24,000 תלמידי ישיבה נפטרו

על מה יצא הקצף?

מרים פיינשטיין

ספור עממי מספר על שני אנשים, במקרה שני קרחים, שפסעו בדרכם על פני אותו השביל.

זה בא מדרום וזה מצפון. מספר מטרים מבדילים בין השניים, לפתע באותו רגע ממש מבחינים

הם בחפץ המונח באמצע הדרך. "מעניין מה מונח לו שם על אם הדרך".

הדמיון הפרוע החל בעבודה מאומצת והלב בעקבותיו חומד, חושק…

באופן אוטומטי הרגליים החלו בריצה מהירה לעבר האוצר. אוהו, איזה "מזל", אף אחד מהם לא תפס

ראשון כי…כי שניהם תפסו בו זמנית בחפץ. קרח זה משך לכאן וחברו משך לשם, כך התפתחה לה

מריבה לא נעימה שסופה היתה משיכה קצת יותר חזקה שהעשירה ברגע את אחד הקרחים.

"זה שלי, אני תפסתי!" ."מה פתאום, צעק השני, אני ראיתי את זה ראשון!"

ומבלי לבזבז זמן יקר, הזוכה המאושר פתח את היד והופס…לא פחות ולא יותר התגלה לנגד עיניהם

המאוכזבות" מסרק עלוב" , מסרק שבעצם לא יהיה בו שימוש לא אצל זה ולא אצל האחר.

ימי "ספירת העומר" ימים של אבלות על פטירתם של 24,0000 תלמידי רבי עקיבא. סיבת הפטירה,

כידוע, שלא נהגו כבוד זה בזה.

הבה ננקוט במשנה זהירות כאשר אנו עוסקים בתלמידי חכמים, גדולי עולם, תנאים קדושים שכידוע

הקב"ה מקפיד איתם כחוט הסערה, ונתבונן במה שמביא בעל "השפתי חיים" (מועדים ג' – מה') על הנושא.

"הגמרא מציינת את הסיבה בגללה נענשו תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה לזה.

ורבי עקיבא גילה לתלמידיו שהגורם שלא כיבדו זה את זה הוא צרות עין!

צרות עין

צרות עין פירושו, שלא יכולים לסבול שלשני טוב, חוששים שמא הוא לוקח ממה שמגיע לי.

וזה גורם שלא יכבדו את השני כפי הצורך, כי כל הזמן חשים כמי שמתחרה ונוגס בחלקי". עכ"ל.

באו ונוריד את הדברים אלינו וניקח מהם צידה לדרך.

מכירים את השכן שלא יכול לסבול ששכנו יוציא מרפסת בטענה הכל כך "אנושית" "כי למה שלך

יהיה ולי לא?" פשוט כך, בלי כל בושה!

"טענה אנושית" אמרנו? כן! כי זו תכונה המאפיינת לא מעט בני אנוש. הקנאה, הצרות עין והתחרות.

נו, מה עושים? איך מתפטרים מרעה חולה זו? איך ממגרים את התופעה? ובכן באו ונשמע דבר חשוב

ויסודי. האדם מגיע לעולם ומציידים אותו כביכול עם "ערכה" הכוללת את כל הצרכים שיצטרך מיומו

הראשון ועד יומו האחרון – "ערכה" זו עוברת בדיקה ורענון מידי ראש השנה.

הבורא מוסיף ומוריך לפי הצורך – הבורא יתברך הוא ורק הוא יכול להחליט אם לתת או לקחת.

אם האדם יעמיק את הידיעה הזו בקרבו, ויבין "שאין אדם יכול לנגוע במוכן לחברו כמלא הנימה"

אז האדם יקבל מבט חדש על החיים, על מה שיש ועל מה שאין לו ולחברו.

השלווה והרוגע יהיו מנת חלקו – תיפסק הרדיפה המטורפת אחר כל מה שמיותר ואינו נצרך באמת,

והכוונה לא רק לרכוש כי אם גם להישגים בחיים, וביניהם הצלחות וכישלונות.

לא יקשה עלי לפרגן לשני כמה שהוא מוצלח, כי הצלחתו לא מורידה ממני מאומה ולא מעלה – כי

היא לא קשורה לחיים שלי כלל, כי כמו שאמרנו זה היה כלול "בערכה" שהוא קיבל לצרכים שלו,

ואינני יכול לנגוע במוכן לו… בדיוק כמו שהוא לא יכול לנגוע במוכן לי.

הבה נתמקד בעצמינו, בלא קשר והשוואה לחברינו, נפתח את המודעות העצמית שאנו כה זקוקים לה.

נכיר את המעלות שבנו וגם החסרונות. נכיר את הצרכים האמיתיים שלנו ונגלה שהם לא רבים,

ושהרבה מהם נמצאים כבר ברשותנו.

נלמד לוותר מראש על המיותר, ולפרגן את כל המיותר הזה לסובב אותנו נפתח עין טובה היודעת

להכיר במעלת חברנו ולא בחסרונם, כך בדיוק כמו שאמר רבי אלימלך מליזנסק זצ"ל בתפילתו המיוחדת.

 

רוצים לשמוע עוד על לימוד תורה בישיבה, ובכל נושא אחר ביהדות

אתם מוזמנים להתקשר לרב אהרון 050-4141386 או לרב שמעון 052-7636278

וגם בשיחת חינם ב 1800-20-18-19

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.