יעקב א. לוסטיגמן
מרים הנביאה, אחת משבע הנביאות שקמו לעם ישראל. היא היתה אחותם של משה ואהרון. בפרשת שמות מכנה אותה התורה 'פועה' ומזכירה אותה לשבח בגלל מסירות הנפש שלה, כאשר היא המרתה, יחד עם אמה יוכבד, את גזרתו של פרעה להשליך את כל הבן הילוד אל היאור. חז"ל מוסיפים שבזכות דברי התוכחה שלה, התחתן אביה עמרם עם אמה יוכבד לאחר שהם התגרשו, ובעקבותיו עשו זאת כל היהודים. חלקה בקיומו והישרדותו של העם היהודי גדול מאוד. היא הצילה את אחיה משה כאשר בת פרעה משתה אותו מהמים, ואף אחת מנשות המצרים לא הצליחה להניק אותו, עד שהיא קראה לאמו יוכבד שעבדה בבית פרעה כמינקת, והיתה מאכילה את משה רבנו עד שמלאו לו שנתיים. כמעט אין אדם בתורה שמוזכר כל כך הרבה פעמים לשבח, ומרים הנביאה זכתה לכל זה בזכות צדקתה הגדולה.
ולמרות כל האמור, בפרשת השבוע, פרשת 'בהעלותך', אנו רואים שכל צדקותה של מרים לא עזרה לה כאשר היא חטאה בחטא אחד: היא דיברה לשון הרע על משה רבינו. העונש שלה היה שהיא הפכה מצורעת כשלג, וגם לאחר שנרפאה בזכות תפילתו של משה היא נחשבה לטמאה במשך שבעה ימים, ונאלצה לשבת במשך כל הזמן הזה לבדה מחוץ למחנה. אם לא די בכך, הרי שמפני כבודה המתינו לה כל בני ישראל. תארו לעצמכם את התרחיש כאשר ילד קטן שואל את אביו: "למה אנחנו לא ממשיכים לצעוד לעבר ארץ כנען?" והאב משיב לו "זה בגלל מרים הנביאה. היא דיברה לשון הרע ולכן היא הפכה מצורעת"…
יתירה מכך, החטא שלה נודע לא רק לבני אותו הדור, אלא נזכר בתורה כתמרור זיכרון נצחי: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ה'חפץ חיים', מסביר בספרו 'שמירת הלשון' את הסיפור של מרים, ומדייק מתוך הכתוב עד כמה היה החטא של מרים 'קטן', וכמה היה העונש עליו גדול מנשוא. אך קודם לכן כדאי שנבאר מה אמרה מרים על משה רבינו, ומי שמעונין מוזמן ללמוד זאת מהמקור עצמו בספר במדבר פרק י"ב פסוק א' ועד סוף הפרשה. מומלץ לעיין בפירוש רש"י כדי להבין את הכתוב בצורה טובה יותר.
ולהלן עיקרי הדברים: שני אנשים שהיו במחנה ישראל, אלדד ומידד, החלו להתנבא. הם סיפרו לסובבים אותם כי נחה עליהם רוח הנבואה ואף אמרו להם את מה שהם שמעו במחזה הנבואה. השמועה על כך נפוצה במהירות רבה, וצמד הגיסות מרים אחות משה, וציפורה אשתו היו זו ליד זו כשהן שמעו על כך. אמרה ציפורה: "מסכנות הנשים של אלדד ומידד. הם הפכו לנביאים ומעכשיו הם לא יוסיפו להיות עם נשותיהן, כמו שמשה עשה לי מאז הפך לנביא".
מרים הנביאה ששמעה את הדברים הזדעזעה קשות, וכעסה על משה רבינו. היא נגשה לאחיה אהרן הכהן, שהיה גם הוא נביא והתלוננה באוזניו על משה אחיהם. "הרי גם אני נביאה, וגם אתה נביא" אמרה מרים. "ושנינו יודעים שנביא לא אמרו לפרוש מחיי הזוגיות. ואנחנו לא הראשונים. אבותינו אברהם יצחק ויעקב, וכך גם האימהות היו נביאים כולם ולמרות זאת הם לא פרשו זה מזו. למה משה נוהג אחרת מאיתנו? למה הוא לא מרחם על אשתו? למה הוא חושב שהוא צריך להתנהג בצורה שונה מכל שאר הנביאים?
באותו הרגע התערב האלוקים בשיחתם ונזף בהם על שהם מעיזים לדבר סרה במשה רבינו. גם על שאלתה של מרים ענה הקדוש ברוך הוא והשיב לה שמשה אינו כמו כל הנביאים. שהרי כל הנביאים זוכים לנבואה רק מפעם לפעם, ולכן הם יכולים לחיות חיי זוגיות, כאשר הנבואה ניתנת להם רק כשהם טהורים. לעומת זאת, משה רבינו זוכה לנבואה עם הקדוש ברוך הוא כדבר איש אל רעהו. הוא לא יכול לדעת מראש מתי ירצה ה' לדבר איתו, ולכן הוא צריך להיות מוכן ומזומן בכל רגע נתון לשיחה עם בורא העולם. בשל כך, משה רבינו אינו יכול לנהל חיי אישות רגילים.
לאחר דברי התוכחה מתברר למרים שהיא מצורעת כשלג.
מבאר החפץ חיים בספרו שמירת הלשון: הרי מי דיבר על משה? אחותו האוהבת מרים. באוזני מי היא דיברה? באוזני אחיו האוהב אהרן. זה היה "בתוך המשפחה". היא רק מתחה קצת ביקורת על האח הקטן שלה שאותו היא הצילה במו ידיה, והיתה לה סיבה טובה, היא ריחמה על אשתו – גיסתה, ופנתה לאהרון אחיהם כדי שיעזור לה אולי לשכנע את משה לשנות את מנהגו.
כל אלו לא עזרו לה להינצל מהעונש הנורא. למרות צדקותה היא הפכה מצורעת, כולם ידעו שהיא חטאה, ועד היום אנחנו עוסקים בחטא שלה בהרחבה. מכאן אנו למדים מה יהיה עונשו של מי שמדבר מתוך שנאה או קנאה, או סתם מתוך צרות עין על אחת כמה וכמה כאשר הדיבור הוא לא בין האחים האוהבים אלא בראש חוצות. "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".
זכור ואל תשכח.