לפתע הבחינה, שהיושב מולה הושיט גם הוא את ידו לעבר חבילת הוופלים שלה, ובלי לבקש רשות אכל גם הוא…

רבי ראובן אלבז על כמה אנחנו צריכים ללמד זכות על חברינו

איך תרגיש אם מישהו מתחיל לאכול מחבילת הוופלים שלך ללא רשות? כף זכות

 

אשה אחת טסה לארצות הברית בשעת בוקר מוקדמת.

קודם יציאתה מן הבית לעבר שדה התעופה הניחה בתיקה חבילת ופלים כצידה לדרך,

ובשעות הארכות שבהן המתינה למועד הטיסה בנמל התעופה התיישבה לנוח קצת ולשבר

את רעבונה. היא הניחה את חבילת הוופלים על השולחן שלפניה, ברכה "בורא מיני מזונות"

והתחילה לאכול. לפתע הבחינה במשהו מוזר – אברך שישב מולה הושיט גם הוא את ידו לעבר

חבילת הוופלים שלה, ובלי לבקש רשות בירך גם הוא ואכל… אולי הוא רעב מאד? – חשבה האשה

ואכלה את הוופלה השני. לתדהמתה שלח האברך את ידו ואכל גם הוא את הוופלה השני שלו…

איזו מין התנהגות! – רגזה – הרי דבר פשוט הוא שלא משורת דרך ארץ לאכול ממאכליו של אדם אחר

בלי לבקש רשות! מדוע לא מלמדים את האברכים שדרך ארץ קדמה לתורה, ושטוב תלמוד תורה

עם דרך ארץ? תוך כדי כך היא ממשיכה לאכול מהוופלים, והאברך שמולה ממשיך גם הוא לאכול…

בתחילה רצתה להעיר לו, אך לבסוף אמרה בליבה: בשביל כמה וופלים לא אבזה תלמיד חכם,

אוותר ואמחל לו… החבילה הוסיפה להתרוקן, ולבסוף נשאר וופלה אחד אחרון. מה יעשה כעת האברך

הזה? – תהתה האשה בלבה. זמן לא רב נותר לה לתמוה, שכן כעבור דקות ספורות לקח האברך את

הוופלה האחרון, חצה אותו לשנים, אכל חצי, והשאיר על השולחן את החצי האחרון. חוצפה! – נשכה

האשה את שפתיה – את כל החבילה אכלת. לכל הפחות את הוופלה האחרון צריך היית להשאיר לבעלת

החבילה! הגיע מועד הטיסה. שניהם עלו למטוס, וכל אחד ישב במקומו. האשה היתה נסערת מאד

מצורת ההתנהגות של האברך, ותוך כדי הרהורים פתחה את התיק שלה כדי להוציא דבר מה.

 

לתדהמתה גילתה שם את חבילת הוופלים שלה סגורה ושלימה…

 

התברר לה, כי מרוב התרגשות ולחץ מהטיסה היא לא הוציאה את חבילת הוופלים שלה.

הוופלים שמהם התכבדה בנדיבות, היו של האברך שישב מולה…

לא הוא אכל משלה, אלא היא אכלה משלו, וופלה אחרי וופלה…

ואותו אברך תלמיד חכם מסולא בפז ובעל דרך ארץ, לא רק שלא העיר לה בעדינותו,

כי אם התנהג בנדיבות מופלגת כשגם את הוופלה האחרון חצה לשנים…

 

אחת ממצוות עשה שנצטוינו בהן היא, לדון לכף זכות כל אדם, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו),

ומכאן אמרו רבותינו (אבות א, ו): "והוי דן את כל האדם לכף זכות". גם כאשר ישנו צד רחוק

ביותר לדון לכף זכות יש לעשות זאת. עלינו להתרחק מכף החובה בתכלית הרחוק! מי שעושה כן,

זוכה שמן השמים דנים אותו לזכות, כמאמר רבותינו: "במידה שאדם מודד, מודדין לו" (סנהדרין ק ע"א),

וכל הדן את חברו לזכות, משמים דנים אותו לזכות (שבת קכז ע"ב).

ה"בעל שם טוב" הקדוש זצ"ל, דרש זאת מן הפסוק: "שופטים ושוטרים תתן לך" – אתה הוא זה שנותן לעצמך

את השופטים, בהתאם לאופן שבו הנך שופט ודן את חבריך. אדם ששופט בני אדם לרעה גורם לעצמו שכך

ישפטוהו, ולהפך – אם ישפוט את הבריות לטובה ולכף זכות, יזכה שכך ישפטוהו מן השמים.

לפיכך צריך להיזהר לדון תמיד את הזולת לכף זכות, גם כאשר מדבר לכאורה בצד רחוק.

 

טעם החובה לדון לכף זכות

 

מהי הסיבה לכך שאדם אינו יכול לשפוט את חבירו כמו שהוא שופט את עצמו?

ביכולתו של אדם לדעת ולהכיר את נגעי עצמו, כמאמר שלמה המלך (משלי יד, י):

"לב יודע מרת נפשו", ולכן אפשרי שישפוט וידון את עצמו. לעומת זאת, את דעותיו וסבותיו

של חבירו לעולם אינו יכול לדעת בוודאות ובשלימות, שהרי "האדם יראה לעיינים וה' יראה

ללבב" (שמואל א טז, ז). איך יכול הוא לדון לחובה את חבירו, כאשר יתכן שעשה את המעשה

בכוונה אחרת לגמרי ממה שנראה בעיניו?!

כמה צריך האדם להיזהר שלא למהר לשפוט את זולתו!

לפעמים נדמה שברור כשמש שאדם נוהג בצורה בלתי ראויה, וכדי לדון אותו לזכות צריך לעקם

את המחשבה, אך באמת נתון או שניים שחסרים לנו מאירים את התמונה באור חדש לגמרי.

 

זכות הרב אריה לוין זצ"ל

 

רבי אריה לוין זצ"ל היה גאון וקדוש. הוא למד קבלה ותורת החן עם בעל

ה"לשם שבו ואחלמה", שהיה גאון ידוע ומפרסם בלימוד הקבלה. עם זאת,

נהג רבי אריה זצ"ל להסתיר את עצמו ואת מצוותיו. בתקופתו שלט בארץ ישראל

המנדט הבריטי. מחד גיסא, היתה בכך עזרה ליהודים כי הם מנעו מן הערבים

לעשות פיגועים ופוגרומים. מאידך גיסא, אסר המנדט יהודים רבים, ואת חלקם

אף הוציא להורג. רבי אריה לוין נהג לבקר בתדירות את אסירי המנדט הבריטי,

חיזקם ועודדם, והחזירם בתשובה שלמה. רבים מהם ניצלו בעקבות הקשר איתו

מעונש מות. בשל פעילותו הגדולה, זכה לכינוי – רבם של האסירים. אשתו, שהיתה

צדקת גדולה, חששה שמא יש במעשי בעלה משום ביטול תורה – במקום לשבת

וללמוד הוא הולך לדאוג לאסירים. היא הלכה לשאול על כך את בעל הלשם. שאל

אותה בעל הלשם, אם הוא מצליח במעשה ידיו, ומשענתה שאכן כן, הוא זוכה להשיב

רבים מעוון ומציל יהודים רבים מעונש מות, פסק שעליו להמשיך בתפקידו, ולא יחוש

לביטול תורה, כיון שהצלחתו היא סימן משמים שמינו אותו לשליח לדבר זה. מכאן למד

נכדו, מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שדבר שאדם מצליח בו – אסור לו להפסיק בו, ועליו

להמשיכו, כי כנראה לכך יעדו אותו משמים.

 

עציץ באמצע לויה…

 

פעם נפטר בירושלים תלמיד חכם גדול, ורבים יצאו ללוותו. תוך כדי הלוויה

הבחין אחד הנוכחים שרבי אריה לוין פורש מקהל המלווים ונכנס לחנות פרחים.

כעבור רגעים אחדים יצא משם, נושא בידו עציץ גדול.

המעשה היה תמוה בעיניו. באמצע הלוויה הולכים לקנות עציץ?

הוא כמובן לא אמר מאומה, אולם כעבור ימים אחדים כשהזדמן לו, פנה ושאל את

רבי אריה לוין לפשר מעשיו. סיפר לו רבי אריה: "לפני הלוויה נודע לי כי בבית החולים

למצורעים נפטר אחד החולים והלך לבית עולמו. הנוהל הרפואי במקרים כאלו הוא לשרף

את כל חפציו של החולה, ובכללם גם את התפילין שלו. ניסיתי לעצור בעד מנהלי בית

החולים משריפה זו, והם אמרו כי החלופה היחידה האפשרית היא לקבור את התפילין.

מיהרתי לקנות עציץ גדול ולהביאו אליהם במהירות, כדי שיקברו בו את התפילין, וכך ינצלו

משרפה ויגנזו בכבוד הראוי להן… הרי לנו, כי גם מעשה שעל פניו נדמה שהוא ברור, עשוי

להיות נסתר מן העין… נזכור כי באמת ובתמים אין אנו יודעים את המציאות ואת הסיבות של

הזולת, ואין לנו אלא להקפיד לדונו בכל מקרה לכף זכות, וכך מן השמים ידונו אותנו לזכות.

 

(מתוך הספר 'משכני אחריך' שופטים)

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.