יעקב לוסטיג
מדי שנה אנחנו מציינים את ימי ספירת העומר, בהם אנחנו סופרים שבעה שבועות, 49 ימים שבין החג הראשון של פסח לבין חג השבועות. מתחילים לספור ממוצאי החג הראשון של פסח, ושכמגיע היום ה-50, עורכים את חג השבועות.
ספירת העומר נועדה למעשה לקבוע את התאריך של חג השבועות. בשונה מכל חגי ישראל, לחג השבועות אין תאריך משל עצמו. בתורה לא כתוב היום שבו יהיה חג השבועות אלא רק שהוא ייערך אחרי שספרנו 49 יום ממחרת החג הראשון של פסח.
היום ה-50 יוצא תמיד ב-ו' בסיוון, אבל בשנים קדמוניות קרה לא פעם שחגגו את חג השבועות ב-ז' בסיוון. היה זה כאשר לוח השנה היה נקבע על פי עדות ראיה שהיו מגיעים עדים ומעידים שהם ראו את חידוש מולד הלבנה, מה שאומר שהגיע חודש חדש. במקרה כזה, קרה לא פעם שעדים הגיעו ביום ה-30 לחודש ניסן, מה שאומר שבאותו יום התחיל חודש אייר, וחודש ניסן הורכב רק מ-29 ימים. אם חודש ניסן הוא 'חודש מלא' שיש בו 30 יום, היום ה-50 לספירת העומר יוצא ב-ו סיוון, אבל אם חודש ניסן הוא חודש חסר, היום ה-50 יהיה ב-ז' סיוון. ומה יקרה אם גם חודש אייר יהיה חסר? יחגגו את חג השבועות ב-ח' בסיוון.
אבל ספירת העומר היא לא רק טווח זמן שנקבע להמתנה בין החג הראשון של פסח לחג השבועות. לספירת העומר יש גם משמעות עמוקה יותר, של ציפיה לקבלת התורה. אנחנו סופרים כל יום, הנה כבר עברו שלושה עשר יום, ארבעה עשר, חמישה עשר וכו', מה שאומר שנותר יום אחד פחות כדי לקבל את התורה. הנה אנחנו מתקרבים עוד ועוד למתן התורה, איזה יופי, איזו התרגשות!
חשוב שנדע, שהצדיקים הקדושים מלמדים אותנו, שבכל חג שאנחנו חוגגים, אנחנו מעוררים את מה שקרה באותו היום לפני אלפי שנים. בחג הפסח אנחנו מעוררים שוב את נושא הגאולה והיציאה לחירות. בפורים אנחנו שוב מעוררים את "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ובחג השבועות אנחנו שוב מקבלים את התורה, במשנה כח ובמשנה מרץ.
לכן גם היום, כשכבר יש לנו את התורה, אנחנו עדיין צריכים לצפות ולייחל לחג השבועות, ולהמתין בכיליון עיניים ליום שבו נקבל את התורה.
ואיך עושים את זה בפועל?
לא מספיק רק לשבת רגל על רגל ולהסביר בקול שאנחנו מחכים לקבלת התורה.
אנחנו צריכים לעשות מעשה, לצחצח את הלב, להבריק את הנפש, ולהתכונן בצורה מעשית לקבלת התורה.
בספרים הקדושים כתוב שכשבני ישראל היו במצרים, הם היו שקועים ב'מ"ט שערי טומאה'. חכמי הקבלה מסבירים שישנם 50 שערים של טומאה, ובני ישראל היו שקועים ב-49 שערי טומאה. רק עוד מעט הם היו נשארים מבצרים והיו טובעים גם בשער ה-50 חלילה. מי שמגיע לשער ה-50, אין לו תקומה, הוא לא יכול לצאת משם לעולם. לכן מיהר הקדוש ברוך הוא להוציא את בני ישראל ממצרים ביום הראשון של חג הפסח. מאז הם עברו תהליך של הזדככות והיטהרות, ויצאו בכל יום משער טומאה נוסף. הם ספרו 49 יום, וביום החמישים הם כבר יצאו מ-49 שערי טומאה ונכנסו במקום זאת בשערי הקדושה.
גם אנחנו צריכים לצעוד בדרך הזאת, ואת ימי ספירת העומר עלינו לנצל להזדככות רוחנית, ליציאה מהטומאה. כל יום לוותר על עוד משהו קטן שמגביל אותנו מבחינה רוחנית. כל יום נקריב קרבן קטנטן לקדוש ברוך הוא, פעם אחת נתחזק בנושא של הלבנת פנים, נקבל על עצמינו להיזהר שלא להעליב חברים, למחרת נתחזק מעט בנושא של הימנעות משקר, יום אחר כך נקפיד קצת יותר על ממונו ורכושו של החבר, יום אחד נקפיד יותר לשמור את העיניים שלא להביט במקומות ראויים, כל אחד לפי הדרגה שלו ולפי המקום הרוחני שבו הוא נמצא בימים אלו. כשיעברו 49 הימים, נביט לאחור ונראה איך עשינו גם אנחנו מעין יציאת מצרים קטנה, יצאנו מעבדות לחירות, ובמקום לעבוד אצל היצר הרע שכובל אותנו אליו ולעולם הגשמי, התקדמנו הלאה, השתחררנו לפחות מחלק מהכבלים שקשרו אותנו, ונכנסנו למקום רוחני יותר.
אז יאללה, למה אתם מחכים? קדימה לעבודה!