הגיע שוטר כושי עם ניידת,משהו בלתי ברור השתנה פתאום. השוטר התחיל לנסוע לכיוון ההפוך

רבי גואל אלקריף שליט"א, על שלא שינו לבושם

הגיע שוטר כושי עם ניידת,משהו בלתי ברור השתנה פתאום. השוטר התחיל לנסוע לכיוון ההפוך

 

אנו אומרים בהגדה של פסח: מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. "מצויינים", כלומר: בולטים בשוני,

נבדלים. כולם ראו שהם עם אחר, שאינם ככל המצרים. הלבוש שלהם היה לבוש יהודי.

שואל על כך רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: כידוע, בני ישראל עבדו במצרים עבודה זרה, ושקעו בארבעים

ותשעה שערי טומאה. הבה נתאר לעצמנו בחור עם כובע וחליפה, שעובד עבודה זרה ומחלל שבת

ה' ירחם. מה היינו אומרים לאותו בחור ישיבה? מן הסתם היינו אומרים: "אתה מבייש את הכובע ואת

החליפה! תזרוק אותם, מושחת וצבוע שכמותך! עושה את כל העברות שבעולם, והולך עם כובע וחליפה?!".

בני ישראל חטאו בעברות חמורות, ובכל זאת התורה אומרת, בזכות שלא שינו לבושם, נגאלו.

מדוע אין התורה מכנה אותם 'צבועים'?

מדוע יש מעלה בשמירה על הלבוש, על אף החטאים החמורים?

יש כאן יסוד חשוב: התגברות! בעת שרבים נסחפים אחר היצר, ומנסים להידמות לגויים – אם אדם

מנסה להלחם נגד הסחף, אפילו בפרט אחד קטן, יש לו זכות גדולה. גם להתגברות אחת יש חשיבות עצומה,

והיא עשויה להביא גאולה. עצם מהותו של חג הפסח היא – התגברות. התגברות על היצר ועל התאוות. אתה

לא יכול לאכול מה שאתה רוצה, וגם לא בקצב שאתה רוצה… את ה'כזית מצה' צריך, הרי, לאכול בתוך פרק זמן

מוגבל. עד שאתה מתחיל לאכול, מזרזים אותך: "נו נו… שלא יעבור הזמן".

זהו חלק מעבודת ליל הסדר – שבירת התאוות.

 

מדרש תנא דבי אליהו

מובא, שאחת המעלות של הקדוש ברוך הוא היא, שהוא "שמח בחלקו".

אנחנו יכולים להבין מהו אדם ששמח בחלקו – יש לו דירה קטנה, באזור לא מוצלח, והוא שמח

ומודה על מה שיש לו. אבל הקדוש ברוך הוא, שכל העולם שלו – מהו "חלקו" שהוא שמח בו?

כידוע, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". הקדוש ברוך הוא השאיר לאדם בחירה. יראת שמים,

עבודת המידות ועמידה בניסיונות – נתונים בידי היהודי. הקדוש ברוך הוא אומר, כביכול: זה לא שלי,

זה שלכם. נתתי את זה לכם.

הקדוש ברוך הוא נתן לאדם בחירה, והקדוש ברוך הוא שמח בכל 'חלק' שאדם עושה כראוי, לשם שמים.

כל מאמץ קטן וכל מצוה 'קטנה' שיהודי עושה, גורמים לקדוש ברוך הוא שמחה עצומה, עד אין קץ.

 

● ● ●

 

סיפור מופלא על כוחה של התגברות אחת מול סחף, על שמירת הלבוש היהודי – מגיע

אלינו מונצואלה הרחוקה. בונצואלה אין, כמעט, בחורי ישיבה, ונדיר לראות שם יהודי במראה

חרדי. בחור ישיבה אחד ששהה שם, הקפיד ללכת עם כובע וחליפה ברחוב. הוא לא שינה

לבושו, וקידש בכך שם שמים. יום אחד כשהלך ברחוב, פגש אותו סטודנדט יהודי, ושאל אותו

לפשר מראהו החריג. הבחור הסביר לו שהוא לומד בישיבה, וזהו הלבוש של יהודים בני תורה.

הסטודנט לא הכיר את המושג ישיבה, ואפילו לא ידע מהי התורה. במשך שעה וחצי דברו השניים.

בחור הישיבה הסביר, שהלבוש יוצא הדופן הוא לבוש מכובד, כמו שמתאים לבן של מלך, והרי כל

יהודי הוא בן של מלך מלכי המלכים. "נשיא ארצות הברית", הוא שיבר את אזנו של הסטודנט, "לא

ילבש בגדים מוזנחים ועלובים, נכון? אתה רואה אותו מופיע תמיד עם מלבוש מכובד. גם אני, כבן

ישיבה, הולך עם בגדים מכובדים – עם חולצה לבנה, חליפה וכובע".

"איפה נמצאת הישיבה?", שאל הסטודנט.

"בעיר לֵיקְוְוּד שבארצות הברית".

לא עבר זמן רב, עד שהסטודנט החליט לנסוע לליקווד, לבדוק מקרוב את הישיבה המסקרנת הזאת.

אזרח של ונצואלה שבדרום אמריקה, זקוק לויזה כדי להכנס לארצות הברית. לאותו סטודנט היתה ויזה,

והוא הגיע למעבר הגבול, אבל לא שם לב שפג תוקפה של הויזה שלו. השוטרים בצד האמריקני של

הגבול התייחסו אליו בחומרה, כאילו רצה להכנס לארצות הברית במרמה.

הגיע שוטר כושי עם ניידת, הורה לו להכנס, והתחיל לנסוע. עמדו לגרש אותו בחזרה לאמריקה הדרומית.

בדרך פנה אליו השוטר, ושאל: "למה באת לארצות הברית?" אמר לו: "באתי ללמוד בישיבה".

"באת לישיבה??", משהו בלתי ברור השתנה, פתאום. עצר השוטר את הניידת לרגע, ואחר כך התחיל לנסוע לכוון ההפוך.

"היי, לאן אתה לוקח אותי?", הסטודנט נבהל. פניו של השוטר הכושי שידרו אהדה.

למרבה ההפתעה, הוא אומר: "אני לוקח אותך לעורך דין אחד מסוים. תשלם לו אלף דולר, והוא יוכל לארגן

לך ויזה באופן מיידי, במקום". עלה הסטודנט לעורך הדין, שילם לו, וקיבל ויזה. השוטר בינתיים חיכה

לו למטה בניידת. "בוא חביבי", אמר השוטר, "אני עכשיו מונית ספיישל בשבילך, אני אסיע אותך בניידת עד

תחנת הרכבת. אביא אותך לרכבת שתקח אותך לליקווד".

הסטודנט היה מלא הכרת הטוב, אבל גם מבולבל מאד. "אני מודה לך מאד על כל העזרה, אבל אפשר לשאול

משהו? מה קרה שהחלטת, פתאום, לא לגרש אותי, ועוד לעזור לי כל כך הרבה?"

"תשמע סיפור, אבל סיפור חזק"

אומר השוטר. הוא סיפר על תיק ש'תפרו' לאשתו. העלילו עליה עלילה, וחייבו

אותה לשלם אלפיים דולר. מאחר שלא היה באפשרותם לשלם את הסכום הזה, הכניסו אותה לכלא.

זמן מה אחר כך, הלך אותו שוטר ברחוב, וראה חסיד סטאמאר יוצא מחנות עם תיק. פתאום הגיח בסערה ביריון,

ומול עיניו של השוטר, התנפל על החסיד וחטף ממנו את התיק. החסיד התחיל לצעוק, ולרדוף אחרי השודד,

אבל השודד היה הרבה יותר מהיר ממנו. לא היה לו סיכוי מולו. השוטר, לעומת זאת, היה בכושר טוב. הוא רדף א

חרי השודד, תפס אותו, השכיב אותו על המדרכה והזמין ניידת. הוא החזיר את התיק לחסיד.

החסיד היה נרגש. הוא הודה לשוטר במילים חמות, וסיפר לו שבתיק היה סכום כסף גדול מאד.

"אין צורך להודות לי", אמר השוטר. "רק עשיתי את העבודה שלי". "הצלת אותי", אמר החסיד,

"ואני רוצה להכיר לך טובה. לא רק בדיבורים" מכיון שכך סיפר לו השוטר: "אשתי בכלא בגלל

אלפיים דולר שחסרים לי" מיד הוציא את הכסף, ונתן לו. שאל השוטר: "איך אחזיר לך טובה על שהצלת

את אשתי?" אמר לו: "אתה לא צריך להחזיר טובה, שהרי כבר עשית לי טובה גדולה. עם זאת, אני

מבקש ממך, שאם תראה פעם יהודי בצרה – תעזור לו".

"ואיך אדע למי צריך לעזור?"

"אם תראה יהודי שרוצה ללכת לישיבה, תעזור לו".

סיים השוטר, ואמר לסטודנט: "כבר עשר שנים אני מחפש יהודי, שיגיד לי שהוא מחפש ישיבה, ואתה הראשון

שאמרת לי. אני כבר עשר שנים רוצה להחזיר טובה למי שעזר לי, ובגלל זה אני ממש שמח לעזור לך להגיע לישיבה!".

הסטודנט כמעט לא האמין למשמע אזניו. הרצון שלו להגיע לישיבה ולעמוד על טיבה, התחזק פי כמה וכמה.

הוא נסע לליקווד 'לבדוק את הענין', ונשאר שם. היום הוא אברך בירושלים, יש לו ברוך השם אשה

וילדים שהולכים בדרך התורה.

וממה התחיל הכל?

מהלבוש של בן הישיבה, שהלך עם כובע וחליפה בונצואלה.

"שהיו מצוינים שם…"

 

(רבי גואל אלקריף, מתוך הגדה של פסח 'דורש טוב')

 

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.