מאת: יסכה בנדיקט
בתי המרקחת במרחבי העולם מנפיקים מדי יום מליונים של תרופות נוגדות דכאון.
אין ספק. הגלות נעשית כבדה יותר ויותר מעל ראשנו, למי שעדיין לא הבחין.
הימים לוחצים יותר מאי פעם, קו העוני מתארך ומעמיק. שואב אל המינוס גם כאלה שעד אתמול הביטו על כולנו מלמעלה ללמטה.
הנוגשים מתרבים מדקה לדקה. ממכה למכה. כמו המוני הצפרדעים שנפלטו מן הצפרדע האחת שביאור, כך בדיוק נולדים מעל ראשנו עוד אלף ואחת שוטרים ומוטות בידיהם.
ואם במצרים של אז עוד יכלו היהודים לראות אותם מתקרבים ולקחת אוויר בהתגוננות- היום אפילו את זה אין לנו. הם מנהלים אותנו מבפנים ואנו אפילו לא יודעים למי אנו משעבדים את חיינו.
קוראים להם: מה יגידו. האם אני מושלמת. הלקאה עצמית. שנאת חינם.
קוראים להם צריך וחייב ומה יהיה. יש נוגשים שאפילו התחפשו לפסוקים מרשימים מן התורה שאנחנו מכירים וטועים לחשוב כי זהו אכן רצונו של אבינו האוהב. ובטעות.
הגלות מעמיקה. הימים מכבידים. הכל משתנה לנו בין האצבעות וכאילו לא היינו תחובים תחת ערמות בלבול נטולות כל דעת-מצווים אותנו לשמוח.
מה זה לשמוח.
שואלים הרבה אנשים הרבה מאוד שנים.
זה לרקוד? זה לחייך? זה לצחוק מכל הלב? זה להגיד שברוך ה' הכל טוב לי? זה לחוש סיפוק? זה נתינה? אולי בפשטות זה להנות, כמו שנהנים מספר טוב או מדיסק שירים חדש??
זה הרבה זמן לוקח, השמחה? או אולי סיפור של כמה שניות???
זה שמח בכלל, הלשמוח, או שגם זה מעייף ומתיש ומצטייר כעוד צווי שאין לי מיליליטר אחד של אנרגיות ליישם אותו. אבל אין ברירה, וצריך. אז קדימה. שלוש ארבע ו.. בואו נשמח.
אוף. זה היה מתיש.
אפילו לשמוח מכריחים אותי בתוך כל הבלאגן הזה והמריחות של השוקולד על הרצפה וכל הרעש וכל האנשים וכל המטלות הצפופות…
אולי נשמור את השמחה בהקפאה, נפתח אותה בשבת, אחרי שכולם ילכו והבית יהיה נקי. ותהיה לי הפינה שלי עם השקט שלי וגם העיתון שאני אוהבת—
מבטיחה לכם שאז אהיה שמחה. אבל עכשיו???
אקסיומה ראשונה לכל מי שמכריח את עצמו לחוש שמחה. שידע לנכון כי אין אפשרות אחרת מלבד שהוא משקר.
אי אפשר לכפות על מישהו להרגיש. כי רגש הוא לעולם אינו גורם, הוא תוצאה. הוא משהו שקורה ללב שלנו מעצמו.
אי אפשר להכריח מישהו לשמוח, אפשר פשוט לנסות ולשמח אותו עד שישמח. ואם הוא עדיין לא שמח- לנסות עוד ועוד דרכים עד שנמצא מה גורם ללב שלנו שמחה.
גם עלינו מוטלת משימה כזו מעניינת, לשמח את עצמינו.
זה מבלבל, יש פעמים רבות כל כך שאנחנו בטוחים שאנחנו שמחים אבל זה בסך הכל עוד מסכה מני אלפים. זה יכול להיות כיף ומהנה ומצחיק אבל בעומק של הלב זה לא זה.
אקסיומה שנייה קובעת אמת ברורה (וזה ציטוט ולא חלילה קביעה או השערה), לפיה השמחה אינה יכולה להיות מדברים שהם בני חלוף.
שמחה אמיתית היא רק מדברים נצחיים.
זה אומר שתמחקי מרשימת המשמחים את כל הדברים החולפים. תשאירי אותם כי צריך אנרגיות וה' שמח כאשר משתמשים נכון בעולמו ולצרכי מילוי, זה מצוין, אבל זו לא השמחה המדוברת. האמיתית.
השמחה המתוקה שאליה אנו חותרים להגיע.
אפשר לדמות את מה שקורה לנו בפנים לסיטואציה שקורית עכשיו לרבים מזאטוטי ישראל שמקיצים בבהלה לרעמי נפצים מחרישי אוזניים.
הוא קם, הפעוט. מבוהל כולו רץ למיטה של אמא ומסתתר מתחת לשמיכה.
אחרי כמה דקות שהוא כבר שקוע בחלום חדש מוחזר אחר כבוד הנסיך לאחוזתו המקורית. כמה דקות עד לצרחה הבאה: ציפור גדולה במיוחד איימה עליו בחלומו וניקרה לו מן הרגל. שוב הוא מקבל חיבוק, הפעם גם כוס חלב חם ושוב נרדם ושוב חוזר אל מיטתו ושוב מנסה אמו המותשת לפייס את לבבו, הפעם בבדיחה מצחיקה.
בחלום הבא היא מגרדת לו מעט שוקולד מתוק. ואז שועט אליו עדר אריות לטרפו חיים ואמא המסורה מדליקה את האור ומשחקת עם הילדון בקליקס. שיירגע.
אומרים שוב קריאת שמע. מדליקים פנס. מביאים לו מקל שירביץ לאריות וללהקות הציפורים ועושים כל מה שאפשר. שישמח.
כך אנו מנסים לשמח את עצמנו. מוצאים פתרונות רוחניים או גשמיים. הסחות דעת ושירים קולניים.
זה עוזר. זה מקל, ועדיין זו אינה הנקודה האמיתית.
מה שישמח את הילד יותר מכל דבר שבעולם היא הידיעה שהכל הכל הכל הוא בעצם חלום. לא באמת.
באמת הוא בבית, מוגן, אהוב, ושום דבר רע לא קרה ולא יקרה אף פעם.
גם לנו יש ידיעה פנימית עמוקה כזו, שכוסתה באבק אלפי שנות גלות.
שבעצם הכל בסדר. לא הלכנו לשום מקום רחוק באמת. זו רק חווית גלות מפחידה כזו.
באמת אבא פה תמיד, אוהב בעוצמות בלתי נתפסות תמיד. יחלץ להגנתנו ברגע שנצטרך תמיד.
וזה לא קשור לכמה היינו היום בסדר וכמה מצוות עשינו אם בכלל. זה כבר השלב הבא שאי אפשר להגיע אל הטוב בלעדיו. נכון.
אבל מתחת לחשבונות הללו יש אהבה נצחית ובוערת. יש חמלה שלא נגמרת. יש מתיקות של הגנה אינסופית שלא תלויה בשום אופן שבעולם במי אני ומה אני עושה בחיי אם בכלל.
זה גם הכח של פורים. להזכר באהבה הזו, האמיתית, שמתחת לכל המסכות והשקרים.
להאמין בה, לבקש אותה. להרגיש אותה.
ואז מרגישים שזה קרה לבד. שהשמחה כבר כאן.