כבוד בית הכנסת ניצח במשפט

קוראי העיתונות היהודית בארצות הברית, מתאריך ערב שבת קודש פרשת משפטים תשי"ג, הופתעו לקרוא את הידיעה הבאה:

"בשבוע שעבר נסתיים בבית משפט בפילדלפיה משפט שתחילתו עוד לפני שלוש שנים. בשנת תש"י נשכר צעיר דתי בשם הרשל פישר על ידי גבאי בית כנסת בפילדלפיה לעבור לפני התיבה בימים הנוראים. אולם על אף ששני הצדדים חתמו על חוזה, לא התפלל פישר בבית כנסת זה בימי החג…

היות שכך, סרבו גבאי בית הכנסת לשלם לו את המשכורת שהוסכם עליה מקודם, אולם הצעיר דרש אותה בטענה שהגבאים אחראיים להפרתו של החוזה. הוא דרש מגבאי בית הכנסת לבוא עמו לדין תורה. לאחר שאלו לא נענו להזמנות התכופות הגיש את תביעתו בהסכמת הרבנים לבית משפט אזרחי, וכאמו נסתיים המשפט בשבוע שעבר.

פסק הדין המנומק שהוצא על ידי שופט גוי נוצרי ממוצא אירי היה לטובת הצעיר, והוא עורר סערה בקרב יהודי ארצות הברית…".

את הסיפור המרתק העומד מאחורי כתבה זו פרסם הרב משה שרר, נשיא 'אגודת ישראל' בארצות הברית, בגליון השני של ירחון 'דאס אידישע ווארט', שיצא לאור בחודש שבט תשי"ד. הרי הוא לפניכם:

הרשל פישר לא היה רב ולא גאון, אלא איש מכירות פשוט. חבר מן השורה בסניף 'אגודת ישראל' בבואו פארק. מעולם לא ראוהו דוחק עצמו לשררה. תמיד היה הוא מתפלל בפינתו, נחבא אל הכלים אך בהגיע השעה ביצע ר' הרשל פישר מעשה אמיץ של קידוש ה' המהוה דוגמא מופתית למסירות נפש יהודית.

פניה של היהדות הדתית באמריקה בשנות התש"י היו שונות לחלוטין מפניה היום. אולם דוקא באותה תקופה חומרית ומגושמת כאשר ה'דולר' השתלט על הנשמה ושיחד אותה עד כדי התכחשות עצמית לזהותה, התרחש אותו הסיפור. ומעשה שהיה כך היה:

היה זה בקיץ תש"י. ר' הרשל פישר שהיה מפרנס יחיד במשפחתו, מצא עצמו באותם ימים מחוסר עבודה. מתוך שניחן בקול נעים, ביקש לנצל את כשרונו כדי להשלים את הכנסותיו. המזל האיר לו פנים ובשלהי הקיץ של אותה שנה חתם על חוזה עם בית כנסת בפילדלפיה כחזן לימים הנוראים תמורת שכר שלא אלפים ומאה דולר – סכום עצום באותם ימים.

כיהודי חרדי ברר מראש שמדובר בבית כנסת אורתודוקסי הנוהג לפי כל המנהגים המקובלים. אלא שחודש לאחר חתימת החוזה, נודע לפתע לר' הרשל פישר כי גבאי בית הכנסת נסחפו אחר המרוץ החולני של המודרניזם שפשה אז בארצות הברית, והחליטו לבטל את המחיצה שהיתה קיימת עד אז בבית הכנסת, כך שהחל מראש השנה ישבו בו גברים ונשים יחד.

ר' הרשל פישר היה נסער כולו, אך הוא לא רץ לחפש התרים וגם מנע עצמו מלהיות מושפע מחשש אבדן הפרנסה. הוא אף לא הושפע מפתויי היצר המקובלים שזו אפילו מצוה להתפלל שם כדי לקרב רחוקים. דרכו היתה ברורה לפניו; כיהודי חרדי אסור לו בתכלית לשמש חזן בבית כנסת כזה.

בתחילה ניסה להאבק. הוא התקשר לגבאי בית הכנסת וניסה להשפיע עליהם לשנות את החלטתם; מלבד טענותיו כלפיהם על עצם שינוי אופיו של בית הכנסת, העלה בפניהם אף טענה משפטית, לפיה שינוי אופי בית הכנסת משמש הפרה של החוזה שנחתם עמו. ובפרט שהיות שהוא התודע לכך רק בערב ראש השנה אפסו סיכוייו להשיג לעצמו מקום אחר לתפילה תמורת שכר הוגן.

משנפלו בקשותיו על אוזניים אטומות, ניסה להזמין אותם לדין תורה, אלא שגבאי בית הכנסת סרבו בשאט נפש ללכת לבית הדין, ותחת זאת בחרו להוציא לפועל את תכניתם.

נקל לתאר מה התרחש בלבו של ר' הרשל; נשארו ימים ספורים עד לראש השנה. חובותיו לחצו והעיקו, בשעה שעליו לפרנס אשה וילדים וכבר מתקרב החורף… אך בהיותו חדור אמונה פשוטה חיזק עצמו ושינן את הפסוק בתהילים (נ"ה, כ"ג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

לכך לאחר השתדלויות מרובות קיבל משרת חזנות בבית כנסת צדדי, תמורת שכר מגוחך של מאה דולר בלבד.

אף כעבור הימים הנוראים התקשה ר' הרשל פישר לעבור לסדר היום. הוא היה משוכנע כי מדובר בפרשה שאסור להחריש עליה; מלבד הנזק הכספי, היה כאן ענין עקרוני של פריצת מוסכמות מסוכנת: בית כנסת זה אף לאחר שהנהיג ישיבה מעורבת של גברים ונשים בשעת התפילה, המשיך להציג עצמו כבית כנסת אורתודוקסי, והסיכון כי בתי כנסת אחרים ילכו בעקבותיו היה גדול.

תהליך מסוכן זה של טשטוש ושל סילוף דמותה של היהדות החרדית עורר כאב עמוק בנשמתו הרגישה של ר' הרשל פישר והוא החליט לעשות מעשה:

כאמור, לאחר שגבאי בית הכנסת התעלמו מכל הזמנותיו לדין תורה, באישור רבותיו תבעם ר' הרשל לערכאות.

המשפט שנמשך לאורך כשנתיים תמימות התנהל סביב טענתו של פישר, שאף הביא רבנים חשובים כעדים לכך, כי בית כנסת אורתודוקסי שמכניס מנהגים אסורים מאבד את זכותו להקרא אורתודוקסי. והואיל וכך הרי שאותו בית כנסת הפר את החוזה שנחתם עמו.

לעומתו טענו הגבאים כי למרות הנהגת התערובות, נשאר בית הכנסת בגדר אורתודוקסי; הפרדה בין גברים ונשים – ניסו הגבאים ה'למדנים' לטעון – אין לה יסוד בתורה, ולפי זה דוקא פישר הוא שהפר את החוזה לאחר שסרב לשמש כשליח ציבור בבית כנסת אורתודוקסי.

המשפט נמשך למעלה משנתיים ובסיומו פרסם השופט סמיטה, נוצרי ממוצא אירי, את החלטתו הברורה. מקריאתה עולה כי בשכלו הגויי הפשוט הבין אותו שופט את העיקרון הבסיסי שאותו ניסו גבאי בית הכנסת לטשטש.
החלטתו היתה כי פישר צדק בסרובו להתפלל שם, וכי גבאי בית הכנסת חייבים לשלם לפישר את אלפים הדולרים שהפסיד בעטים. מלבד זאת בחר השופט להדגיש את נימוקים שעליהם ביסס את פסק דינו, כשבין הדברים כתב את דעתו הנחרצת:

"היהדות האורתודוקסית מחייבת מחיצה בין גברים לנשים בבתי הכנסת. מקור החיוב הוא בתורה, ברמב"ם ובדיני ההלכה של הרב יוסף קארו. חזן אורתודוקסי איננו יכול אפוא בשל צו מצפונו להתפלל בבית כנסת 'טרפה', כלומר בית כנסת המחלל את ההלכה היהודית".

דבר המשפט ופסק הדין היו לשיחת היום בקרב יהודי ארצות הברית והעולם, והשפיע רבות על עתידה של יהדות ארצות הברית, אשר נפעמה לראות כי גם שופט גוי מבין בהגיונו הפשוט כי בית כנסת שמתכחש להלכה ברורה נהפך ל'טרף'.

'מוסף שב"ק' מקץ תשנ"ח

וכל מאמינים // גליון 259 פרשת שמות

 

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.