כבר בפסוק מתואר מקום קברה של רחל אמנו: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם", ומאז ועד היום, בכל הדורות, ציונה נחשב לאחד מהמקומות אליהם מגיעים המתפללים הרבים ביותר לשפוך תחינה ותפילה, בשורה אחת יחד עם הכותל המערבי, מערת המכפלה שבחברון וכן ציונו של התנא רבי שמעון בר-יוחאי במירון שבגליל.
רחל אמנו, הייתה אחת מ'ארבע האמהות' ורעייתו של יעקב אבינו.
המעשה המתואר בתורה, כויתור הגדול ביותר אותו עשתה למען כבודה של אחותה, מסופר בכל הדורות כדי לתאר את דמותה הצדקנית של רחל: יעקב אבינו הגיע לעבוד אצל לבן, אביה של רחל ולאה אחותה, בתנאי מוקדם עם לבן שכעבור 7 שנים הוא יישא את בתו, רחל, לאישה.
כעבור שבע השנים המייגעות, עמד יעקב ונשא את בת-לבן לאישה, אך לבן טמן לו פח ובעצם שם מתחת לחופה את בתו הבכורה, לאה.
יעקב אבינו הכיר את לבן, ומראש סיכם עם רחל על מספר סימנים לפיהם יידע שהוא מתחתן איתה ולא עם אחותה, אך רחל, ששמעה מאביה על תכניתו להחליפה באחותה לאה, ורצתה למנוע ממנה את הביזיונות שהיו לה ברגע שהיה נודע לכל שהיא לא האחות הנכונה, פשוט נתנה לה את הסימנים שמסר לה יעקב כדי להכירה מתחת לחופה.
7 שנים היא חיכתה להינשא אליו, ופתאום ברגע הגורלי היא ויתרה על הכל, והכל למען כבודה של אחותה הבכורה לאה.
באחת הנבואות של הנביא ירמיהו, הוא מתאר נבואה שמאז ועד עולם הותירה את רחל אמנו, כאם של כל האומה: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו ל"א, יד).
הקב"ה בכבודו ובעצמו, מנחם אותה על בכייה ואומר: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".
ועד היום שבים הבנים מידי שנה בי"א חשוון, אל קברה של אמם – האמא של כולנו, רחל אמנו.