן הארוחה נתנו לי מנה כשרה למהדרין שהזמנתי במיוחד מראש. על ידי ישב יהודי מבוגר, שאינו שומר תורה ומצוות, וכסיים לאכול את האוכל הרגיל של החברה, הוא קינח את פיו ואמר לי במעין התנצלות: "כשאני טס בחברות של גויים אני מקפיד להזמין רק בשר עוף. מה כבר יכול להיות הבעיה של הכשרות בעוף? זה הרי לא בשר חזיר!".

"ברור לחלוטין", ממשיך האדמו"ר, "שהטענה של אותו יהודי כל כך תלושה מהמציאות! את העוף צריך לשחוט על ידי שוחט יהודי עם סכין כשרה, לאחר מכן צריך למלוח אותו במלח כדי להוציא ממנו את הדם, וכעבור הזמן הנדרש יש לשטוף אותו ביסודיות. לאכול עוף במטוס של גויים זה לאכול בשר טרף! אבל כשלא יודעים יכולים לטעות ולחשוב "מה כבר יכולה להיות הבעיה"…

הרב מושקוביץ מדגיש שב'אל על' ובחברות הישראליות האחרות כל מנות המזון כשרות, גם אם ברמת כשרות רגילה, שאינה מהדרין. "אם אנשים היו יודעים כמה קל זה לקבל אוכל כשר למהדרין… צריך רק לבקש כשמזמינים את הכרטיס, ולציין שאתם רוצים מזון בכשרות מהודרת".

אם אנחנו מדברים כבר על הנושא הזה של כשרות 'רגילה' וכשרות 'מהדרין', אולי הרב יכול להרחיב קצת ולהסביר לנו מה ההבדל בין שתי רמות הכשרות האלו??

"בכשרות יש רמות שונות. הרבנות בדרך כלל מספקת את רמת הכשרות בסיסית. זו מערכת ממלכתית שצריכה לתת מענה לאוכלוסייה הרחבה שרובה אינו דורש כשרות ברמה גבוהה. אבל הבד"צים הם חברות פרטיות, שמעניקות ערך מוסף מעל רמת הכשרות של הרבנות. גם בין הבד"צים יש הבדלים ברמות הכשרות, אבל הם כולם ברמת מהדרין. ההבדלים הם בכל התחומים, החל מהעובדה שהרבנות סומכת על פסיקות מקילות יותר ופחות נוטה להחמיר במקום שיש בו שאלה, וכלה ברמת ההשגחה הפיזית על המפעלים ועל המסעדות שמעוטרות בחותמת הכשרות.

"אתן לכם דוגמה לצורך בהשגחה פיזית הדוקה. היה לנו פעם משגיח באחד המפעלים בסין, שהשגיח על פס יצור של דגים כשרים, וכשהסתיים הייצור העמידו לו את הקרטונים הארוזים כדי שידביק עליהם את מדבקות הכשרות ויחתום אותם. כשניסה לטפס על קרטונים כדי להגיע לארגזים הגבוהים, התברר לו שחלק מהקרטונים היו ריקים. הנהלת המפעל ניסתה להערים עליו והניחה קרטונים ריקים כדי שיחתום עליהם, ולאחר מכן יוכלו להכניס בהם דגים, שלא בטוח שגם הם יהיו כשרים. אני תמיד אומר למשגיחים, שכשעובדים במפעל צריך לפקוח עיניים, אבל גם את הראש. לא לסמוך על אף אחד, לכבד את כולם, אבל תמיד לוודא שאנחנו לא מחמיצים שום דבר".

  • איך מתייחסים הגויים בסין הרחוקה לדרישות הכשרות המחמירות? זה לא עושה חילול ה' שאנחנו מתעסקים לפעמים עם דברים שנראים לא חשובים בכלל?

"הסינים לא מעניין אותם הנושא של הכשרות. מבחינתם זו דרישה של הלקוח, ואם הלקוח דורש את זה הם צריכים לבצע מה שהוא רוצה. אם תהיה דרישה של הלק4וח שכל העובדים בפס הייצור יגרבו גרב אחת בצבע ירוק וגרב אחת בצבע אדום, הם יעשו את זה בלי לשאול שאלות. זה שמגיע איש מוזר עם שערות על הפנים וקוקיות בצדי הראש, ורוצה לראות איך הם עובדים – זה בכלל לא מעניין אותם.

אבל במקרה שזה מכביד על הייצור או שזה מעכב אותם מלקבל הזמנה אחרת, הם יחפשו דרכים לעקוף בחוכמה את המערכת בלי שהאיש המוזר שמפקח עליהם ישים לב, בשביל זה צריך ניסיון ועניים מאחורי הראש, לא רק מקדימה".

מהכלא לשיקום תורני

מאת: יעקב לוסטיג

זה קורה במשפחות הכי טובות. אנשים מסתבכים עם החוק, ונשלחים לתקופת מאסר קצרות או ארוכות. לפעמים זה בגלל נהיגה לא אחראית, לפעמים בגלל עבירות כלכליות, ולפעמים בגלל פשיעה חמורה יותר של אלימות או פגיעה בזולת חלילה.

לא תמיד זה כך, אבל בדרך כלל מי שמגיעים לכלא אלו אנשים שאינם נוטים לקבל סמכות כלשהי. הסיבה שמלכתחילה הסתבכו עם החוק היא שהם קצת, איך אומרים… עושים דין לעצמם, ואינם רואים עצמם כפופים במאת האחוזים לחוקי המדינה.

לנוכח האמור מפליא לראות שדווקא "בפנים", בתוך בתי הכלא, אחוזי ההתקרבות ליהדות גבוהים יותר מהאחוז הקיים "בחוץ".

איך זה קורה?

שאלנו את "הרבי של האסירים", הרב הראשי של שירות בתי הסוהר, הרב יקותיאל יהודה ויזנר, שמקדיש את חייו לשיקום וחיזוק אסירים, מתוך להט של אמונה בטוב הטמון בקרבו של כל אדם, ומתוך אידיאולוגיה שגורסת ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן".

"בבתי הכלא ישנם היום כ-1,100 לומדי תורה, ב-60 מדרשות תורניות, שפרוסות מהצפון ועד הדרום, בכל בתי הכלא בישראל.

"יש לנו אגפים תורניים שבהם העיסוק העיקרי במהלך היום הוא לימוד תורה, ויש לנו פעילות גם באגפים הלא תורניים, שבהם אסירים עובדים או עוסקים בעיסוקים אחרים לצורך שיקומם, ואחר הצהרים הם משתתפים גם בשיעור תורה, כדי להתחזק ולקבל קצת מזון רוחני לנשמה. יש לנו מערך של 250 מתנדבים שמוסרים שיעורי תורה באגפים בכל בתי הסוהר.

  • מה הסוד של בתי הכלא שאנשים מתקרבים בין כתליהם ליהדות? איך זה שדווקא שם, במקום שאמור לכאורה להיות מלא וגדוש בעבריינים, משם מתחילים אסירים רבים להתקרב ליהדות ולתורה הקדושה?

"כשאדם נמצא במצוקה, הוא מתחבר יותר לבורא עולם", אומר הרב ויזנר. "בבחינת ממעקים קראתיך ה'. בכלא האדם מנותק מתאוות היומיום, הוא רחוק משטף החיים, והוא לא ממהר לשום מקום. יש לו זמן לחשבון נפש, והדבר הראשון שקורה לאדם שיש בלבו מעט אמונה, אפילו אם היא נסתרת ומודחקת, בכלא היא פורצת ומתעצמת".

  • לפעמים יש תחושה שעבריינים או מי שהסתבכו עם החוק מעדיפים להתחזות לדתיים ולהגיע לבית המשפט כשכיפה לראשם, מתוך מטרה להביא לכך שהשופטים יטו אליהם חסד, או שהציבור יהיה קצת פחות עוין כלפיהם.

"נכון. התופעה הזאת קיימת, אבל זה לא מחזיק מים. זה לא באמת עוזר להם בבית המשפט, עוד לא שמעתי על שופט שהקל בעונשו של הנאשם רק כי יש לו כיפה על הראש. אם כבר אז ההיפך הוא הנכון, השופט מצפה ממי שיש לו כיפה להתנהג בצורה ראויה יותר, וכשהוא נכשל מתייחסים לזה בחומרה רבה יותר.

"יתירה מזאת, כל אחד יכול לחבוש כיפה על ראשו, אבל לא כל אחד יכול להיות באגף לשומרי מצוות. מי שרוצה להיות באגף התורני, ויש לנו ששה אגפים כאלו, צריך לנהל אורח חיים דתי. הוא צריך להשתתף בתפילות, להימנע מחילול שבת, ליטול ידיים לפני הארוחה וכו'. זה לא משהו שאפשר להציג אותו רק מהשפה ולחוץ לאורך זמן".

  • באגפים לשומרי מצוות יש פעילות גדולה יותר של לימוד תורה?

"בוודאי. כמו שאמרתי האגפים האלו שונים ונבדלים מהאחרים בכך שסדר היום בהם הוא דתי לחלוטין, והאסירים עוברים את תהליך השיקום שלהם באמצעות לימוד תורה בעיקר, ופחות בעבודות כפיים או עיסוקים אחרים כמו אסירים באגפים שאינם תורניים.

"לפני כשנה וחצי הצלחנו להוסיף דבר נפלא באגפים התורניים, והאסירים הצטרפו ללימוד הלכה אינטנסיבי יותר במסגרת מסלול הלימוד 'הדף היומי בהלכה' של ארגון 'דרשו'. באים מטעם הארגון שישה רבנים שמעבירים שיעורי תורה באגפים התורניים. זה מחולל נפלאות. רואים התחדשות בלימוד התורה, יש תחרות, יש אווירה של לימוד וידיעה. זה יוצר מהפך. זה נותן רוח של התחדשות, אנשים עושים מבחנים, מקבלים ציונים, רוצים להשתפר בחודש הבא, מתאמצים בלימוד ושינון החומר. זה נפלא. זה נותן להם גם הערכה עצמית, וגם הערכה חיצונית, וזה אחד הדברים החשובים ביותר כשרוצים לסייע לאסיר להשתקם".

  • באופן כללי מה הוא מקומה של הדת בחיי הכלא?

"בבתי הכלא לדת יש מקום מיוחד מאוד. זה לא רק לימוד התורה שזה דבר חשוב מאוד בפני עצמו. הדת היא דרך חיים של תיקון והשתנות לטובה. הדת מבוססת על ההכרה בכך שלכל אדם יש נפילות, ושלכל אדם יש תקווה. אפילו הצדיקים נופלים וקמים, וכל אחד שהגיע לכלא אחרי שנפל, אם הוא נחשף לדת הוא מקבל תקווה חדשה ולומד לדעת שהוא יכול לקום, להתאושש ולהפוך לאדם טוב יותר מכפי שהיה לפני שהחל ליפול.

"בכלל, צריך לדעת לקבל את המושג הזה, להתייחס בכבוד גם למי שנפלו. אנשים מתייחסים לאסירים בצורה מאוד משפילה, כאילו הם בני אדם מסוג נחות יותר, אבל כשזה מגיע למישהו מהמשפחה שלהם, פתאום הם מוצאים כל מיני תירוצים והסברים. צריך לדעת שיצר לב האדם רע מנעוריו, התפקיד של האדם הוא להתמודד מול היצרים שלנו. ככל שאתה יותר ירא שמים, אמורים להיות לך יותר כוחות להתמודדות הזאת. אנחנו צריכים להאמין בזה, אם רואים מישהו שנפל לא לקרוא לו עבריין.

"עבריין זה מי שנמצא בעברו. מי שבחר דרך חדשה הוא כבר נמצא שם במקום החדש, הוא כבר לא בעברו, הוא בעתידו".

הרב ויזנר מסיים בדבר תורה עם מסר חזק מאוד: כתוב בתהילים: "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ה' את פשעינו".

שאל אחד את הרבי שלו, כמה צריך להתרחק מהחטא, אמר לו אם אתה במזרח לך למערב. התייאש התלמיד והבין שזה קשה מדי להתרחק מהחטא. לאחר תקופה הלך לרב אחר, חכם יותר, ושאל אותו את אותה השאלה. ענה לו הרב: "כשאתה נמצא במערב תסתובב למזרח".

עצם ההחלטה היא ההתרחקות מהחטא. אם האדם יקבל מספיק עידוד, תמיכה וליווי, אם יאמינו בו שהוא יציר כפיו של הקב"ה, ואם הוא יבין ויכיר בכך שהקב"ה אוהב אותו, הוא כבר אדם טוב יותר, הרב יותר.

כאומרים את המשפט של רבי נחמן מברסלב, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", צריך להאמין בו בכנות, בלי מרכאות. ולא רק כשזה נוגע לעצמך, אלא גם כשזה נוגע לאחרים שנפלו.

קריאת התורה

מדי שבת, בין תפילת 'שחרית' לתפילת 'מוסף' בבית הכנסת, מוציאים ספר תורה מארון הקודש, וקוראים בתורה.

מה זו קריאת התורה? לפי איזה סדר קוראים בה? למה קוראים בתורה גם בתפילת מנחה? והאם יש קריאת התורה גם באמצע השבוע?

ובכן, חמשת חומשי התורה מחולקים ל-54 פרשיות. כל אחת מהפרשיות נקראת על שם המילה הראשונה או אחת המילים הראשונות המופיעות בה. כך יש לנו 'פרשת בראשית', 'פרשת נח', 'פרשת לך לך' ועוד ועוד.

מדי שבת אנו קוראים בבית הכנסת פרשה אחת, וכך מסיימים בכל שנה לקרוא את כל פרשיות התורה. לפעמים יש צורך להצמיד שתי פרשיות יחד, כדי להספיק לסיים את כל התורה עד סוף השנה. בזמן הקריאה מחלקים את הפרשה לשבעה קטעים נפרדים, ובכל קטע עולה לתורה אחד מהמתפללים על פי הזמנת ה'גבאי' או מי שאחראי על חלוקת ה'עליות'. העולה לתורה מברך את ברכות התורה, ו'בעל הקורא' מקריא את הפסוקים בניגון מיוחד על פי 'טעמי המקרא' שהם סימנים מוזיקליים לפיהם קוראים את הפסוקים.

כשמסיימים את הפרשה, גוללים את ספר התורה ומחזירים אותו לארון הקודש שם הוא מנוח עד תפילת מנחה של שבת, אז מוציאים אותו שוב וקוראים את תחילתה של הפרשה הבאה. גם בימים שני וחמישי מוציאים את ספר התורה באמצע תפילת שחרית, וקוראים את תחילת הפרשה של אותו השבוע, בהתאם לתקנה שתיקן עזרא הסופר בתקופה שלפני בניין בית המקדש השני, מתוך מטרה שלא יעברו על יהודי שלושה ימים תמימים שבהם הוא לא שמע לפחות כמה מפסוקי התורה.

השבת הראשונה ששמרתי בחיי

השבת הראשונה ששמרתי בחיי, היתה בבית משפחת גריינמן בבני ברק, לפני למעלה מ-30 שנה. אני זוכר שולחן ארוך מאוד, דומני שישבו שם קרוב ל-20 ילדים. בראש השלחן חשבו האמא מצד אחד, והאבא מצד שני, הבנות הגדולות נעו בין המטבח וחדר האוכל עם צלחות, ועגלות וסירים. האבא והאמא יושבים ורווים נחת, מרגישים כמו מלכים ממש.

שאלתי קצת, רציתי לשמוע מעט על גדוד הילדים הזה. התברר לי שנולדו להם לא פחות מ-16 ילדים משלהם בלי עין הרע, שלושה או ארבעה נוספים שהם אימצו, ועוד נער אחד שהתארח אצלם באותה שבת, כשבנוסף לכל אלו גם אני עצמי ישבתי שם.

כשראיתי את הנחת הזאת של ההורים, כשעמתי את ההרגשה של שבת משפחתית כל כך, חשבתי ורציתי שכך תיראה השבת שלי.

ברבות השנים התחתנתי והקמתי בית, לא נולדו 16 ילדים, אלא רק חמישה, אבל עברו שנים, הילדים התחתנו,  נולדו נכדים. קורה לא פעם שהם מתארחים אצלי כולם או רובם, הבנים, הבנות החתנים והכלות, יחד עם הנכדים והנכדות, והשולחן ארוך ארוך, אני יושב בראשו ומרגיש כמו מלך, וכך בתוך האושר הגדול הזה, מזדקרת לנגד עיני אותה שבת בני ברקית קסומה וחורפית שלנצח לא תמוש מזיכרוני.

השבתך שלי מורכבת גם מאב ובנו, והפלא ופלא זה דווקא מתחיל בבן ואחר כך באב. ערב שבת קודש יש לי תענוג בלתי נשלט לקרוא שיר השירים שעה או שעה וחצי לפני שפני שבת בניגון חרישי בשפתיים דולקות, זהו שירו של הבן, שלמה המלך בנו של דוד המלך. 'כל השירים קודש ושיר השירים הוא קודש קודשים'. חכמי הנסתר אומרים שהתיקון שבקריאת שיר השירים הוא עצום, ואנחנו לא מסוגלים להשיג את עוצמת המילים הללו ומה שהן מחוללות בעולמות העליונים.

אחרי הקידוש והסעודה וזמירות השבת, ואחרי הסעודה השניה וכו', ואחרי תפילת מנחה, אני יושב כבר למעלה מ-25 שנה, עם קבוצת ילדים שאף פעם לא מתבגרת. כשהחלתי לשבת אתם, זקני שחור היה. עברו שנים והוא הכסיף, עברו שנים נוספות והלבין הזקן, והילדים משום מה נשארים ילדים. יחד אנחנו אומרים תהילים של שבת קודש, שלושים פרקי התהילים המסיימים את ספר התהילים של דוד המלך, אביו הגדול של שלמה המלך. התענוג הזה לומר תהילים בשבת קודש, עולה אפילו על התענוג לומר שיר השירים בערב שבת. ניתן לומר שההרמוניה הזאת לא תיפסק לעולם. זו מנגינה שמנגן אותה דוד בנבל שלו, ושלמה בחכמה שלו. אבות ובנים, צעירים וזקנים, נשים ונערות, לאורך שנות דור.

כך פחות או יותר נראית השבת שלי. מזיכרון של שבת חורפית בבני ברק לפני עשרות שנים, ועם שירה בלתי נפסקת של תהילים ושיר השירים, עד מוצאי שבת קודש.

כל השבוע אני מחכה ליום שבת

הרב שמעון וייס

כל השבוע אני מחכה ליום השבת. ביום חמישי כבר מתחילות ההכנות, הקניות הראשונות לכבוד שבת, וביום שישי ההכנות הופכות קדחתניות. לכל ילד בבית יש תפקיד ברור. אחד אחראי על סידור המקרר, ואחיו אחראי על העמדת הפלטה של שבת עם כל התבשילים עליה בצורה מסודרת. הבת הגדולה מכינה את הסלטים ואחיותיה מדיחות כלים ופורסות מפות לבנות על השולחנות. לכבוד שבת קודש.

אנחנו ההורים כמובן מנצחים על כל המלאכה. יש קניות, בישולים, ניקיון. להתכונן לשבת זאת משימה מורכבת, הכל חייב להיות ערוך ומוכן בצורה הטובה ביותר לפני הדלקת נרות שבת.

בערב שבת אני והבנים הגדולים יותר גם טובלים במקווה הטהרה לכבוד השבת. זאת הרגשה אחרת כשיוצאים מהמקווה. העולם נראה זך יותר, אפשר לחוש באוויר את השבת המתקרבת ובאה.

אשתי והבנות מדליקות נרות, ואני יוצא עם הבנים לבית הכנסת. מתפללים מנחה, מעיינים בפרשת השבוע ובמפרשי התורה, מתפללים קבלת שבת ברוב עם ולאחריה תפילת ערבית חגיגית.

בבית ממתין לנו שלחן ערוך. כולם לבושים בבגדים נאים, פאות מסודרות לבנים, שיער מסודר לבנות. כולנו נראים כמו בני מלכים. הכל רגוע. אין טלפונים, אין משימות דחופות. יש רק שבת קודש בחיק המשפחה. שרים 'שלום עליכם', מזמרים 'אשת חיל', עושים קידוש, נוטלים ידיים וישובים לסעודה דשנה עם מאכלים שאשתי בישלה בסיוען של הבנות, ובעיקר של הבת הגדולה. שרים זמירות, אני מספר סיפור מרתק, וכל אחד מהילדים אומר דבר תורה על פרשת השבוע. זה חשוב גם כי זה דברי תורה, וגם כי זה מחזק את הביטחון העצמי של כל ילד שלומד לדבר בפני קהל, גם אם מדובר בקהל המשפחתי. בין לבין מחליפים חוויות, מספרים סיפורים, ונהנים מכל רגע. לפעמים הסעודה הזאת נמשכת יותר מארבע שעות, ואנחנו בכלל לא מרגישים שהזמן חלף עבר.

בבוקר יום השבת הסיפור חוזר על עצמו בצורה מעט שונה. אני והבנים הולכים לבית הכנסת, לומדים ספרי חסידות לפני התפילה, מתפללים ושבים הביתה לקידוש וסעודת יום השבת. הסעודה קצרה יותר מבלילה, ולאחריה הולכים לנוח בשבתות הקיץ. בחורף אין זמן, עד שמסיימים את הסעודה כבר צריכים לשוב לבית הכנסת לתפילת מנחה, ולאחריה סעודה שלישית בחיק המשפחה – זו סעודה שבה שרים שירי נשמה, כולנו יחד, מדברים על דברים העומדים ברומו של עולם, שואפים מלוא הראות את האוויר הנפלא של יום השבת. הסעודה הזאת נמשכת עד יותר משעה אחרי צאת השבת.

אחרי תפילת ערבית והבדלה אני לומד עם הילדים, כל ילד בתורו בוחר מה הוא רוצה ללמוד איתי, מתוך מה שלמדו בכתה שלו בשבוע החולף. בקיץ אנחנו עושים את זה עוד לפני תפילת המנחה.

אני חושב שעל שבת כמו זו שאנחנו עושים כל שבוע נאמר הפסוק "וקראת לשבת עונג". אנחנו פשוט מתענגים על כל רגע. מי שלא יודע לחוות שבת מתוקה כזאת – מפסיד.

השופטת לא האמינה!

מאת: יעקב לוסטיג

"כשהתברר לי שגיא הוא עבריין עם עבר עשיר, לא האמנתי למשמע אוזני", מספר הרב חיים גולדברג, מרבני 'אחינו'. "גיא היה בחור כבן 17 שהכרתי אותו אחרי תקופה ארוכה שבה הוא למד במדרשיה בצורה רצינית. סידרתי לו ישיבה מתאימה, ובתוך זמן קצר התברר שמדובר כאן בילד שצפוי להיות תלמיד חכם עצום ביום מן הימים.

"אבל אז התברר לנו שהוא בחור עם עבר של פשע. לא פעם הוא הסתבך בקטטות אלימות שנגמרו בתא מעצר, ופעם אחת הוא אפילו הכה עובד זר והכניס אותו ל'קומה', וכל זה כשהיה בן 14 ו-15. ברגע הראשון החלטתי שאני עושה 'אחורה פנה', ושולח אותו בחזרה למקום שממנו הוא בא. מי לי ולעבריינים? אנחנו נמצאים כאן כדי ללמד תורה ולא כדי לשמש בתי מחסה לנערים אלימים".

"אבל לאחר מחשבה שניה החלטתי לתת לבחור הזה הזדמנות. הבנתי שהבחור העדין הזה שראיתי מול העיניים שלי כל הזמן, זו לא מסכה. הבנתי שהבחור באמת החליט להשתנות, והוא עושה את זה בצורה יעילה במיוחד.

"למעשה אנחנו רואים את זה כל הזמן עם נערי המדרשיות ובעלי התשובה. כל אחד שנכנס לישיבה רואים עליו שינוי מקצה לקצה במידות. הוא הופך רגוע יותר, יש לו יותר 'ישוב הדעת', הוא מפתח את יכולת ההקשבה, לומד לקבל מרבנים עצות ואפילו הוראות. כשאדם מתחיל ללמוד תורה בצורה רצינית פשוט  נחה עליו רוח נעימה, הוא הופך לאדם חדש.

"הסיפור עם גיא (שם בדוי) אירע לפני שבע שנים, ואנחנו זוכרים אותו במיוחד כי למרות שאנחנו רגילים כאמור לראות את התופעה הזאת, אצל גיא זה היה הרבה יותר מוחשי מבדרך כלל. ראית בנאדם שפשוט הפך לאדם שונה לחלוטין. זה לא אותו בחור. כשהוא הגיע לישיבה הוא לא ידע לקרוא ולכתוב בצורה סבירה, ולא כי הוא סבל מבעיות לימודיות, אלא כי הוא אף פעם לא הסכים לקבל הוראות, הוא אף פעם לא היה מוכן שהמורה תגיד לו איך לקרוא ואיך לכתוב.

"אבל היה לו רצון חזק. משהו שלא רואים כל יום. הוא התחיל מאפס, לימדנו אותו לקרוא, עם ספרים של ילדים בכתת גן. הוא נאבק נגד היצר ונגד הפראות ששכנה בתוכו, למד והתקדם עוד ועוד, ותוך כדי האישיטות שלו שינתה צורה.

"בסופו של דבר לא רק שלא זרקתי אותו מהישיבה, אלא גם הלכתי לבית משפט להעיד עדות אופי לטובתו. זה היה דיון לקראת קציבת העונש, אחרי הפסקה ארוכה מאז שהתקיימו הדיונים של בירור הנסיבות וקביעת האשמה. אני לא אשכח איך שהשופטת בבית המשפט לנוער היתה המומה מההתנהגות של הבחור. הוא הודתה שהיא בחיים לא ראתה שינוי שעובר ככה על בנאדם, אותו בחרו שבדיונים הקודמים התחצף אליה, לא חשש מבית הסוהר או ממוסד לנערים עבריינים, לגלג על אנשי אכיפת החוק בתוך אולם בית המשפט והתנהג כמו מי שיש לו עתיד מזהיר בראשות עולם הפשע הישראלי, הפך פתאום לבחור נעים הליכות, עדין ומנומס, אפילו ביישן מעט. התקיימו בו דברי חז"ל, "המאור שבתורה מחזירו למוטב".

"לנוכח השינוי העצום באישיות שלו החליטה השופטת שהיא נותנת לו צ'אנס למרות עבירות האלימות הקשה שהוא היה מעורב בהן, וביטלה לו את כל ההרשעות. אפילו התובע לא התנגד, והודה גם הוא שהוא מעולם לא ראה שינוי כזה!

"אנחנו רואים את זה מדי יום ביומו. בלי סוף בחורים חווים את השינוי הזה. מאלימות, חוצפה, גסות והתנהגות רעה הם הופכים לאנשים נעימי הליכות, עושים כבוד להורים ולמבוגרים, ילדים יהודיים במלוא מובן המשמעות של הביטוי הזה. זה קורא לכל מי שמתחיל ללמוד תורה בצורה רצינית, ובעיקר למי שמחליט להתמסר כל כולו ללימוד התורה. ומי שלא מאמין מוזמן לבוא ולבדוק בעצמו".

למה הוא כל כך טמא??

מאת: יעקב לוסטיג

היהדות עוסקת רבות בנושאים של טומאה וטהרה. ישנם סוגים שונים של טומאה בבני אדם חיים ומתים, בחפצים דוממים וגם בבעלי חיים. את הטומאות היותר מוכרות את טומאת בעלי החיים האסורים באכילה. כל ילד יהודי יודע שמותר ליהודים לאכול בשר פרה או כבש אם הם נשחטו והוכשרו כדת וכדין, ובאותה מידה כולנו יודעים שבשר חזיר הוא מחוץ לתחום עבור היהודים. יתירה מזאת, בשר החזיר נתפס כסמל הבולט ביותר לטומאה, ואפילו יהודים שאינם נרתעים מלחלל שבת או לאכול מאכלים שאינם כשרים, לא יעזו להכניס לפיהם בשר חזיר. רק המחשב על כך מעוררת בהם גועל עמוק, ותחושת קבס בלתי נשלטת.

פנינו לרב אליהו שליזנגר, רבה של קרית יובל בירושלים, ושאלנו אותו. למה בעצם החזיר נתפס כסמל לטומאה? במה הוא שונה מהסוס או מהשפן? הרי ישנן לא מעט חיות שמוגדרות על ידי התורה כחיות טמאות, ובכל זאת החזיר הוא זה שכבש את המקום הראשון במצעד החיות הטמאות. למה???

הרב שלינזגר משיב. "קודם כל החזיר טמא כי התורה ציוותה עלינו כך. אם בתורה כתוב שהוא טמא, אז הוא טמא. אנחנו כיהודים מתרחקים מכל מה שטמא, ובכלל זה גם מהחזיר.

אבל בכל זאת ראינו בחז"ל ובמקורות קדמוניים כמה טעמים שמסבירים למה באמת החזיר נתפס כסמל לטומאה. אחד ההסברים הידועים הוא שלחזיר אין מזון מיוחד שהוא אוכל. החזיר אינו אוכל דווקא עשב כזה או חציר כזה, הוא לא אוכל דווקא בשר ולא דווקא פירות וירקות. ממה החזיר ניזון? מאשפה!

ישנם בעלי חיים שמוצאים את מזונם בין היתר באשפה, כמו החתולים למשל. אבל החזיר עצם ההגדרה של המאכל שלו היא זבל. זה מה שהוא אוכל. זבל, לכלוך, טינופת, מאכלים רקובים וכל מה שהוא מוצא בזבל.

זאת הסיבה שהחזיר הפך סמל לדבר מאוס ומתועב. משהו שאדם הגיוני יתרחק ממנו אל הקצה השני. יהודים בעלי נפש עדינה נמנעים אפילו מלקרוא לחיה הזו בשמה, והיא מכונה על ידם 'דבר אחר', זה המשהו הזה שאנחנו לא רוצים לומר את השם שלו.

עם זאת, מצינו שחכמנו זכרונם לברכה אומרים שאנחנו לא צריכים להסביר שאנחנו לא אוכלים חזיר בגלל שהוא מלוכלך ומסריח. ההיפך הוא הנכון, היינו שמחים לאכול חזיר שבשרו כנראה טעים מאוד, ולראיה אנו רואים שכל הגויים נהנים מאוד לאכול חזיר. אז למה אנחנו לא אוכלים חזיר? כי התורה ציוותה עלינו שלא לאכול חזיר! כמה פשוט! יהודי לא אוכל חזיר כי הקדוש ברוך הוא אמר לו לא לאכול חזיר.

מאידך יש מחכמנו זכרונם לברכה שאמרו דבר מעניין. הם אומרים למה נקרא שמה של החיה הזאת "חזיר"? כי היא עתידה לחזור ולהיות טהורה. היום אנחנו נמצאים בעולם השקר, לכן התורה הרחיקה אותנו מכל הדברים המטמטמים את הלב והשכל, ומעכירים את הנשמה הרוחנית שלנו, אבל כשיהיה התיקון השלם של העולם, וכבר לא נחיה עוד בעולם של שקר וחושך, ממילא החזיר עצמו יהפוך לטהור ולא נצטרך עוד להתרחק ממנו.

ומה אנחנו צריכים ללמוד מהחזיר למעשה? אנחנו צריכים להיזהר לא להיות צרכני אשפה כמותו. היום בעידן האינטרנט והאייפונים אנשים אינם יודעים מה יעסיק אותם היום ובמה הם מתעניינים. הם פשוט צרכנים של אשפה ושל זבל. מה שמגיע אליהם ב'ווצאפ' ובמייל הם צורכים וניזונים ממנו. מה שהם נתקלים בו באינטרנט הם צופים בו ומתעסקים בו. בלי לבחור את דרכם, בלי לנווט לעצמם את סדר היום ואת מה שהם ילמדו במהלך היום.

אנחנו צריכים להתרחק מכל אלו, מכל האשפה המצחינה הזאת, ולקבוע לעצמנו את סדר היום, למלא אותו בדברים חיוביים, בדברי תורה ובנושאים שיעשירו את עולמנו הפנימי והרוחני.

מאיפה הם לוקחים את האכזריות הזאת?

מאת: יעקב לוסטיג

העולם הזדעזע פעם אחר פעם ממעשי האכזריות של ארגוני הטרור הערביים הפועלים במזרח התיכון. בחצי האי סיני התפתח לו ארגון טרור בעל כח רב, שטובח באזרחים ובאנשי כוחות הביטחון ללא רחם. בתוך שנים אחדות כבר נרצחו שם יותר מאלף בני אדם, והיד עוד נטויה.

ברצועת עזה מבצעים אנשי חמאס מעשים אכזריים בבני עמם. הוצאות להורג אינן מחזה נדיר במיוחד, בעיראק כבר שנים שלא עובר יום בלי הרוגים. לפעמים קצב ההרג עומד על חמישה הרוגים ליום, ויש תקופות שהוא מגיע ל-50 הרוגים ליום, וזה עוד לפני שדאע"ש נכנס לתמונה והחל לשלוט בשטחים נרחבים. בתקופות השיא נרצחו בעיראק אפילו יותר מ-500 בני אדם ביום, ולא מדובר בהרוגים במהלך לחימה, אלא באנשים נשים וילדים שהועמדו ליד בורות ונורו מטווח קצר.

בתימן נרצחים יום יום המוני בני אדם במלחמות הקשות בין החות'ים ובין הסונים, כשאנשי אל קאעידה יושבים מהצד ומבצעים פיגועים נגד כל הצדדים, ובאחרונה הצטרפו אליו גם אנשי דאע"ש שנלחמים נגד אל קאעידה בעודם מתחרים בו מי יצליח לרצוח יותר אזרחים חפים מפשע.

אבל את שיא האכזריות ראינו דווקא בסוריה. הוצאות להורג הפכו לעניין שבשגרה, והן מבוצעות בפני קהל של צופים שמצלמים בסמארטפונים את האירועים ה'משעשעים'. פעם עורפים, פעם שוחטים, פעם זו יריה אחת ששמה קץ לחייו של האומלל, ופעם כולאים אותו בכלוב מסורג כדי לשרוף או להטביע, והכל מצולם ומשודר באיכות HD, עם מיטב אנשי המקצוע שמשקיעים בהפקה עצמה ובעריכת הסרט שמופיע לאחריה.

כשהקרבות קשים מדי, לבשאר אל אסד יש שלל של עצות באמתחתו. פעם הוא מטיל חביות נפץ על ישובים הומים מאדם, ופעם הוא מרעיב ערים שלמות תחת מצור כבד שבסופו נופלים אנשים נפוחי כפן ומזי רעב.

אנחנו עומדים מהצד, משתדלים לעצום עיניים כדי לא לראות את הזוועות הנוראיות הללו, ולא מצליחים להבין. איך? איך הם עושים דברים נוראיים כאלו לבני עמם? לא מדובר על אויבים זרים, אלא על אחיהם! אנשים שעד לפני חמש שנים ישבו לידם באותם בתי ספר, התפללו אתם באותם מסגדים, סחרו אתם וישבו לידם במשחקי הכדורגל. לפתע הם הופכים אכזריים כל כך, רוצחים אלו באלו בהנאה מרובה, ולא שוכחים כמובן להצטלם ליד הגופות המעוותות.

https://youtu.be/aOidKketNBI

איך אפשר??

שאלנו את הרב אליהו שלזינגר, רבה של שכונת קרית היובל בירושלים, שהשיב לנו תשובה נצחית.

"בתורה כתוב על ישמעאל, אביהם הקדמון של הערבים: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו". אמר הצדיק הגדול רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שנרצח בשואה הנוראה, והוא אמר זאת בשם רבו מרן ה'חפץ חיים' הקדוש זכותו תגן עלינו. לכאורה צריך להבין מה זה "פאר אדם". מבחינה דקדוקית אין לזה משמעות. זה כמו לומר על מישהו שהוא "גבוה אדם" או "יפה אדם". על פי הדקדוק העברי יש לומר קודם את שם העצם ורק אחר כך את שם התואר. "אדם גבוה", "אדם יפה" וגם "אדם פרא".

אז למה על ישמעאל כתוב "והוא יהיה פרא אדם"??

אלא אומר החפץ חיים הקדוש: במקרה של ישמעאל, ה"פרא" זה שם העצם שלו. זה לא רק שם תואר. המהות שלו היא פרא. הוא נראה כמו אדם, אבל הוא פרא. הוא פרא שמתארים אותו כאדם. החפץ חיים הדגיש שבגלל זה לא משנה כמה הישמעאלי נראה לך אנושי, מוכשר, תמיד נשאר לו המהות של פרא, שעלולה להתפרץ החוצה בשעת מבחן.

הרמב"ם הקדוש, רבי משה בן מיימון, כתב לפני כ-900 שנה אגרת אותה הוא שלח ליהודי תימן שסבלו אז רבות מהמוסלמים שהציקו להם וניסו להכריח אותם להתאסלם. כותב להם הרמב"ם שהגלות תחת ידם של בני ישמעאל היא הגלות הקשה ביותר מכל הגלויות האחרות. למה? כי לישמעאל יש מהות של רצח. כשהוא רואה דם, זה נותן לו חיות. זה מרענן אותו ונותן לו כוח.

לכן כששואלים אותי מהיכן הם לוקחים את האכזריות הזאת, אומר הרב שלזינגר, אני בכלל לא מופתע. זה אצלם עמוק במורשת הגנטית שלהם.

מנסיון, אייל, משמירת שבת רק מרוויחים!

"לא חלמתי שאחולל סערה כלל-ארצית בסדר גודל כזה, שכולם יתגייסו כדי לחזק ידינו במאבק השבת הפרטי שלנו" – אומר לנו אייל מזרחי, מבעלי מסעדת 'ריבר' ברעננה, שעמד במרכזה של סערה ציבורית בעקבות החלטתו התקדימית לפתוח מסעדה כשרה שתסגור שעריה בשבת – וקריאתה של נציגת מרצ הזועמת, עדית דיאמנט, לקרוא לציבור להחרים את המסעדה.

דיאמנט, לקוחה קבועה שגילתה פתאום שליל שישי חסום בפניה, לא יכולה היתה לשאת את התסכול ופרסמה פוסט מתלהם שנשמע כלקוח מימים אפלים וממליץ ללמד לקח את הבעלים החצוף שהחליט לשבור את הנורמות של חילול השבת הרשמי במתחם ע"י גיבוי מחללי השבת באזור.
"נפגעתי אישית מהשינוי, ואני קוראת לכל מי שהנושא חשוב לו לעשות כמוני ולהעדיף ללכת גם באמצע השבוע למסעדות פתוחות בשבת" –  היא קוראת בלי בושה. לטובת מי שאולי לא קלט את המשמעות, הוסיפה: "חשוב שהציבור החופשי ברעננה יביע דעתו ויתמוך בעסקים הפתוחים בשבת, אם אנחנו רוצים שלמישהו יהיהאכפת מהצרכים שלנו".

ד' יילחם לכם

לאייל מזרחי, חוזר בתשובה כבן 28 המתגורר ברעננה שהחליט לייצר אלטרנטיבה כשרה (בשלב זה המסעדה עדיין איננה בכשרות 'למהדרין' –) לקהל הדתי בסביבה, שכיום אין לו כמעט אופציות כשרות, ולקנות את "ריבר" אחרי למעלה משנתיים וחצי לפעילותה, נודע על החרם בליל שבת, כשכל המסעדות בסביבה "חגגו" ורק שלו שבתה.

"שבתי מתפילת שבת אחרי שביקשתי והתחננתי שד' יעזור לי בדרך הכשרה בה בחרתי, ופתאום אני מגלה שאני בעין-הסערה וכולם סביבי מוחים ומתקוממים על עצם הרעיון שבמדינה יהודית מסוגלת אשת ציבור המייצגת קהל בוחרים של חמישה מנדטים לשים כל כובד משקלה במתקפה חזיתית נגד השבת ושומריה" – מתאר מזרחי.

"כאשר קיבלתי את הרשת, הצבתי תנאי ראשוני לזכיינים שהמסעדה חייבת להיות סגורה בשבת, וזה לא עניין של מה בכך, כיוון שבמרכז במסחרי 'גמלא' בו נמצאת המסעדה הכל פתוח בשבת ואנחנו חלוצים מבחינה זו. לא עלה בדעתי שזה יוביל לחרם רשמי. ועוד יותר לא האמנתי שכולם יתגייסו כדי ללחום מלחמתי, כולל אנשים מהציבור הלא דתי ומ'יש עתיד', שקראו לאנשי מרץ להפסיק לפלג את העם. בסופו של דבר מעז יצא מתוק ופרסום החינם שהיא עשתה לנו רק חיזק ידי העסק ועושה לנו טוב" – הוא צוחק בהנאה – "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון".

מצביעים בצלחת

שעת צהריים תוססת. דלתות מסעדת ריבר בבעלות החדשה (רק שבוע וחצי) לא מפסיקות לנוע. לקוחות זורמים למסעדה בלי הרף. אייל ושלושה משותפיו טוענים שהרעש התקשורתי שהפך אותם למפורסמים על-כורחם מגביר את ההתעניינות והביקוש למקום. אנשים מצביעים ברגליים. חלקם מגיעים ממקומות מרוחקים (ירושלים, מודיעין ועוד) רק כדי לשתות, לאכול קינוח קטן, שיביע תמיכה והזדהות.

את דבריו הנרגשים של מזרחי קוטע אחד הלקוחות המעניק הוכחה חיה לדברים: "כל הכבוד לכם שפתחתם מקום כשר ושומר שבת. תודה רבה" – הוא מרעיף עליו ברכות ואייל מוחה דמעה נסתרת. ליאור בן חמו, אחד הבעלים שלצדו המעיד על עצמו כמי שמצוי בתהליך התחזקות הדרגתי של שמירת שבת, מודה: "אנחנו אנשים צנועים וביישנים, בורחים מפרסום אבל בשביל השבת וקידוש שם ד' אנחנו מוכנים להתפרסם".

שבת או פרנסה?

הרב אפריים רייך, חסיד צאנז ואיש עסקים מצליח בעל החברה הגדולה בישראל ובמזרח התיכון ואחת המובילות בעולם בתחום של סריקת מסמכים ואחסונם במיקרו-פילם ובקבצי מחשב המעסיק 400 עובדים, ומוכיח שהקפדה על קוצן של הלכות היא מקור לברכת ד'  מספר בהתרגשות:

"סבי, הרב יוסף יצחק פרנס, היה החרדי הראשון שהגיע לבורו פארק בארה"ב, והחמיר מאד בהלכות שבת ולא השתמש בחשמל ובמים מהברז בשבת משום שחשש שיהודים עובדים בחברות הללו.

"סבא היה בנקאי חשוב באירופה ונמלט לאמריקה ב-1900 כדי לא להפליל את שותפו שזייף מסמכים. אבל שם לא הצליח למצוא מקום שלא עובד בשבת. רבים נפלו אז בניסיון הזה והשתמדו. לא היו כלל עסקים סגורים בשבת, עד שטענו אז שאפילו האבנים באמריקה היו טריפה..

"מדי ערב שבת יצא סבי ל-13 אווניו, עבר מחנות לחנות כדי לשכנע מוכרים לסגור אותן בשבת. הוא לא ויתר על מנהגו, אפילו שהשליכו אותו פעם אחר פעם בבושת פנים. בשלב מסוים לא היה לו כסף לשלם דמי שכירות והמשכיר השליך אותו ואת משפחתו מהדירה. הג'נטר (שרת) שראה איך זורקים את סבי עם שישה ילדים לרחוב ביום מושלג קפוא נתן לו את ה'בוילר רום', חדר הפחם, ששימש אז להסקת הבתים, והתיר להם לגור בו. לאורך היום התרוצצו הילדים ושיחקו בין הפחמים עד שהפכו שחורים לגמרי.

"באחד הימים כששיחקו בחוץ עבר שם יהודי אמריקני שראה מחזה מוזר. ילדים כושים מדברים יידיש. ממתי כושים מדברים יידיש? ביקש לדעת והם הסבירו הצחוק: 'אנחנו לא כושים אלא מתגוררים במחסן פחמים' והובילו אותו פנימה.

"האמריקני נדהם לגלות כי הוא מכיר את אביהם עוד מימי המלחמה בפולניה. הוא היה מזועזע מתנאי המגורים הקשים והוציא במקום צ'ק בסכום עתק של 5,000 דולר שהספיק לקניית דירה. סבי לא מיהר לקחתו והתעניין מה מתפרנס מכרו, שכבר לא חבש כיפה והתרחק מהדרך. הוא סיפר שיש לו מפעל וסבי בירר אם הוא פתוח בשבת. כאשר שמע שכן הוא סירב ליטול את ההמחאה ושלח אותו לאשתו הרבנית, אולי למען ילדיה היא תיאות לקחת ממנו.

"אבל סבתי לא היססה כלל. 'אם סבא לא רוצה כסף שמגיע מחילול שבת, איך אני אקח?' טענה. האמריקני נעלב עד עמקי נשמתו וכששב לאשתו וסיפר לה את המעשה כיצד הרב פרנס ב'גאוותו' דחה את ההזדמנות להקל על משפחתו וליטול ממנו את הכסף, רק כי אינו שומר שבת.

"בתגובה פרצה האישה בבכי והזכירה לו כי כאשר הגיעו לאמריקה הבטיח שרק בתחילה בזמני המצוקה הקשים יעבוד בשבת ואילו היום כשאינם חסרים מאומה הוא עדיין מחלל שבת. היא הבהירה שאינה רוצה מעתה את כספו והצדיקה את סבי וסבתי. או אז נשבר גם בעלה והחליט לקבל על עצמו שמירת שבת. הוא שב לסבי והגיש לו את ההמחאה כשהוא מבהיר: 'עכשיו אתה כבר יכול לקבל את הצ'ק כי החלטנו לקבל על עצמנו לשמור שבת'. בזכות מאבקו למען השבת היה סבי בין הבודדים שכל נכדיו, מאות בכל הדורות ומכל הסגנונות שמרו שבת ואיש מהם לא סטה מן הדרך!".

"זהו ניסיון לא קל"

תסכים לספר את סיפורך כדי לחזק ידי בעלי 'ריבר' במלחמת השבת בגרסה של דורנו? שאלנו את הרב רייך, בעליה של 'אימג'סטור', אטיש טרוד ביותר שלמרות הכל נענה בהתלהבות וליבו החם לכל עניין שבקדושה, ובפרט למען קירוב לבבות, יוצא אל בעלי המסעדה המתמודדים עם הניסיון הגדול ובו במקום הוא התייצב שם כדי לתמוך בהם במאבקם.

אייל מזרחי התרגש מן המחווה. כאשר נראה הרב רייך על מלוא גובהו והדרת זקנו בפתח המסעדה, הוא נעמד לכבודו ומעניק לו חיבוק חם המבקש לשאוב דברי עידוד. מזרחי מוליך אותו אל מחוץ למסעדה ומצביע בגאווה על השלט הטרי "כשר" שנתלה זמן קצר קודם לכן. "זהו ניסיון לא קל" – הוא לוחש לו – "כל המתחם הזה פתוח בשבת ורק אנחנו הולכים נגד הזרם".

"רק האמונה מחזיקה אותנו" – מגלה ליאור השותף השני – "כולם מסביב צוחקים לנו בטוחים שלא נחזיק מעמד, שכן שמירת השבת במבט שטחי עלולה לקזז לנו סדר גודל של 40% מהרווחים".

"כולם אומרים את זה גם הזכיינים, גם חלק מהמוכרים" – מחדד אייל – "הם סקפטיים מהצעד האמיץ שלנו. אומרים לי ימים יגידו ותתרסק כי מבחינה מספרית הצעד הזה נחשב להתאבדות. גם הבעלים הקודמים חשבו לבצע את המהלך, אבל לא היה להם אומץ לסגור בשישי-שבת כי טענו שיפסידו. אבל אנחנו אומרים שפרנסה היא מאת ד' ומאמינים שבזכות שמירת שבת תהיה הצלחה גדולה בפיצוי שנקבל בימי החול. החשיפה הענקית מביאה לפה אנשים רבים ובעקבות הכשר מהדרין שאנו מקוים לקבל בקרוב, אני מקווה לתמיכה משמעותית יותר מהציבור הדתי שתביא לקידוש ד' נוסף".

מיליארד השבת

"השבת היא מתנה ואנחנו עבדים נאמנים של הקב"ה ללא תנאים מוקדמים, אבל צריך לזכור שאותו אלוקים שאמר מחלליה מות יומת מבטיח לברך את מי שישמור אותה. הגמרא דורשת על הפסוק 'ויברך את יום השביעי' שמיום שביעי מתברכים כל הימים וחלילה להיפך. "ראיתם את מגה שנלחמה בראש חוצות וצפצפה על כולם בעניין השבת. כולם רואים לאן היא הגיעה" , אומר הרב רייך לאנשי שיחו בחיוך.

"אני רוצה לומר לך, כמי שלוקחים חסות על ההון של הצעירים, שהיו לנו הרבה התלבטויות" – מצטרף לשיחה טל, ממנהלי המקום, יהודי שומר מסורת שאינו חובש כיפה שעמד מאחורי אישור העסקה – "הם לא מבינים במספרים אבל אנחנו ראינו את הסיכונים מול מחיר השכירות הגבוה ולמרות שיכולנו לוותר על העסק החלטנו לקחת אחריות ולפרוץ את כל הגבולות כי הקב"ה איתנו ושומר עלינו. אני מדבר מכל הלב ולזכותו של אייל יאמר שהוא לא חסך בזמן שהמשגיח יהיה מבוקר עד ערב, כדי שהכשרות תהיה במקסימום".

"אנחנו הולכים באמונה ובידיעה שאם מפסידים זה יהיה למען השבת" – מחזק אייל.

הרב רייך: "אני רוצה לספר לך על חבר שלי, הרשעל שרייבר, בעל החנות הגדולה בעולם למוצרי אלקטרוניקה: B&H Photo, המעסיקה אלפי עובדים שרובם חרדים ומגלגלת כמה מיליארדים בשנה. יהודי שלא מוותר על חברותא גם בשתיים בלילה. רוב המכירות שלו בכל העולם נעשות באופן מקוון, אבל בערב שבת האתר שלו נסגר ומוחשך עד מוצאי שבת, למרות שמדובר לכאורה בהפסד של מיליונים. הוא מוכר גם לגויים אבל משבית הכל בלי לחפש הקלות.

"זו מסירות נפש אמיתית והוא המיליארדר הגדול ביותר בתחום שאין אח ורע לחנות בסדר גודל כשלו. זהו קידוש ד' גדול שגם 'ריבר' כלולה בו עכשיו" – מטעים הרב רייך.

לכתחילה א-ריבר

וזה מזכיר לי סיפור נוסף, שהתרחש הימים בהם היה משמשו ועוזרו האישי של האדמו"ר ה"שפע חיים" מצאנז זיע"א, שהתרשם מאוד מסיפורו של רה"מ בגין, שהתחבטותו האם להשתתף בהלווייתו של נשיא מצרים סאדאת הפכה לדיון בכל מקום.

"ההלוויה התקיימה בשבת, והוא חשש שמא הנסיעה תהיה כרוכה בחילול שבת והאם אנשי האבטחה יאשרו לו ללכת ברגל במקום ברכב שלא היה מבחינתו אופציה כלל. כל העולם דיבר האם בגין יגיע להלוויה או לו, ובסופו של דבר הוא נסע ואישרו לו ליווי ואבטחה לאורך הקילומטרים שצעד רגלית. הרבי, ששמע על כך, טען שבגין גרם לקידוש השם גדול כשכל העולם דיבר על השבת, בדיוק כמוכם כשכל עם ישראל מדבר על מסירותכם לשבת, איזו זכות יש לכם" – מסיים רייך.

ויש לו המלצה מניסיון אישי: "שום דבר לא מובן מאליו, גם אני מקפיד כל בוקר לבכות מול ארון הקודש ולהתחנן למי שנותן חיים ומזונות שימשיך להרעיף עלי מטובו לרוב הצלחה. יהיו שיאמרו שהעובדה שאני סגור בחול המועד כרוכה בהפסדים של מאות אלפי שקלים אבל זו רק סגולה לברכה שמביאה לי כפל כפליים, ואני מוכן להפסיד כל כספי כדי לא לחלל שבת".

בפתח המסעדה לוחצים השניים ידיים בחום מול הבזק המצלמות המתעד רגע היסטורי של חיבור בלתי אפשרי בין דורות של לוחמי שבת. הרב רייך במצב רוח מרומם מפזם ניגוני שבת ורק חסר שיפרוץ בריקודי שמחה שבתיים מלאי הוד וקדושה מול המסעדה. עוברים ושבים נעצרים מול המראה הבלתי נתפס החריג בנופי רעננה, ורייך מנצל את ההתעניינות כדי להזמין בקול רם את מארחיו למסעדה לשבת בביתו עם צ'ולנט וגפילטע אמיתי כמו שרק אשתו יודעת להכין והם מבטיחים לשקול.

"שיהיו לנו גזרות טובות" – מאחל אייל מזרחי בתקווה. שאר השותפים מהנהנים במרץ ומוסיפים איחול משלהם: "שבקרוב ייסגרו עוד חנויות והשבת תשיב לכולם בברכה".

(מתוך ראיון ליתד נאמן)

הקשר המיוחד בין העם היהודי והכותל המערבי

מאת: יעקב לוסטיג

הכותל המערבי. שריד אחרון של בית המקדש המפואר שעמד על תילו ושימש בית תפילה מרכזי של העם היהודי בארץ הקודש. הכותל שאבניו המפורסמות חרוטות בלבו של כל יהודי, ושדורות על גבי דורות ערגו יהודים מכל רחבי העולם אליו, וקיוו שיבוא יום והם יזכו להתרפק על אבניו החמימות.

בשנים האחרונות עולה הכותל המערבי לכותרות מדי ראש חודש, ולא בהקשר חיובי. קבוצה של נשים פרובוקטוריות, שאינן שומרות מצוות ולא מעריכות את תורת ישראל ומסורת ישראל, החליטה שמאחר והכותל הוא של כל העם היהודי, הגיע הזמן לנצל אותו לצורכי תעמולה זולה ומלחמת חורמה נגד הכותל עצמו ונגד כל מה שהוא מייצג.

וכך, חודש אחרי חודש, הן משכימות ובאות במסירות נפש כדי לבזות את המסורת המקובלת בידינו מדור דור, קוראות בתורה ושרות בקול רם, בניגוד לדרך אבותינו ואמותינו, בניגוד לדרך שהתורה הקדושה מצווה, ובניגוד לכל מה שהיהדות מסמלת ומייצגת. גם כשבית המשפט פסק את פסוקו, הן לא הסכימו לציית לחוק, סירבו למלא אחר הוראות השוטרים והמאבטחים במקום, ופעלו ללא ליאות להפריע ולרמוס את קדושת המקום.

באחרונה החליטה הממשלה להקצות רחבת תפילה שלישית, בכותל המערבי. אחת לגברים ואחת לנשים כפי שהיה תמיד, ועוד אחת לטובת מי שטוענים ש"הכותל לא שייך רק לדתיים", ורוצים לעבור על מצוות התורה, ולפעול בניגוד למסורת היהודית בצמוד לאבני הכותל הקדושות.

פנינו לרב הכותל והמקומות הקדושים, הגאון רבי שמואל רבינוביץ שליט"א, וביקשנו לשמוע מפיו, על מה ולמה זכה הכותל המערבי למקום משמעותי כל כך בקונצנזוס היהודי. איך זה שדווקא האבנים שהיו החומה החיצונית לבית המקדש, הן שזכו להיות 'תל תלפיות', המקום שאליו מתנקזים יהודים מכל רחבי העולם, כדי לשפוך את לבם בתפילה לאביהם שבשמים.

"הכותל המערבי בראש ובראשונה, הוא שריד לבית מקדשנו", משיב הרב רבינוביץ. "זה המקום הכי קרוב לקודש הקודשים. לכן העדיפות שלו על פני הכתלים האחרים המקיפים את הר הבית.

"חכמנו זכרונם לברכה אמרו: "מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי", לכן יש לו, לכותל, עוצמה רוחנית אדירה. שלמה המלך במלכים א' פרקים ח' ו-ט', יש לו תפילה שהוא מתפלל לקדוש ברוך הוא בעת שהוא חונך את בית המקדש הראשון. זאת תפילה מלאה רגש ומומלץ לכל אחד לעיין בה כדי להתחבר ולהבין את המשמעות של המקום הקדוש הזה. אומר שלמה המלך לקדוש ברוך הוא, אני מבקש ממך "להיות עיניך פקוחות אל הבית הזה". הוא מבקש שכל אדם בעולם שיש לו כל תחינה וכל תפילה לקדוש ברוך הוא, "ופרש כפיו אל הבית הזה, ואת תשמע השמים מכון שבתך".

"שלמה אינו מסתפק בכך שתפילותיו של העם היהודי יתקבלו בבית המקדש. הוא מבקש גם שתפלותיהם של הגויים שיושמעו בבית הזה, יתקבלו גם הן לרצון. "גם הגוי אשר בא מארץ רחוקה ולא מעמך ישראל". והקדוש ברוך הוא מקבל את תפילתו של שלמה ומבטיח לו: "והיו עיני וליבי כל הימים". כל הימים! גם כשבית המקדש קיים, וגם כשהוא חרב בעונותינו הרבים. גם כיום כשאנו כולנו טמאי מתים ואיננו יכולים להיכנס למקום המקדש, אינינו יכולים לגעת בקודש הקודשים, גם עכשיו אנחנו נמצאים במקום הכי קרוב לקודש הקודשים ומעתירים בתפילה, והקדוש ברוך הוא שומע.

"אין זה פלא, אם כן, שהמקום הזה נהפך לבית הכנסת הגדול ביותר, ליהודים מכל העולם. הוא גם המקום שבו נחשפת הנקודה היהודית העמוקה החבויה אצל כל יהודי, אי אפשר להסביר את זה, אלא אולי להשתמש במילים של הרב קוק שאמר על אבני הכותל שהן "אבנים עם לב של אדם". אתה רואה אנשים רחוקים מכל נקודה יהודית מגיעים אל המקום, מתרגשים מתעוררים ומתחברים לשרשרת הדורות. הם מתחברים אל העבר המפואר של העם היהודי, אל המהות של הדברים.

"אני אומר תמיד אנחנו לא חופרים כדי לגלות אבנים. מכוש החופרים בא לגלות שורשים. השורשים של עמנו נמצאים באבנים האלו, ומסבירים לנו את הזכות שנפלה בחלקנו להיות חלק מאותה שרשרת דורות נצחית".

  • מה באמת חושב הרב על פתיחתה של רחבה שלישית לכותל? האם באמת מדובר בפיתרון ראוי שימנע את החיכוכים והמתיחות סביב שמירת מנהגי היהדות הנאמנה ברחבת הכותל הישנה?

"אני חושב שזו החלטה שמוטב היה שלא היתה באה לעולם. לראשונה מאז שחרב בית המקדש בעוון שנאת חינם, חולקה רחבת הכותל לשבטים. בצד רחבת הכותל המסורתית, שבה התפללו יהודים במסירות נפש מאות בשנים, תפעל רחבה נוספת לתנועות החדשות והמחדשות.

"לו היו יכולים אבותינו ואמותינו להשתתף בדיון בממשלה, היו בוודאי מזכירים לכולנו את המחיר הנורא ששילם עמנו על הבדלנות והקנאות. הם היו מספרים לנו בדמעות על המחנות הנלחמים זה בזה עד שפיכות דמים בירושלים הנצורה, בשעה שמסביב כבר בונים הרומאים את מגדלי המצור. הם היו מזכירים לנו כמה יקר היה המחיר ששילמנו בפעם הקודמת בה ביקשו זרמים שונים לכפות את דרכם על ירושלים כולה. לו היו אבותינו ואמותינו יכולים להשתתף בהצבעה על קריעת הכותל למחנות ולפלגים – הייתה ההצעה מושלכת מן השולחן בשאט נפש. לפצל את הכותל? להפריד בין יהודים במקום הקדוש הזה? לשלול כל פשרה ובלבד שכל אדם יקבל, דווקא בכותל, את הבמה לבטא את חידושיו הדתיים? מי יעלה זאת על דעתו?

"איש לא ניצח בהצבעה אתמול. כולנו, כל עם ישראל, אנחנו וצאצאינו וצאצאי-צאצאינו, הפסדנו. הפסדנו את האחדות הנדירה שנוצרה סביב הכותל המערבי והייתה סמלו של העם היהודי בכל שנות גלותו הארוכה. לא אל קיר האבנים כספו יהודים במרוקו ובפולין, בפרס ובאנגליה; אלא אל גילוי השכינה המתגלה בקיבוץ שבטי ישראל בירושלים. "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". תמיד היו דעות שונות ודרכים שונות, אבל ירושלים הייתה המקום האחד המאחד את כולם. המקום שאליו באים מתוך ענווה, ולא מתוך תחושה של בעלות וזכות. את כל זה – הפסדנו בהצבעה אתמול. כולנו.

"במשך שנים ארוכות פעלתי בדרכים גלויות וסמויות כדי להשיב את השלום אל הכותל המערבי. הסכמתי לויתורים מרחיקי לכת מתוך אמונה כי "גדול השלום". אך לנוכח המתקפה הקנאית הבלתי פוסקת על הכותל מצד ארגונים שונים, והאווירה המורעלת שהלכה והתפשטה בו, נאלצה הממשלה, בכאב לב ובלית ברירה, לקבל גזירת פיצול, ולהסיר מרחבת הכותל את אש המחלוקת שאיימה לכלות את הכל.

"עתה, משנגזרה הגזרה, לא נותר לנו אלא להתפלל כי נמצא במהרה את הדרך לשוב ולהתאחד. "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ, מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ?" (מלאכי ב). סהדי במרומים שעשיתי כל שיכולתי כדי למנוע את הפילוג. עכשיו עלינו לעשות הכל על מנת לשוב ולסלול את הדרך אל האחדות בירושלים".

בני כמה נהיה בתחיית המתים

שאלה: שלום כבוד הרב, הבנתי שבתחיית המתים מי שזכאי יקום איך שנפטר ואח"כ אם היה לו מום נניח הקדוש ברוך הוא ירפא את זה, אבל השאלה באיזה גיל נהיה תמיד?הרי זה חיים לנצח תודה רבה

תשובה: בס"ד
שלום רב!
מסתבר שבזמן שתסתיים תחיית המתים, שזה יהיה לפי המבואר בספרים לפחות כמה עשרות שנים אחרי ביאת המשיח, לא יהיה כבר יותר עניין של גיל וזה לא יהיה דבר שיעניין אותנו.
גיל הוא דבר שמורה על שלבי התפתחות והתקדמות, אך אם נהיה במצב של שלמות מכל הבחינות, לא יהיה היכר בין צעיר לזקן, ולא נבחין בהבדל גילאים.
אם כן נראה הבדלים מהותיים בין האנשים, אלו יהיו הבדלים בדרגת השלמות של כל אדם ואדם, כפי שכתוב בגמרא שלעתיד לבוא כל צדיק וצדיק נכווה מחופתו של חברו.
בברכה
יעקב

הכנה לניתוח

שאלה: בס"ד בעה"ש אני יעבור ניתוח לב פתוח אבקש לסיוע מהקב"ה שירפא אותי במהרה אבל מה אני אמור להגיד ממש לפני הניתוח , ומה עם הנחת תפילין שלא אוכל לבצע תקופה ארוכה

תשובה: שלום רב לך
ראשית, אבקש שתכתוב לנו את השם שלך לתפילה שנתפלל להצלחת הניתוח ולהחלמה מהירה.
לשאלתך, טוב שתאמר יום לפני הניתוח את כל הספר תהילים (עדיף בלי הפסק), ואחר כך תתפלל מקירות לבך בנוסח שעולה לך באותו זמן להצלחתך.
בשורות טובות

תפילה בנוסח אחר

שאלה: שלום וברכה! כשאני ניגש כשליח ציבור בית כנסת שלא מתפלל בנוסח שלי. באיזה נוסח עליי להתפלל?

תשובה: שלום רב
אם המנהג הקבוע בבית כנסת זה הוא שמתפללים בנוסח אחיד, עליך להתפלל בנוסח הקבוע בבית כנסת זה, אך יש בתי כנסיות שכל אחד מתפלל בו לפי הנוסח שלו שם אפשר להתפלל בנוסח הרגיל שלך.
בהצלחה

חלמתי על בית המקדש

שאלה: שלום כבוד הרב, מה המשמעות של חלום על בית המקדש? בחלום: הסתכלנו מהחלון, היה חושך, הירח היה כביכול עם קרני שמש, פתאום ראינו את בית המקדש מסתובב בשמיים, אני צועקת בחלום "זה בית המקדש" זה אומר שזה קרוב מאד נכון? וחלום על בורא עולם מה המשמעות של החלומות אשמח לתשובות תודה רבה!

תשובה: שלום רב
כל אדם זוכה להיות חלק מבנין בית המקדש, כאשר עושה מעשה טוב, זה נחשב כאילו בונה אבן אחת בבית המקדש, וכן כל מעשה ומצוה, כוונת החלום היא, להורות לך להרבות במעשים טובים, ובזה לזכות יחד עם שאר בני ישראל לבנות את בית המקדש, שיבנה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
בהצלחה רבה

גיור

שאלה: שלום, אני צפויה להתחתן בקיץ עם יהודי מחו"ל האם נוכל לקיים חופה רבנית למרות שאינו אזרח ישראל? במידה וכן איך עושים את זה?

תשובה: שלום רב
אפשר לעשות זאת בהליך פשוט מאד. ניגשים למשרדי הרבנות ופותחים תיק נישואין. הבחור יתבקש להביא מכתב מרב מוכר במדינתו שמכיר את משפחתו שהינם יהודים וכו'. והשאר כרגיל. (נדמה לי שמצד הרבנות הם מבקשים לבוא לפחות כחודש וחצי לפני הנישואין).
בהצלחה והרבה מזל טוב

תענית יחיד

שאלה: שלום כבוד הרב, אם אדם קיבל עליו תענית בלי נדר וחש שלא בטוב ולא יכול להשלימה. מה יעשה? תודה!

תשובה: שלום רב
תענית  יחיד אם קיבל על עצמו אותה בתפילת מנחה שלפני יום התענית הרי היא כתענית רגילה לכל דבר ועליו להשלימה, אם לא קיבל על עצמו אותה ביום שלפני התענית ראוי שישלים אך אם אינו חש בטוב אינו חייב להשלימה
בהצלחה

שאלה באמונה

שאלה: מה הסיבה שאלוהים ברא את העולם? ואותנו? אני מכיר את התשובה שהוא רצה להיטיב איתנו, אבל אני לא מבין למה הוא חיכה והחליט להיטיב איתנו כמה אלפי שנים, ולמה הוא לא עשה את זה הרבה יותר גדול, ובכמה עולמות שיהיה הרבה טוב?

תשובה: בס"ד
שלום!
שאלת יפה שאלת.
כפי שכתבת, הסיבה שהשם ברא את העולם והנבראים היא בכדי להיטיב איתם, אך יש לדעת שעיקר ההטבה שלמענה נברא העולם היא ההטבה שתהיה לנו בעולם הבא ובימות המשיח. העולם הזה משמש רק כמעבר לקראת אותם ימים נפלאים שמצפים לנו. ברור שגם בעולם הזה הקב"ה מיטיב לנו מאד, וכל מה שיש לנו זה ממנו יתברך. כתוב בגמרא שצריך להודות לו על כל נשימה ונשימה שאנו זוכים לנשום, אך למרות כל, כל ההטבות שהוא מיטיב איתנו כאן זה כמעט כלום לעומת מה שמצפה לנו.
במסכת אבות (פרק ד, משנה ז') כתוב: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", ומסבירים המפרשים, שאם ניקח את כל התענוגים וההנאות של כל בני האדם כאן בעולם, מראשית ימי הבריאה ועד סופה, ונצרף את כולם ביחד, זה עדיין לא יגיע לרגע של תענוג בעולם הבא.
הסיבה שהאנושות הייתה צריכה לעבור אלפי שנים של חיי העולם הזה בכדי להגיע לאותה תכלית של חיי
העולם הבא, היא משום שהקב"ה רוצה שאנו נזכה בכח עבודתנו הרוחנית להגיע לאותם ימים נפלאים, שאנו נהיה מוכנים וראויים לכך. אם היינו מקבלים את אותה הטבה ללא ההכנה הראויה, זה היה נקרא בלשון חז"ל "נהמא דכסופא" – לחם של בושה, שכן אין זו הרגשה נעימה לקבל כזו הטבה בלי להיות ראויים לכך. ומכיוון שאנו צריכים לחוות את התענוג העתידי באופן מושלם, היה נצרך לעבור  קודם את העולם הזה ולתקן את כל מה שנדרש לתקן.
לסיום אביא את דברי רבנו רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל, הרמח"ל, בעניין זה, אותם הוא כתב בספרו הידוע "מסילת ישרים": "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו.
והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'.
והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות אשר צוונו עליהן הא-ל יתברך שמו, ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה.
על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (עירובין כב א) 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'.
וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים ע"ג)'ואני קרבת אלקים לי טוב', ואומר (שם כ"ז) 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו". כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב ,אינו אלא הבל ושוא נתעה.
אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה העניין, והם הם המצוות".
בברכה
יעקב

שאלה: תודה על התשובה והיחס זה לא מובן מאליו!!!
שאלתי הייתה לא למה הוא ברא את העולם? את זה אני בערך מבין!
מה שאני לא מבין, זה שאם יש סיבה טובה לברוא עולם, למה הוא חיכה המון זמן, ורק לפני תשע"א שנים הוא החליט לברוא עולם? הרי הוא היה קיים הרבה זמן לפני ולמה אז לא בער לו להיטיב איתנו, ולברוא עולם
למה הוא חיכה???
תשובתך חשובה לי
בתודה מראש ובהערכה רבה

תשובה: בס"ד עכשיו הבנתי את שאלתך… התשובה לשאלתך היא מאד מאד עמוקה, והיא נוגעת לדברים שמעבר לעולמנו. למרות זאת אשתדל בעז"ה להסביר קצת את העניין, ומראש יש לדעת שההסבר רחוק מלהיות מושלם,

משום שאלו מושגים שלא יכולים להיתפס בשכלנו. יש להבין שזה לא נכון לומר שהקב"ה חיכה הרבה זמן, משום שבעולמות הרוחניים הגבוהים ועל אחת כמה וכמה אצל אור האין סוף, אין עניין של זמן לפי המושגים שלנו. ברוחניות העברההווה והעתיד נמצאים כל הזמן. רק כשהדברים משתלשלים
לעולם שלנו הם נכנסים למימד של זמן.
מה שאצלנו מתבטא במונח של זמן, בעולמות הרוחניים הדברים מתבטאים בבחינות שונות ובאורות שונים שבעצם נמצאים תמיד.
למשל, ביממה אחת, בעולמנו עוברים עלינו עשרים וארבע שעות, אך בעולמות העליונים מדובר על עשרים וארבע בחינות אורות (שגם הם מחולקים לחלקים וחלקי חלקים כמו שאצלנו השעה מתחלקת לעוד חלקים). כל שעה בעולם הזה משתלשלת מאור רוחני מסויים, שהוא השורש שלה. כך זה גם בחודשים וגם בשנים. לאור האמור מובן שלא שייך לומר שהקב"ה חיכה הרבה זמן כשמתכוונים ל"חיכה" במימד הרגיל של הזמן. עוד יש להוסיף, שגם לפני בריאת העולם נעשו הכנות לצורך בריאת העולם, הכנות שאף הן נעשו בכדי להיטיב לנבראים שיבראו בהמשך.
ההכנות האלו מוזכרות בגמרא במסכת פסחים (דף נ"ד), וזה לשון הגמרא: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח".
מקווה שהדברים לפחות קצת יותר מתיישבים כעת על הלב.

בצל שנשאר במקרר

שאלה: טיגנתי בערב בצל (עם פטריות) והייתי אמור להוסיף אותו למאכל מסויים. בסופו של דבר לא הוספתי אותו והשארתי אותו במקרר עד למחרת. האם מותר לי היום להשתמש בבצל?

תשובה: שלום רב
אם הבצל מטוגן ומעורב עם הפטריות אתה יכול להשתמש איתו
בהצלחה

גזל בבית הספר

שאלה: גזלתי מלפני שנתיים בבית הספר, וביקשתי מהמנהל אם אני יכול להחזיר. הוא הסכים, ובסוף שם את הכול על שכר לימוד שלי, שזה אומר שבאמת לא החזרתי כלום רק חסכתי לאימא שלי כסף, האם אני צריך לקחת את זה בחזרה ולעשות משהוא אחר? הרי ממילא הוא לא יכול לכתוב שאני מביא כסף סתם ככה, כי חייב לכתוב שאני מביא כסף למישהוא. (שכר לימוד במקרה הזה) אני חושב פשוט לקחת את הכסף חוץ מ-50 שקל שזה בטוח תאונות אישיות בבית ספר בשכר הלימוד. אפשר בבקשה עזרה?

תשובה: שלום רב לך וסליחה על האיחור בתשובה
למנהל בית הספר יש סמכות להחליט כיצד לרשום את הכסף שהשבת לו, והוא יכול גם למחול להוריך על חלק משכר הלימוד ולכן אינך צריך לעשות משהו אחר.
בהצלחה

אבלות

שאלה: אימי נפטרה לפני כחודש, ולאחותי נולד בן והברית ביום שישי. השאלה שלי האם מותר לנו האחים האבלים להשתתף בברית?

תשובה: שלום רב
ראשית אקדים ואומר כי כתוב בחז"ל שכאשר נולד בן זכר בתוך שנת האבל נתרפאה המשפחה כולה, לשאלתך, בברית עצמה אפשר להשתתף, בסעודת הברית אין להשתתף אלא אם כן תגישו זה לזה את האוכל כמין מלצרים לסעודה.
בהצלחה

גזל הקרנת סרטים

שאלה: שלום וברכה,
אני גר במושב, ובמושב יש מועדון.
אני משלם למושב שכירות על המועדון ומקרן שם סרט לילדים במחיר 10 שקל לסרט. את הסרט אני מוריד מהאינטרנט. האם זה בסדר? האם זה גזל?

תשובה: שלום רב
אם הוא נמצא באתר שישנה אפשרות להוריד אותו לכל המעוניין,
אין בזה משום גזל.
בהצלחה

גניזה

שאלה: שלום,
לפני מס' שנים זרקו לי לאוטו ספר שנקרא "הבשורה" לא ידעתי מהו אותו ספר, לפני מס' ימים חיפשתי בסיפרייתי משהו ומצאתי את הספר הזה ואז הבנתי שמדובר בספר של הגויים. רציתי לזרוק אך יש שם פסוקים מהתנ"ך האם מותר לזרוק? מה לעשות בספר?
תודה

תשובה: שלום רב
אפשר להשליך אותו ואין צריך לגנוז אותו למרות השמות הכתובים בו.
בהצלחה

מה מברכים על עוגה עם צימוקים שלמים?

שאלה: בבקשה מה מברכים על עוגה עם צימוקים שלמים?

תשובה: שלום רב
מברכים על העוגה ברכת "בורא מיני מזונות", למרות שיש בה צימוקים שלמים. מכיון שיש כלל שכל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו בורא מיני מזונות גם אם יש בו מינים אחרים.
בהצלחה

תשלום נסיעה

שאלה: שלום עליתי לאוטבוס והנהג אמר שהמחשב לא עובד ונתן לכולנו לעלות בלי לשלם ולא אמר לשלם בנסיעה הבאה שנעלה על החברה הזאות רציתי לדעת מה הדין האם צריך לשלם תודה

תשובה: שלום רב
עליכם לשלם בפעם הבאה, מכיון שאי אפשרות הגביה של הנהג אינה מחילה של החברה על התשלום.
בהצלחה

שאלה: תודה רבה ורציתי לדעת לגבי ברכת הגומל האם זה חייב בקריאת התורה או אפשר גם בלי והאם אפשר בלילה תודה

תשובה: ברכת הגומל צריך לברך לכתחילה בזמן קריאת התורה ובפני עשרה. במקום הדחק אפשר לברך בפני עשרה גם בלילה ושלא בזמן קריאת התורה (וכך נפסק שעדיף לברך תוך שלשה ימים לזמן החיוב מלהמתין לקריאת התורה), וכך נוהגים כשאשה צריכה לברך לאחר הלידה ואין זה צניעות לה לברך בפני הגברים בקריאת התורה.
בהצלחה

בבניין חדש שמסתיר דוד שמש

שאלה: שלום וברכה לפני מספר חודשים הרסו בניין ישן לידי ובנו חדש, רק שהפעם הוא יותר גבוה מהקודם והוא מסתיר לנו את הקולטים של דוד השמש הדבר גרם לי להוצאות ונזק ישיר של חשמל וגם ההעתקה של הדוד למקום אחר גבוה עולה הרבה מאוד כסף השאלה היא – האם אני יכול לתבוע את הקבלן על הנזק שנגרם לי ? מן הראוי לציין שלא פורסם מה גובה הבניין המתוכנן כך שגם לא יכולתי למחות על הדבר וגם חוסר הידיעה שלי שאכן הבניין יסתיר את השמש מבחינה חוקית יש לציין שלכאורה ככל הנראה הוא בנה את הבניין בריחוק ע"פ החוק מהבניין שלנו (טעון בדיקה) אשמח לתשובת הרבנים עם מי הצדק ואיך עליי לפעול

תשובה: שלום רב
באופן עקרוני בדיני ממונות יש להעלות את השאלה על ידי שני הצדדים יחד בפני בית דין ולקבל את סמכותם, אך אכתוב לך את הנראה על פי דבריך. אמנם יש שכתבו שדוד שמש יכול להוות סיבה למנוע תוספת בניה אף משכנים הנמצאים בשטח פרטי שאינו משותף לניזוק מכך, אך כיון שיש אפשרות טכנית להעלות את הדוד שמש למקום גבוה שיוכל לתפקד כראוי, אין מקום למנוע את הבניה בטענה זו כלל, וממילא אף אין הבונה צריך לישא בעלויות הגבהת הדוד. אמנם יש שכתבו שמכיון שההפסד ממניעת השמש מקולטי הדוד הוא הפסד מזערי לעומת ההפסד שבתוספת בניה ובפרט שניתן לחמם ע"י חימום חשמלי אין למנוע אף משכנים השותפים במגרש מלבנות מחמת טענה זו. וכפי שכתבנו בנידון זה שניתן לפתור את הבעיה על ידי הגבהת הקולטים לכאורה בוודאי הדין כן.
בהצלחה

את מי מצילים – חולה בתרדמת או חולה אנוש?

שאלה: שלום וברכה, גוסס הרי הוא כחי ואסור להרוג אותו אפילו אם חושבים להציל מישהו אחר, כי מי אנחנו שנשים את עצמנו כאלוקים לומר שחיים של מישהו אחד יותר חשובים מחיי מישהו אחר? לכן אם אנחנו נתונים במצב שיש בביה"ח מכשיר הנשמה אחד וחולה התרדמת מחובר אליו וכאשר נתקו אותו מהמכשיר ימות, וישנו חולה אנוש שזקוק לאותו מכשיר הנשמה, אסור לגרום למותו של החולה בתרדמת אך אם לא נביא את המכשיר לחולה האנוש הוא ימות גם כן – מה עושים במקרה כזה? למי נותנים את המכשיר היחיד – לחולה בקומה או לחולה האנוש? אשמח לתשובה כמה שיותר מהירה, מקרה דחוף! תודה.

תשובה: שלום רב
אם שאלה זו היא שאלה מעשית, בדרך כלל יכריע בזה רב בית החולים, ויש בזה נהלים ברורים שאין צורך לאדם הפשוט להתערב בהם.
אך לעצם השאלה, ההלכה היא כך, אם החולה הסופני (בקומה) מחובר למכשיר אסור לנתק אותו ממנו אף כדי להציל חולה אחר שיחיה שנים רבות ממנו, אך אם הוא לא מחובר עדיין והשאלה היא לאיזה חולה לחבר יש לחבר לחולה שיחיה שנים רבות יותר. ויש שכתבו שאף כאשר יודעים מראש שאם יחברו לחולה הסופני יתכן שבהמשך יגיע חולה אחר שיצטרך את המכשיר ולא יהיה ברשותנו מכשיר נוסף כזה אין לחבר לו את המכשיר הזה שיהיה אחר כך אסור לנתקו ממנו.
בשורות טובות

חתונה

שאלה: שלום כבוד הרב. יש לי כמה שנים חברה, הצעתי לה נשואין, והלכנו לקבוע אולם, בו זמנית סגרתי עסק שפתחתי נפלתי כלכלית, ואני בלחץ מאוד גדול. נקלעתי למצב שאני כבר לא סגור על שום דבר, אני רוצה לדחות את החתונה עד שהכל הסתדר, אם הסתדר. התחלתי עבודה חדשה ואני מנסה להתבסס כלכלית, האם יש בעיה לדחות? לא היינו ברבנות ויש עוד זמן יחסית יש עם זה בעיה?

תשובה: שלום רב
עדיף שלא תדחו את החתונה כלל ותתאמץ לעשות את זה גם אם זה דורש מאמץ רב מאוד.
בהצלחה

בית כנסת

שאלה: האם אפשר להתפלל בבית כנסת שאפשר לראות את העזרת נשים ויש שם נשים פרוצות אן עדיף להתפלל יחידי תודה ובבקשה לנמק את התשובה

תשובה: שלום רב
אם העזרת נשים לא מוסתרת ואפשר לראות את הנשים שנמצאות שם בצורה ברורה עדיף להתפלל ביחידות, מכיון שהתפילה בציבור היא מעלה והסתכלות בנשים היא עבירה.
בהצלחה

זמן תפילת ערבית

שאלה: שלום, האם תפילת ערבית קוראים עם השקיעה, או רק בצאת הכוכבים? תודה.

תשובה: שלום רב.
אפשר להתפלל ערבית משקיעת החמה, אך עדיף להמתין עד צאת הכוכבים, כיון שאת קריאת שמע צריך לומר בלילה אחרי צאת הכוכבים. כאשר מתפללים בשקיעת החמה, צריך  לקרוא שוב קריאת שמע אחרי צאת הכוכבים.
בהצלחה רבה

פתאום קם יהודי, צעיר גלוי ראש ומניף את דגל השבת

בהיסטוריה ארוכת השנים של מלחמות השבת לא זכורה הפתעה שכזו: פתאום קם לו יהודי שהוא ממש לא עסקן חסידי מוועדת השבת, גם לא קנאי ממאה שערים ואף לא פרלמנטר חרדי מדגל התורה, דווקא צעיר גלוי ראש שלא קיבל חינוך דתי, חבר במפלגה שהדת אינה אחד מדגליה, ומניף את דגל השבת ברמה. לפחות מבחינה חיצונית, זוהי תמצית סיפורו של חבר הכנסת מיקי זוהר, נציג מחוז הדרום בתנועת הליכוד.

בחודשים האחרונים הפך זוהר לוחם למען השבת. הוא זה שניסח ויזם את הצעת 'חוק השבת' לפיה ייאכף ברצינות חוק שעות העבודה והמנוחה הקובע את יום השבת כיום מנוחה. לפי הצעת החוק, על שר הכלכלה למנות ממונה על אכיפת החוק, ופקחים שיפקחו על ביצוע החוק. הקנס הכספי יהיה עד לגובה שומת ההכנסות של העסק ביום המנוחה, כאשר מי שיפר את החוק צפוי למאסר של עד שנה או קנס בשיעור השווה לפי שלוש מההכנסות שהפיק מהפרת החוק, ולא פחות מ-4,000 שקלים בגין כל עבירה.

והעיקר: החוק מאפשר לבעלי חנויות ועסקים קטנים לתבוע בעלי רשתות ומרכולים גדולים שפותחים את עסקיהם בשבת. כל בעל עסק מתחרה הפועל עד למרחק של שלושה ק"מ, יוכל לתבוע עסק שמפר את החוק בדרישה לקבל פיצוי כספי של לפחות 15% משיעור רווחיו השבועיים של העסק הנפגע. החוק הזה, אם יתקבל, עשוי לחשוף את בעלי העסקים הגדולים לתביעות ענק שיגרמו להם להתחרט על הרגע שבו חשבו לגרוף רווחים באמצעות פתיחת עסקים בשבת.

אין ספק, אומרים המעורים בתחום, שהחוק הזה עשוי לחסל כליל כל ניסיון לפתוח עסקים בשבת, ויעשה את מה שלא עשו אלפי מפגיני השבת לדורותיהם. בשלב זה, החוק הצליח לצלוח את המשוכות השונות, ואף עבר בוועדת השרים לענייני חקיקה, אך כצפוי, הוא עורר סערה גדולה בכנסת, הבהיל את בעלי העסקים הגדולים והריץ את הלוביסטים שלהם למסע לחצים פוליטי כבד שדחה לבינתיים את הצגת החוק. בינתיים, מצא את עצמו היזם, זוהר, נצלב בתקשורת והותקף קשות.

מה מריץ אותו? אדם שמנהל אורח חיים לא דתי, אחד שקהל הבוחרים שלו ממש לא מבקש את זה. מה גורם לו לשכב על הבריקדות עבור השבת? זוהר נעלב מהשאלה וממבע התימהון שעל פנינו: "אני חילוני אולי, אבל אני גם יהודי . אני מאמין בחשיבות השבת, אני מאמין שלא תיתכן מדינה יהודית בלי שבת, לא ייתכן שיום השבת יהיה חול בפרהסיה, חייבים לשמור על כך שבמדינה שלנו זה יישמר. זה מה שמייחד אותנו כיהודים.

הכל התחיל כשפנו אלי אנשי עסקים מהדרום ותינו בפניי את צרתם שהם מעוניינים לשמור שבת אבל מולם בונים מרכז קניות ענק שפותח את שעריו בשבת. הקניון שמושך אליו אלפי קונים, מצליח לגרוף הון עתק ופדיון של מליונים בשבת, ובעל העסק הקטן מפסיד את הלקוחות שלא יחזרו אליו גם ביום חול. מה יעשה? גם הוא יפתח בשבת? למה? לא מגיע לו לנוח בשבת?

"החלטתי שאנחנו חייבים לעזור לאזרחים ולאנשי העסקים לשמור שבת, ולא לאפשר לטייקונים ולבעלי ההון להרוס אותה. מה גם שלאחרונה יש גם תופעות פסולות שמתנים עבודה בחילול שבת: אומרים לעובד: אם אתה רוצה לעבוד אצלי אתה צריך לעבוד בשבת. אסור שהדבר הזה יקרה. יום השבת הוא יום המנוחה הרשמי וחייבים לאפשר לכל אחד לשמור אותו.

"מעבר לעניין הסוציאלי והפגיעה בעובדים ובבעלי העסקים הקטנים, לצד היותנו מדינה דמוקרטית אנחנו גם מדינה יהודית. השבת חשובה כדי לשמר את היהודיות של המדינה שלנו. אחרת מה אנחנו עושים פה בכלל? אני אדם מאמין גם אם אינני דתי. אני אדם שמאמין בערך השבת, אני שומר שבת ואוהב את השבת, אני חושב שהיא מתנה נפלאה לכל אדם, לכל משפחה בישראל, לחברה בישראל ולכלכלה הישראלית.

"הענין של השבת לא חשוב רק בהיבט של עסקים. אני מתנגד לתחבורה ציבורית בשבת. הגשתי גם הצעת חוק שתפסיק את חילולי השבת במגרשי הספורט.

לפי החוק, כל הקבוצה שלא רוצה לשחק בשבת, ומעדיפה לשחק ביום חול, תוכל לעשות זאת. כל הזמן אומרים שאסור שתהיה כפיה דתית, באותה מידה אני מצפה שלא תהיה כפייה חילונית.

ההצעה הזו הגיעה לוועדת שרים לענייני חקיקה, ושרת התרבות והספורט הבטיחה שהוועדה תדון בנושא ותגיע למסקנות בעניין. אני מאוד מקווה שהמסקנות יהיו ברוח הצעת החוק הזו.אם לא, אלך לחקיקה. לא אוותר על זה בעד שום הון בעולם, חייבים להגן על יום המנוחה".

בשיחה עם 'דה מרקר' ביקר את האופן שבו העיר העברית הראשונה מחללת את השבת: " ידעת שבתל אביב אפילו מספרות עובדות בשבת?", שאל את הכתב, "אז יכול להיות שגם ספר לא יוכל לנוח כי הוא צריך לייצר תחרות מול החבר שלו שפותח בשבת?

תל אביב מתנהלת כמו מדינה בפני עצמה, אנשים לא מבינים את זה, היא לא חלק ממדינת ישראל- היא משהו נפרד לגמרי, זאת עיר שנוגדת את כל מה שקשור לרעיון היהודי במדינה".

הדברים כצפוי יצרו מהומה גדולה, זוהר הואשם כמי שאמר ש'תל אביב' אינה חלק מישראל והיא מדינה בפני עצמה', ומיקי מסביר: "לא התכוונתי לפגוע חלילה באיש, ולא אמרתי שתל אביב אינה חלק מהמדינה, היא כן חלק מהמדינה אבל חלק קטן, והיא צריכה להתחשב בשאר המדינה. המדינה יהודית ודמוקרטית, אז גם תל אביב צריכה להיות יהודית ודמוקרטית ולכבד זאת גם בשמירת השבת לפי החוק". לא נראה שזה יעזור לו הרבה. מסע השיסוי של התקשורת, נפתח במלוא העוז. תמונתו חבוש בשטריימל, הופצה ברשתות החברתיות.

ואיך נראית השבת האישית שלך בבית?

"אצלי? זה יום מנוחה עם כל המשמע, אין מלאכות אין טלפונים ואין עבודה. שבת זה בשביל להיות עם המשפחה והילדים, שבת זה בשביל מנוחה פיזית הן פיזית והן רוחנית. זה שבת בשבילי".

אתה עושה קידוש? הולך לבית הכנסת?

"ודאי. אני וארבעת ילדיי הולכים לבית הכנסת בליל שבת בקביעות. אני מאוד מחובר לבית הכנסת שליד הבית שלי, הוא נקרא 'תפארת שלום'. זהו בית כנסת בנוסח ספרדי ואני מתפלל בו בכל יום שישי בערב. החלק שאני הכי אוהב בתפילה הוא השיר 'לכה דודי'. ומה שיפה בזה דווקא לא הניגון הקבוע, אלא העובדה שבכל פעם יש מישהו שממציא ניגון. אחרי התפילה עושים קידוש, יש סעודת שבת, מבקרים אצל המשפחה, כך עד הבדלה וכולי. אצלי שבת זה משפחה. מכניסת השבת ועד צאת השבת  אני מקדיש את כולה למשפחה הקרובה שלי".

זוהר, כפי שניתן לראות, לקח את העניין כדגל אישי שלו. הפעילות שלו למען השבת אינה הנושא הדתי היחיד שחרט זוהר על דגלו: "אני גם מקדם חוק שנועד להילחם נגד תכנים פוגעניים ובלתי רצויים בפרהסיה הציבורית". הוא מסביר, "אנחנו מדינה יהודית ועלינו לשמור על קדושתה. אני גם פועל לחיזוק החינוך למורשת ישראל בבתי הספר.

במידה מסוימת אני הח"כ שפועל הכי הרבה למען מסורת ישראל בכנסת הנוכחית".

אז חבר הכנסת מיקי זוהר הוא חידה במידה מסוימת, אבל לא כשלומדים את תולדות חייו. מיקי ששמו האמיתי הוא מכלוף, נולד במה שהוא רואה כנס אישי. אביו, אלי זוהר, דמות פוליטית ידועה בקרית גת. עסקן מוכר שבהמשך גם רץ לפוליטיקה, וניסה להתברג לכנסת. "הוא היה משובץ ברשימת 'יחד' של עזר ויצמן, אך לא הצליח להיכנס לכנסת, אבל החיידק הפוליטי נשאר אצלו".

בני הזוג זוהר היו נשואים זמן רב אך לא זכו לזרע של קיימא. האב והאם התפללו רבות על כך, עברו תלאות רבות אך לשווא, עד שקרה המקרה שעד היום מפעים את זוהר: "אבי מאוד התפלל שיהיה לו בן. באחד הלילות הוא נרדם והנה בחלומו ראה רב גדול, שהבטיח לו שיזכה לבן זכר. מאוחר יותר הוא זיהה שאותו רב היה הרבי מליובאוויטש. ואכן, אחרי שנה נולדתי, בי"א ניסן תש"מ, שזה יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש"

ההורים המאושרים קראו לבנם מכלוף על שם הסב שעלה ממרוקו. "אני שומר על השם הזה עד היום", אומר זוהר, "זה השם הרשמי שיש לי בתעודת הזהות ואני מכבד את הזיכרון של סבי ז"ל שהוריי ביקשו להנציח. הכינוי שלי מיקי, ואני די חושש שהשם מכלוף אולי לא היה מאפשר לי להגיע רחוק בפולטיקה הישראלית.

כך או כך, מכלוף שעד מהרה כונה מיקי, היה בן יחיד ומפונק להוריו. "הייתי מעדיף שיהיו לי כמה אחים ואחיות", הוא אומר, " אבל לא היה חסר לי דבר, עד שאירע האסון". וכשהוא מדבר על אסון הוא מתכוון למה שאירע לאביו, שהיה עדיין צעיר לימים, בן שלושים בלבד וכבר דמות ציבורית ידועה, ונהרג בתאונת דרכים מחרידה, מותיר אחריו את מיקי בן החמש ואמו האלמנה.

ההלם היה גדול, אך האם החליטה שלא להישבר, ולהמשיך הלאה בכל מחיר. "החיים חספסו אותי". מסביר מיקי, "אמא גידלה אותי, עבדה קשה ועשתה מאמץ גדול שלא יחסר לי כלום". היא ייסדה סוכנות תיווך נדל"ן בשם 'תיווך זוהר', שהייתה לאחד ממשרדי הנדל"ן הפעילים בקרית גת.

הדודים סייעו לה לגדל את מיקי הילד. "אמא לא יכלה לקחת אותי לבית הכנסת בשבת, והדודים יוסף ודוד זוהר היו כל שבת לוקחים אותי לבית הכנסת המקומי שהיה ממוקם בבית הספר גרוס. זה היה בית הכנסת מאולתר אבל מאוד חם.

"אמא לא הייתה אישה אדוקה, אך בכל זאת החליטה לשלוח אותי לבית הספר ממלכתי דתי 'משואה'. אבל זה היה רק  ביסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון כבר למדתי בבאר שבע. קרית גת היא עיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם, ואבא היה איש ציבור מפורסם. אמא רצתה להתרחק משם. אז למדתי בתיכון אורט רונסון במגמה ביולוגית. אם להודות על האמת,הייתי עסוק יותר במשחק כדור מאשר בלימודים בכיתה"

כשהגיע זמנו להתגייס, רצה זוהר להתקבל ליחידה קרבית, אך בשל היותו בן יחיד לאימו, נדרשה הסכמת האם, וזו סירבה בכל תוקף. "אז עשיתי מסלול שמתאים לבנים יחידים בעלי יכולת של חיילים קרביים, בסופו של דבר הייתי סמל מחלקה של טירונים בבסיס בניצנים".

כשסיים את הצבא נישא לבת דודה רחוקה, ועבר לעבוד במשרד התיווך של אימו שהלכה לעולמה לפני מספר שנים. מיקי החל ללמוד משפטים במכללה שבה סיים תואר ראשון , כשאת התואר השני עשה באוניברסיטת בר אילן. לבני הזוג ארבעה ילדים: "בשמות כל הילדים רמוז שמו של אבי, אלי: הבכור אליאב, אחריו אילון, היא-לי, ודניאל-נחמן שכולל גם את השם 'אלי' וגם את השם של אמי דינה". אשר לנחמן, גם זה יובן מיד.

בגדול, בית משפחת זוהר היה מסורתי רגיל, אך לפני כעשור התחזקו ההורים והחליטו לנסות לקבל עול מצוות בצורה יותר מחייבת. "קיבלנו החלטה להתחזק ולהשתדל לשמור על כל המצוות, להתפלל ולהניח תפילין כל יום ולשמור שבת ועוד". מספר זוהר.

"זה קרה בגלל הכרה פנימית שהבנו שהעולם לא יכול להתקיים בלי יד שמכוונת אותו, שיש בורא לעולם, ושמרגע שאנחנו יהודים, אנחנו צריכים להכיר את גדולתה של מסורת בת 3,500 שנה, שהיא המסורת שלנו כיהודים".

זוהר התקרב בייחוד לתורת רבי נחמן מברסלב, והוא נוהג בכל שנה לנסוע לראש השנה להתפלל על הציון באומן. ביום כיפור הוא מתפלל במירון בקבר הרשב"י. "שם אנו צמים ומתפללים", הוא מספר, "וכשאנחנו מגיעים לקטע של 'עננו בזכותיה דבר יוחאי' , אנחנו חוזרים על הקטע הזה מספר פעמים ברוב התרגשות. צעקות המתפללים גורמות לך להרגיש התרוממת רוחנית. אתה מרגיש שהתפילה שלך נשמעת". זוהר לומד שיעור קבוע בליקוטי מוהר"ן. "זה ספר שמדבר על כל הסודות של החיים". הוא אומר.

(מתוך ראיון בעיתון בקהילה)

מה שלמדתי מג'וני האחראי על המנוע במעבורת החלל

שלום יצחקי

לפני כשנה וחצי ביקרתי במרכז שיגורי החלל ע"ש קנדי בפלורידה, המקום ממנו שוגרו מעבורות החלל. אווירה עגמומית- משהו שורה על המקום. עם ביטול פרויקט המעבורת איבד המרכז את תכליתו, ובמהלך הביקור ניכר היה כי עובדי המקום מתאמצים להצדיק את קיומו.

מאות מהנדסים ופועלים עודם מתרוצצים בשטח, ואחד המדריכים שליווה אותי אף הצביע בהתרגשות על כן שיגורים חדש שבנייתו נשלמה באותם ימים. אבל המחשבה התגנבה ללב, שהסיבה העיקרית בגינה נאס"א ממשיכה להעסיק את האנשים הללו היא משום שזול יותר לשלם משכורת מאשר לממן חבילות יקרות של פרישה ופיטורין.

פגשתי את ג'וני, גבר בשנות השישים לחייו, עם רעמת שיער אפורה וזקן. ג'וני הוא מהנדס בדימוס שמאז צאתו לגמלאות מתנדב פעם בחודש כדי להדריך תיירים כמוני בנבכי תכנית החלל האמריקאית. ג'וני התגלה כאדם אינטליגנטי ומעניין. הוא ביקש לדעת כל פרט על החיים בישראל. בתמורה הוביל אותי מתחת למנועי ענק של חלליות ישנות והכניס אותי לחדרי פיקוד הנגישים רק לאח"מים.

שאלתי אותו איזה תפקיד בדיוק הוא מילא בסוכנות החלל האמריקאית.

"הייתי אדם חשוב", אמר, "אבל לא באופן שאתה חושב".

מעבורת החלל- כך הסביר- מורכבת משלושה חלקים: המעבורת, רקטות הדחף ומיכל דלק ענק המזין אותן. כל אחד מהחלקים הללו מורכב בעצמו מרבבות חלקים נוספים, כך שהמעבורת בכללותה היא המכונה המסובכת ביותר שהורכבה בידי אנוש.

ועל איזה מהחלקים הללו היית אחראי? שאלתי.

מסתבר שלמיכל הדלק הגדול מחוברים שישה מנועים קטנים. הללו מופעלים למשך כמה עשרות שניות במהלך השיגור, ותפקידם לוודא שהמיכל לא יתנגש עם המעבורת לאחר שהוא מתנתק ממנה.

"ואני", הסביר ג'וני כשפניו קורנות מגאווה, "הייתי האחראי הראשי על המנוע השני מלמעלה בצד שמאל של המיכל".

"זה הכל?" התפלאתי.

ג'וני פרץ בצחוק גדול. "תבין משהו: בנאס"א אין 'גדול' ואין 'קטן'. כל רכיב קריטי להצלחת המערכת. אם יש איזושהי בעיה במנוע המסוים הזה- כל ראשי נאס"א ובכיריו ימתינו בצד ויפנו מקום עבור ג'וני שיבוא עם המברג שלו ויעשה את הקווץ' המסוים שרק הוא יודע לעשות בצורה המדויקת ביותר. הסיבה שמכבדים ומעריכים אותי היא משום שאני המומחה הגדול ביותר בעולם למנוע השני מלמעלה בצד שמאל של המיכל. בתחום הזה אין לי מתחרים וכנראה גם לא יהיו לי לעולם מאחר ותכנית המעבורת כבר באה לסיומה".

דבריו של ג'וני המשיכו להתגלגל במוחי עוד זמן רב אחרי שנפרדתי ממנו, לא בגלל מה שהם לימדו אותי על תוכנית החלל האמריקאית, אלא בגלל מה שהם לימדו אותי עלינו כבני אדם. בכל אדם מקנן הצורך להיות חשוב, לחוש שחייו בעלי משמעות. אבל איך יוצרים חיים של משמעות? רבים סבורים שהדבר אפשרי רק אם אתה ממלא תפקיד 'חשוב', רצוי עם פרופיל תקשורתי גבוה. רק אם יקראו עליך בעיתון ושמך יתנוסס בכותרות תוכל לומר שיש לחייך "משמעות".

אבל התורה מלמדת שהסתכלות זו אינה נכונה. על המילים "ותן חלקנו בתורתך" מובא בספרים הקדושים שלכל יהודי יש "חלק" מסוים בתורה ששייך רק לו. זהו תיקון כלשהו בעולם שרק הוא- בשילוב הייחודי והחד פעמי של אישיות, יכולות ונסיבות חיים- מסוגל לתקן. אם ג'וני יכול לחוש שחייו מלאים חשיבות וערך בזכות המנוע הקטן הבוער במשך כמה עשרות שניות על גבי מעבורת חלל בת עשרות אלפי חלקים, כמה משמעות יש לחייו של כל יהודי שיודע שרק הוא מחזיק את המפתח לתיקון מסוים בלעדיו היקום כולו לא יהיה שלם?

(המבשר)

בן 112: "אין שום סוד, הקדוש ברוך הוא נותן חיים"

כולם רוצים לדעת מהו סוד החיים הנצחיים, ומאחר וכולנו יודעים שאין דבר כזה 'חיים נצחיים', אנחנו רוצים לפחות לדעת כיצד זוכים לאריכות ימים. איך דוחים את המוות הכי רחוק שאפשר. מה עושים כשרוצים לברר דבר כזה? פונים למי שהצליח במשימה, ושואלים אותו מה סוד ההצלחה שלו.

אלפי אנשים שהגיעו לזקנה מופלגת נשאלו אודות סוד החיים שלהם, וכל אחד מהם חשף סוד משלו. אחד שתה חלב עזים כל יום, וחברו נמנע מאכילת בשר. זה טוען שהאורז הוא המאכל שהאריך את ימיו ורעהו טוען שהאקלים המיוחד באזור מגוריו הוא התורם העיקרי לכך.

אבל ר' ישראל קריסטל מחיפה לא מנסה 'למרוח' אותנו עם תשובות מפוקפקות. כשאנשים שומעים שהוא כבר 112 שנים חי על פני האדמה, ומבקשים שימסור להם בשקט בשקט את המתכון שהוביל אותו לחיים ארוכים כל כך הוא משיב להם בחינניות ובהחלטיות: "אין שום מתכון סודי. הקדוש ברוך הוא העניק לי חיים ארוכים, והוא זה שמחליט כמה זמן יחיה כל אחד שנולד על פני האדמה".

באחרונה הפך קריסטל לאדם מפורסם במיוחד. זאת, לאחר שיאסוטארו קוידה היפני מת רגע לפני שהגיע לגיל 113. הבא בתור אחרי קוידה הוא ישראל קריסטל, ומותו של קוידה הפך אותו ל'הגבר הכי מבוגר שחי היום'.

כאשר שמעו בני המשפחה על מותו של היפני הם כבר ידעו שהשיחה הבאה תהיה אליהם. ואכן, 'קבוצת המחקר לגרונטולוגיה', המתחקה בעקבות קשישי העולם שחצו את גיל 110 ומעבירה שמותיהם לספר השיאים של ג'ינס, בישרה לבני המשפחה כי אביהם הוא המועמד הוודאי לרשת את התואר.

מכשול בירוקרטי קטן שהיה עלול להתברר לבסוף כמשוכה שתקלקל את החגיגה, תוקן גם הוא: לפי תקנון הארגון יש להציג תעודה רשמית המעידה על תאריך לידה. התעודה חייבת להיות כזאת שהונפקה בתוך 20 שנה מאז לידתו של הקשיש, ובמקרה של קריסטל התעודה הכי ישנה שלו היתה תעודת נישואין שהונפקה רק לפני 87 שנים, כשהיה 'ילד' בן 25. ארגונים יהודיים בעולם נרתמו לעזרתו של קריסטל, ואישורי לידה מפולין הושגו גם הם.

"נולדתי לפני 112 וחצי שנים, בשנת 1903, בלודז' שבפולין, לאבי ר' משה דוד קריסטל ז"ל, ולאמי, ברכה ע"ה, שגם מוצאה היה מלודז'; היא הייתה בת למשפחה חשובה ויראת-שמיים עד מאד", כך מספר קריסטל בראיון לעיתון 'המבשר'.

"למרבה הצער, התייתמתי משני הוריי בגיל צעיר מאד, והפכתי ל'יתום עגול'. אמי נפטרה, מאבנים בכיס המרה, כאשר הייתי רק בן 8 שנים, ואבי נהרג במלחמת העולם הראשונה.

"מה אומר לכם, אני עדיין זוכר את העולם אחרת לגמרי ממה שהוא היום… אני עדיין זוכר את העולם עוד לפני שנסעו במכוניות, לפני שדיברו בטלפונים. בזמני, כאשר שלחו לאי-מי מכתב לאמריקה, שנה ארכה עד שהמכתב הגיע ליעדו; וכאשר הנמען השיב למכתב, ארכה שנה נוספת עד שתשובתו התקבלה. היום, אם מישהו לא עונה לפניה בדואר האלקטרוני בתוך חצי דקה, השולח כבר נעשה חסר מנוחה.

"אני עדיין זוכר את התקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה, כאשר המכונית הראשונה הגיעה לפולין. הלכנו 20 קילומטרים כדי לראותה, וכאשר ראינו את האוטו, שאלתי את האנשים שסביבי: איפה הסוסים שסוחבים את הרכב?…

קיסטל מספר גם על מלחמת העולם הראשונה: "כאמור, הייתי אז ילד בן 11, אך כפי שציינתי – הייתי כבר יתום עגול, אז מצאתי לעצמי מקור-פרנסה במהלך המלחמה: נשאתי לחם וחלות מהמאפייה אל החיילים ברוסיה. הייתי חרוץ מאד בפעילותי זו, וכך הרווחתי שכר שאפשר לי להשקיט את רעבוני.

"בעצם, הייתה מלחמת-העולם הראשונה מלחמה גדולה ומרה, שזעזעה את העולם כולו; אך מכיוון שמלחמת-העולם השנייה הייתה הרבה יותר גדולה, והרבה יותר קדושים הי"ד עלו על המוקד במהלכה – היא העמידה בצל את מלחמת-העולם הראשונה. אולם אני, איבדתי את אבי במלחמת-העולם הראשונה. במהלך מלחמה זו הייתי ילד, בין שנותיי ה-11 ל-13. אבי נתפס בידי הצבא הרוסי, ושם נהרג, ה' יקום דמו.

בנו ר' חיים קריסטל, משתתף בשיחה, מספר גם הוא על אביו, והכוח העומד מאחוריו עד זקנה ושיבה: "אמונה היא כוח ההישרדות שלו. אבא עבר הרבה דברים בחיים ונותר עם חיוך רחב. הוא אדם נינוח ואף פעם לא מתרגז, זאת למרות שהחיים שלו לא היו קלים. כפי שכבר סיפר, כשהיה בגיל שבע אביו נחטף לצבא הרוסי ובגיל 9 אימו נפטרה. הוא היה יתום שגדל אצל דודים. בגיל 17 הוא כבר עבד בעבודה פיזית קשה במפעל הממתקים המשפחתי בעיר לודז'. ארבע שנים אח"כ הוא נשלח לאושוויץ שם ביצע עבודות כפייה. הוא היחיד שנותר חי מהשואה, בלי אשה ובלי ילדים. שני בניו נפטרו בגטו ממחלות ומרעב ואת אשתו איבד בשריפה. הוא יצא מאושוויץ כשהוא שוקל 36 ק"ג ובנה משפחה חדשה מאפס. הוא בוטח בבורא העולם שהעניק לו שנים, מניח כל יום תפילין, וחי עם ההרגשה שהכל מאת הבורא יתברך.

"אמרתי לאבא לא מזמן, כי בע"ה הקב"ה יתן לו עוד שנים טובות, ובעוד חצי שנה הוא יוכל להיות אולי היהודי היחיד מזה שנים רבות, שיוכל לומר על עצמו מאה שנה של הנחת תפילין… זהו אבא, יהודי שמתאמץ כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל, הוא לא מפספס שום יום, גם כשהוא חלש ושוכב במיטה באפיסת כוחות, יהודי שקובע עיתים לתורה גם כשהוא תשוש, יהודי מלא שמחת חיים המקרין מהעוצמות שלו על כל סביבותיו. אנו מתפללים ומקווים כי השי"ת יתן לו עוד שנים וכוח. ויקוים בו הפסוק "עוד ינבון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", והלוואי שיזכה לראות בביאת המשיח".

ההצלחה המדהימה בשיקום האסירים

מה אם בנוסף למערך הסוציאלי, הטיפול הפרטני ושאר האמצעים שמשמשים את הרשויות כדי לשקם אסירים ולהחזירם למוטב  – היינו מציעים גם את דרך התורה והתשובה, כאמצעי שיקומי מן המניין? הרב אבינועם כהן, ראש תחום השיקום התורני ברשות לשיקום האסיר, החליט לנסות. "מי שנתן לנפש את האפשרות לחטוא", הוא מסביר לאסירים, "חזקה עליו שנתן לה גם את האפשרות לשוב ממעשיה הרעים, ולתקנם". והתוצאות? למעלה מ-80 אחוזי הצלחה (!) – שהוכחו בפועל, במסגרת מחקר מקיף שבוצע לאחרונה על ידי שתי חוקרות מנוסות. אחת מהן היא ד"ר רותם אפודי – שמלווה את מערך המחקר ברשות, מזה כ-13 שנה. ואחוזי חזרה לפשע לאחר השיקום? הנמוכים בעולם.

■ ■ ■

איך עושים את זה? לרב אבינועם כהן – ראש תחום השיקום התורני ברשות לשיקום האסיר, ובעל תשובה מזה 25 שנה, הנועץ בגדולי תורה שליט"א – יש משנה סדורה בנושא: "תוכנית שלושת הצעדים" – וידוי חרטה וקבלה לעתיד – אותה "העתיק" מהרמב"ם היישר אל בין כתלי בית הסוהר. ה"אני מאמין" שלו הפך זה מכבר לכלי טיפולי רשמי, ומוכח.

"לא רק שהתורה מציגה בפנינו את 'ארגז-הכלים' לתיקון הנפש החוטאת", אומר הרב כהן, היא אף מסבירה לנו כיצד ובאלו מקרים, להשתמש בכל כלי וכלי. הרי לא יעלה על הדעת שנשתמש במברג בזמן שצריכים פלאייר דווקא", הוא אומר.

"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". אולם, האם כל חטא הוא בר תיקון? כיצד בכלל אפשר להשוות בין עבירה לעבירה?

הרב כהן לא נשמע מופתע במיוחד נוכח תמיהתי. "כל עוד הנפש החוטאת שבה בתשובה שלימה על מעשיה – בוודאי. הכל נסלח ונשכח כלא היה. ובאשר לסוגי החטאים – נכון שאי אפשר להשוות בין חטא לחטא. אבל צריך להבין דבר מאד בסיסי: אדם לא נולד חוטא. הוא היה תינוק ככל התינוקות, אולם במהלך החיים הוא עובר כל מיני ניסיונות. איך יגיב להם? יש לו זכות בחירה, והוא צריך לבחור בחיים. ואם אותו אדם גדל במשפחה קשת יום או בשכונת מצוקה, ולא זכה לקבל את הכלים שיעזרו לו לבחור בחיים? אדרבא – לעולם לא מאוחר לבחור בחיים", הוא מסכם על רגל אחת את משנתו הסדורה.

■ ■ ■

מה כולל ארגז הכלים שעמו אתם עובדים?

"לצד הכלים הסוציאליים הרגילים של טיפול פרטני על ידי הגורמים המוסמכים לכך, ישנם כלים שלקוחים מן התורה הקדושה, מהנביאים ומן הכתובים, מן המשנה, ומן הגמרא, מתורת המוסר ומחשבת ישראל".

"מדובר בשפע בלתי ניתן לתיאור של כלים תורניים שנמצאים לרשותנו, וברגע שלומדים לעבוד איתם נכון – השמים הם הגבול לשינוי שניתן לחולל בעזרתם. עד כדי כך שאחוז החזרה לפשע לאחר השיקום – הוא הנמוך בעולם".

ומאיפה לדעתך נובע ההישג הזה, בעיקר?

הרב מחייך לעומתי ומשיב: "זו תוצאה של חיזוק באמונה, נטו. בבחינת 'בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה'. שיטת הטיפול התורנית היא כל כך מדויקת, עד שהצליחה להוכיח את עצמה גם במקרים של אסירים הנכללים בקטגוריית 'האגוז הקשה'- אלו שלא בנקל ניתן לשבור את 'קליפתם' הנוקשה ולגלות את הפרי המסתתר מאחוריהם".

■ ■ ■

במה שונה בעצם שיטת הטיפול שאתם מציעים, מן השיטות שהיו נהוגות עד כה בין כתלי הכלא?

הרב כהן: "ההבדל הוא בגישה. שיטה שיקומית שבה אתה מלמד את עצמך להביט בחמלה על אדם שטעה, היא שיטה שתביא אותך להבין מאיפה אותו אדם קיבל את ההחלטה לפעול כך ולא אחרת. בשטיה הזו אתה לא מוקיע את האדם מהחברה בגלל העוול שגרם לה, אלא בדיוק ההיפך. אתה מלמד אותו לחיות בה מחדש, לפי הקריטריונים הנכונים – אותם לא למד מעודו. השיטה התורנית מקנה בעצם לאסיר חוויות מתקנות לחינוך שאותו ספג בבית או בחברה בה גדל".

"כך למשל, על כל מעשה טוב שעשה – יקבל האסיר תעודת הצטיינות. אמנם זאת רק לאחר שעבד על תיקון מידותיו באופן רציף ולאורך תקופה".

"עליך לראות את החיוכים של האסירים המצטיינים, שפעם ראשונה בחייהם זוכים לקבל תעודה", אומר הרב כהן. "סוף כל סוף גם הם מרגישים שזכו ללכת עם משהו בחיים שלהם – עד הסוף, ולהצליח בו. וכשזה עושה להם טוב על הלב, אנחנו יודעים שעשינו את שלנו, בכך שנתנו להם מוטיבציה להגיע למשהו בחיים, להיות 'מישהו'".

 

מי מתאים לשיקום התורני?

"לא כל אסיר מתאים לתוכנית הזו, אלא רק אסירים שבאופן מושכל  – בחרו לשנות את אורח החיים הנלוז שלהם, באמצעות תהליך של שיבה למקורות – דהיינו לימוד תורה וקיום מצוות בצורה רצינית, מיושבת ומעמיקה. בנוסף, תוצאות המחקר שערכנו מוכיחות, כי אסירים שלא הפנימו את העובדה שהם זקוקים לשינוי דרסטי של מעשיהם – אלו הם האסירים שלא התאימו לתוכנית השיקומית שלנו".

"ההסבר ה'מדעי' שאנו נותנים לכך הינו, כי אסירים אלו קשה להם להודות בקלקלתם, הם מסרבים להכיר בעובדה שהם שגו בהחלטות שקיבלו. מדובר באסירים שבינם לבין עצמם הם מודים באמת, ופשוט קשה להם להוציא אותה החוצה. את האסירים האלה אנחנו ננסה לא רק לאתר באמצעות אבחון מיוחד, אלא גם נדרבן אותם לקחת אחריות על מעשיהם ולהתוודות עליהם. וברוך ד', אחוזי ההצלחה שלנו עד כה, הם די טובים".

 

איך עושים את זה בפועל, ומה אומרים לאסיר כזה?

"ראשית, נותנים לו את ההרגשה  שלמרות הכל – הוא בן אדם. בשלב שני, נשדר לו שההחלטות שהוא קיבל בעבר אינן רלוונטיות עוד לאדם שהוא היום – שהרי קיבל על עצמו לשוב עליהן בתשובה. דיבורים כאלה מביאים אותו לכך שיתבייש במה שעשה, יתחרט וירצה לקבל את העזרה שאנחנו מציעים".

■ ■ ■

אבל האם באמת ניתן לשנות מן הקצה אל הקצה – דפוס חשיבה של אדם שגנב או שעשה מעשה אחר שלא ייעשה? איך בכלל מביאים פושע לתיקון אמיתי וגורמים לו להיות חלק אינטגראלי מהחברה, ולתפקד בה כראוי?

"ראשית כל, אנו מעניקים לו כלים של אמונה. אנו מלמדם אותו להתבונן נכון על היצרים שדוחפים אותו להתנהגות שלילית, ולהבין שהם ניתנו לו כניסיון שהוא יכול לעמוד בו: 'אם אני גונב, משמע אני לא מאמין חלילה שהקב"ה הוא המפרנס'. 'אם אני מכה מישהו – משמע אני לא מאמין חלילה שהקב"ה הוא ששלח אותו אלי, כדי לנסות אותי במידת הכעס'".

"שיקום שעשה בפן הרוחני-אמוני, מלמד את האסיר להבין שמעבר ל'צ'קלקה' של המשטרה – יש בורא עולם, שממנו ורק ממנו הוא צריך לפחד. יש דין ויש דיין, וממילא אין הוא יכול לעשות כאן ככל העולה על רוחו".

 

מוכן לצאת לעולם

ומה קורה לאחר שהתהליך הפנים-מסגרתי הושלם, והאסיר מוכן להתמודד ולהתעמת עם העולם שבחוץ?

"לעיתים יוחלט לשלוח אותו להמשך טיפול במסגרת אקסטרנית הפועלת כבית מדרש תורני – כל זאת בתנאי שיוכל להוכיח שהוא מתפרנס בעצמו כראוי, כדי לא להוות נטל על כתפי החברים איתם הוא לומד. אדם שמרגיש ש'יורדים' לנקודה שבה הוא נמצא, ומדברים בשפה שלו – הוא מקבל כלים להתמודדות, שלא יקבל בשום מקום אחר".

"זה בעצם מה שהשיקום התורני עושה – הוא מתבונן דרך המשקפיים של האסיר, ומשדר לו ללא הרף: 'אני מבין אותך, אני אוהב אותך ואני מאמין בך. האדם שאתה היום, אחרי שעבדת על המידות שלך ותיקנת אותן – הוא לא אותו אדם שהיית בעבר ועל כך – מגיע לך לחיות חיים אחרים, טובים יותר. אנחנו איתך לאורך כל הדרך, נעזור לך בכל שלב שתצטרך – העיקר , שלא תשוב עוד לעולם אל מאחורי הסורגים. תהיה הגאווה שאנחנו מצפים ממך להיות, שאנחנו מאמינים שתהיה – ותוכיח לנו שאתה יכול להצליח בחיים האזרחיים'".

"חשוב להדגיש", אומר הרב כהן, "אנחנו לא מתיימרים להציע משהו במקום השיקום המקצועי, אלא בנוסף לו. והתוצאות? כאמור, בקרוב, על פי ההערכות של בעלי המקצוע מן השורה הראשונה, הן מדהימות ומדברות בעד עצמן. בקרוב מאוד בס"ד, הן אמורות להתפרסם במסגרת כנס בינלאומי. אז, כך אנו מצפים, יעורר המחקר הדים בקרב אנשי המקצוע ברחבי העולם כולו".

(מתוך יתד נאמן)

סדר הדלקת נרות שבת

לפני הדלקת הנרות כדאי לתת מטבע לצדקה ולומר:

לאחר אמירת התפילה ומתן המטבע לצדקה, תדליק שני נרות לכבוד שבת קודש, ולאחר הדלקת הנר תכסה את עיניה בידיה ותאמר את הברכה:

 

התפילה המרגשת נאור כרמי וחיליק פרנק בתפילת א-ל אדון

התפילה המרגשת נאור כרמי וחיליק פרנק בתפילת א-ל אדון

א-ל אדון על כל המעשים
ברוך ומבורך בפי כל הנשמה
גדלו וטובו מלא עולם
דעת ותבונה סובבים הודו
המתגאה על חיות הקודש
ונהדר בכבוד על המרכבה
זכות ומישור לפני כיסאו
חסד ורחמים מלא כבודו

איש חסד או קמצן ללא תקנה

איש חסד או קמצן ללא תקנה?

סיפור מפעים שפותר את החידה של ר' ציון סויד זצ"ל

הגר"י זילברשטיין שליט"א סיפר לנו מעשה מופלא אודות ר' ציון סויד ז"ל, שהתגורר ביישוב 'רמת פנקס'

הסמוך לאור יהודה, ובזכותו הוקם ביישוב בית כנסת מפואר, ונוסדו שעורי תורה רבים, ובעצם כל ממלכת

התשובה של אור יהודה כיום, באה כתוצאה מפעילותו של ר' ציון, שהחל לפעול ולהפעיל למען התורה

כשהאזור כולו היה עדיין כמדבר- שממה. ר' ציון, מספר הרב כהנה, עוד זכה להיות אצל מרן ה"חזון איש" זצ"ל,

שברכו, ועודדו לעסוק ולעשות למען לימוד התורה. אחת הדוגמאות שאפיינו את דמותו של היהודי הזה,

היא חלוקת התה ללומדיו של אחד השיעורים התורניים המרכזיים המתקיימים מזה שנים רבות בעיר אור יהודה.

 

עובר היה ר' ציון בין הלומדים, עם מגש גדול ועליו עשרות כוסות תה, ומבקש מהלומדים שילגמו להנאה,

כדי שיהיה להם כוח להמשיך ולשמוע את דברי מגיד השיעור. מחלק התה עשה מלאכתו זו, באמונה,

מידי יום ביומו, במשך שנים רבות. תמיהה גדולה הייתה ללומדים בעניין כוסות התה, ומעולם לא העזו

לשאול על כך את ר' ציון סויד. הכוסות לא היו מלאות, והמשקה המהביל הגיע רק עד חציין, גם מי

שהיה צמא מאוד, נאלץ להסתפק רק בחצי- כוס, היו בין הלומדים שחשבו כי מחלק התה הוא יהודי קמצן,

שאמנם עושה חסד עם האנשים בעצם חלוקת התה, אבל לא יכול להפטר מתכונת הקמצנות האופפת אותו.

והיו אף שהגדירוהו בשל כך בתכונות רעות יותר. כך או כך, הדבר לא הוסיף לו כבוד רב.

 

פגשתי לפני זמן- מה, ממשיך הרב כהנה לספר, את בנו של ר' ציון, והוא ביקש שאעשה אוזניי כאפרכסת,

ואשמע את הסיפור שיספר על אביו. תקופה קצרה לפני שאבי נפטר, אירע פעם שהוא לא הגיע לשיעור,

והחלטתי לחלק את התה במקומו. כמובן שהפעם מילאתי כבר את הכוסות עד תומן, הנחתי אותן על המגש,

והתכוננתי כבר לצאת ולחלקן ללומדים. ובדיוק ברגע זה הגיע אבא. ר' ציון מביט בכוסות, ופניו מביעות

אי- שביעות רצון. הוא ניגש אל המגש, שופך מכל כוס את חציה, ורק אז מתחיל לחלק את התה. גם אני,

מספר הבן, תמהתי מזמן מדוע אבא מחלק רק חצי- כוס, ולא כוס שלימה, אבל כמו כולם הבלגתי,

ולא שאלתי אותו על כך. אבל הפעם, כשהכוסות היו כבר מלאות, והוא שפכן, ראיתי שמדובר בעקרון

חד- משמעי, והחלטתי לשאול אחת ולתמיד את אבא, על מה ולמה? תשובתו של ר' ציון לבנו,

צריכה ללמדנו פרק מאלף על ערכו וחשיבותו של כל יהודי, למרות שמראהו כאיש פשוט.

 

וכך אמר ר' ציון לבנו: אתה בודאי מכיר את ההוא וההוא, ונקב בשמם של שניים ממשתתפיו הקבועים

של השיעור. ומשהשיב הבן בחיוב, המשיך האב הצדיק ואמר: כיון שידיהם של שני היהודים הללו רועדות,

ידעתי שאם אגיש ללומדים כוס תה מלאה, הרי כשתגיע הכוס לידיהם, הם יהיו בבעיה… התה החם יישפך

להם על הידיים, ויגרום לכוויות. הוא עלול להישפך גם על בגדיהם, ויהיה להם בזיון רב מכך. החלטתי איפה

שבמקום שהם יתביישו, אתבייש אנכי, ואחלק לכולם רק חצאי- כוסות, ובכך אמנע מהם את הביזיון.

והקב"ה עשה עימי נס היום, שהגעתי בזמן, והצלחתי למנוע ממך מלצאת אל הלומדים עם כוסות מלאות.

 

(ברכי נפשי)

4 אחים שכל אחד ראה עץ אגס אחר

מעשה היה באיש זקן וחכם ולו ארבעה בנים. האיש אהב את בניו מאוד, ובכל עת חיפש דרכים ללמד אותם להסתכל נכון על החיים, לחיות נכון ולדעת איך להתמודד עם מצבי החיים.

בוקר אחד זימן האב את ארבעת בניו והורה להם כי בשנה הקרובה עליהם לצאת לדרך ולחפש את עץ האגס הגדול שנמצא באזור הצפוני ליד הכפר החרב.

'על כל אחד מכם לצאת לדרך לבדו!' הורה האב.

'אתה תצא בתחילת החורף!' אמר לראשון.

'אתה תצא בסוף החורף, לקראת האביב!' הורה לשני.

'אתה, בני השלישי, תצא באביב!'

'ואתה, הצעיר מכולם , תצא בחופשת הקיץ!'

'בתחילת החורף הבא נתכנס כאן שוב וכל אחד מכם יספר לנו מה ראה'.

כעבור שנה, בתחילת החורף, התכנסו כולם ביחד.

'מה ראית?' שאל האב את הראשון.-'ראיתי גזע נמוך ועקום, עייף וחסר צבע, לא היו בו לא עלים ולא פרחים, לא ניצנים ולא פירות. הוא בקושי ראוי להסקה. סתם גזע עץ עלוב.'

'ואתה, מה ראית?' פנה הזקן לשני.- 'ראיתי עץ מלא בניצנים ירוקים, הוא נראה די עלוב, אבל הייתי אומר שיש לו תקווה'.

השלישי לא חיכה שישאלו אותו. בעיניים בורקות הוא תיאר את העץ הכי יפה שראה מימיו. 'הוא היה ירוק כולו, ומבריק בברק יפה של גווני ירוק בהירים וכהים. היו עליו פרחים לבנים מרהיבים בעלי ריח מתקתק ומדהים. זה היה העץ הכי יפה שראיתי מימי. אבל כשרציתי לאכול משהו, לא מצאתי עליו כלום.'

'על מה אתה מדבר?!' קפץ הרביעי, 'אני ראיתי אותו מלא חיים. הוא היה עמוס בפירות עסיסיים, בשלים, מתוקים ומלאי נוזלים. היה תענוג. מלאתי את התרמיל שלי בפירות ואכלתי כל הדרך'.

הם היו בטוחים שכל אחד מהם ראה עץ אחר. שאולי טעו ולא הבינו למה התכוון האבא. אבל האב העמיד אותם על טעותם: 'כולכם ראיתם את אותו העץ בדיוק, עץ האגס הגדול שהתכוונתי. אבל כל אחד מכם ראה אותו בעונה אחרת של השנה. לא שלחתי אתכם לחינם. רציתי ללמד אתכם משהו חשוב. לעולם אל תשפטו מישהו או משהו לפי מה שאתם רואים פעם אחת.

כן, לכולם יש עונות. לכל דבר. וגם אתם, בחיים שלכם אל תמהרו להתייאש בחורף הקשה, כשהכל נראה אפור. כששום דבר לא הולך. הייאוש מתמקד רק בעונה הנוכחית, הקשה. התקווה רואה גם את האביב ואת הקיץ. הייאוש הורס ומרפה ידיים. התקווה מחזקת ונותנת כוח ומעוף. אז חבר'ה בבקשה, אל ייאוש, וגם אם הכל 'על הפנים'. הנה הקיץ לפנינו, השמש זורחת, ויש תקווה לכולם.

(אור שרה)

מה מברכים על הגשם?

יעקב לוסטיג

הגשם הוא מתנה מיוחדת שהעניק בורא העולם לברואיו. בלי הגשם אין לנו קיום חלילה. הדבר נכון שבעתיים לגבי ארץ ישראל שהאקלים שלה הופך אותה תלויה בגשם יותר משאר הארצות. זו אינה ארץ מדברית, אך גם לא אדמה רוויה במי נהרות, כמו שנאמר בתורה: "ארץ אשר למטר השמים תשתה מים".

לא בכדי קבע בורא העולם כך, שאנחנו נחיה דווקא במקום הזה. הוא עשה זאת כדי שתמיד נדע שאנו מקבלים את החיים שלנו מאתו, כדי שאם תהיה עצירת גשמים חלילה, נדע וניזכר שעלינו לתקן את ההתנהגות שלנו, כדי שנזכה לגשמי ברכה.

על הגשם עצמו לא נתקנה ברכה כלשהי, אבל כשהוא יורד יש ברכות אחרות שאנחנו מברכים.

מי שרואה ברק, ואפילו ראה רק את הבזק האור של הברק מאיר אל תוך הבית מבעד לחלון, מברך: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית.

מי ששמע רעם יברך: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם שֶׁכּחו וּגְבוּרָתו מָלֵא עולָם.

את שתי הברכות האמורות לא מברכים על כל רעם ששומעים ועל ברק שרואים. כשסופת ברקים ורעמים משתוללת בחוץ, אין צורך לברך על כל ברק וברק. זה אפילו אסור, כי זה מהווה זלזול בברכה ובשם ה'. בדיוק כמו שאנחנו לא מברכים על כל פרוסת לחם שאנו אוכלים, אלא מסתפקים באמירת ברכה לפני שאנו מתחילים את הארוחה, כך גם בברקים ורעמים. מברכים פעם אחת על הברק ופעם אחת על הרעם, ולאחר מכן אין מברכים שוב עד שהעננים מתפזרים. אם השמים הפכו נקיים מעננים, ולאחר מכן שוב נקשרו עבים והחלו להופיע ברקים ורעמים, יש לברך שוב פעם אחת על הברק ופעם אחת על הרעם, ובכך לצאת ידי חובת הברכה על כל הברקים והרעמים שיהיו עד שהעננים שוב יתפזרו.

בנוסף לברכת הרעם והברק, יש שתי ברכות נוספות שמברכים בזמן ירידת גשמים אך הן נדירות יותר. ברכה אחת אומרים כשרואים קשת בענן. הקדוש ברוך הוא נשבע לנח אחרי המבול, שהוא לא יביא שוב מבול על הארץ, ואם יהיה מצב שבו תושבי כדור הארץ יעשו מעשים רעים כל כך עד שהם יהיו ראויים למבול שיבוא על האדמה, ייתן הקדוש ברוך הוא קשת בענן, כדי להזכיר לנו שאנו צריכים לחזור בתשובה. לכן כשרואים קשת בענן מברכים: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹכֵר הַבְּרִית וְנֶאֱמַן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ.

ויש גם את ברכת 'הטוב והמיטיב' אותה מברכים רק החקלאים שפרנסתם תלויה במי הגשמים. כשיורד הגשם המשמעותי הראשון בשנה, אחרי שהם זרעו את שדותיהם, מברכים החקלאים: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם הַטּוב וְהַמֵּטִיב.

למה כדאי ללמוד גמרא?

הרב אליעזר הילמן, מרבני 'אחינו', צבר ניסיון רב עם בני נוער מכל הסוגים והגוונים. הוא בא מהעולם החרדי, יש לו עבר עשיר בפעילות עם בני נוער חרדיים, והוא גם מחובר חזק לשטח באזורים שאינם חרדיים קלאסיים, מאות תלמידים יש לו, שבאו דווקא ממשפחות שלא בהכרח מקפידות על קיום תרי"ג מצוות עם כל פרטי ההלכה.

שאלנו את הרב הילמן שאלה שנוגעת לחרדים ולחילונים, לדתיים ולמי שאינם שומרי מצוות. התלמוד הבבלי, זה שעבר בעמנו בירושה מדור לדור, מאב לבנו ומסב לנכדו, זה שמלווה אותנו קרוב לאלפיים שנות גלות, זה שבו הגו והוגים כל גדולי התורה בכל הדורות. התלמוד הבבלי מכונה בפי הלומדים אותו 'גמרא'.

אז הבנו שללמוד גמרא זה דבר גדול, אפילו חשוב מאוד. אנחנו יודעים שכדאי ללמוד גמרא, אבל למה? למה זה כדאי? מה זה נותן לנו בחיים?

"את התשובה לשאלה הזאת יש לחלק לשני חלקים. יש את החלק של האנשים שכבר למדו גמרא, ואני מתכוון למי שלמדו גמרא ברצינות, עם כל הריכוז והרצון לדעת. האנשים האלו לא צריכים שיסבירו להם למה כדאי ללמוד גמרא. הם כבר יודעים.

"לעומתם יש את האנשים שמנגד. אלו שכבר לא למדו גמרא. הם עוד לא יודעים מה זה גמרא, אבל מאידך חבל על המאמץ ועל הניסיון להסביר להם. זה כמו שתיקח ילד שמימיו לא ראה גלידה, ותנסה להסביר לו מה זה גלידה ומה הטעם שלה. אתה אומר לו שזה לא קשה ולא רך, זה קר אבל לא יותר מידי, זה מחליק בגרון אבל אתה צריך לבלוע אותו, יש לזה טעם מתוק אבל לא מאוד מתוק, והצבע משתנה בהתאם לטעם. גם אם הילד הזה הבין כל מה שאמרת, ואתה יכול אפילו לבחון אותו והוא ידע לענות בדיוק מה זה גלידה. הוא יסביר לך שזה קר אבל לא יותר מידי, הוא יגיד לך מה הצבע של הגלידה ואיך היא נראית ומה המרקם שלה ואפילו כמה קלוריות יש בכל מאה גרם. אבל הוא לא באמת יודע מה זה גלידה, כי הוא אף פעם לא טעם גלידה.

"כשמדברים על משהו רוחני זה הרבה יותר חזק. אי אפשר להסביר מה זה לימוד גמרא למישהו שאף פעם לא למד גמרא.

"מה תגיד לו? שזה נותן תחושת סיפוק? שזה ממלא את הלומד? נכון, אלו הגדרות נכונות, אבל הן רחוקות מלהיות ממצות.

"לימוד הגמרא זאת חוויה עצומה. זאת חוויה שמתאימה כמעט לכל גיל. ילד בכתה ג' בתלמוד תורה שמתחיל ללמוד גמרא, וישיש בן מאה שלומד את אותה הגמרא, שניהם מרגישים בה טעם, שניהם מרגישים בה מתיקות. שניהם מרגישים שהם מחכימים כשהם לומדים את אותה הגמרא, את אותן המילים. הגאון הכי גדול והאיש הכי פשוט עם כשרונות ממוצעים ומטה, שניהם לומדים את אותן שורות וכל אחד מהן מבין את הגמרא ברובד אחר. הגאון מבין בצורה הרבה יותר עמוקה, אבל גם האדם הפשוט מבין ברמה שלו. מבין ונהנה לא פחות מהגאון העצום.

"יש הרגשה שמי שפתר חידה מורכבת הרגיש אותה. אתה שובר את הראש במשך חודשים ומנסה להבין את החידה, ולבסוף ברגע אחד נופלת לך הברקה ויש לך תשובה. פתאום אתה רואה איך כל הפרטים מסתדרים כמו מאליהם, אתה מתמלא בתחושת של סיפוק, של התלהבות. אתה מיד לוקח את הטלפון וחייב לספר לחברים הטובים שלך שהצלחת לפתור את החידה שעליה עמלת במשך חודשים ארוכים.

"כשלומדים גמרא, יש את ההרגשה הזאת בכל שורה, בכל נושא. זוהי מסכת מופלאה של עונג רוחני עם תענוד גשמי של לוגיקה מסתורית ומרתקת במיוחד. בקיצור, מה אני מנסה להסביר בכל מיני דרכים איך זה ללמוד גמרא, מי שעוד לא טעם, מוזמן לבוא ולטעום. אחרי שהוא ירגיש את הטעם המיוחד, כבר לא יהיו לו עוד שאלות".

מי שמאמין לא מפחד!

דואגת לילד? התפללי!

ילדים זו שמחה, אבל הם מביאים אתם הרבה מאוד דאגה. כל הורה לילדים מכיר את ההרגשה ומבין על מה אנחנו מדברים. כשיש לך ילד קטן, אתה כל היום דואג לו, חושש שמא יקרה לו משהו רע חלילה. כשהוא גדל אתה מנסה לרפד את מסלול החיים שלו, להעביר אותו מעל כל המכשולים הטבעיים העומדים בדרכו. כשקשה לו עם החברים אתה לא יודע מנוח, ומנסה כל העת למצוא דרך איך לעזור לו.

כותב הרב שלום הרוש שליט"א בספרו 'גן האמונה': מלבד זאת, שחייהם (של ההורים הדואגים יתר על המידה) אינם חיים, גם לילדיהם נגרם נזק. נכנסת בהם מחשבת הכפירה שכאילו כל השמירה על חייהם תלויה באביהם ובאמם וכדומה, וזה גם מזיק להם לביטחונם העצמי, ולידיעה שהקדוש ברוך הוא שומר עליהם בכל רגע ורגע. ומה עוד, שאין דאגתם של ההורים מוסיפה מאומה לשמירה של ילדיהם, רק עלולה להזיק יותר.

העצה לאותם הורים מודאגים היא, שיכניסו בליבם אמונה בהשגחה פרטית שהבורא יתברך שומר עלינו ועל ילדנו. וידעו שמלבד השמירה הבסיסית, שצריכים וחייבים להשתדל בה, את כל חום אהבתם, ואת דאגתם לילדם צריכים להכניס בתפילה, ויסמכו וישענו על ה' יתברך בביטחון מלא.

 

נהג, שפר תפילתך!

אנשים רבים סובלים מפחדים וחרדות בזמן הנסיעה באוטובוס או ברכב המשפחתי. כל רגע נדמה להם שהמכונית סוטה ממסלולה ועלולה להתנגש ברכב אחר חלילה, או ליפול לתהום הפעורה לצד הכביש. עם כל עקיפה מתהפכת להם הבטן מהחשש המשי שעוד רגע והרכב יתרסק על יושביו.

"יש הרבה שיש להם פחד בדרכים", כותב הרב שלום הרוש שליט"א בספרו 'בגן האמונה'. "בכל נסיעה ונסיעה הם מלאים בחרדה ובדאגה, ומטרידים את הנהג, או הם בעצמם הנהגים ואין להם בטחון עצמי וכדומה.

"צריכים הם לדעת, שאין הדברים תלויים רק בנהג, אלא בעוד גורמים שאין להם שליטה עליהם, כגון: שאר הנהגים על הכביש ותנאי הדרך. וגם אם הנהיגה שלהם מושלמת, אין להם שליטה על שאר המכוניות, שעלולות להתנגש בהם. ובכלל, יש הרבה נהגים מצוינים שעשו טעות טפשית, שגרמה להם לתאונה או להחלקה וכדומה. ומצד שני, יש הרבה נהגים גרועים, שלעולם לא ארעה אפילו שריטה לרכבם.

"ממילא, המסקנה היא שרק ה' יתברך יכול לשמור על האדם בדרכים. ואת כל חרדתם ואת דאגתם צריכים להכניס בתפילה מעומק הלב אל ה' יתברך, שישמור אותם ואת כל הנוסעים בדרכים מכל מיני תאונות ומפגעים וכדומה".

חשוב לציין שהקביעה הזאת אין בה כדי להפחית ולו במעט מהאחריות המוטלת על הנהג לשמור על חוקי התעבורה, ולהקפיד על נסיעה בטוחה לו, ליושבים ברכבו ולכל אדם אחר. מי שמתרשל בנהיגתו ופוגע בבני אדם אחרים חלילה וחס לא יוכל לטעון להגנתו שכך רצה הקדוש ברוך הוא, הוא ישלם על כך מחיר כבד גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. עם זאת, יש לדעת שגם אם נקפיד על כל כללי הבטיחות ועל כל חוקי התעבורה, עדיין הכל בידי שמים והקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כרצונו.

 

אמאל'ה איזה פחד!!!

יש אנשים רבים שמפחדים מטיסות מנסיעה או שסובלים מחלומות ביעותים. רק ביטחון בה' יכול לעזור להם להתגבר על הפחדים שלהם. כי על פי הטבע, לטוס בין השמים לארץ או לנסוע על גבי כביש עמוס בכלי רכב עם נהגים שונים ומשונים זה בוודאי מפחיד מאוד.

אבל כאשר יש לאדם אמונה ובטחון בקדוש ברוך הוא, אין לו שום פחד, מאחר שיודע שהכל בידיו של ה' יתברך, וגורלו אינו תלוי בשום גורם טבעי.

אבל חשוב לדעת שיש עוונות שהחוטא בהם סובל מפחדים וחרדות, והם: לשון הרע- הן מי שמדבר לשון הרע והין מי שרק שומע ומאמין ללשון הרע שסיפרו לו, וכן כל העבירות הקשורות בניוף ובפגם הברית.

כמובן שמי שצופה בסרטי אימה ובלהות, או קורא ספרים מהז'אנר הזה, בוודאי שהם ממלאים אותו בדימינות מפחידים רחמנא ליצלן, וראוי להתרחק מהם.

 

מי שמאמין לא מפחד!

האדם צריך לתלות את כל בטחונו אך ורק בקדוש ברוך הוא, ולא בשום דבר זולתו. בשעה שהאדם בוטח באנשים או בכל דבר אחר, זולת ה' יתברך, הקדוש ברוך הוא מציב אותו במצב של עמדת נחיתות ואין-אונים אל מול אותו אדם שהאדם רצה לבטוח בו.

לדוגמה, אדם שחושב שכדי להתקבל למקום עבודה פלוני, הוא צריך להרשים אדם זה או אחר, להחניף לו ולתלות בו את מבטחו, הקדוש ברוך הוא מקשה את ליבו של אותו אדם שלא יקבל את המבקש לעבודה. אבל אם הוא מאמין שה' יתברך הוא הקובע, ומבקש מה' יתברך שיסייע לו, השי"ת מנווט אותו על פי הדרך הנכונה, ואם אכן טוב שיעבוד באותו מקום הוא יתקבל לעבודה, בומידה שלא טוב הדבר – הוא לא יקבל את מקום העבודה הנחשק. והבוטח בה' מבין זאת, ויודע שאם ה' אינו רוצה בכך, גם הוא אינו רוצה.

דוגמא לכך אנו מוצאים במסכת ברכות מהתלמוד הבבלי: מעשה ברבי עקיבא שהלך בדרך, והיה עמו חמור לרכב עליו, תרנגול שיעיר אותו בבוקר, ונר להאיר לו בחשכת לילה. הערב ירד, ורבי עקיבא הגיע לעיר אחת. רצה רבי עקיבא לכנס לעיר כדי להניח את ראשו מעמל הדרך, והנה העיר מוקפת חומה. נאלץ רבי עקיבא להקיף את חומת העיר. אולם עד שהגיע לשערי העיר, מצאם נעולים. ומודיעים לו השומרים, שבעיר הזאת נועלים את השערים בשקיעת החמה, ואין מניחים שום אדם לכנס לתוכה. לא ניסה רבי עקיבא לשכנע את השומרים להכניסו, או לעורר את רחמיהם, וגם לא השתמש במעמדו ובחשיבותו, שהוא רב מפורסם. וכל שכן, שלא התנהג בתוקפנות, באיומים וכדומה. רק קיבל את העובדה באמונה, שה' יתברך הוא המונע אותו מלכנס לעיר, ואמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא- לטובה הוא עושה". הלך רבי עקיבא והכין עצמו ללינה בשדה. באה רוח וכבתה את הנר, ונשאר רבי עקיבא בחושך. אמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא- לטובה הוא עושה". בא חתול ואכל את התרנגול. אמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא- לטובה הוא עושה". בא אריה וטרף את החמור. אמר: "כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא- לטובה הוא עושה!"

בלילה ההוא באו אנשים חמושים ולקחו את כל אנשי אותה העיר בשבי. אמר רבי עקיבא: "זה מה שאמרתי: כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא – לטובה הוא עושה. כי אלו נתנו לי לישון בעיר, הייתי נופל בשבי יחד עם אנשי העיר, ואלו היה הנר דולק, היו החמושים רואים ובאים לתפוס אותי, ואלו היה החמור נוער, או התרנגול קורא, אזי היו שומעים אותם, ובאים ושובים אותי".

מה שרבי עקיבא עשה, נקרא לזרוק את השכל ולהקדים את האמונה. כי ודאי על פי השכל, מה שקרה לרבי עקיבא איננו דבר טוב. ברור שטוב יותר אם היה יכול ללון במלון חם בעיר: ויותר טוב אם היה לו נר, שיאיר לו בחשך, ויותר טוב אם היה לו תרנגול להעירו, ויותר טוב אם היה לו חמור לרכב עליו. אולם רבי עקיבא זרק את השכל, וחי באמונה. והאמונה אומרת, שהכל לטובה- אפילו אם אין זה נראה כך. כשאדם מתנהג כך באמת, הוא יראה באמת, שהכל היה לטובה, כמו שלמדנו במעשה של רבי עקיבא.

מעובד מתוך ספרו של הרב שלום הרוש 'בגן האמונה'.

 

הקימו מרפאה לגנב שנפצע במהלך 'עבודתו'

חלם כמרקחה. גם הלילה פרץ זעליג הגנב לבית נוסף בעיר, ולא רק שהוא 'גילח' מהוויטרינה היפה שבסלון הבית את כל כלי הכסף, אלא שבדרכו פנימה הוא ניפץ את זגוגיות החלונות והותיר אחריו פתיתי בדולח זעירים ודוקרניים.

"זה לא ייתכן" זעקו כמה מבאי בית הכנסת לאחר תפילת שחרית. "חייבים לעשות לזה סוף. כל לילה הוא שובר חלונות ופורץ לבית אחר. זעליג נלקח אל 'חדר הקהל', שם הוא נכלא עד שיחליטו מה לעשות עמו, וחכמי העיר התכנסו לאסיפה שנמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, ובסופה התקבלה ההחלטה הכי הגיונית בעולם.

"כדי למנוע מזעליג הגנב לפרוץ לבתים", הודיע הכרוז בשמם של חכמי העיר, "הוחלט פה אחד שכל תושב בחלם יעניק לו מפתח לדלת הראשית של הבית, וכך לא יזדקק זעליג לשבור עוד חלונות, ובא לחם גואל".

רעיון מבריק! אין ספק!

איך לא חשבנו על זה קודם?!

עברו ימים ושבועות והנה צצה לה בעיה חדשה. חמורה עוד יותר מקודמתה. מתברר שזעליג החל לצלוע, ובפניו נראו חבורות אדמדמות וסגלגלות למכביר. כששאלו אותו התושבים מה קרה, השיב זעליג בעיניים מושפלות שמאחר ותושבי חם נהגו עמו בצורה כל כך יפה, הוא משתדל לגנוב מבתיהם מבלי להעיר אותם. בגלל זה הוא עובד בחושך ומדי פעם הוא נתקל ברהיטים או בקירות, ונחבל פעם אחר פעם.

התכנסו חכמי העיר, ישבו שבעה ימים ושבעה לילות, ובסיומו של סיעור המוחות הממושך הוחלט פה אחד להקים מרפאת לילה שבה יועמדו רופאים הכן להגיש סיוע רפואי לזעליג מייד כשייפצע בפעם הבאה. הרי אי אפשר שהוא יגנוב בלילה, ויקבל את הטיפול הרפואי רק בבוקר. נכון??

עד כאן המשל, ומכאן ואילך הנמשל.

אני, אתה ועוד הרבה אנשים אחרים מתנהגים לפעמים כמו חכמי חלם. 'זעליג הגנב' מהמשל, הוא 'היצר הרע' בחיים האמיתיים. היצר בא אלינו בחשאי, שובר את ההחלטות הטובות שלנו, מפצח את הקבלות הטובות שקיבלנו וגונב לנו מהמצוות והמעשים הטובים, מפתה אותנו ללכת בדרכו הקלוקלת והעקלקלה.

במקום לגרש את היצר הרע וזרוק אחריו אבנים, במקום לתפוס אותו ולכלוא אותו לאורך ימים ושנים בכלא מצחין הרחק מהלב והרחק מהעין שלנו, אנחנו מרחמים עליו ועוזרים לו. קונים מכשיר טכנולוגי שיקל על היצר את העבודה, או לחלופין מתחברים לחבר רע שעוזר לזעליג לגנוב כאוות נפשו. אנחנו נותנים לו את המפתחות ללב שלנו.

אולי באמת הגיע הזמן שנתחיל להתנהג כמו בני אדם אחראיים, ונעניק לזעליג את הטיפול המגיע לגנבים כמותו??

תראו מה התורה עושה להם

יעקב לוסטיג

"ת'שמע סיפור טרי מהיום. הבוקר הגיע תורם לישיבה שבה אני מלמד, ישיבת 'דובר טוב'. זו בעצם ישיבה לצעירים מתחזקים שפועלת בשכונת רמות בירושלים, אבל היא מרכזת בתוכה בחורים מכל רחבי הארץ.

"התורם הזה בא כדי לתת כסף, אבל לפני שהוא מוזיל מכספו למען הישיבה, הוא רוצה לוודא שזה אכן מקום שבאמת מחולל שינוי. התחלתי להסביר לו שבאים לכאן צעירים מתחזקים שלא מבינים מה זה לימוד תורה, אבל רוצים להיכנס לעולם הזה, לעולם הישיבות. הסברתי לו את התהליך שהם עוברים, את העבודה שאנחנו עושים אתם ועוד, אבל הוא מסתכל עלי כמו תרנגול על בני אדם, לא מבין באיזו שפה אני מדבר אתו.

"לא הלך לי בדיבורים, החלטתי להדגים לו בשטח. הוא נכנס בפנים, רואה בחורים עם אש בעיניים, בחורים שעד לפני חצי שנה לא ידעו מה זה גמרא או משנה, מתווכחים בסוגיות תלמודיות כאילו הם נולדו בתוך הישיבה. התורם מסתכל עלי ואומר לי: "יוסי לא צריך הסברים. כבר הבנתי מה אתם עושים כאן. הבחורים האלו אתה רואה שהתורה מחיה אותם".

"מה אומר ומה אדבר. התורם הזה הוא לא היחיד שרואה את זה. כל מי שרק נכנס לכאן רואה את האש שיש להם בעיניים. זו אש רוחנית, אי אפשר להבין אותה. אפילו מי שבא ממקום חרדי, לא יכול להבין את התהליך הזה שעובר על הבחורים היקרים הללו, דווקא בגלל שהם באו כביכול ממקום רחוק יותר, ההפתעה שלהם גדולה יותר וההתלהבות שלהם מרקיעה שחקים.

"אתן לך דוגמה הכי טובה. אצלנו בישיבה יש משחק כדורגל בכל יום רביעי בערב. ההשתתפות חובה. למה השתתפות חובה? כי אם לא יהיו חייבים לשחק כדורגל, הרבה מאוד בחורים לא יבואו בכלל למשחק, כי הם מעדיפים ללמוד תורה. אבל אנחנו כאנשי הצוות החינוכי רוצים שהם כן ישחקו קצת ויתאווררו, לכן אנחנו ,מחייבים אותם להשתתף במשחק.

"אתה יודע מה?" ממשיך הרב וייס, "בוא לא נדבר על לימוד תורה ולהבדיל משחק כדורגל. בוא נדבר על שיחה סתמית בין שניים או שלושה בחורים. בחורים שלפני חצי שנה התעסקו בריאליטי ובספורט, פתאום הכל מתחלף להם בנושאים אחרים, ערכיים ורוחניים יותר. אף אחד לא ינזוף בהם אם הם ידברו על כדורגל, לפעמים הם באמת מדברים קצת על כדורגל, אבל זה לא מה שמעסיק אותם. מה שבאמת מונח להם בראש זה נושאים רוחניים יותר. אפילו אם לא לימוד תורה ממש, אז הם מדברים על נושאים שנוגעים ללימוד התורה ושמירת המצוות. לא פעם יצא לי לשמוע בחור צעיר שנדהם מעצמו, איך הוא השתנה ופתאום כל מה שמעסיק אותו זה רק דברים העומדים ברומו של עולם.

"פעם הגעתי לאחת הישיבות שאני עובד איתן, ואני רואה שני בחורים פוצחים בריקוד קצת לפני השעה 12 בלילה. שאלתי אותם לשמחה מה זו עושה? מה זה הריקוד הזה? אחד מהם עונה לי "אני רוקד כי זכיתי להכיר את הספר ארחות צדיקים, ואני מרגיש שהוא נכתב במיוחד בשבילי".

קשה לעצור את המונולוג של הרב וייס. כשהוא מדבר על התלמידים שלו, ההתלהבות לא מצליחה להירגע: "עכשיו אני בנהיגה, בדרך לבקר בחור שהיה מבחן על שמונה דפי גמרא, והוא קיבל מאה במבחן. אתה לא מבין, הבחור הזה כשהיה בתיכון כולם צחקו עליו. הוא לא היה מהאליטה החברתית, הוא תמיד היה עצוב בגלל המעמד החברתי הנמוך שאליו הוא נזרק. הבחור הזה הגיע לישיבה והתחיל לפרוח כמו שהוא בחיים לא פרח. אתה רואה אותו היום הוא מלא מרץ, פצצת אנרגיה.

"השינוי שעבר עליו היה כל כך חזק, עד שבעקבותיו באו כמה חברים נוספים ללמוד בישיבה. הם אמרו אם הוא פתאום התמלא שמחת חיים, למה שלא ננסה גם אנחנו. היום הם כאן לומדים תורה יחד אתו.

"זה לא מקרה אחד ולא שניים. יש לנו ששה בחורים בישיבה שמתגוררים ברחוב אחד במודיעין, וזה לא רחוב דתי. אחד הגיע לישיבה וחזר מרוצה עד הגג. אחריו הגיע חבר שהביא בעקבותיו את אח שלו שהביא עוד חבר וכך יש לנו כאן ששה בחורים מאותו רחוב. בכל מודיעין מכירים אותם ויודעים שזה הרחוב שממנו יצאו הצעירים לישיבה. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. רואים אותם ברחוב ומיד יודעים שאלו בחורים שלומדים תורה. יש להם נעימות הליכות מיוחדת, עדינות השמורה ללומדי התורה. זה מדבר לאנשים. בחלק גדול מהמקרים הם גם משנים את הבית שלהם, ומקיימים בפועל את הפסוק "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", בזכותם גם ההורים מתחילים לשמור מצוות ולהתחזק".

"אמא אחת מתקשרת אלי ואומרת לי "הרב יוסי הפכת את המשפחה שלי". היא מתחילה לספר לי על קשיים שהיו לה בתוך הבית בין הילדים להורים ובין ההורים לבין עצמם. הילד בן ה-15, כל פעם שחוזר מהישיבה, אם יש מריבות וצעקות הוא מרגיע את כולם, מתמרן ביניהם מתווך ובסופו של דבר הוא משכין שלום ביניהם. הוא הפך לגורם המחבר והמאחד של כל המשפחה. זה ילד שבבית הספר היה ילד פרא אדם. כשקיבלנו אותו לישיבה היה אחד מאנשי הצוות החינוכי בבית הספר שצחק עלינו ואמר לנו "את הפרא אדם הזה אתם רוצים להושיב ליד התלמוד הבבלי, הוא לא יחזיק מעמד 20 דקות". אמרתי לו חכה תראה מה התורה תעשה לו, והנה ברוך ה', לא רק שהוא עצמו התשנה בזכות אור התורה, הוא אפילו שינה את כל הבית שלו".

מה זה טקס ההבדלה, ולמה מריחים את הבשמים

טקס ההבדלה הוא טקס קבוע אותו אנו עורכים עם צאת השבת, ובאמצעותו אנו מפרידים בין קדושת השבת לבין ימות החול. אנו פותחים באמירת פסוקים של הצלחה ושפע, כדי להמשיך עלינו שבוע מוצלח ושופע ברכות, ממשיכים בברכה על היין לכבודה של שבת קודש שעוזבת אותנו, ומסיימים בברכת 'המבדיל בין קודש לחול' שבה אנו מודים לקדוש ברוך הוא על ההבדלה הברורה בין שבת קודש לבין ששת ימי המעשה.

בתווך, בין ברכת 'הגפן' על היין, ובין ברכת 'המבדיל בין קודש לחול', אנו מברכים שתי ברכות נוספות: ברכה אחת על הבשמים, אותם אנו מריחים כדי לחזק את הגוף שמצטער צער רב על צאת השבת. חכמנו זיכרונם לברכה מלמדים אותנו שמדי שבת נכנסת לגוף שלנו נשמה נוספת – 'נשמה יתירה' הם מכנים אותה. כשיוצאת השבת הנשמה היתירה עוזבת את הגוף, וההרגשה שהגוף מרגיש היא מעין ההרגשה שהוא חווה בזמן המוות, כשהנשמה שלנו עוזבת את הגוף.

ברכה נוספת שמברכים בהבדלה היא ברכת 'מאורי האש' שבה אנו מודים לקדוש ברוך הוא על שברא את האש, לטובתנו ולהנאתנו.

עוד לפני עריכת טקס ההבדלה אנו אומרים נוסח קצר יותר של הבדלה, תוך כדי תפילת ערבית, באמצע ברכת 'אתה חונן לאדם דעת' הנאמרת בתפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה).

עד לשמיעת הבדלה אסור לעשות מלאכה, למרות שהשבת כבר יצאה. עם זאת, אפשר להבדיל בקיצור נמרץ ולומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר מכן לעשות מלאכה. אבל אסור לאכול שום דבר או לשתות כל משקה (למעט מים) עד שמיעת הבדלה על היין.

מתי קוראים בתורה בבית כנסת

מדי שבת, בין תפילת 'שחרית' לתפילת 'מוסף' בבית הכנסת, מוציאים ספר תורה מארון הקודש, וקוראים בתורה.

מה זו קריאת התורה? לפי איזה סדר קוראים בה? למה קוראים בתורה גם בתפילת מנחה? והאם יש קריאת התורה גם באמצע השבוע?

ובכן, חמשת חומשי התורה מחולקים ל-54 פרשיות. כל אחת מהפרשיות נקראת על שם המילה הראשונה או אחת המילים הראשונות המופיעות בה. כך יש לנו 'פרשת בראשית', 'פרשת נח', 'פרשת לך לך' ועוד ועוד.

מדי שבת אנו קוראים בבית הכנסת פרשה אחת, וכך מסיימים בכל שנה לקרוא את כל פרשיות התורה. לפעמים יש צורך להצמיד שתי פרשיות יחד, כדי להספיק לסיים את כל התורה עד סוף השנה. בזמן הקריאה מחלקים את הפרשה לשבעה קטעים נפרדים, ובכל קטע עולה לתורה אחד מהמתפללים על פי הזמנת ה'גבאי' או מי שאחראי על חלוקת ה'עליות'. העולה לתורה מברך את ברכות התורה, ו'בעל הקורא' מקריא את הפסוקים בניגון מיוחד על פי 'טעמי המקרא' שהם סימנים מוזיקליים לפיהם קוראים את הפסוקים.

כשמסיימים את הפרשה, גוללים את ספר התורה ומחזירים אותו לארון הקודש שם הוא מנוח עד תפילת מנחה של שבת, אז מוציאים אותו שוב וקוראים את תחילתה של הפרשה הבאה. גם בימים שני וחמישי מוציאים את ספר התורה באמצע תפילת שחרית, וקוראים את תחילת הפרשה של אותו השבוע, בהתאם לתקנה שתיקן עזרא הסופר בתקופה שלפני בניין בית המקדש השני, מתוך מטרה שלא יעברו על יהודי שלושה ימים תמימים שבהם הוא לא שמע לפחות כמה מפסוקי התורה.

השבוע בפרשה: למה צריך 'הכשר'?

משה ויטמן
בפרשת שמיני התורה שמה על השולחן את אחד הנושאים "הבוערים" ביותר בחיי שומרי התורה.

היא מגלה לנו את הדרישה שממנה כל שומר תורה, בכל זמן, אירוע או מקום בעולם לא יכול להתעלם. היא מלווה אותו 24 שעות ביממה 365 יום בשנה ללא יוצא מן הכלל.

הנושא הוא – תעודת הכשרות.
מי לא מכיר את חותמות הכשרות המופיעות על גבי אריזות המזון, או את תעודות הכשרות התלויות על קירות בתי הקפה והמסעדות,

אך האם אנו יודעים מדוע זה נצרך? מה בדיוק באים לוודאות?
חותמות הכשרות באות להבטיח ללקוחות כי אכן נעשה הפיקוח הדרוש על הכנת המוצר אותו הם מעוניינים לרכוש והוא עומד בקריטריונים ההלכתיים הנדרשים כדי שיהיה מותר לאוכלו, ללא חשש כי באכילת המאכל עלול האוכל לעבור על איסורי אכילה שונים. הצורך בפיקוח נובע מתוך חוסר יכולת לסמוך על דברי המפעל או בעל המסעדה, בשל אי הכרותו בהרבה מהמקרים עם הדרישות ההלכתיות או בשל חוסר מהימנותו.
הבה ונכיר בקצרה ובתמצות את איסורי האכילה השונים שבהם עלולים אנו להתקל במוצרי המזון:

באופן כללי בכל מוצר שהרכיבים שלו רבים ולא ברורים לציבור הרחב, ייתכנו מרכיבים המיוצרים מחיות עופות דגים וצמחי ים שאינם כשרים לאכילה ולצורך כך מערכות הכשרות בודקות היטב את כל מרכיבי המוצר, כדי לוודאות את מקורן ולברר כי הוא מותר באכילה.
שחיטה. על פי התורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף רק מבהמה ועוף שנשחטו על פי הלכות שחיטה. הלכות אלו כוללות דינים מיוחדים ביחס לבריאות העוף והבקר קודם לשחיטה (למנוע מצב "טריפה"), האופן המדויק בו יש לבצע את השחיטה והצורה בה יש לבדוק את העופות והבקר לאחר מכן. עניין זה קיים כמובן רק במוצרי בשר ועוף למיניהם או במאכלים המורכבים מהם, וחותמת הכשרות עליהם מבטיחה כי העוף והבהמה נשחטו כדין.
מליחה והוצאת (ניקור) גיד וחלב. גם אחרי השחיטה יש צורך בעבודה נוספת, לנקות מהעוף והבקר את הדם הבלוע בהם, זאת עושים על ידי "מליחה" (חריפות המלח מוציאה את הדם) וכמו כן, יש לוודאות כי הוצאו מהבהמה והעוף החלקים האסורים באכילה והם "חלב" ו"גיד הנשה".
איסור אכילה נוסף הקיים בעיקר בישראל וביחס למוצרי פירות וירקות (או מוצרים המכילים חלקים ורכיבים מהם) הוא קיום מצוות התלויות בארץ בגידול הפירות והירקות. שהם: ערלה (איסור אכילת פירות עד שימלאו לגידול העץ שלוש שנים) נטע רבעי (השנה הרביעית לעץ), שמיטה, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה (במוצרים שיש בהם דגנים) ואיסור 'חדש'.
איסור מרכזי נוסף הוא איסור בשר בחלב. על פי איסור זה לא רק מאכל בשרי או חלבי יכולים להיות אסורים באכילה אם מעורב בהם מהמין השני באופן אסור, אלא גם מאכלים שהם "פרווה" יכולים שיהיו אסורים באכילה ביחד עם חלב או עם בשר במידה ומעורב בהם מהמין השני באופן אסור על פי הקריטריונים ההלכתיים לכך. לכן יש צורך לוודאות בכל מוצר ומוצר את אופן הכנתו ולשם יש צורך בתעודת כשרות. נשים לב כי לצד החותמת/ התעודה יופיע תמיד איפיונו של המוצר כפרווה, חלבי, או בשרי.
בעיה נוספת שישנה במוצרים רבים, היא בעיית התולעים. כל חי ורחש נאסר באכילה מהתורה אפילו הוא קטן מאוד כל עוד שניתן להבחין בו בעין אדם. לכן, בפירות וירקות ומוצרי גידול נוספים כמו אורז וקטניות, תיתכן בעית החרקים שלעיתים נמצאים בתוכם ולצורך כך יש לבודקם ולשוטפם היטב או לגדל אותם בצורת גידול מיוחדת (חסלט) המונעת את הבעיה. חשוב לדעת כי גם כאשר ישנה כשרות על המוצר עדיין לעתים רשום עליו כי יש צורך לבודקו לפני השימוש.
בעיה נוספת הקיימת בעיקר ביחס למסעדות אך לעיתים גם במפעלים, היא בעיית הכנת המזון על ידי גוים, שעלולה להגיע לאיסור "בישול עכו"ם" שעל פיו אסור לאכול תבשיל שבישל גוי באופנים מסויימים, איסור "פת נכרי" שעל פיו אסור לקנות פת ומוצריה מגוי ו"חלב נכרי" שעל פיו ישנה בעיה בחליבה הנעשית על ידי גוי. לשלושת הבעיות האלו ישנן פתרונות הלכתיים שונים ולשם כך יש צורך בגוף המכיר ומודע לנושא ולדרכי יישומו כדי לפקח על כך.
לעיתים מוצרי המזון הוכנו בשבת על ידי יהודי ובשל כך נאסרים הם באכילה מדין "מעשה שבת", בעיה זו נפוצה למשל בחלב שנחלב בשבת מהבהמה באופן אסור ולכן גם זו נקודה שנותנים עליה את הדעת במערכות הכשרות, האם המאכל אסור בשל כך או מותר.
לסיכום, בעידן המזון המתועש אין לנו שום יכולת לדעת מה נמצא בתוך המאכלים שאנו מכניסים לפינו, אלמלא גופי הכשרות שמפקחים מקרוב וביסודיות על כל שלבי ההכנה ועל כל הרכיבים השונים.

יש לך שאלה? חייג עכשיו 1800-20-18-19 או השאר הודעה בתיבת שאל את הרב בצד ימין למעלה ורבני טוב-טוב ישמחו לענות לך בהקדם האפשרי!

"בשר חלק"! מה זה?

משה ויטמן
"השחיטה היהודית אכזרית" "השחיטה היהודית לא חוקית" ועוד הצהרות דומות שנשמעו מכיוונן של מדינות מסוימות באירופה גדשו לאחרונה את כותרות החדשות. "אם אתה לא יכול לתקן את כל העולם, לפחות תתקן את עצמך" אמר פעם חכם אחד, לכן גם אם שופטים פולנים אינם מסוגלים להבין את רעיון השחיטה היהודית, בואו לפחות נבין זאת אנחנו.
מהי שחיטה? מדוע צריך אותה? מה התהליך שמכשיר עוף ובשר לאכילה? מדוע דגים אינם נשחטים ותרנגולות כן? שאלות אלו ואחרות יובנו במאמר שלפניכם.
מצוות השחיטה נאמרה בספר דברים בפסוק "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך". זביחה ושחיטה הן מילים נרדפות ולכן מתפרשת כוונת הפסוק על מצוות השחיטה. התורה אמנם מדברת על בקר וצאן בלבד אך חכמינו ז"ל השוו אליהם גם את העופות על פי מקורות אחרים וקבעו כי גם עוף צריך שחיטה ורק דגים הם הפטורים מחובה זו.
אם נפשט לעצמינו את רצונה של התורה במצוות השחיטה, הוא כולל שני חלקים: האחד, שלא נאכל את הבעל חי כשהוא חי, כוונה זו אינה חלק ממצוות השחיטה אלא כתובה באיסור בפני עצמו הנקרא "איסור אבר מן החי" שעל פיו אסור לאכול בעל חי או חלק ממנו בעודו בחיים, השני, שאופן המתתו של בעל החיים תהיה בצורה מיוחדת הנקראת "שחיטה" – הנעשית דווקא בצוואר, בסכין מסוים, במשך זמן מסוים ועוד.
את פרטי השחיטה אי אפשר אמנם למצוא כתובים מפורש בתורה אך המילים "כאשר ציוויתיך" מלמדות אותנו על כך שהועבר בנושא מידע מפורט יותר למשה רבנו במסגרת התורה שבעל פה. לכן, כל הלכות שחיטה – היכן שוחטים, באיזה סכין שוחטים ועוד פרטים רבים נוספים, מוגדרים "הלכה למשה מסיני".
מה הרעיון של התורה? מדוע שלא נמית את הבהמה בכל דרך שהיא?
נצטט את תשובתו של ספר החינוך (נכתב לפני כאלף שנים), המתייחסת למהותה העיקרית של מצוות שחיטה – הריגת הבהמה בצווארה:
"ואומר גם כן על צד הפשט כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצוואר יצא דם הגוף יותר משאר מקומות הגוף, ולכן נצטווינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש (=הדם) עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצוואר ובסכין בדוק (=סכין חד שאין בו פגימות), כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו (=לכבודו) לזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים".
דווקא "צער בעלי חיים" הוא אחד המניעים לקביעת צורת השחיטה היהודית, אך כמובן לא רק. כמו בכל המצוות, גם מצוות שחיטה בנויה על טעמים עמוקים ונסתרים שאינם תמיד גלויים לנו בני האדם כדי שנדע לקיים את המצוות מתוך רצון לעשות את דבר ה' כפי שהוא.
תהליך הכשרת הבהמה לאכילה אינו מסתיים בשחיטה שנעשתה כהלכתה במקום המדויק בצוואר, באמצעות הסכין הכשר לכך בהלכה, בצורת החיתוך הראויה ובמשך הזמן הקצוב לכך בתורה, אלא ממשיך בדרישות הלכתיות נוספות שלשם הכרתם, כדאי להפנים את המושגים הבאים: בדיקה, השרייה, מליחה והדחה.
מהי הבדיקה?
על פי התורה, בהמה או עוף שיש בהם מום או חולי מסוגי המחלות המגדירים את הבהמה בהלכה בתור "טריפה", אסור לאוכלם גם אם שחיטתן נעשתה בכשרות. לשם כך, לאחר השחיטה בודקים את הבהמה או העוף שאין בהם חשש טריפות ורק אם הבדיקה עברה בשלום, הבהמה יכולה לעלות על המסלול הכשר.
בעניין הזה, אגב, מתחלקות הבהמות לשחיטה המכונה "גלאט" או "חלק" כשהכוונה היא לבהמות שאין בהם חשש קיום של סוג מום הנקרא "סרכות" בריאותיהן, לעומת שחיטה רגילה המסתמכת על הדעות המקלות ומכשירה חלק מסוגי הסרכות. הספרדים נוהגים להחמיר בעניין ולכן אין הם יכולים לאכול בהמות שאינם "גלאט/חלק על פי בית יוסף (=השיטה המחמירה)".
מהן ההשריה, המליחה וההדחה?
התורה אוסרת באיסור גורף לאכול דם של בעל חי בין כשהוא חי ובין לאחר מיתתו. עקב כך נוצר הצורך להוציא לחלוטין כל שארית דם מאיברי הבהמה הנאכלים בתהליך הנקרא "מליחה". תהליך המליחה מורכב משלושה חלקים, השריית הבשר במים כדי לרככו, מליחתו במלח חזק למשך זמן ארוך כאשר המלח שואב את הדם מתוככי הבשר ולאחר המליחה יש לבצע "הדחה" במים של המלח והדם שיצא.
רק לאחר קיומם של כל השלבים כהלכה, הבשר יכול להיכנס לך אל הצלחת. בתאבון!

לא תאמין מה יש לך בסלט!!!

משה ויטמן
עמוס הוא בחור מאוד אסתטי, מהטיפוסים שההיגיינה מאוד חשובה להם. מעולם הוא לא פספס מקלחת, בחיים הוא לא ישתמש בשירותים ציבוריים, כשהוא אוכל במסעדה הוא מבקש כלים חד פעמיים "מה שבטוח בטוח" ובאירוח במלונות הוא מקפיד להביא איתו מהבית את המצעים. גם את המזון שהוא אוכל הוא מקפיד מאוד לשטוף "כדי שיהיה נקי".
נקי? כך לפחות הוא חושב. אך האם עמוס יודע מה מתרחש בתוך המזון? האם כולנו מודעים לתולעים העשויים להיות בתוך המזון? "אולי לא, אז מה" אתה אומר? אתה מוזמן לקרוא ולהבין.
"וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא ייאכל" אמרה התורה ואסרה בכך את אכילת כל סוגי השרצים מהגדולים שבהם ועד הקטנים ביותר שאינם נראים אלא באור חזק ובוהק. שרצים בעברית, הם התולעים או החרקים הרוחשים על האדמה, במים, על העצים, מעופפים באוויר ועוד. חרקים אלו, נאסרו בתורה פעמים נוספות, עד שאמרו חכמים כי האוכל שרץ עובר על שישה איסורים מן התורה! (בהשוואה לחזיר לדוגמה שהוא "רק" איסור אחד).
"נו, בסדר, מי חשב בכלל לאכול את היצורים הדוחים האלו" אתה רוצה לומר.
נכון, אף אחד לא יאכל אותם בכוונה, אבל כאן מתחילה בעיה רצינית. מה הבעיה?
החרקים הללו מרשים לעצמם ברוב חוצפתם לחדור לתוך המזון שלנו. הם נמצאים בתוך פירות, ירקות, עשבי תיבול, קטניות, דגים ועוד.
"בחיים לא ראיתי אותם" אתה אומר,
נכון. הם כה קטנים עד שאי אפשר לראותם אם לא בוחנים את הפרי היטב מקרוב. אבל הגודל הוא לא שקובע, גם הזערוריים ביותר, אלו שאינם נראים אלא בהתבוננות יסודית תחת אור שמש בוהק, אסורים באכילה.
אז מה עלי לעשות? איך אפשר לוודאות שהם לא קיימים?
מומחים שחקרו את הנושא, מצאו מגוון פתרונות. ישנם מאכלים שיש לברור אותם כדי לוודא שאין בהם כלום (כמו אורז), ישנם כאלו שצריך לשטוף אותם בצורה יסודית (כמו חסה) וישנם כאלו שצריך לנפות אותם (כמו קמח).
הנחיות מדויקות יותר, ברמת פירוט מקסימאלית לכל סוג מאכל שהוא, תמצא בקישור הבא:
http://ateret4u.com/ateret/igrot/kdoshim.htm

למדריך מצולם לבדיקת מזון מתולעים לחץ כאן!
בהצלחה, ועכשיו גם אפשר לאחל לך בתאבון!

אין כמו עבודה עברית. למה? שווה קריאה.

משה ויטמן
בבית הקפה החדש של זאביק הסלקציה לא מתחילה אצל האורחים, היא מתחילה הרבה קודם, אצל העובדים. מי יכול להתקבל להיות מלצר? זו שאלה ממש רצינית. הקריטריונים הם די נוקשים והוא משקיע הרבה מאמצים כדי שאלו שלבסוף ייבחרו לשרת את אורחי המסעדה יהיו כאלו שיעשו להם חשק לחזור שוב… . ככה זה.

כשאתה אדם שמחשיב את עצמו ואתה יוצא לארוחת ערב חשובה, לא ממש בא לך לפגוש מעבר לצלחת טיפוסים שברחוב אתה לא אומר להם שלום… אתה תעדיף לבלות בחברת אנשים כמוך, בסביבה עם הסגנון שלך ובלי לרדת ברמה. את התובנה הזו זאביק יודע היטב, לכן כל כך חשוב לו מי יהיו המלצרים, מי יהיה הברמן ואפילו מי יהיו השפים וצוות המטבח.
אני מניח שזה יפתיע אותך, אבל סלקציה כזו ממש, עשו כבר חכמים לא במסעדה שבבעלותם, אלא בבחירת הצוות שיוכל להיבחר לשרת את…העם היהודי. כיהודי, קבעו חכמים, זה ממש לא מתאים שגוי, מכובד ככל שיהיה, יוכל להיות השף שלך, יוכל לבשל עבורך או לשרת אותך. מדוע? משום שכיהודי מגיע לך לחיות, לאכול ולבלות בקרב אנשים כמוך וממש לא מתאים שאנשים שאתה במעמד הרבה יותר גבוה מהם, יהיו החברה שלך.
מכאן, קבעו חכמים את האיסור הנקרא: "בישולי נכרי" או "בישולי עכו"ם" (עכו"ם אלו ר"ת של "עובדי כוכבים ומזלות"). אם גוי יבשל עבורך חששו חכמים שאט אט תרד במעמדך, תתחבר איתו וחס וחלילה נגיע אפילו לנישואי תערובת או לאכילת איסורים שהם רגילים בהם. לכן, אמרו חכמים הסלקציה צריכה להתחיל לא אצל האורחים, אלא כבר בצוות המטבח.
מהם כללי איסור בישול גויים?
כמובן, שהדוגמה לא תטעה אותנו, האיסור אינו דווקא במסעדה אלא בכל מקום פרטי או ציבורי אסור לאכול מבישולי גויים.
אבל אם הבנו נכון את העיקרון, רק מאכלים חשובים הזקוקים לבישול, הם אלו שיש לאוסרם. אם הם לא חשובים ובהגדרה ההלכתית – "אינם עולים על שולחן מלכים", או שהם יכולים להיאכל גם חיים, אין כל איסור בהנאה מבישולי גויים.
אם אתה

מודע לחדרי החדרים של מטבחי המסעדות אתה בוודאי רוצה לצעוק "אבל מה, כולם מעסיקים גויים" אז נכון, חשוב להזכיר כי לבעיית בישולי גויים יש גם פיתרון. מהו? שהיהודי ישתתף באופן פעיל בבישול אפילו רק במעשה קטן כמו: הדלקת האש, הכנסת הפיצה לתנור וכל פעולה של השתתפות בבישול (רק אם היא משמעותית ולא סתם לערבב…).
לפני שאתה מסיים לקרוא, חכה רגע. הסלקציה עדיין לא נגמרה. לא רק בישולי גויים אסורים, גם פת גויים (פת עכו"ם) או חלב גויים (חלב עכו"ם) אסור אף הוא ליהודים, מאותה סיבה ועיקרון שהזכרנו קודם.
בואו נכיר את הכללים:
בשונה מאיסור בישולי גויים, איסור פת גויים אינו חד משמעי באופן מוחלט אלא תלוי במנהג המקומות. מקומות רבים הקילו לאכול פת עכו"ם כאשר אין בנמצא פת ישראל, במקומות אחרים הקילו גם כשיש פת ישראל אלא שאינה מספיקה, אך בכל מקרה, חשוב לזכור: גם אם מקילים לאכול פת עכו"ם המדובר הוא ביחס לפת הנאפית במאפייה ועשויה להימכר, אבל פת של גוי פרטי, לכל הדעות ובכל המקומות אסורה באכילה.
איסור פת עכו"ם גם קל יותר בכללי האיסור והם: כל מאפה מחמשת מיני דגן אסור אך מאפה שאינו מחמשת מיני דגן אינו בכלל האיסור. אם יהודי התערב באפייה אפילו בזריקת קיסם לאש – הפת מותרת. הסיבה: יש בכך היכר ותזכורת מספקת שפיתם של הגויים אסורה.
נדגיש: אם המאפייה היא בבעלות יהודי והגוי אופה בה את הפת/עוגה – הבעיה חוזרת להיות של "בישולי עכו"ם" שכלליה חמורים יותר כאמור לעיל.
באיסור "חלב עכו"ם" קבעו חכמים כי החלב והגבינה מעשה ידי הגוי, אסורים ליהודי מתוך חשש שמא ערבב בבקבוק החלב, חלב של בהמה טמאה. לכן אם יהודי פיקח על מעשי הגוי במשך כל זמן עבודתו – חליבת החלב או גיבון הגבינה – החלב והגבינה מותרים.

בשר וחלב – משפט קצרצר בתורה, כרך עב כרס בתלמוד.

משה ויטמן
את איסור בשר וחלב, אין מי שלא מכיר. זהו ללא ספק אחד המרכזיים והבולטים שבציווי התורה המעצבים את חיי העם היהודי.

האיסור מלא בפרטים: אסור להכין מאכלים המורכבים מבשר וחלב, אסור גם לאכול חלב יחד עם בשר או מיד לאחריו ואסור אף להשתמש בכלי בשר לצורך אכילת חלב ולהיפך. כעת, בואו נגלה את המקור לכל זה בתורה.
הפתעה: "לא תבשל גדי בחלב אמו". זהו. זה כל מה שנכתב בתורה על בשר וחלב. "אז רגע", אתה שואל את עצמך, "איך ממשפט כה קטן התפתח איסור כל כך רחב"? "התורה מדברת רק על בישול רק על גדי ורק על חלב המגיע מאמו, אז איך נאסר לנו אפילו לאכול עוף עם מזלג חלבי"?
בואו נצא למסע היכרות עם איסור בשר בחלב, אך קודם נכיר את המושגים שילוו אותנו במסע: "איסורים דאורייתא" ו"איסורים דרבנן". "איסורים דאורייתא" הם האיסורים שנאסרו בדברי התורה עצמה ואילו "איסורים דרבנן" הם ההרחבות והתוספות שחכמינו הוסיפו במהלך הדורות לאיסור עצמו כדי למנוע את האדם מלהתחכך בגוף האיסור. כעת, נצא לדרך:

אז נכון. בתורה כתוב רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" ותו לא. ונכון, הפרשנות המתבקשת היא שקיים איסור לבשל גדי בחלב של אמו הפרה. מעבר לכך? לא אמור להיות. אלא שכאן נכנסים לתמונה חכמינו ז"ל שקבלו איש מפי איש את פרשנותה של "התורה שבכתב" במסגרת "התורה שבעל פה" שנאמרה למשה רבנו בהר סיני.
משפט זה נכתב בתורה שלוש פעמים, ממקדים חז"ל את תשומת ליבנו. מדוע? הם שואלים, למה לא הסתפקה התורה בפעם אחת? התשובה: כדי לרמז לנו בכך על קיומם של שלושה איסורים נפרדים לגבי תערובת בשר בחלב: האיסור לבשל בשר בחלב יחד, האיסור לאכול בשר וחלב כשהתבשלו יחד והאיסור ליהנות מבשר בחלב שהתבשלו יחד. לצורך כך, כתבה זאת התורה שלוש פעמים.
נשים לב: אסור לבשל בשר וחלב גם אם לא מתכוונים לאכול את התבשיל, אסור לאכול את התבשיל גם אם לא אתה בישלת אותו ואסור ליהנות ממנו גם הנאות אחרות כמו מזון לכלבים ועוד. כך ששלושת איסורים אלו הם נפרדים לחלוטין.

מדוע בפעם השנייה והשלישית לא כתבה התורה בפשטות: "לא תאכל בשר בחלב" או "לא תהנה מבשר בחלב"? אתה רוצה לשאול, זאת כדי ללמד אותנו כי מן התורה, רק בשר בחלב שהתבשלו יחד אסורים באכילה והנאה ולא אם התערבבו בדרך אחרת (חשוב: מדרבנן כל אכילה נאסרה כמו שנראה בהמשך, אך אנו עוסקים כעת בשלב הראשוני של האיסור).
"אבל רגע, התורה מדברת רק על גדי? לא"?!
כשהתורה כותבת גדי ומעוניינת למקד את כל דבריה לגדי בלבד, מגלים לנו חכמים, היא משתמשת במילים "גדי עיזים". כשהיא לא עושה זאת אלא כותבת רק "גדי", כוונתה היא לכל בהמה. מהי המשמעות, אם כן, של הדוגמה "גדי"? דרכה אנו למדים כי רק בהמות טהורות המותרות באכילה הן שאסורות באיסור בשר בחלב, ממש כמו גדי, למעט: בהמות טמאות, עופות משני הסוגים ודגים. (שוב נדגיש כי אנו עוסקים בשלב ראשוני בו עוף בחלב עדיין היה מותר באכילה אך כיום המצב שונה כדלהלן).

"ואיך מהמילים "בחלב אמו" הגיעו עד לאיסור כל סוג של חלב"?
זה כבר פשוט מאוד: לאור ההבנה כי במילה גדי מתכוונת התורה לכל בהמה, מתפרשת באופן טבעי המילה "בחלב אמו" ביחס לחלבה של כל בהמה, משום שאם אין המדובר בגדי ספציפי, ברור כי גם לא מדובר על 'אם' ספציפית…
כך, גילינו צעד אחר צעד איך פסוק קצרצר בתורה, פורש בהרחבה ובפרוטרוט על ידי חכמי התורה שבעל פה עד שקיבל את צורתו השלמה, אותה נסכם בקצרה כך:
אסור מן התורה לבשל בשר של בהמה טהורה עם חלב מבהמה טהורה אפילו לצורך אחר (כמו למשל כמזון לכלבים). אסור לאכול תבשיל בשר בחלב (גם לאחר שהוצא ממנו החלב או הבשר). אסור ליהנות מתבשיל של בשר בחלב כל הנאה שהיא.
האם זה הכול? כמעט. חכמים הרחיבו על האיסור תוספות נוספות עד שהוא קיבל את צורתו המוכרת לנו בימינו.

מן התורה, כאמור, רק בשר בהמה אסור באכילה עם חלב אך בשר עוף מותר. "האם ההבדל ביניהם ברור לנו מספיק"? בדקו חכמים ותשובתם הייתה: לא. בשר בחלב דומים ביניהם בטעם ולעיתים גם במראה ועלולות להיווצר מכך טעויות. מה עשו? אסרו גם את אכילת בשר עוף עם חלב והשוו אותו לבשר בהמה. כך, לא ייכשל האדם בעבירה עצמה.
נשים לב: בדבריהם של חכמינו נוספו שני שלבים על גבי איסור התורה המקורי. שלב אחד: נאסרה אכילת עוף עם חלב. שלב שני: למרות כי מן התורה איסור האכילה תקף רק ביחס לתבשיל בשר וחלב, חכמים החילו אותו על כל אכילת משותפת של בשר, בהמה או עוף, עם חלב. כך התקבלה צורת האיסור הנוהגת עד ימינו אנו.
במאמר זה הכרנו את תהליך ההיווצרות של איסור בשר וחלב כפי שהוא נוהג בימינו, רוצה לדעת עוד על יישומו המעשי של איסור זה בחיינו וללמוד את כל מה שנכלל בו? אתה מוזמן להמשיך במאמרים הבאים בסדרה.

פיצה ושווארמה על שולחן אחד, מותר או אסור?

משה ויטמן
פינת המזון המהיר היתה עמוסה מהרגיל. הוא קנה את מנת הפיצה שלו וכבר דקות ארוכות שהוא מנסה ללא הצלחה למצוא שולחן אחד פנוי לרפואה. אך אז גדי חברו הטוב מבית הספר זיהה אותו מרחוק "יוסי" הוא צעק לעברו, מנסה להתגבר על הרעש האנושי העצום שהיה בחלל האולם, "יוסי, אתה מחפש מקום? בוא שב לידי". כשהגיע יוסי לשולחנו של גדי הוא ראה כי גדי אוכל מנת שווארמה עסיסית וניסה לחשוב: "האם זה מותר שאני אוכל פיצה על השולחן עליו אוכל גדי את השווארמה"?

יוסי צודק, אכן יש בכך בעיה, בואו נלמד עליה ועל הפתרונות האפשריים עבורה.
מתוך שאיפה ומטרה להרחיק את האדם מהעבירות עצמן ככל האפשר, קבעו חכמינו ז"ל מעת לעת גזירות ואיסורים שונים שמטרתם היא ליצור חומה ומרחק סביב האיסור עצמו כדי למנוע מהאדם להתחכך באיסור עצמו. לכן, כשראו חכמים שאיסור אכילת בשר וחלב יחדיו דורש שימת לב מיוחדת בהפרדה בין בשר לחלב, חששו שמא האדם בחוסר תשומת לב ייכשל בכך ולכן קבעו את האיסור הבא:
"אין לאכול על שולחן אחד בשר וחלב יחדיו, גם על ידי שני אנשים שונים".
טעם האיסור הוא, שמא יבואו לאכול זה מתוך מאכליו של זה, לשתות זה מהכוס המלוכלכת משאריות בשר או חלב של זה וערבובים נוספים מהסוג הזה. מכאן, כי אם ברור לחלוטין כי אין כל חשש שיבואו להיכשל בצורה הזו, לא נאמר איסורם של חכמים.

לכן לצד הגזירה, נאמרו בהלכה גם האופנים המותרים:
היתר ראשון: אם שני הסועדים אינם מכירים זה את זה או מכירים אך מקפידים זה על זה ואין כל חשש שמא יאכלו או ישתו זה משל זה, מותר להם לאכול יחדיו על שולחן אחד.
היתר שני: אם הם אוכלים על משטחי אכילה נפרדים כמו מפה נפרדת או מגש נפרד (כנהוג באולמות המזון המהיר שבסיפור בו פתחנו), ההפרדה הזו תהווה עבורם תזכורת מספיקה לצורך לשמור על מרחק ביניהם ומותר להם לאכול סביב שולחן אחד.
היתר שלישי: אם יעשו כל תזכורת אחרת עבורם, על ידי הצבת פריט על השולחן שלא אמור להיות עליו ולכן קיומו שם יזכיר להם את הצורך לשמור ביניהם על מרחק, לא נאמר האיסור.
היתר רביעי: אם הם יש מרחק ביניהם כמרחק הושטת יד, מותרת הישיבה המשותפת סביב השולחן.

לפני סיום, נוסיף זהירות נוספת שיש לשים אליה לב כשאוכלים זה לצד זה בשר וחלב: אין לאכול מפת לחם או מתוספת פרווה (ניטראלית) אחרת, אין להטביל את הלחם במלחיה משותפת ואין לשתות מכוס אחת.
בפעם הבאה שאתה מחפש מקום פנוי במזנון המזון המהיר, רוצה לאכול טוסט כשאחיך בדיוק התיישב לאכול שניצל, מעוניין לשתות קפה כשאשתך מתחממת ממרק העוף, תדע מה עליך לבדוק…

אל תיתן לאף גוי לגעת לך ביין!

משה ויטמן

את בקבוק היין הזה קנית במיטב כספך.

אתה אומנם לא הטיפוס שמבזבז כסף על יינות יקרים, אבל לכבוד היומולדת של הסבא, מה לא עושים. לאחר התלבטויות רבות מול ארון היינות בסופר השכונתי נפלה ההחלטה על היין שנראה הכי מבטיח וגם המדבקה שעל בקבוקו הייתה נראית מספיק יוקרתית… .

המסיבה התחילה, אבל אז שמת לב לבעיה: העובד הזר של הסבא, זה שאתם במשפחה מקפידים לפנק ולכבד, נוטל חלק פעיל מדי במסיבה והוא מעוניין לקחת את היין ולמזוג אל כוסו.

האם זה מותר? אתה שואל, אולי זה יין נסך?
בין אם לא שמעת מעולם על איסור יין נסך ובין אם שמעת ואתה רוצה להחכים עם פרטים נוספים על אופי יישומו למעשה, השורות הבאות מזמינות אותך להצטרף לקריאה מהנה.
את ההיבדלות בין עם ישראל לאומות העולם אליה שאפו חכמינו ז"ל כבר לפני אלפי שנים, מבינים רק היום במכוני הסטטיסטיקות והסקרים המנבאים את עתידו של העם היהודי.

"אם לא תהיה תשובה רצינית לבעיית ההתבוללות, מי יודע מה יישאר מאיתנו עוד כמה עשרות שנים" הם אומרים. חכמינו ז"ל דאגו לבעיה הזו כבר לפני מאות רבות של שנים. איך? באיסורים שונים שנועדו להרחיק את האפשרות שיוצרו נישואין בין גוי ליהודי. ברשימת האיסורים הללו נמצאים איסור פת נכרי, בישול נכרי, חלב נכרי וגם: איסור יין נסך הנקרא יותר במדויק – איסור "סתם יינם".
מהו יין נסך?
כשהתורה אסרה באיסורים חוזרים ונשנים על היהודים להימנע מעבודה זרה, היא אסרה עליהם את ההנאה מחפצים שנעבדה בהם עבודה זרה. אחד מחפצים אלו יכול גם להיות: יין. יין שניסכו אותו לפני פסל העבודה זרה ומכאן שמו "יין נסך", נאסר בהנאה ובשתייה.
חכמינו ז"ל הרחיבו את האיסור הזה ואף קבעו אותו במובן מסוים גם על גויים שאינם עובדי עבודה זרה ואמרו שכל יין השייך לגוי – "סתם יינם" נאסר באכילה (של נוצרים גם בהנאה), זאת כדי למנוע את קירוב הלבבות שעלול להוביל להתבוללות. אם יהודי וגוי לא יוכלו לבלות ביחד ולסבוא יחד, הסכנה תתרחק, סברו.
מה נכלל באיסור?
כל יין השייך לגוי, ואף יין שאינו שייך לגוי אלא גוי נגע בו כאשר הוא לא היה בפקק נעול, נאסר על היהודי בשתייה.

האם כל יין נאסר?
כל יין שאינו מבושל או מפוסטר נאסר בשתייה, ואף אם מדובר על משקה אלכוהולי אחר המעורב בו יין, גם הוא אסור בשתייה. רק אם היין מבושל או עבר פסטור של 80 מעלות ומעלה, הרי הוא מותר בשתייה.

חשוב לדעת:
לא רק גוי אוסר את היין, אלא כל יהודי המחלל שבת בפרהסיא באיסורים הידועים וברורים, דינו כמו של גוי והוא אוסר במגעו את היין. הפיתרון? יין מבושל או מפוסטר.

סודן של ששת השעות

משה ויטמן

השעות הקשות ביומו של תומר הן אלו שלאחר ארוחה בשרית טובה.

קשות?!

אתם מתפלאים, אבל כן, ממש כך, בכל פעם שהוא מסיים ארוחה בשרית משובחת הוא יודע שנכונו לו שעות מעצבנות לפניו.

מדוע? לא בשל תופעות גופניות שעוברות עליו וגם לא בגלל שהוא סובל מהטעם, הסיבה היא אחרת לחלוטין: הקפה. תומר שאוהב קפה בכל נימי נפשו מוצא את עצמו מתלבט בכל יום מחדש האם לאכול בשרי או לא רק בגלל העובדה שלאחר הארוחה, הוא לא יוכל לשתות את הקפה האהוב עליו למשך… שש שעות!

מהי הסיבה לכך? אתם רוצים לשאול, התשובה המלאה במאמר שלפניכם.
את איסור אכילת בשר יחד עם חלב כולנו מכירים, כעת הגיע הזמן להכיר את אחת ההרחבות המרכזיות ביותר שלו והמשמעותיות במיוחד לחיי היום יום שלנו – חובת ההמתנה בין בשר לחלב. בתורה אמנם נאמר רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" וגם לאחר פרשנותה המרחיבה של התורה שבעל פה, נאסרה רק אכילת בשר וחלב יחד, אבל חכמינו ז"ל מצאו לנכון להרחיק את האדם עוד יותר מהימצאות תערובת בשר בחלב בתוך מאכליו וקבעו כי עלינו להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב.
בסיבה לכך, נאמרו שתי דעות בקרב חכמי הפרשנים הראשונים. על פי דעה אחת, סיבת האיסור היא האפשרות כי נתקעו חתיכות בשר בין השיניים במהלך הארוחה ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריה יתערבו בתוך פיו הבשר והחלב, לכן יש להמתין שש שעות בהן יחלוף כל חשש לכך. על פי דעה אחרת, הסיבה היא שונה לחלוטין – טעם הבשר הנשאר בפה ובמערכת העיכול למשך זמן רב אחר אכילתו ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריו, יעוכל החלב יחד עם טעם הבשר, תערובת בעייתית בעיני חכמים.
לאור זאת, קבעו חכמים כי לאחר אכילת בשר יש לספור שש שעות מסיום האכילה ורק לאחר שחלפו ששת השעות, ניתן לאכול או לשתות דבר מה העשוי עם חלב. בקרב האשכנזים, ישנם מנהגים הממתינים רק חמש שעות או חמש וחצי שעות, ישנם הנוהגים להמתין רק שלוש שעות וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
מהבנת טעם האיסור נוכל להסיק כי לאחר אכילת מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות, משום שבמאכלי חלב לא קיימות סיבות האיסור ולכן לאחר מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות.
אבל נדגיש: גם לאחר מאכלי חלב יש צורך לנקות היטב את הפה והידיים בטרם יוכנס לפה בשר וגם להחליף את המפה שעל השולחן, ניקוי הפה צריך להתבצע באמצעות אכילת דבר מה פרווה (ניטרלי) בין החלב לבשר. נוסיף כי ישנם אנשים הנוהגים להמתין חצי שעה או שעה בין חלב לבשר.
אחרי איזה מאכל בשרי צריך להמתין שש שעות?
לא רק אם אכלת בשר ממש עליך להמתין, אלא גם לאחר אכילת תבשיל שבושל בו בשר אף אם כבר הוא הוצא ממנו או שאתה לא אכלת אותו, עליך להמתין שש שעות.
אכלתי גבינה קשה, מותר לי לאכול בשר מיד?
ישנם הסוברים כי אחר אכילת גבינה קשה צריך להמתין שש שעות כמו לאחר אכילת בשר, וישנם הסוברים כי דברים אלו אמורים ביחס לגבינות קשות אמיתיות העשויות בתהליך התיישנות ארוך ולא בגבינות הצהובות הישראליות.
אם אתה מעוניין לשתות קפה לאחר ארוחה בשרית, לצערינו לא תוכל לשתותו עם חלב, אך מותר לך לערב בו חלב סינטטי, או לשתות אותו 'בוץ'…

"הכשרת מטבח" מה עושים?

משה ויטמן
אחד מסיפורי הגבורה המתוארים בתנ"ך על מלחמות ישראל באומות שניסו להצר את רגלם, בעודם מהלכים במדבר בואכה ארץ ישראל, הוא סיפור מלחמת ישראל במדיינים. במלחמת ישראל – מדין המתוארת בספר במדבר יצאו ישראל וידם על העליונה.

הם הצליחו לא רק למנוע מהמדיינים לממש את תוכניתם – השמדת ישראל ולהגן על עצמם, אלא גם כבשו את עריהם ולקחו רכוש רב מהם שלל מהמלחמה. חלק מהשלל היו כלי בישול רבים שהיוו לבני ישראל [השוהים כזכור במדבר השומם] פיתרון שימושי של ממש. אלא שהשימוש בכלי העם המדייני, עורר שאלה מיידית:

האם מותר להשתמש בכלים אלו? הרי המדיינים אכלו בהם מאכלי טריפה, האם מותר ליהודים לאכול בהם?
עם ישראל, שבאותם ימים קיבל את תורתו ישירות מאלוקים באמצעות משה רבנו ע"ה, שלח את משה להעלות את השאלה בדברו עם אלוקים והתשובה שהגיעה הייתה: אסור.

כלים ששימשו למאכלי טריפה אסורים לשימוש, כל עוד לא יבוצע בהם תהליך "הכשרת כלים", קבעה התורה. הסיבה לכך נאמרה למשה בעל פה: כאשר משתמשים בכלי לבישול מאכל מסוים, טעם המאכל ורכיבים בלתי נראים ממנו נבלעים בדפנות הכלי ונשארים שם גם לאחר סיום הבישול (בחברות ויסקי רבות בעולם נהוג ליישן את המשקה בחביות שבעבר שימשו ליישון יין, בגלל הטעם הספוג בחבית! (לרשימת הוויסקים הכשרים לחץ כאן)).

כאשר משתמשים שוב בכלי בשימוש חוזר, הטעם הספוג בדפנות הכלי יוצא ממנו אל תוך המאכל המתבשל בו ומתערב בתוכו. מכאן, שאם המאכל הראשון היה אסור באכילה, הכלי שבו הוא התבשל נאסר אף הוא לשימוש, משום שבלוע בתוכו טעם המאכל האסור.

אז מה עלינו לעשות, שאלו היהודים, האם נזרוק את כל הכלים?
התשובה שהתקבלה, הציעה את דרך הפיתרון. לפיתרון קוראים "הכשרת כלים" או "הגעלת כלים". גם אם כלי נאסר לאחר שבלע טעם של מאכל אסור, ניתן להכשיר אותו שוב לשימוש בתהליך הנקרא "ליבון" או "הגעלה" בו הכלי מתנקה לחלוטין מכל טעם הבלוע בו וחוזר להיות ממש כמו חדש. מעת ההכשרה, מותר להשתמש בו לכל שימוש שיוחלט. תהליך זה צריך להיעשות לא רק בכלי ששימש למאכלי טריפה אלא גם בכלי בשרי שבטעות בושל בו חלבי או להיפך, מתוך הבנה כי לאחר ששימש הכלי לשני המינים, בלוע בתוכו איסור בשר בחלב.
איך עושים הכשרת כלים? תלוי:
הדרך להכשיר את הכלים פועלת על פי העיקרון המכונה בתלמוד "כבולעו כך פולטו" תרגום: בדרך בה השתמשו בכלי לצורך האיסור והוא בלע את האיסור, כך ננהג בו כדי שהוא יפלוט אותו מתוכו ויתנקה מכל טעם של איסור,

על פי הפירוט הבא:
כלים שבלעו את האיסור בחום אש ללא נוזלים, כמו תנורים, תבניות אפייה, כיריים, סיר שהשתמשו בו ללא נוזלים, מחבתות וכדומה: צריכים לעבור "'ליבון" באש עד לרמה שאם יניחו מתכת בצידם השני, ייווצרו ניצוצות. רק ברמת להט כזו נהיה בטוחים שהאיסור הבלוע יצא.
כלים ששימושם היה בבישול במים על גבי האש (בצורה המכונה "כלי ראשון"), כמו סירים שבישלו בהם, מצקות וכלי ערבוב ששימושם הוא בתוך הסיר וכדומה: צריכים לעבור "הגעלה" באמצעות הרתחתם בתוך סיר גדול מלא מים רותחים (הרותחים מאש)מבעבעים.
כלים ששימושם היה ברותחים אבל "בכלי שני" כלומר: לא על גבי האש ממש, כמו סכו"ם (שאינו משמש לבישול אלא לאכילה), צלחות כוסות וכדומה, תיקונם הוא על ידי יציקת מים רותחים המבעבעים בסיר על גביהם. (אפשר גם להניחם בפנים).
הערה חשובה: כלים שיינזקו כאשר מגעילים או מלבנים אותם גזרו חכמים כי אין לעשות להם הכשרה. לכן, מחבתות טפלון הזקוקות לליבון אך יינזקו ממנו, תבניות תנור ביתיות וכדומה, אין להם תקנה.
הערה נוספת: לכלים ששימושם היה עם איסור צונן וכל לכל הכלים אותם מלבנים או מגעילים, יש לנקות אותם היטב קודם לכן במים וסבון. (ההגעלה מועילה רק לבליעות הפנימיות ולא ללכלוכים/שומנים חיצוניים).
נזכיר שוב כי המאמרים נכתבים לצורך היכרות עם המושגים והמונחים אך לא מיועדים לפסיקת הלכות מעשית.

"המוכר נראה לי אמין, אז למה צריך כשרות"?

משה ויטמן
המכשיר היה נראה שלם, חדש ונוצץ אך עוזי לא נרגע. הוא דרש מהמוכר להראות לו את התעודה המקורית של היבואן.

"אני לא מוצא אותה כרגע, אבל סמוך עלי, מילה שלי זו מילה, המכשיר הזה מקורי, הכי מקורי בעולם" ניסה המוכר להתחמק. "לא, אני רוצה לראות בעיניים שלי את התעודה". התעקש עוזי ולא יצא מהחנות עד שהמוכר מצא את התעודה, הראה אותה לעוזי והוכיח לו כי המכשיר אכן מקורי. לא שהמוכר היה נראה לו שקרן במיוחד, גם אין פער משמעותי במחיר בין המקורי לחיקויים, אבל עוזי רצה להיות רגוע. זכותו.
אם הספקת לקרוא את המאמרים הרבים על הלכות הכשרות כמו: בשר וחלב, איסור אכילת דם, בישולי נכרים ועוד הלכות נוספות שצריך לקיים כדי שהמאכל אותו אתה מכניס לפה יהיה כשר, אתה בוודאי מנסה לחשוב עם עצמך את הדרך בה תוכל לוודא כי אינך נכשל בטעות באף אחת מהבעיות הללו, בבית או מחוצה לו. אז בבית, יש אותך לבדוק שהכול נעשה כמו שצריך ואם לא, לשאול רב מוסמך.

אבל מה קורה כשאתה אוכל בחוץ? במסעדה, בבית הקפה, בחנות הירקות ובמאפייה השכונתית, מי מוודא עבורך שהלכות הכשרות נעשות כמו שצריך? אז נכון, המוכר לא נראה שקרן במיוחד וגם אין פער משמעותי במחיר, אבל אתה וודאי רוצה להיות רגוע ורוצה לראות את התעודה המקורית של הכשרות. זכותך.
לא תמיד אנחנו נתקלים בסוגית האמון ההלכתי בבני אדם בחנויות ומסעדות, לעיתים אנו נתקלים בה באירוח אצל חברים, קרובי משפחה, צוות העבודה, שכנים ומי לא. החלטת להקפיד על כשרות ואתה לא בטוח שהמארח גם הוא מקפיד, מה עליך לעשות? ומה תעשה אם הוא מבשר לך כי במיוחד עבורך הוא הקפיד על הכשרות? בואו נעשה בזה סדר.
במקרים רבים השאלה מתחילה עוד הרבה לפני האמון, בכלי המטבח בה הוכנה הארוחה. במטבח שאינו כשר, עלולים הסירים, הצלחות והסכו"ם להיות טרפים מבשר בחלב או מזון בלתי כשר שהוכן בהם ולכן אין לאכול ממזון, אפילו אם הוא ספציפית כשר, שהוכן באותם כלים.
כאשר עברנו בשלום את סוגית הכלים, אנו מגיעים אל עניין האמון. האם מותר לתת אמון? במי כן ובמי לא?
הכלל ההלכתי הוא כך: אדם נאמן ביחס לדברים עליהם הוא מקפיד, בדברים בהם אינו מקפיד הוא אינו נאמן. כך שאם המארח אינו מקפיד על כשרות, תהיה לו בעיית אמון רצינית בעניין הזה לגבי מאכלים שהיה אחראי על הכנתם. אם קנה אותם ואומר שרכש אותם במקום כשר – נאמן.
עם זאת, יש להביא בחשבון כי הלכות רבות דורשות ידע מוקדם כדי לקיימם, ידע החסר למי שאינו מיישם הלכות אלו באופן יומיומי. לכן, תוודא שהמאכל עומד בדרישות ההלכה בטרם תאכל אותו.
בחנויות ועסקים, הכלל שונה. האמון אינו ניתן באופן מיידי ולכן נדרשת תעודת הכשרות המעידה על אמינותו של בעל העסק בענייני הכשרות ועל הפיקוח הנעשה במקום לוודאות את קיומם הנכון של ההלכות השונות.
אבל, חשוב מאוד: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" נכתב בתורה ואמרו על כך חכמינו ז"ל גם אם אתה מוכיח את עמיתך, אבל תיזהר מאוד שלא "תישא עליו חטא" – שלא תלבין את פניו ותבייש אותו. התורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אינה מחבבת בלשון המעטה הקפדה הלכתית הפוגעת באחרים ויש להקפיד על ההלכות תוך שמירה קפדנית לא פחות על כבודם של האחרים.