תקלטו לרגע מה החוקרים עשו עם החיסון הזה – חובה לקרוא כדי להבין

תקלטו לרגע מה החוקרים עשו עם החיסון הזה – חובה לקרוא כדי להבין

מאת: יצחק יעקבסון

 

"פעם נסע הרב שטיינמן לשוויץ", מספר הגה"צ רבי שמעון גלאי שליט"א.

"כדרכו לא הרים הגראי"ל את עיניו אל מחוץ לד' אמותיו ולא התבונן בכלל

בנופים היפים שהקיפו אותו… "אמרו לו מלוויו, "אולי הרב יסתכל קצת,

הרב יראה 'מה רבו מעשיך ה'… רואים את הרי אלפים היפים כל כך".

"הצביע הרב שטיינמן על הגוף שלו, "כדי לראות 'מה רבו מעשיך', הוא אמר,

"אני לא צריך לראות את הרי האלפים. אני רואה את זה פה! בגוף שלי.

כמה ניסים ונפלאות יש בגוף שלי!!!".

ואכן, ככל שהמדע ובפרט מדע הרפואה הולך ומתפתח עם השנים, אנו לומדים

לדעת עד כמה מתוחכם ומתוכנן הוא גוף האדם, ומי שעיניו בראשו מבין אל נכון

כי כזאת תוכנית עמקנית, עם מפרט טכני עשיר כל כך, וסנכרון מלא בין כל חלקי

הגוף, שמירתו במידת חום שלא תהיה גבוהה מדי ולא נמוכה מדי, ועטיפתו

במעטה של עור דקיק להגנה מפני מפגעים חיצוניים תוך שמירה על רגישות

גבוהה למתחולל מסביב, כל אלו הם פרי יצירה מופלאה שאין אדם בעולם

המסוגל לה, ורק בורא כל עולמים יכול היה ליצור כמותה. שיעורים באמונה,

אפשר למצוא אם כן בכל ספר רפואה למתחילים, ובעצם בכל ספרי מדעי,

חדש או ישן.

אבל החיסונים לקורונה, אלו של חברת 'פייזר', המדוברים בימינו, מהם אנו

יכולים ללמוד פרק נוסף ועמוק במיוחד באמונה בקב"ה, בראותנו עד כמה

התכנון של גופנו מפורט כל כך, וכיצד הצליחו גדולי המדענים, לפצח בעמל

וביגיעה שנמשכו עשרות שנים, משהו קטן ביותר מנפלאות הבורא, ובכך גילו

את הצופן שמסייע להביא להתחסנות של הגוף בפני הנגיף.

וזאת יש לדעת ,החיסון של 'פייזר' וגם זה של 'מודרנה', אינו ככל החיסונים

שהכרנו בשנים עברו, כי החיסונים ההם עבדו בדרך של החדרת נגיף מומת

או לחלופין נגיף חי-מוחלש, לגוף האדם, ועל ידי כך לומד הגוף להתגונן בפני

הנגיף, לכשיגיע הנגיף החזק והמסוכן יותר.

החיסונים החדשים עובדים בדרך של תמרון המערכת הביולוגית של הגוף,

שתזהה מעת קבלת החיסון (לאחר כעשרה ימים מקבלת מנת החיסון השנייה),

את הנגיף, ותדע איך לחסל אותו במהירות שיא.

לשם הבנת הדברים ציטטנו קטעים מתוך מאמרו המחכים והמופלא של ד"ר רועי צזנה,

(ב'הידען')שמנסה להסביר את הנושא המדעי המורכב כל כך, בשפה פשוטה שאותה

יבינו גם מי שאינם בקיאים במדע הביולוגיה.

"כולם מדברים על חיסוני הרנ"א, אבל מעטים שמים לב למורכבות שלהם", פותח ד"ר צזנה.

"לכאורה, הם פשוטים מאד: החוקרים מזריקים לגוף צוללות זעירות המכילות בתוכן גדיל

רנ"א. התאים באזור בולעים לתוכם את הרנ"א, שנותן להם הוראות לייצר את אחד מחלבוני

הווירוס ולהפריש אותו לזרם הדם. מערכת החיסון לומדת להכיר את אותו החלבון, וכאשר

מגיע הווירוס עצמו ומנסה להתפשט בגוף, מערכת החיסון המנוסה בולמת אותו מיד.

"פשוט, נכון?

"למעשה, מדובר בהישג שמסתמך על עשרות שנים של מחקר בביולוגיה, שהתכנסו

כולם במולקולה פשוטה אחת: אותו גדיל רנ"א שמוחדר לתאים.

"כדי להבין את המורכבות של ההישג, אנחנו צריכים לדבר קודם קצת על רנ"א".

 

מי אתה, רנ"א?

 

"אל תתבלבלו", כותב ד"ר צזנה, "דנ"א ורנ"א הן שתי מולקולות שונות מבחינת

התפקיד שלהם. הדנ"א מכיל את הוראות ההפעלה של התא כולו, ומוחבא ומוגן

היטב בתוך גרעין התא. זהו ספר המתכונים של התא, שמכיל אלפי עמודים. כל

עמוד מכיל מתכון אחד ליצירת חלבון שיעשה פעולה מסוימת בתא.

כשהתא צריך לממש את אחד המתכונים האלו, הוא אינו מוציא את כל הדנ"א אל

מחוץ לגרעין כדי לעשות זאת. זה מסוכן! לכן, הוא רק מעתיק את אחד העמודים

למולקולה שנקראת רנ"א-שליח, והיא יוצאת מהגרעין, ושם קוראים אותה מכונות

זעירות שמתרגמות את ההוראות שבה לחלבון שלם. אם אתם רוצים אנלוגיה

שקשורה יותר לעולם המחשוב, הדנ"א הוא ההארד-דיסק הנייד של התא.

הרנ"א-שליח הוא זיכרון ה- RAM, שעושה את הפעולות הקטנות והמהירות,

ומתפרק במהירות לאחר שעשה את העבודה.

"עכשיו, בואו נדבר על הרנ"א לרגע. כל מולקולת רנ"א בנויה משרשרת של

מולקולות קטנות שמחוברות זו לזו. אבל אם נמשיך באנלוגיה הקודמת, עדיף

לחשוב על הרנ"א כעל עמוד אחד מלא באותיות.

יש ארבעה סוגי אותיות ברנ"א, שכל אחד מהם מייצג מולקולה אחרת. אלו הן

A, C, U ו- G. זהו. באמצעות ארבע האותיות האלו, מעביר גדיל הרנ"א את

ההנחיות ליצירת חלבון מורכב. זוהי שפת תכנות, למעשה, עם ארבע אותיות בלבד.

"תקלטו לרגע מה החוקרים עשו עם החיסון הזה:

הם תכנתו בשפה של התא עצמו. בשפת החיים. הם התייחסו לתאים שלנו כאל מחשב,

והחדירו לתוכם הוראה שלא הייתה קיימת בהם בעבר.

"וברשומה הזו אני רוצה לספר לכם קצת על הפקודות בהן הם השתמשו כדי לגרום

לרנ"א לעשות בדיוק את מה שהם רוצים בתא. זוכרים שכתבתי שהרשומה נועדה גם

למתכנתים? אז בבקשה. יש לכם כאן שפת תכנות ביולוגית שמורכבת ממש כמו כל שפת

תכנות ממקור אנושי.

"בואו נצלול לתוך גדיל הרנ"א שהחוקרים פיתחו, ומהן הפקודות השונות שהוא מכיל".

 

הפקודות שבחיסון החדש של פייזר

 

בנקודה זו נותן ד"ר צזנה קרדיט כראוי לניתוח המבריק של ברט הוברט,

שעליו מבוססים המשך דבריו. "אותו חיסון חדש של פייזר", הוא מסביר,

"מורכב מגדיל אחד של רנ"א, עם 4,284 אותיות. וכן, זה הרבה, אבל כל

אחת מהן נחוצה כדי לייצר את החלבון הנכון.

"שתי האותיות הראשונות באותו רנ"א הן GA. זה נשמע כמו פרט מידע שולי,

אבל הוא חשוב. כשמולקולת רנ"א מתחילה בשתי האותיות האלו, התא מקבל

זאת כמסר, או סוג של תעודת זהות. GA מבהירות לתא שהרנ"א הזה הגיע

מהגרעין, ושאפשר לסמוך עליו. החוקרים פשוט עשו 'האקינג' (פריצה ממוחשבת)

כדי לרמות את התא.

"החלק הבא בגדיל הרנ"א חשוב במיוחד. הוא נקרא (ואני מפשט דברים כאן) –

"אזור שאינו מתורגם" – ונראה כך –

GAAΨAAACΨAGΨAΨΨCΨΨCΨGGΨCCCCACAGACΨCAGAGAGAACCCGCCACC

"רגע אחד, תאמרו עכשיו. מה עושה כאן האות פסיי היוונית? האם לא סיפרת לנו

שיש רק ארבע אותיות – ACUG? "כן, אבל כמו שאמרנו: החוקרים עושים האקינג

למערכת ההפעלה של התא. כשהתאים נחשפים לרנ"א ממקור זר, הם לא מוכנים

להתמסר לו ככה סתם. יש להם סוג של מערכת אנטי-וירוס פנימית, שהורסת כל רנ"א

שיש חשד לגביו.

"כדי להתמודד עם הבעיה המסוימת הזו, החוקרים החליפו את אות ה- U שברנ"א,

במולקולה דומה בשם פסיי. כשהאנטי-וירוס התוך-תאי מעיף מבט ברנ"א ורואה את

המולקולה הזו, הוא מחליט שהיא בסדר אחרי הכל, ונותן לה להמשיך במלאכתה.

למה? ככה. אל תתווכחו עם האנטי-וירוס של התא. אבל אני כבר רוצה להרגיע אתכם:

וירוסים אינם מסוגלים להחליף את ה- U בפסיי, כך שהם אינם יכולים לרמות את התאים

באותה הדרך. "נחזור לאזור הלא-מתורגם. הוא מכיל 51 אותיות, ואתם יכולים להתייחס

אליו כאל הכותרת שעל העמוד. אתם יודעים שהחלק הכי חשוב בכל סיפור, הוא הכותרת.

היא זו שמושכת את הקורא. כותרת טובה תמשוך הרבה קוראים. כותרת גרועה תרחיק

אותם. "הכותרת צריכה למשוך את המכונה המשוכללת שנקראת "ריבוזום".

הריבוזום הוא זה שיקרא את העמוד שלנו, יבין את ההוראות שבו ויתרגם אותן לחלבון.

"אבל כדי שהוא בכלל יסכים להתחיל במלאכת התרגום, הוא צריך להימשך לרנ"א

שהחדרנו לתא. הוא צריך למצוא מקום עגינה על הגדיל, ממנו יוכל להתחיל לעבור

על כל שאר האותיות כדי לתרגם אותן לחלבון. זה מה שהכותרת עושה: היא מספקת

לריבוזום נקודת נחיתה. צריך כותרת טובה כדי למשוך ריבוזומים במהירות אל העמוד שלנו.

"איך כותבים כותרת טובה? התשובה ידועה לכל סופר: מעתיקים.

"החוקרים פשוט העתיקו כותרת מרנ"א אחר שאנחנו יודעים מניסיון שמושך ריבוזומים

כמו זבובים לדבש. בזכות הכותרת המועתקת הזו, שאורכה 51 אותיות, הרנ"א יתורגם

לחלבון בקצב מהיר. "ועכשיו שמכונת התרגום שלנו – הריבוזום – התחברה לכותרת

שבתחילת הרנ"א, היא יכולה להתחיל במלאכת התרגום.

"אבל מה היא בכלל עומדת לתרגם?

"מרנ"א לחלבון! הריבוזום יושב על הרנ"א. הוא מתחיל לקרוא את העמוד ולתרגם אותו לחלבון.

"מה פירוש "תרגום"? אמרנו שהרנ"א מורכב מאלפי אותיות. כל שלוש אותיות כאלו

יוצרות מילה אחת. הריבוזום קורא שלוש אותיות, ואז את שלוש האותיות הבאות,

ואז את הבאות וכן הלאה. כל צירוף של שלוש אותיות אומר לריבוזום לתפוס אבן לגו

אחרת, ולחבר אותה לחלבון המתגבש. במילים אחרות, אם הריבוזום עובר על 3,000

אותיות כאלו, הוא ירכיב חלבון שעשוי מאלף אבני לגו. אבני הלגו האלו נקראות חומצות

אמינו, אגב, אבל אנחנו נקרא להן רק אבני לגו כדי לא לסבך את העניין.

"אנחנו רוצים שהחלבון שייווצר יהיה זה שנגיף הקורונה משתמש בו כדי להיצמד לתאים:

חלבון הקרס (spike), וזה באמת החלבון שהריבוזום ייצור. אבל רגע! אנחנו רוצים

שהחלבון יופרש מתוך התא, נכון? תאי מערכת החיסון שמסתובבים בגוף בחיפוש

אחר פולשים, לא ימצאו את אותו חלבון בקלות אם הוא יישאר בתוך התא.

"אז איך מעבירים לתא הוראה להפריש את החלבון החוצה? האותיות הראשונות ברנ"א

שהריבוזום קורא, מתורגמות לקבוצה של אבני לגו שמשמשת כסוג של פתק – תגית –

על החלבון. אותה תגית מבהירה לתא שהוא צריך להפריש את החלבון החוצה. וזה בדיוק

מה שהתא יעשה, ברגע שהריבוזום יסיים להרכיב את החלבון.

"עכשיו שהריבוזום יצר את התגית, הוא ממשיך לקרוא את יתר 3,777 האותיות שבגדיל הרנ"א.

אלו מנחות את הריבוזום להרכיב חלבון שזהה לקרס של הווירוס… אבל עם שינוי קריטי.

"אותו שינוי מתמקד בחמש אותיות ברנ"א שהוחלפו באותיות אחרות.

השינוי הזה גורם לריבוזום לחבר אבן לגו יוצאת-דופן לחלבון: פרולין שמה.

"הסיבה לאבן החדשה הזו היא שבלעדיה, חלבון הקרס שלנו יתמוטט ויקרוס לתוך עצמו.

למה? מכיוון שהוא לא נועד להיות מופרש החוצה מתאים. הוא לא נועד לעמוד בפני עצמו.

במקור הוא היה מחובר לווירוס, שתמך בו ומנע ממנו לקרוס. אבל כשהוא לא מקבל את

התמיכה הזו מהווירוס, הוא פשוט מתמוטט.

"זו הסיבה שהחוקרים מחליפים את אחת מאבני הלגו הרגילות שבחלבון, בפרולין – שהיא

אבן לגו חזקה במיוחד. היא מספקת לחלבון עמוד שדרה חדש, שמונע ממנו לקרוס גם כשהוא

לא מחובר לווירוס. בזכות הפרולין, יעילותו של החיסון משתפרת פלאים.

"בסוף המעבר על אותן 3,777 אותיות, יש לנו סוף-סוף את החלבון שהיינו צריכים. אבל עכשיו

צריך להודיע לריבוזום שהגיע הזמן לעצור את התרגום. שוב, כמו בשפת תכנות בה אנחנו מורים

למחשב לעצור את ההרצה. למזלנו, יש שילוב של שלוש אותיות שמעביר לריבוזום את ההודעה

הזו בדיוק. הריבוזום מגיע אליהן – ועוצר שם.

"וזהו? רק עוד דבר אחד.

"הריבוזום מתנתק מהרנ"א, והחלבון החדש מתחיל את המסע שלו אל מחוץ לתא.

אבל הרנ"א עצמו נותר בתא, ואנחנו רוצים שריבוזומים נוספים יתחברו אליו וייצרו

חלבונים נוספים. אלא שיש בעיה אחת: בכל פעם שריבוזום מתרגם את אותו גדיל

רנ"א, הקצה האחורי של הגדיל נקטע ונזרק. למה? לא ברור. אולי זה מנגנון של

התא שנועד להגביל את מספר הפעמים שחלבון חדש ייווצר. ברגע שיותר מדי

אותיות נופלות מהקצה האחורי, התא מזהה שגדיל הרנ"א הזה הגיע לסוף חייו,

ומפרק אותו. וזה ממש לא מתאים לנו, כאמור, כי אנחנו רוצים שכל גדיל רנ"א

יתורגם לחלבונים רבים.

"אז מה עושים? מרמים את התא, שוב. החוקרים חיברו לגדיל הרנ"א שלנו בערך

מאה אותיות זהות: A, A, A ועוד 97 חזרות על A. זה מין זנב ארוך שיש לרנ"א

וכולו עשוי מאותה אות. בכל פעם שהרנ"א עובר תרגום, חלק מהזנב הזה נקטע.

וזה בסדר גמור ולא מפריע לרנ"א להמשיך להתחבר לריבוזומים נוספים. רק אחרי

עשרות תרגומים לחלבונים, ייעלם הזנב הזה לגמרי, וגדיל הרנ"א הגיבור שלנו

יפורק על-ידי התא. זה סופו של כל גדילון".

 

הגאונות שבבריאה

 

מי שלא זכה להאמין בבורא לעולם, לא יוכל לקרוא את הדברים דלעיל,

בלי שהדבר יערער אותו כהוגן. שימו לב מה היה לנו במאמר המופלא של

ד"ר צזנה:  מעשה תכנות של ממש, שכולו ב'גדיל' אחד של רנ"א, כולל הוראה

לתא להתייחס לרנ"א כאילו הגיע מהגרעין (GA), יצירת כותרת מפתה במיוחד

באורך של 51 אותיות, שמושכת את הריבוזומים כדי שיתרגמו את החלבון,

הנחיה להדפיס תגית שתגרום לתא להפריש את החלבון החוצה, הוראות יצירת

חלבון באורך 3,777 אותיות, עם שינוי קטן שמייצב אותו, יצירת 'זנב' מלאכותי

שמוודא ש'לולאת' התרגום לחלבון תמשיך שוב ושוב, במשך מספר פעמים מוגדר,

וכל זה רק על קצה המזלג.

"כל אחת מההוראות האלו מבוססת על שנים ארוכות של מחקר ועל מאמרים

מדעיים אינסוף", מסכם ד"ר צזנה את המאמר שלו. "עכשיו אתם יודעים איך

תכנתו את החיסון, וגם יודעים להעריך את המורכבות שבתוצר הסופי".

ואנחנו נוסיף על דבריו ונאמר: "עכשיו אתם יודעים להעריך את הגאונות העצומה

הטמונה בפלא האדיר שמכונה בפשטות 'גוף האדם'.

אגב, ד"ר צזנה סבור שבשנים הבאות המדע ילמד לנצל את שפת התכנות הזו,

שנעשה בה שימוש בפעם הראשונה לטובת חיסון לקורונה, ומעתה היא תשמש

למטרות רבות נוספות.

"נשתמש בה כדי לתכנת הוראות שיגרמו לתא לייצר חלבונים חדשים ושונים:

חלבונים שיוכלו להילחם במחלות, לעזור לתאים להתמודד עם פלישת נגיפים,

ואפילו להעביר לתאים הוראות – למשל, לחזור לשלב בו הם יכולים להתחלק שוב,

וכך להצמיח מחדש איברים, ואפילו גפיים שלמות!".

תחפושות, אלכוהול, מוזיקה, ומצוות היום

מאת: יהושע הכהן רוזובסקי

חג פורים קרב. החיישנים כבר מזהים.

יום או יומיים בשנה שבו אנו מודים להקדוש ברוך הוא בשמחה עצומה על שהצילנו ממות אכזרי

על ידי בני עוולה שרצו למחוק מהמפה את העם היהודי.

רבותינו שהיו באותו הנס קבעו לנו לחוג את הימים הללו בכל שנה, לציין את הנס ולאגור עימנו

המון המון שמחה שתדחוף אותנו הלאה להמשך השנה.

אך בהחלט ראוי להתבונן במהות החג הזה.

אנו חוגגים את הימים האלו בצורה מופרזת שכזו, ועוד זה נחשב למצוה גדולה!

על מה ולמה ציוו אותנו רבותינו להשתכר ולעשות רעש ובלגאן חריג.

בכדי להבין את הענין, עלינו לחקור ולהתבונן בנאמר לנו בספרי הקודש, במגילת אסתר ובתלמוד.

נראה את הגזירה הנוראה שריחפה על עם ישראל ואת ההצלה הגדולה בזכות מרדכי ואסתר.

ניווכח שפורים זה הזמן דווקא להתבונן בקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא ולהתעלות.

 

התקופה – גלות פרס

לאחר חורבן בית המקדש הראשון יצא עם ישראל לגלות על ידי מלכות בבל.

בבל היתה ממלכה חזקה ושלטה על כל העולם. העומד בראשה היה נבוכדנצר הרשע,

הוא אשר החריב את בית המקדש הראשון.

אך כמו ממלכות רבות בהיסטוריה, גם מלכות בבל קרסה ונעלמה תוך תקופה לא ארוכה.

לאחר נפילתה, נתגלגלה המלכות והשליטה על העולם לידי כורש מלך מדי ופרס.

סוף סוף לאחר עשרות שנות גלות נותן המלך החדש, כורש, רשות ליהודים לחזור לירושלים ולבנות את בית המקדש.

ליהודים זה היה נראה כמו חלום, פשוט חלום שמתגשם. הבית השרוף אשר שועלים הילכו בו, הולך לקום לתחיה.

אך לא ארכו הימים וכורש מת. עם ישראל עדיין לא הספיק למשש את הזכות שניתן לו ולבנות את הבית הקדוש.

את כסאו של כורש ירש המלך אחשוורוש.

אחשוורוש היה מלך רשע וצבוע. מיד כאשר עלה לגדולה, הוא הורה להפסיק את בניית בית המקדש,

בית הנצח, מקור החיים של העם היהודי.

שוב עם ישראל יושב בדד בגולה ללא מנחם.

הקדוש ברוך הוא הבטיח לעם ישראל שלאחר 70 שנות גלות הם יחזרו לארץ הקודש.

אחשורוש טעה באופן חישוב הספירה ולפי מסקנתו כבר עברו 70 השנים הללו וישראל עדיין לא נגאלו.

שמח רשע זה שמחה עצומה ועשה סעודה גדולה לכל עמו. כמובן שכחלק מצביעותו הוא הזמין

לסעודה גם את היהודים.. כמה אדיב ונחמד..                                                                                                                                                                                                במהלך הסעודה הוא השתמש בכלי המקדש ובבגדי הכהן הגדול מתוך ביזיון וחילול השם נוראי.

העונש לא איחר מלבוא.

תוך כדי הסעודה, כמסופר במגילה, קרא המלך לאשתו 'ושתי' ומכיון שהיא סירבה לבוא, ציוה המלך להורגה.

במקומה נכנסה לביתו של המלך אסתר המלכה וכך התחיל הקדוש ברוך הוא לגלגל את הנס לבני ישראל.

נס בהסתר.

אנחנו חשבנו שהמצב אבוד וחסר תקווה, אך אבינו אב הרחמן סידר את הכל מראש. הוא שתל את המלכה

אסתר הצדקת כבר מספר שנים לפני שהמן הרשע ניסה להשמיד אותנו, אך בעיניים המוגבלות שלנו

לא ראינו את המהלך הזה כנס עתידי.

רק לאחר מספר שנים הראה לנו הקדוש ברוך הוא שגם מה שנראה כמהלך טבעי, זה נס.

נס מסוג שונה מקריעת ים סוף.

נס בתוך הטבע.

 

גזירת המן

המן הרשע ניסה להסיט את אחשורוש נגד העם היהודי, ובאמת המלך הצטרף להחלטה המזעזעת הזו.

בשלב מסויים החליט המן הרשע לעשות מעשה.

בכוח הטומאה שהיה לו הוא חשב שהוא יערוך גורלות ועל פי תוצאות הגורל הוא יחליט מתי יהיה החודש

שבו הוא יוכל להשמיד את עם ישראל.

כמו כן הוא קצב סכום של עשרת אלפים ככר כסף לתת למלך אחשורוש שוחד

על מנת שיאשר לו לבצע את הגזירה. רק נתבונן קצת ברשעות והשחיתות של המן. בתרגום לימינו,

עשרת אלפים ככר כסף יוצא כמה מאות מילוני דולר!!!

שום דבר לא עמד בפניו. הוא היה מוכן לזרוק סכומים עצומים, הכל כדי להרוג במו ידיו אנשים, זקנים,

נשים, ילדים וילדות צעירים.

מזעזע.

לאחר שניתנה רשות להמן לעשות כרצונו, גזרו מרדכי ואסתר צום ותשובה לכל העם.

 

צום תענית אסתר

במגילה מסופר שאסתר גזרה ימי עצרת לתפילה וזעקה להקדוש ברוך הוא שיציל אותנו ממות.

המצב דיבר בעד עצמו. זהו! זה זו התחנה האחרונה! השם ישמור. פחד של ממש.

על פי דרך הטבע לא היה שום סיכוי להינצל, ולכן מרדכי ואסתר גזרו לצום כמה ימים ברציפות,

על אף שחג הפסח חל במשך הימים הללו!

מרדכי הצדיק בכוחו הרב שהיה מגדולי הדור, הורה הלכה למעשה שלא לקיים את מצות אכילת מצה

ושאר מצוות הפסח, הכל כדי לצום, לחזור בתשובה ולקרוע את רוע הגזירה!

גם אנו בכל שנה קודם חג הפורים צמים זכר לצום זה ומתפללים שיושיע אותנו הא-ל תשועת עולמים

בביאת גואל צדק לציון במהרה בימינו.                                                                                                                                                                                                              ומבואר בספרים הקדושים שיום זה מסוגל מאוד לקבלת התפילה.

וכתב בספר 'קב הישר' שראוי ביום זה לומר בכוונה רבה את מזמור כ"ב בתהלים אשר מבואר

במדרשים שאת המזמור הלז אמרה אסתר כאשר נכנסה למלך אחשורוש.                                                                                                                                                                           

והאומר פרק זה בכוונה ומזכיר את זכות מרדכי ואסתר בתפילתו שבזכותם תתקבל תפילתו,

ישמע השם את תפילתו ויפתח לו שערי רחמים!

 

הקטרוג וההצלה

בתלמוד מבואר שלא לחינם נגזרה גזירה נוראה זו. עם ישראל בגלות זו, שכח קצת את אביו שבשמים וחטא-

א. בעוון עבודה זרה בימי נבוכדנצר.

ב. בכך שנהנו מהסעודה של המלך אחשורוש!

העובדה השניה מראה לנו כמה יש ליזהר גם מדברים שלא כתובים במפורש בתורה. אנו צריכים לבחון

בכל דבר האם יש נחת להקדוש ברוך הוא מהדבר שאנו הולכים לעשות. גם אם אבא לא אומר לבנו לא

לעשות משהו מסויים, הבן יודע שהוא לא יכול לצער את אבא ומעצמו הוא לא יעשה את הדבר שעלול

להכעיסו. אך היו אנשים בדור ההוא ש'עיגלו פינות' ואמרו "מה הבעיה? היכן כתוב שאסור ליהנות

מסעודתו של המלך?". הנסיון באמת היה קשה, אך תמיד יש להקשיב לגדולי הדור.

מרדכי הצדיק ראה בעיניו הקדושות את הקלקול הנורא והזהיר את העם על כך. אבל לא כולם שמעו לו.

עם ישראל היה שבור ורצוץ ואחשורוש הרשע הצליח להחדיר לעם הקודש שאין להם למה לצפות.

הוא טען להם שכבר עברו 70 השנים שהבטיח להם הא-ל. אך כפי שאמרנו, הוא טעה בחשבון.

 

ואם נשאל, "איך זה שעם ישראל לא הצליח לעלות על הטעות שלו?!" התשובה היא, שכך זה היצר הרע.

לפעמים הוא מצליח לשכנע חלילה את האדם בטענות אפילו מטופשות ביותר

ורק לאחר הנפילה האדם קולט את הטפשות. כמה עלינו ליזהר בזה.

ועלינו לדעת שהמומחה הגדול ב'לעבוד' על היהודי בחזיון תעתועים זה לא אחר מאשר עמלק שזה המן בעצמו!

ונבאר. העם העמלקי כבר מוזכר בתורה שלאחר צאת בני ישראל ממצרים הוא ניסה להתגרות בהם.

הוא ידע שהוא לא יכול להתחיל עם החזקים שבעם ולכן הוא הלך לחלשים, אלו שהרגישו רחוקים

מהקדוש ברוך הוא, אלו שנפלו. הוא ניסה לקרר אותם באמונתם. הוא היה אומר להם שהשם כבר

התייאש מהם ולא מאמין בהם. הוא היה מפתה אותם לצאת להבלי העולם ולעשות עבירות נוראיות

בטענה שממילא עולם הבא כבר לא יהיה להם. עמלק נלחם בכוונה מפורשת נגד הקדוש ברוך הוא. השם ירחם.

טענותיו טענות של שטות!!

הקדוש ברוך הוא לא מתייאש ולא מואס באף יהודי!!!

משה רבינו מצווה את יהושע להרוג את עמלק. משה רבינו מתפלל להצלחת המערכה ויהושע נלחם בכל כוחו.

אך רבותינו מלמדים אותנו שהנצחון הסופי יהיה רק לעתיד לבוא.

נכדו של עמלק היה- המן! גם הוא הלך בדרך סבו, להשמיד את עם ישראל, למחות כל דבר שבקדושה

ולהיטפל ליהודים עד שיגיעו לרגע של חולשה. כשהיה קטרוג על עם ישראל מפני שהשתחוו לעבודה זרה

ונהנו מסעודתו של המלך אחשורוש, הוא קפץ על המציאה וניסה לעשות גורלות וכשפים על מנת

להפיל את עם ישראל לגזר מוות שמיימי.

ומבואר בספרי רבותינו, שהיהודים שבאותו הדור על אף שחטאו, בתוך תוכם הם רצו קרבת השם.

ולכן חמל עליהם הקדוש ברוך הוא והצילם. ולא זו בלבד, אלא שראה הקדוש ברוך הוא שעתיד

המן הרשע לשקול סכום עצום של כסף על מנת לשכנע את אחשורוש לקיים את הגזירה,

לכן ציווה אותנו השם יתברך שנים רבות לפני כן לקיים את מצוות 'מחצית השקל'

האמור בתורה בפרשת 'כי תשא'.

בכל יהודי, בתוך תוכו, גם אם זה לא נראה, יש לו נשמה קדושה! הוא יהודי! גם אם לכאורה

אין סיבה מיוחדת להצילו מגזירה, יש כבר סיבה מספיקה לרחם עליו ולהצילו – עצם זה שהוא יהודי.

וזה מה שהיה בנס פורים. השם הביט לנקודה הפנימית והאמיתית של כל יהודי.

הנה, כאשר המן 'הצמיד אותם לקיר', התכנסו כולם וזעקו בתפילה לרבונו של עולם.

יצא האמת שלהם מפנימיות הלב.

 

תחפושות ושכרות

לכן ציוו אותנו רבותינו להשתכר ולשמוח, וכן נהגו רבים להתחפש.

אמנם שינוי הסטטוס שאדם מתחפש למישהו/משהו אחר זה גורם לשמחה.

אך יש גם משמעות פנימית יותר בתחפושות, כאמור.

כל יהודי יש לו נשמה קדושה, היא חלק אלו-ה ממעל ממש! היא נחצבה מתחת לכסא הכבוד.

אין מישהו שהוא "סתם" בנאדם.

אתה, אני והוא, בנים של מלך! ולמרות שלפעמים אנו לא כל כך נראים ומתנהגים כמו בנים של מלך,

זה רק תחפושת. באמת בפנים אנו נסיכים אציליים.

כמובן שאנו לא יכולים לרמות את עצמנו ואנו חייבים תמיד להשתדל ולעבוד על כך בכדי לגלות לעצמנו

ולאבינו שבשמים את העובדה הזו שאנו נסיכים ושההכרה הזו תשפיע על כל מחשבותינו, דיבורנו ומעשינו.

אבל גם אם חלילה נסיך נופל, עליו לזכור ולהזכיר לאביו המלך, אבינו שבשמים, שמתחת לבוץ

המכסה את פניו מסתתר לו נסיך אצילי.

 

עמלק שבכל דור

למעשה, היצר הזה שמנסה לנתק אותנו מאבינו בטענה שאנו לא ראויים לקשר הזה, זה ממש עמלק והמן.

אם כן, יוצא שעדיין לא סיימנו את חובתנו למגר את ה'עמלקיות' ולכן בכל שנה ושנה אנו מתחברים

בכל כוחנו בשמחה עצומה לאבא שבשמים. שמחה ותובנה שתלווה אותנו לכל השנה.

זה נקמה אמיתית בעמלק. כשאנו לא נותנים לו לטפטף לנו אמונות כוזבות, אנו רוצחים אותו.

 

מצות מחצית השקל

בזמן שבית המקדש היה קיים, מצוה זו היתה מדאורייתא כיון שכסף זה היה חיוב על כל איש מישראל

לתת את מחצית השקל כתרומה לבית המקדש.

כיום מצוה זו היא מדרבנן והוא זכר למחצית השקל שהיה בבית המקדש. ונהגו לתתו דווקא

בערב פורים לפני קריאת המגילה כיון שעל ידי כך אנו מזכירים את הנס הגדול שמצות השקלים

שלנו שהיינו נותנים לבית המקדש פעם בשנה ניצחו את שקליו של המן הרשע.

כסף זה יש ליתן לצדקה.

יש ליתן כנגד כל בני הבית, גם ילדים, שלשה חצאי שקלים ולומר 'זכר למחצית השקל'.

מצוות יום הפורים:

כחלק משמחת פורים קבעו לנו חכמינו זכרונם לברכה 4 מצוות שהם חובת היום. אין לדלג עליהם בשום פנים.

2 ממצוות אלו הם מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו וה-2 הנוספים הם חובת האדם על עצמו.

חכמים קבעו לכל מצוה את הזמן הראוי לה ואנו נציג כאן את המצוות הללו לפי הסדר החל מליל פורים והלאה.

ניתן סימן על מנת לזכור את 4 המצוות: מגילה.  מתנות לאביונים.  משלוח מנות.  משתה ושמחה.  כולן מתחילות באות מ'.

 

קריאת המגילה

בליל פורים נתכנס כולנו בבית הכנסת לקריאת המגילה.

לערים שאינם מוקפות חומה, ליל פורים הוא יום י"ד, דהיינו י"ג בלילה וזה נקרא "פורים דפרזים".

בערים המוקפות חומה, יום פורים הוא ט"ו, דהיינו י"ד בלילה וזה נקרא "פורים דמוקפין".

למגילה הלכות מיוחדות. היא צריכה להיות עשויה מקלף של חיה טהורה. כמו כן, גם הדיו צריך להיות

עשוי מחומרים טהורים. כתב המגילה הוא כשל ספרי תורה, תפילין ומזוזות ונכתבת על ידי סופר

ירא שמים היודע היטיב את ההלכות השייכות לכתיבת המגילה.

והנה, ההלכה אומרת שיש ענין גדול שכולם יתאספו יחד במקום אחד, החזן יקרא את המגילה,

כולם ישתקו ויקשיבו מילה במילה ובכך יקיימו את המצוה ויצאו ידי חובת קריאת המגילה.

אופן זה עדיף ומשובח מאשר שכל אחד יקרא את המגילה לבד בביתו,

וכלשון רבותינו בספרי ההלכה "ברוב עם הדרת מלך". כבוד גדול יותר הוא למלך, הקדוש ברוך הוא,

כאשר העם מתאסף יחד, מודה לו ומשבחו. כמו כן יש ענין של פרסום הנס הגדול שעשה הא-ל עימנו.

אך בשביל שהחזן יוציא את הקהל ידי חובת קריאת המגילה, יש לו לקרוא את סיפור הנס אך ורק

ממגילה כזו שהזכרנו עם כל התנאים ההלכתיים.

שאר הקהל אינו חייב להקשיב דווקא ממגילה כזו ובשעה שהחזן קורא את המגילה אפשר לעקוב

במגילה רגילה, מודפסת.

למי שיש יכולת, ראוי להשיג מגילה כשירה. בין כך ובין כך, יש לעקוב יחד עם החזן כאמור

אפילו ממגילות מודפסות על מנת שלא לאבד קשב היכן אוחז החזן בסיפור המגילה.

קודם הקריאה יש לברך 3 ברכות:

ברוך אתה אדנ-י, א-להינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על קריאת מגילה.

ברכה זו היא על עצם קיום המצוה שאנו מכוונים לקיימה ומודים לו על שזיכנו במצוה זו.

ברוך אתה אדנ-י, א-להינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

 ברכה זו היא שבח להקדוש ברוך הוא שהציל את אבותינו בשנים ההם בימים הללו, ימי הפורים.

ברוך אתה אדנ-י, א-להינו מלך העולם, שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.

ברכה זו היא הודאה לבורא יתברך שהחיה אותנו והביא אותנו לחג זה חיים וקיימים לקיים

את מצוותיו ולהודות לו על החסדים הגדולים שגומל עימנו.

לאחר קריאת המגילה, על הציבור להמשיך בשתיקה עד שיסיים החזן לגלול את המגילה

ולברך את הברכה שלאחר הקריאה. ברכה זו מתחילה במילים "ברוך אתה א-דני.. הרב את ריבנו וכו'".

למחרת בבוקר לאחר תפילת שחרית נקרא שוב את המגילה עם ברכותיה.

כאשר מברכים את ברכת 'שהחיינו' בקריאת המגילה, יש לכוין גם על שאר מצוות פורים (משלוח מנות וכו').

הערה. לגבי ברכת 'שהחיינו' על קריאת המגילה בבוקר, יש לברר את המנהג, כיון שהאשכנזים

נהגו לברך כן גם ביום, ואילו הספרדים לא.

 

מתנות לאביונים

חכמים דאגו לכך שיחד עם השמחה הגדולה השוררת בכל בתי ישראל, נדאג גם לאותם

אלו שאין להם את היכולת לערוך סעודה מפוארת, על ידי שניתן להם כסף. מצוה זו נקראת 'מתנות לאביונים'.

יש לתת צדקה לשני עניים. הסכום הנהוג הוא 20 שקלים לכל עני, והמוסיף תבוא עליו ברכה מן השמיים.

רבים נהגו קודם קריאת המגילה בבוקר להפריש את המתנות לאביונים ולתתם עוד לפני התפילה.

אם לא הספיק, ישתדל למהר לתתם מיד לאחר התפילה, כך העניים יוכלו להשתמש בכסף זה

בעוד היום גדול. אך גם מי שלא נתן בבוקר, יכול וחייב לתת במהלך היום.

 

משלוח מנות

בימים ההם כשהצרה היתה ממש על צווארם של היהודים, התאחדו כולם בתחנונים לריבון העולמים

שיצילם מהצרה הנוראה הזו. לאחר שעשה השם את הנס הגדול תיקנו לנו חכמינו שנשאר

עם האהבת ישראל הזו תמיד, גם בימים יפים.

שלא נהיה מאוחדים חלילה רק בזמנים קשים, אלא שניקח הלאה את האחדות הזו.

על כן הם תיקנו לנו את המצוה הזו של משלוח מנות איש לחבירו בכדי שנרבה אהבה ואחווה בין כולם.

במשלוח מנות יש לשים 2 מוצרי אוכל לכל הפחות, וטוב יותר אם המשלוח יהיה מורכב ממוצרים

העשויים לשרת את המקבל בסעודתו.

 

משתה פורים

סעודת פורים היא סעודת הודיה לרבון העולמים שהצילנו מהרשעים הללו. וכפי שאמרנו למעלה,

בסעודה זו עלינו להיות בשמחה גדולה ועצומה על אהבת השם אותנו בכל מצב. כמובן שיש לומר

דברי שירות ותשבחות בסעודה ודברי תורה שעליהם נאמר בתהלים "פקודי השם ישרים משמחי לב".

זו השמחה האמיתית שלנו, התורה! בזה אנו שונים מכל אומה ולשון. זה מה שאכפת ליצר הרע

ואנו ננצח אותו, בעזרת השם.

 

נישא תפילה לרבון העולמים שנזכה לנצל את היום הקדוש הזה לקרבת השם שתמשיך איתנו

לכל החיים מתוך שמחה, לעשות לו נחת רוח תמיד, שנזכה למחות את עמלק, את היצר הרע,

ושנזכה בקרוב ממש במהרה בימינו למשיח צדקנו ולבנין בית המקדש

אמן כן יהי רצון.

 

בואו נפתח את היצירה הנפלאה הנקראת "שולחן ערוך".

מאת: יהושע הכהן רוזובסקי

נקדים ונאמר ש'השולחן הערוך' שאנו נדבר עליו הוא – "ספר".

אז מה זה השם הזה?:

ובכן. כל מכונה צריכה הוראות הפעלה מפורטות בכדי שהצרכן ידע איך להפעיל את המוצר ולהשתמש בו באופן הנכון והראוי שלא יהרס.

ממש כך הוא האדם, המוכנה הכי משוכללת שיש.

הקדוש ברוך הוא נתן בנו נשמה קדושה וציווה אותנו ב-613 מצוות בכדי שנדבק בו ונשמור על קדושתנו באופן הראוי והנכון.

והנה, למצוות יש דינים שונים ופרטים רבים.

למשל, בתורה נאמר שחובה על כל אדם לקבוע מזוזה בביתו, וכלשון הפסוק – "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".

אך לא נתבאר בפירוש בפסוקים על מה כותבים את המזוזה, היכן קובעים אותה, באיזה דיו משתמשים לכתיבתה ועוד כהנה וכהנה.

דינים אלו נמסרו מדור לדור ונכתבו בספרי הלכה רבים ושונים לפרטי פרטים.

על מנת שנדע היטיב את ההלכות ונוכל לקיימם, סידר לנו רבי יוסף קארו (המכונה "מרן") את ספרו ההלכתי הנקרא "שולחן ערוך".

כך הוא קרא לספרו מפני שכשמו כן הוא, הספר כתוב בסדר מופתי ממש כמו שולחן ערוך במטעמים עם כל ההלכות והדינים הרבים שיש בו.

היצירה שעשה מרן רבי יוסף קארו הקילה על רבים הרוצים לדעת את ההלכה הנדרשת למעשה בצורה ברורה.

בעבר ההלכות היו 'פזורות' במקורות שונים. עד התקופה ההיא שהגיע רבי יוסף קארו והכניס הכל תחת 'קורת גג' אחת.

למעשה, מרן לא היה הראשון שעסק במלאכה חשובה זו. אך להבנת הענין בצורה מסודרת, כדאי שנחזור אחורה בגלגל הזמן.

מסירת התורה-השתלשלות התורה מדור לדור:

משה רבינו עלה אל הר סיני לקבל את לוחות הברית מהקדוש ברוך הוא וליתנה לעם ישראל.

בלוחות הברית היו כתובים 'עשרת הדברות' שהם תמצית התורה. אלו היסודות והשורשים, ומהם מתפשטים הענפים.

דהיינו, בתורה ישנן 613 מצוות. הרעיון המשותף בין כל המצוות נאמר בתמצות ב'עשרת הדברות'.

חמשת הדברות הראשונות עוסקות בדרישת שלימות מן האדם מול אלקיו, אמונת הנברא בבורא ודרישת יושר מהאדם בהליכותיו.

לדוגמה, המצוה הראשונה היא האמונה בהשם יתברך. להכיר בכך ולהאמין תמיד שהשם הוא הבורא היחיד לעולם ואין לו גוף

ודמיון הגוף ולא שייך בו שום שינוי. גם העולם שהוא ברא, לא מגביל אותו כלל. אין שום דבר שמחייב אותו. אם הוא רק ירצה וכך יחליט,

ברגע קט הוא משנה את הטבע. אל לו לאדם לנסות חלילה להאמין במישהו או משהו אחר.

חמשת הדברות השניות עוסקות בדרישת ישרות מהאדם מול הזולת.

לדוגמה, לא תרצח, לא תחמוד, לא תגנוב ועוד.

לסיכום, התורה נחלקת לשני חלקים, האדם מול בוראו והאדם מול הזולת.

כל זה נאמר ב'תורה שבכתב' שזה בעצם ספר התורה והחומשים שלנו.

יחד עם התורה שבכתב, הקדוש ברוך הוא מסר למשה רבינו את 'תורה שבעל פה' שכשמה כן היא 'על פה'.

היא לא היתה כתובה כמו תורה שבכתב, אלא נמסרה מפה לפה עד שהחליטו לכותבה וכמו שיתבאר

בהמשך.

ונדגיש שאין זה 'שתי' תורות, אלא הדברים שנאמרו בתורה שבעל פה אלו הוראות ופירושים לתורה שבכתב.

התורה שבכתב נכתבה באופן כללי יותר עם פחות דוגמאות לדינים שנאמרו בה, ופירוט וביאורי ההלכות נאמרו בתורה שבעל פה.

שם ניתנו דוגמאות מוחשיות לדינים שונים.

כמו כן, בתורה שבעל פה דנים בשאלות שהתעוררו במשך השנים עקב התקופה, המיקום וכדומה.

לדוגמה, הלכות שכנים. בתורה שבכתב מבואר שלכל שבט ושבט היה נחלה המיועדת אך ורק לו. כמו כן, מבואר שאיסור מוחלט

הוא לגזול את הזולת או אפילו להטעות אותו. במשך השנים התעוררו ויכוחים בין שכנים האם המציאות החדשה שרוצה השכן

לקבוע נחשבת לגניבה או לא. מה הם זכויותיו של כל אחד ואחד וכדומה.

במצבים שכאלו, הקדוש ברוך הוא נותן כוח לחכמי התורה הדבקים בו, לקבוע את הדין על פי הבנתם את דיני התורה.

כל זאת לאחר שהם דורשים, חוקרים ומלבנים את הדין, החל מתורה שבכתב והמקורות הקדומים בתורה שבעל פה והלאה

כפי הבנת קודשם. המסקנה שתצא הרי היא קודש קדשים וזה רצונו של השם יתברך.

נביא עוד דוגמה. שאלות בנושא חשמל בשבת. להקדוש ברוך הוא הכל גלוי וידוע. עוד לפני המצאת החשמל הוא ידע שזה יקרה

ביום מן הימים. ויתירה מזו, הוא נתן את הכוח והשכל לאדם לגלות זאת! אף אחד לא גילה ולא יגלה משהו מעצמו!

כל יום אנו מתפללים בתפילת העמידה "אתה חונן לאדם דעת". אך מכיון שהקדוש ברוך הוא החליט שגילוי החשמל

יהיה רק לאחר אלפי שנה מבריאת העולם, מובן מאליו שבמשך אלפי שנים אלו לא היו שאלות בנושא החשמל והמסתעף,

ודיונים אלו להצבת הלכות ברורות בנושא הופיעו רק לפני מספר דורות. וגם זה נחשב לתורה שבעל פה מאחר שכל זה בא

בכדי לברר את רצונו של הקדוש ברוך הוא שציווה אותנו בתורתו הקדושה לשמור את השבת ולא לחללה חלילה.

 

מסקנות החכמים בדינים השונים, הרי היא תורה שבעל פה ולא תורה שבכתב. דהיינו, שלאחר שהם פסקו את הדינים,

אין מכניסים את דבריהם בספר התורה, בחומש. אותיות ספר התורה הרי הם שקולים ומדודים ואין לגרוע אל ליתר בו מאומה.

כמו כן אין רשות לאף חכם, גדול ככל שיהיה, להוסיף או לגרוע ממצוה אחת בתורה.

כל תורה שבעל פה היא פירוש לתורה שבכתב כאמור.

דינים אלו שנאמרו למשה על פה, היו צריכים להימסר על פה לעולם.

למשל, ספרי המשניות והתלמוד שיש בידינו נמסרו במשך שנים רבות על פה.

 

מסירת התורה בשנות הגלות:

והנה, ככל שהיו ישראל קרובים יותר למתן תורה בהר סיני, הדברים היו פשוטים יותר וברורים יותר.

ההלכות היו זכורות היטיב בפי התלמידי חכמים בגלל הקרבה למקור השמועה ולכן ההסתבכויות היו מעטות.

כמו כן, לא היה קושי רב בהעברת הדברים על פה.

כל תלמיד יהודי ידע שזו המציאות, אין לכתוב את הדברים. ואם כן, האופציה היחידה שלי לזכור את ההלכות היא לשנן ולשנן.

האחריות הגדולה היתה מעין דירבון לחובת הזכירה.

אך ככל שנתרחקו ממעמד נשגב זה של מתן תורה, ובפרט לאחר חורבן בית המקדש, החלו הדברים להסתבך.

עם ישראל נמצא בשבר נוראי, מושפל ונודד ממקום למקום.

חייבים שינוי! קם רבי יהודה הנשיא המכונה 'רבינו הקדוש' ועושה מעשה. הוא הולך וכותב את הדינים שנאמרו עד עתה בעל פה!

זהו! מעתה כל יהודי יוכל לפתוח, לקרוא וללמוד את דיני התורה בספר מסודר!

זה היה מעשה אמיץ וקריטי שיכול להיעשות רק על ידי צדיק כמוהו.

ידיעה מעניינת. לא לחינם עם ישראל נקרא 'עם הספר'. שנים רבות לפני רבי יהודה הנשיא, כבר מיד לאחר חורבן בית המקדש

הראשון עזרא הנביא דואג לכך שהתורה תופץ בעם. בזמן שרבים בעולם לא ידעו קרוא וכתוב, אנשים פשוטים בעם ישראל ידעו

זאת וכך התורה עברה הלאה מדור לדור. כרבי יהודה הנשיא, כך גם עזרא שקדם לו ראה את הסכנה המרחפת

ועל כן הוא דאג להפיץ ספרי קודש בעם.

בגלות, מסירת התורה היתה קשה ביותר. אך לא אלמן ישראל. השם אף פעם לא עוזב אותנו. תמיד הוא מעמיד לנו את הצדיקים,

גדולי הדור, חכמי התורה שמאירים לנו בכל מצב.

רואים אנו שההבטחה מתקיימת. ההבטחה שהתורה אף פעם לא תמוש מפי עם ישראל. ההבטחה שעם ישראל חי וקיים.

משה אמת והתורה הקדושה אמת.

הרי זה פלא! תופעה על טבעית! אנחנו העם שסבל הכי הרבה רדיפות, הריגות, שמד, את הכל שרדנו! לא רק שרדנו,

אלא גם את התורה והמצוות אנו המשכנו לקיים בדביקות בכל דור ודור! יהודים בתוך מחנות ההשמדה בשואה האיומה אפו מצות

במסירות נפש, תקעו בשופר, יהודים פשטו צווארם להריגה על קדושת השם במסעות הצלב, אינקוויזיציה.

ישנו מעשה מצמרר על 'בעלי התוספות'. 'בעלי התוספות' הם היו צדיקים ותלמידי חכמים שחיו לפני כ 800 שנה והם כתבו פירוש

לתלמוד. ישנו פירוש אחד שהם כתבו למערכה באחד מן הכרכים שבתלמוד ממש מספר שעות לפני שהרגו אותם באכזריות נוראית.

כן! זה מה שהעסיק אותם בשעות קשות שכאלו, התורה הקדושה!

פרוייקט הנגשת ההלכות:

כחלק מפרוייקט מסירת התורה בצורה ברורה, רבי משה בן מיימון (המכונה הרמב"ם שזה ראשי התיבות של רבי משה בן מיימון)

מספרד כותב את ספרו "היד החזקה". ספר המקיף את כל ההלכות היוצאות מן התלמוד.

תקופה לאחר מכן, רבינו יעקב בן רבי אשר באשכנז מחבר גם הוא ספר הלכות מפורט המכונה "טור". זאת לאחר שאביו, רבי אשר,

שהיה בתקופת הרמב"ם כבר עסק בחיבור שכזה.

ספרים אלו נותנים מענה הלכתי מפורט להנהגות האדם, החל מקימת האדם בבוקר, תפילה, קריאת התורה, הלכות ברכות, מנחה

וערבית, סדר שנת הלילה, הלכות שבת ויום טוב ועוד הלכות רבות בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.

המלאכה שרבי יעקב ('הטור') ורבי משה בן מיימון (הרמב"ם) עשו, הן יצירות נפלאות.

מלבד ההלכות המעשיות שעל האדם לקיים, הם שילבו בין הלכה, אגדה ואפילו דברי מוסר והליכות ראויות להדריך את האדם בדרך הראויה

אשר עליו לנהוג בהן תמיד.

למשל, בתחילת חיבורו של רבי יעקב לספר 'טור לחושן משפט' העוסק בהלכות ממוניות וזכויות האדם בפן הפיננסי,

מקדים רבינו ומדגיש שעל אף הזכויות שיש לאדם, על כל אדם מוטלת החובה להתנהג ביושר ושלום עם חבירו.

במקום לראות איך תוכל 'לנצח' את השכן בבית הדין, תראה לנכון איך לפתור את הויכוח בצורה יפה, בשלום ורוגע.

לאחר מכן, רבי יוסף קארו מספרד חיבר גם הוא ספר הלכתי כזה עם השגות על הפוסקים שהיו לפניו.

למשל, ישנם דינים שבהם הוא מסכים עם הרמב"ם אך לעומת זאת בדינים אחרים הוא חולק עליו ומצדיק את דברי רבינו אשר.

ופעמים שהוא חולק על שניהם ומצדיק את דברי רבי יצחק אלפס (המכונה הרי"ף) שגם הוא כתב חיבור הלכתי.

ספר זה כאמור נקרא "שולחן ערוך" וזאת מאחר שהוא בירר ועשה סיכום שיטות מכל הגדולים אשר היו לפניו, כאמור.

ספר זה התקבל במהרה בכל תפוצות ישראל.

ממש במקביל לכתיבת השולחן ערוך (שכתיבתו החלה בספרד, המשיכה בבולגריה ונסתיימה בארץ ישראל),

ישב בפולין רבי משה איסרליש (המכונה "הרמ"א" שזה ראשי התיבות של רבי משה איסרליש) וכתב גם הוא ספר הלכתי מקיף.

ממש לפני שסיים, הגיע בשורה לאוזניו שרבי יוסף קארו סיים לכתוב את השולחן ערוך.

מה היתה תגובתו של רבי משה?

רבי משה איסרליש בענוותנותו הרבה אמר, "כיון שהקדים אותי רבי יוסף קארו, אקצר בחיבורי ונקבל בברכה את ספרו של רבי יוסף קארו".

מדהים! אנו חייבים לציין שתגובה זו היא ממש מוסר אדיר לחיים שלנו. איך אדם גדול מסתכל על התועלת של הרבים ומסיק מסקנות נקיות ללא שום נגיעות

אישיות.

ולעניינינו, מכיון שהאשכנזים בדברים רבים נהגו אחרת ממה שכתב השולחן ערוך, ערך רבי משה איסרליש (הרמ"א) הגהות

בדברים שבהם נהגו האשכנזים אחרת.

כך התקבל בכל תפוצות ישראל ספר השולחן ערוך, ובני אשכנז מוסיפים גם את פסקיו של רבי משה (הרמ"א).

יהי רצון שנזכה לקיים את כל מצוות השם עם כל דקדוקי ההלכה באופן הראוי ביותר מתוך דביקות ושמחה אמיתית בהשם ובתורתו

 

אמן כן יהי רצון

אי אפשר להתעלם מסיפורו האישי של האילן. גשמים, שלגים, קור, חום, שום דבר לא מזיז אותו מהמטרה שלו.

מאת: יהושע הכהן רוזובסקי

 

ט"ו בשבט, החג הססגוני והמלבלב.

מהגיל הרך אנו משננים את הפזמון המרנין המבשר על בוא החג.

אבל מה זה באמת?! מה קורה בט"ו בשבט?

מה אכפת לי שהשקדיה פורחת? ובפרט שזה יום רגיל, לא חג עם איזו תפילה מיוחדת או משהו בסגנון.

אז מה קורה ביום הזה?!

בואו נתבונן יחד מהו היום הנפלא הזה. וגם, נראה שיש לעץ השקד משהו חשוב לומר לנו:

המעניין בט"ו בשבט שחג זה אינו חג שכתוב בתורה.

אולי אנו מתלבשים קצת יותר חגיגי משאר ימים, אך איננו הולכים בו בבגדי שבת, אין שום איסור לעשות בו מלאכות (בשונה משבת

וחג), בקיצור – יום לכאורה רגיל.

אבל – זה כל הרעיון!

שורש חג זה, הוא מנהג שהנהיגו רבותינו. מנהג שהלך והתפשט בכל תפוצות ישראל.

חג שבא דווקא מאיתנו. הפנמנו משהו ואנו מגישים אותו לבורא עולם ב'עיצובי פירות'.

ונבאר את הענין מהשורש ונמשיך לענפים ולפירות:

  • ראשית כל – לכל דבר בעולם יש התחלה וסוף. עובדה שכולנו עדים לה.

 

שנית – לכל דבר יש תכלית, ולכל אחד יש תפקיד מסויים שבא למלאות. עליו להיות נאמן לשליחות (גם בימים פחות נעימים).

לא נאריך כעת בדוגמאות, ונדבר כאן מה שנוגע לענייננו:

לאחר שנה שלימה מגיע היום שנקרא – ראש השנה.

שנה עברה, כל אחד מגיע ליום זה עם חשבונית של כל הדברים שהוא פעל, חשב ודיבר במהלך השנה שעברה.

מצד אחד, זהו יום של התחדשות, הקדוש ברוך הוא מעניק כוחות חדשים לכל הבריאה ומאציל מברכותיו עלינו לקראת

השנה החדשה.

 

ומצד שני, הוא עובר על ה'פנקסים' שלנו בכדי לראות, האם אנו ממלאים את התפקידים שלנו?

האם באמת ה'מפעל' הזה שווה? האם אנו ראויים להתחדשות הזו?

אך עלינו לזכור, גם אנו צריכים לעבור על הפנקסים שלנו!

אנו צריכים לעשות חשבון עם עצמנו ולשאול את אותן השאלות ומה באמת אפשר וצריך לתקן ולהשתפר.

גם אם חלילה טעינו ולפעמים הפסדנו לו למפעל הקדוש, אנו יכולים להתחרט ולקבל על עצמנו להתחזק ולהבטיח לו שמעתה

והלאה נעשה לו רק רווחים.

 

הוא יאמין לנו – כי הוא מאמין בנו!

נפתח דף חדש ונצא לדרך, בעזרת השם.

לסיכום – מה שקורה בראש השנה, הוא שני הדברים שבהם פתחנו:

 

א) ראש השנה הוא תחילת השנה, יום של התחדשות.


ב)
יום שבו עושים חשבון נפש האם כל אחד ממלא את תפקידו כראוי וכמצופה ממנו.

 

כעת ניגש לנושא השני:

  • בכל יום אנו חייבים להודות לבורא עולם על כל החסדים שהוא גומל עימנו.

 

ובפרט בסוף/תחילת שנה, זה הזמן המתאים ביותר לתת לקדוש ברוך הוא תודה ענקית בחתימת השנה ולבקש הלאה שימשיך

להיות עימנו בכל רגע, לעולם, כי רק ממנו כל הברכות.

נתפלל שיתן לנו כוחות הלאה בכדי להמשיך ולעשות רצונו מתוך שמחה, קדושה וכל הברכות.

 

כעת אפשר כבר להבין מה זה ט"ו בשבט:

  • ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות".

 

למה? כיון שביום זה קורים שני דברים, ממש כפי שהזכרנו לגבי ראש השנה.

  • זהו יום של התחדשות. ביום זה עולה 'שרף' (מוהל) באילנות. הם מתחילים שנה חדשה. דף חדש.

 

[יש לזה אפילו השלכות בדיני ההלכה. יש מצוה הנקראת "הפרשת תרומות ומעשרות". בכל קציר/זמירה/ליקוט פירות

וירקות בכל עונה, לפני שאוכלים מהיבול החדש, יש להפריש כמות מסויימת של היבול ולתתה לכהנים, לויים ואנשים

הזקוקים לכך.

 

(לא נאריך בענין זה כעת, והעלנו את הנושא בקצרה לצורך הבנת ההקשר ל'ראש השנה לאילנות').

יש בסדר ההפרשה שינויים מסויימים. השינויים נובעים מסדר מסויים שקבעו רבותינו שבשנים מסויימות תינתן זכות

 

קבלת הפירות למישהו מסויים ובשנים אחרות למישהו אחר.

לפי מה קובעים מתי מתחילה שנה חדשה? ממתי בעלי הזכויות לקבלת הפירות יכולים לממש את זכויותיהם?

מתחילת השנה של – האילנות!

 

דהיינו – ט"ו בשבט. לא מראש השנה של תשרי. לאילנות יש חישוב שנתי משלהם].

אז בסדר.

ראינו שיש לאילנות יום חג.

אבל בדיוק עכשיו, באמצע החורף, מצא לו השקד זמן לבקש ממנו תשומת לב?!

ועוד שנלחין עליו שירים?!

כן! בדיוק! נגעת בנקודה.

 

האילן האמיתי הוא – האדם! אנחנו! כל אחד מאיתנו הוא נזר הבריאה, כל אחד הוא עולם קטן אך גדול.

זה הרי מדהים.

כל כך הרבה אנשים וכל אחד עם רגשות שונות, מחשבות שונות, תובנות שונות, מעלות שונות, פרצופים שונים.

כן. כי כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו!

נמשיל זאת לגינה ענקית עמוסה בכרי דשא, באמצע מזדקר לו בגאווה גזע עץ.

אווו! סוף סוף עוד משהו חוץ מדשא.

כשנראה אותו מרחוק, נפתח ציפיות שכשנתקרב נראה אותו עשיר בענפים ומבורך בפירות עסיסיים.

רק שלא יאכזב אותנו..

ממש כך הוא האדם. האדם הוא עץ השדה האמיתי. ככל שירבה במעשים טובים, כך הוא יהיה יפה יותר.

גם כל השדה מסביבו יהיה חשוב יותר, מועיל יותר.

אך אם חלילה לא, השדה יהיה משעמם, ריק מתוכן, ובקיצור – ממש מאכזב.

אפילו לא נוכל להתנחם בעץ הזה ביום חם כאשר נרצה להסתתר מהשמש הקופחת..

וואוו. כמה אחריות.

אנו חייבים למלאות את תפקידנו, לייצר פירות טובים, להשרות טוב בעולם, לעבוד את השם, לתקן את המידות.

כך אנו – האילנות, נהיה יפים יותר, חזקים ויציבים יותר, וכמובן הגן – העולם, יהיה מתוקן ויפה יותר.

מוטלת עלינו האחריות לא לכלך את הגן היפה הזה.

ואת זה אנו לומדים מהאילנות.

כן! דווקא עכשיו מצא לו העץ זמן לפרוח!

דווקא בשיא החורף, בימים שהקור שורר, השמיים אפורים וכל אחד עם מצב רוחו השונה,

הוא בא להזכיר לנו, הלו?! תתעורר! יש חיים! כן! הלב בוער!

בתוך הגזע העבה הזה, יש מערכת שמתבשלת ופורצת החוצה. הקור לא הקפיא אותי. אני לא באמת ישן.

לא שכחתי שאני כאן בעולם כדי להביא פירות.

ולכן זה חג בסגנון 'יום חול'.

מסר כזה חשוב וקריטי, אין זו חכמה לומר ביום חגיגי ושמח כמו סוכות.

אנו זקוקים לעידוד הזה דווקא בשיא השגרה היומיומית.

כעת ניגש לחלק השני:

  • יום חג הט"ו בשבט, הוא יום מצויין לחשב עם עצמנו, האם אנו באמת מודים כראוי לקדוש ברוך הוא על כל מה שהוא דואג

 

לנו. על כל הטוב והיופי בעולם.

בזמן שפירות רבים ממינים שונים מונחים על שולחננו, זה הזמן המתאים ביותר להתחזק באמירת 'ברכות הנהנין' בכוונה.

להתבונן בקשר המיוחד שאנו, עם ישראל, זכינו, לדבוק בקדוש ברוך הוא.

(ניתן לקרוא באתר 'אחינו' מגוון מאמרים בנושא 'ברכות הנהנין')

 

פירות ארץ ישראל:

רבי יואל סירקיש זצ"ל מרבותינו פוסקי ההלכה, כותב (בספרו ההלכתי הנקרא "בית חדש") שבפירות ארץ ישראל יש קדושה מיוחדת.

בארץ ישראל עצמה יש קדושה שאין בשאר הארצות, וקדושה זו חודרת גם לפירות!

אם כן, ביותר יש לשמוח על כך שזכינו להיות מיושבי ארץ הקודש ולאכול מפירות הארץ.

זה הזמן להודות להשם על כך ולבקש ממנו שנזכה בקרוב לקיבוץ גלויות, שנזכה לארץ ישראל השלימה, לירושלים בתפארתה, להיכנס

לבית המקדש ולהרגיש את הקדושה הנפלאה בכל דבר במהרה בימינו, אמן.

שבעת המינים:

ישנם 7 מיני פירות שארץ ישראל נתייחדה בהם בכך שהם פירות משובחים וחשובים הגדלים בארץ ישראל.

אלו 7 המינים:

  • חיטה. ב. שעורה. ג.  גפן. ד.  תאנה. ה.  רימון. ו.  זית.  ז.  תמר.

על פי האמור למעלה, יש ענין גדול לאכול בט"ו בשבט משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כהודאה לקדוש ברוך הוא.

            

הערה. ישנם סוגים הנגועים מחרקים ויש לברר ולבדוק היטיב לפני האכילה שלא נכשל חלילה במאכלות האסורות!

 

במשך הדורות כשעם ישראל היה נפוץ על פני הגלובוס, ביום ט"ו בשבט היו מתאספים ואוכלים פירות ממינים שונים.

אם הצליחו להשיג מפירות ארץ ישראל, השמחה היתה פי כמה. השיח בין המשתתפים היה דיבורי תקווה ואמונה שבקרוב כולם

יזכו לעלות לארץ הקודש.

ברוך השם, חלק אחד כבר התקיים. רבים מעם ישראל זוכים להתגורר בארץ הקודש.

אך אנו חייבים להתפלל, שנזכה כבר לגאולה האמיתית והשלימה.

ט"ו בשבט האישי שלי:

אי אפשר להתעלם מסיפורו האישי של האילן.

גשמים, שלגים, קור, חום, שום דבר לא מזיז אותו מהמטרה שלו.

רצון עז! זה מה שיש לו וזה מה שאני צריך לזכור תמיד — דביקות במטרה ורצון.

 

בואו יחד, נתחדש, נמשש את ה'שרף' שעולה בנו. אנו האילנות האמיתיים של העולם. בואו נפרוץ בכוחות מחודשים,

נמלא את תפקידנו בעולם, בעבודת השם, בשמחה ובשלימות, נתחזק בהודאה לקדוש ברוך הוא על הכל

ונתמיד בתפילה לגאולה השלימה במהרה בימינו

אמן.

מה נראה לך אני אקנה לך שי ליומולדת באלפיים שקל? 'שי' זה שובר כניסה חד פעמי לג'ימבורי, עד גמר המלאי, הבנת? לא מתנה עכשיו באלפיים שקל

מאת: מענדי

שאלו פעם את שר האוצר איך זה לנשום אויר פסגות, להסתובב כל היום מחוייט עם עניבה, לשבת בוועדות עם אנשים מכובדים, איך זה מרגיש? ענה שר האוצר, 'אם פעם אני לוקה בזחיחות דעת עקב מעמדי הרם, אני מגיע הביתה אחרי יום עבודה בלשכה, אשתי היקרה מראה לי את הכיור שמלא בכלים מטונפים שמחכים לשטיפה, בבקשה… מהר מאד אני נזכר מאין באתי ולאן אני הולך…'

ובכן, אם גם שר האוצר הוא 'שוטף כלים' לאומי, אז גם אני הקטן אודה ולא אבוש, שזה התפקיד שלי בבית, שוטף הכלים. מלי שאלה אותי, (מלי זאת אשתי) מה היא יכולה לקנות לי שי ליום הולדתי ה-30, אמרתי לה, "מלי חיימשלי, יש לי רעיון פצצה בשבילך, תקני לי בבקשה מתנה מדיח כלים, זה ממש ישמח אותי."

"מה?" מלי נדלקה "מדיח כלים?, למה מה קרה, עד שיש לך תפקיד אחד לעשות פה בבית אתה מנסה להתחמק, חוצמיזה מדיח עולה אלפיים שקל, מה נראה לך אני אקנה לך שי ליומולדת באלפיים שקל? למה מי מת, יא חי בקלטת, שאלתי אותך איזה שי לקנות לך לא איזה מתנה, שמעת? איזה 'שי'. 'שי' זה שובר כניסה חד פעמי לג'ימבורי, או תלוש קנייה לקומקום חשמלי של אלקטרו חנן, עד גמר המלאי, בתוקף עד היום בערב. הבנת? לא מתנה עכשיו באלפיים שקל, מי שישמע יומולדת, אפשר לחשוב זה חתונת הזהב, כולה יומולדת עלובה של ילד מגודל נהיה בן שלושים. ובנוסף אני אומרת לך ככה בסוגריים, שאם יש לך מקום במטבח איפה שתשים את המדיח כלים, אז אני כבר שמה שם תנור חלבי שאוכל לאפות עוגות גבינה במקום לשים אצל השכנה המעפנא שעושה לי טובה. וככה יהיה לך גם עוד תבניות לשטוף…"

טוב, טוב, טוב, הבנתי שאני יכול לשכוח ממדיח כלים שיגאל אותי מהצרות שלי, לא משנה שאת הכסף ל'שי' יומולדת מלי מוציאה מכיס ימין שלי ומעבירה לכיס שמאל… בסוף היא קנתה לי במקס-סטוק 'שי'  – סינר שרקום עליו "מי שמבשל – לא מנקה", נִישׁבַּלַכֶם אמיתי. אני צילמתי את זה. אבל האמת היא שאני כבר לא מעניין אותי, הבנתי שלא יעזור לי בֶּתּ דין, ועם השנים פיתחתי לי שיטות איך להתמודד עם הררי הכלים שמצטברים על השיש ומחכים רק לי, לדוגמא אחד מהפטנטים שלי זה לצלם קולאז' "לפני-אחרי". אני מצלם את הערימת כלים לפני השטיפה, מצלם שוב את השיש הנוצץ אחר כך, עושה קולאז' יפה בטלפון ומעלה סטורי לחברים שלי. מידי פעם גוגל גם מזכיר לי את הקולאז'ים… זיכרונות מלפני שנה, לפני 5 שנים, לפני 10 שנים, כל הגלריה שלי בטלפון תמונות של כלים.

מלי משקיפה מהצד ונחנקת מצחוק, "פשששש מי ישמע ממש יצירת אומנות, ציור של פיקאסו, תפרסם לכל החברים שיעשו לך לייק, אשכרה שטפת כלים בבית, פשוט אומן"…, אבל אני למדתי כבר לא לענות למלי, למה אם אני אומן בשטיפת כלים, מלי אומנית בלשטוף אנשים, על כל מילה שאעז לצייץ, אקבל חזרה ממלי שטיפה רצינית ששווה כמו דלי ספונג'ה לפחות, אז למדתי לשתוק וזהו. אומר לעצמי שזה הדרך שלה להחמיא לי על העבודה היפה שנתתי.

הכי גרוע זה שאמא שלי משוויצה למלי, "את חייבת לי תודה גדולה מלי, זה הכל אני לימדתי אותו, מאז שהוא ילד הכרחתי אותו לשטוף כלים בבית ותמיד הייתי אומרת לו, אשתך עוד תּוֹדֶה לי, היא תבוא לנשק לי את היד על זה שבזכותי בעלה שוטף לה תַּ'כלים ולא עצלן יושב כל היום על הספה ולא עושה כלום"

פעם אחת היה לי משבר קטן בעניין, והתבכיינתי אצל חבר שלי מאיר, 'שומע מאיר, מלי כפרה עליה משפילה אותי כל יום לשטוף כלים, פשוט דורכת עלי, נמאס לי כבר'. אמר לי מאיר, "אין דבר כזה, מה אתה סמרטוט?, אתה גבר גבר, תקשיב מה תעשה, היום בצהריים אתה חוזר הביתה, נותן דפיקה על השיש ואומר 'זה נגמר! הבנת, זה נגמר!, תעשה מה מאיר אומר לך ותראה אותה פתאום חוזרת למעמדה הטבעי. ואל תשכח לבוא להודות למאיר על השיעור החשוב הזה בזוגיות, יהיה לך יותר זמן לבלות עם מאיר במקום לשטוף כלים".

אוקיי, מאיר אמר מאיר יודע, קיבלתי החלטה אני עושה את זה ויהי מה, הגעתי הביתה ונתתי דפיקה על השיש שעד עכשיו עוד כואבת לי היד מהעוצמה, 'זה נגמר! הבנתם?! פשוט נגמר!' צעקתי לחלל הבית ככה בלשון רבים יעני אני צועק על הילדים… פתאום מלי הגיע בסערה 'מה נגמר אה?! מי נגמר?' אז מרוב שנבהלתי ממנה עניתי לה בקול רועד "הסבון… הסבון של הכלים נגמר" – – –

טוב, כמובן שכל מה שכתבתי עד כאן זה סתם סאטירה בשביל לצחוק קצת, מקווה שזה ברור, כי האמת לאמיתה היא שבאתי לספר לכם שהכבוד הכי גדול בשבילי שאני 'שוטף הכלים' הראשי בבית. כל שף הכי גדול התחיל בתור 'שוטף כלים' במטבח, אחרת אי אפשר להתקדם… כל עבודה מכבדת את בעליה. האדם עושה את התפקיד ולא להיפך.

מסופר על האדמו"ר מסאטמר ז"ל שאמרו לו שיש סגולה ל'שלום בית' לקפל את הטלית במוצאי שבת, ענה האדמו"ר בפיקחותו: "אני לא יודע מה הסגולה הזו, מה שבטוח שהסגולה הכי טובה זה לקפל את השרוולים במוצאי שבת ולשטוף את הסירים שנשארו משבת…"

החסד הכי גדול זה לעזור בבית, לפני שאני מחפש חסדים מחוץ לבית, דבר ראשון 'עניי ביתי קודמין', יש לי אשה וילדים בבית, אם זאת הייתה שכנה נזקקת שצריך לקנות לה מצרכים במכולת, לא הייתי הולך לעזור לה?! אז מה היא אשמה שהיא אשתי… אני רואה כמה היא עובדת קשה בבית, אני חצי שעה עם הילדים אני מתחרפן, והיא כל היום איתם בשיא הסבלנות, אז לפחות אני עוזר קצת במה שאני יכול, שוטף כלים, הולך למכולת, וכמובן התפקיד הכי חשוב של כל אב בישראל – להוריד את הזבל…

מלי, אם חלילה במקרה את קוראת את השטויות שלי פה את מבינה שאני לא התכוונתי ממש ברצינות… כן?!

יואו הלך עלי 🙁

אמרתי לעצמי בפליאה, מה קרה שה'נַנַחִים' עברו לרכבי פרייווט במקום הסוואנות הגדולות, אבל אז רואה שזה משהו שונה. "הַקוֹמפּלִימֶנטוֹר" רשום על האוטו בענק

מאת: מענדי

יש לי קטע כזה שאני אוהב רמזים מהשמים… לדוגמא לא מזמן בפרשת תולדות קיבלתי עלייה לתורה והשורה האחרונה שקראו בתורה היה זה "וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'…" וזה האיר לי ממש כי בדיוק אני גר ברחוב מאה שערים… או שבהגבהת התורה אני מתקרב לראות את האותיות מתוך הספר ואני רואה את הפסוק "לא נכחד מאדוני" וזה בדיוק הסתדר לי כי התלבטתי על משהו אם מותר לשקר לרשויות כדי להרוויח כסף…, או שיום אחד הזדמנה לי הזכות להתפלל בקבר רחל אמנו, ולאחר מכן נסעתי לירושלים לשיעור שבועי בפרשת השבוע ומיד שנכנסתי לשיעור שהיה כבר בעיצומו אני שומע את הרב מדבר בהתלהבות על רחל אמנו ואפילו מסתכל עלי ומהנהן בחיוך מאיר עיניים…

יש כאילו שילעגו לדמיון המפותח שלי או לתחביבי המיסטיקה האלו, ויש שאף יטענו שזה איסור 'מנחש' ה"י, (שזה כמובן צריך להיות זהיר בפרטי הדינים) אבל אני מעדיף להאמין שבורא עולם מנהל את עולמו בהשגחה פרטית מדוקדקת והוא שולח לי חיוכים נחמדים מידי פעם, יכול להיות שזה מהדברים שביני לבין קוני, אבל חזקה עלי להגיד בקול מה שכולם חושבים בשקט…

אחד מהפעמים האלו היה השבוע במוצאי שבת השתתפתי במעמד קביעת מזוזה אצל ידיד שלי ושם קם מישהו לעורר על עניין אחדות ואהבת ישראל בפרט עכשיו שכלל ישראל נמצאים במצב לא פשוט ודם יהודי ניגר כמים רח"ל וכל יום שומעים על עוד חללים שנפלו רח"ל ששמותיהם 'הותרו לפרסום' ומהלב בוקע אנחה אוי טאטע עד מתי?! אז התפקיד שלנו להתחזק לאהוב את השני, לפרגן לזולת, להחמיא, להרבות טוב בעולם.

יצאתי משם וחשבתי הרבה על מה שדובר, הרי כל בוקר אני מתפלל שחרית ואומר פרקי תהילים לרגל המצב הקשה בארה"ק, ואני חושב לעצמי אני יושב כאן בעורף המוגן וממשיך את החיים כרגיל בזמן שהמון מאחינו בני ישראל החיים שלהם לעולם לא ישובו להיות כמו לפני המלחמה, ומה עם הערבות ההדדית שאני מחוייב בה, וחשבתי אולי זה יהיה באמת הצעד הקטן שלי לטובת המצב להתחזק קצת בעניין אהבת ישראל.

למחרת, יום ראשון בבוקר אני נכנס לרכבי עם עיניים שעצומות עדיין בחציין, כמאמר הכתוב "יומם השמש לא יככה" שהתרגום ביידיש זה שיום ראשון לא דופק כמו שצריך… (זון-טאג קלאפט נישט) ופתאום מגיח מלפניי רכב פרטי קטן אבל רועש, עם כל הווינקרים דלוקים מהבהבים, ברמקול שומעים מוזיקה "עם ישראל לא מפחד השם אלוקינו השם אחד" אמרתי לעצמי בפליאה, מה קרה שה'נַנַחִים' עברו לרכבים פרייווט במקום הסוואנות הגדולות, אבל אז רואה שזה משהו שונה. "הקומפלימנטור" רשום על האוטו בענק, על משקל מחמאה-קומפלימנט, ובצד שני של האוטו או ליתר דיוק ה'פירגונית' רשום "אח שלי איך אפשר לפרגן לך היום?…"

הפירגונית פנתה ימינה ואני המשכתי ישר אבל היא המשיכה לטייל במחשבותיי, מה גורם לבן אדם יום אחד לצבוע את רכבו בכל מיני משפטי פירגון פורץ דרך, הוא לא הסתפק בסטיקר סתמי 'קמת בבוקר כל השאר בונוס' אלא ממש הלך לאיזה מצבעה של רכבים (ככה קורים לזה?) ושילם לכאורה סכום לא מבוטל כדי ליצור עולם יותר שמח ומפרגן.

הרמתי טלפון שנים, (הרי אני צריך קצת חומר פיקנטי לכתוב לכם) ומתברר לי שהיהודי הזה קצת יותר מוכר ומפורסם ממה שחשבתי, רק שאני נתקלתי בו לראשונה, בנוסף התוודעתי שיש לו גם מיזמים כמו "דוכן המחמאות" או "סדנאות פירגונים" והוא כנראה גם מתפרנס מזה יפה ב"ה, ואני כמובן מפרגן לו את זה באהבה מכל הלב… אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת, אולי ראיון עומק עם המיסטר קומפלימנטור.

מה שבטוח שזה היה בשבילי ממש הארת פנים גדולה לחזק אותי בקבלה החדשה שקיבלתי על עצמי, להשתדל להרבות טוב, באנגלית אומרים: make the world better – ליצור עולם יותר טוב לחיות בו, הרי יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לגרום לאנשים לחייך, בין אם זה לאשתי והילדים שלי (כן כן גם להם…) ובין אם זה לנהג באוטובוס, או לבלן במקווה, או המנקה בחדר מדרגות, אני יוצא מחנות בגדים והמוכר נתן לי שרות מצוין אז אני מודה לו על כך בחיוך, מה אכפת לי, זה לא לוקח ממני שום דבר ואדרבא זה ממלא אותי, אני נמצא בעמדה של משפיע, על כל חיוך שאני שולח לאוויר העולם אני מרגיש שחוזרים אלי מלא חיוכים אחרים… לפרגן לפרגן לפרגן או בלשון הקומפלימנטור לקְלַפּמֶנט, או לקלף קלמנטינות לא משנה ווֹט אֶבֶר העיקר שיהיה בחיוך…

וזהו. זה הכול. ראיתי, אהבתי, שיתפתי…

 

מה היינו עושים אם כל הפירות והירקות היו בצבע שחור

מאת: יהושע הכהן רוזובסקי.

 

עולמנו מלא בשפע עצום של מזון ממינים שונים. אבות המזון, דגן, פירות, ירקות ועוד.

בואו נעצור ונחשוב רגע! מישהו ברא את כל זה. זה לא צמח פתאום.

הקדוש ברוך הוא ברא אותנו בכדי שנעבוד אותו, נעשה לו נחת רוח ונקדש את שמו.

בשביל שנוכל להתקיים, הוא הכין לנו את כל צרכינו.

המזון הבסיסי שהאדם חייב בכדי לחיות, הוא לחם ומים.

הקדוש ברוך הוא לא הסתפק בזה וברא לנו גם תוספות ופינוקים.

לא סתם פינוקים.

בואו נפקח את העיניים, נביט סביבנו, כמה חסד יש בעולם. גם בדברים שהתרגלנו אליהם והם נראים מובנים מאליו.

כמה סוגי פירות וירקות, בשר, חלב ועוד.

איך העולם היה נראה לולא זה.

אז בסדר. זכינו שיש לנו פירות. אבל זה לא רק זה. תארו לעצמכם עוד שלב שהיה חסר. ננסה לתאר לעצמנו שכל הפירות והירקות היו

בצבע – שחור.

אוי! נורא!

יודעים מה ? אפילו אם הכל היה בצבע וורוד או צהוב, אבל כל הפירות והירקות באותו הצבע. נשמע לא טוב..

הבה נתבונן בצורה השונה והמיוחדת שיש לכל פרי וירק. איך הוא גדל באופן שיישמר בעת גידולו, קליפה העוטפת אותו, כל זן גדל

בעונה המתאימה לו, כל פרי וירק מזין את גופינו בויטמינים שונים.

מדהים.

כמה חסד השם עושה עימנו.

נהנים ואומרים תודה לבורא:

כל מציאות הבריאה צועקת דבר אחד – "תודה לך השם". תודה על כל החסדים העצומים שבכל יום ויום.

הקדוש ברוך הוא, הוא בורא ומנהיג את העולם. חכמינו זכרונם לברכה אומרים שמי שנהנה מהעולם בלא 'ברכה', כאילו גזל מהשם.

הבורא יתברך נתן לנו רשות ליהנות מעולמו היפה, אך ורק לאחר שנודה לו על ידי ה"ברכות".

אז מה זה "ברכות":

חכמינו תיקנו לנו כאות תודה, הכרת הטוב ובקשת רשות ליהנות מהעולם 'ברכות' מיוחדות על כל דברי העולם.

יש ברכות על דברים שונים הקורים בעולם כגון קשת בענן, ברקים ורעמים ועוד.

במאמר זה נתמקד על "ברכות הנהנין", דהיינו, ברכות על דברי מאכל ושתיה.

כאמור למעלה, אנו מודים לקדוש ברוך הוא לא רק אחרי ההנאה אלא גם לפניה.

הברכה שלפני אכילת המאכל היא גם הודאה וגם בקשת רשות ליהנות מהמאכל. הברכה שלאחר האכילה היא הודאה על מה שאכלנו

ושתינו.

הערה! נכתוב כאן את החלוקה הכללית של הברכות המתאימות למינים השונים, אך יש לברר אצל רבנים יראי שמים היודעים היטיב

את ההלכות, מה ברכתם של המינים השונים, כיון שיש הבדלים ותנאים שונים בכדי לקבוע ברכה מסויימת לכל מין ומין.

נחלק את הנושא לשני חלקים: א. סוגי הברכות. ב. התאמת המינים השונים לברכות הנזכרות כאן.

  • סוגי הברכות הם כדלהלן: בכל ברכה, הפתיחה תהיה כבכל ברכה וברכה והסיום ישתנה לפי הענין –

 

ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם  –  בורא מיני מזונות.

"                                      בורא פרי הגפן.

"                                      בורא פרי העץ.

"                                      בורא פרי האדמה.

"                                      שהכל נהיה בדברו. 

ישנו סימן בכדי לזכור את הברכות הללו. הסימן הוא ראשי התיבות של סוגי הברכות: מזונות גפן עץ אדמה שהכל – ראשי תיבות,

מג"ע א"ש.

סימן זה יעזור לנו, לא רק בכדי שנזכור את סוגי הברכות, אלא הוא עושה לנו סדר גם ב'קדימת הברכות'.

ונבאר.  כאשר יהיו לפנינו מינים שונים הנצרכים לברכות שונות, יש סדר איזו ברכה קודמת לחברתה. הסדר יהיה לפי ראשי התיבות

שנזכרו למעלה. למשל, אם מישהו מעוניין להתרענן בשתית קפה ומאפה, עליו להקדים ולברך על המאפה (שברכתו 'מזונות')

ואחר כך על הקפה (שברכתו 'שהכל') ובהתאם לסימן: מזונות גפן עץ אדמה שהכל , מג"ע א"ש.

(אך אם פיו יבש ורוצה להרטיבו מעט קודם אכילת המאפה בכדי שכך יוקל לו לאכול את המאפה וכך חפץ כעת יותר, רשאי

הוא להקדים את ברכת 'שהכל' על הקפה ולאחר מכן יברך ברכת 'מזונות' על המאפה).

  • התאמת מינים השונים לברכות שנזכרו למעלה:

 

על דברי מאפה (קרואסונים, בורקסים, עוגות וכדומה) נברך בורא מיני מזונות.

על יינות ומיץ ענבים נברך בורא פרי הגפן.

על פירות העץ (תפוח, תפוז, אבוקדו ועוד) נברך בורא פרי העץ.

אך יש לברר היטיב, כל מין ומין מה ברכתו, כיון שיש דברים שעל אף שהם גדלים על עץ, ברכתם בורא פרי האדמה כגון – בננה!

 על ירקות ודברים הצומחים מהאדמה (תפוחי אדמה, אבטיח ועוד) נברך בורא פרי האדמה. וכאמור יש לברר היטיב.

 

ונביא עוד דוגמא מדוע חשוב לברר את ההלכות: פטריות שמפניון, על פניו היה אפשר לחשוב שברכתם 'בורא פרי

האדמה'. אך האמת היא שברכתם 'שהכל נהיה בדברו'! (כיון שהם לא ממש יונקות מהאדמה, שהרי אין להם

שורשים באדמה, אלא עיקר חיותם מהאויר וקצת מלחות האדמה!). לכן יש לברר היטיב מה ברכתו של כל מין

ומין.

 

על שאר דברים שאינם צומחים מהארץ (דגים, בשר, חלב וכדומה) נברך שהכל נהיה בדברו.

ברכת 'שהכל' נברך גם על מים ושאר משקים, חוץ מיין ומיץ ענבים כמו שנתבאר.

הטעם שעל היין (ומיץ ענבים) תקנו רבותינו ברכה מיוחדת, היא בגלל חשיבות משקה זה.

 

ברכת "המוציא":

על הפת תקנו חכמינו זכרונם לברכה ברכה מיוחדת בגלל חשיבותה ונחיצותה לקיום חיי האדם.

כמובן שזה כולל את כל סוגי הלחם למיניהם, פיתות, לחמניות, ג'פתות, באגטים ושאר המינים.

קודם אכילת הלחם אנו ניטול את ידינו מתוך ספל גדול ושלם, ללא שבר או סדק כפי שתקנו לנו חכמינו זכרונם לברכה.

נטיל מים מן הספל על כל יד ויד בסדר הזה: נאחז את הספל ביד שמאל ונשפוך על היד הימנית מים בשפע שירטיבו את כל כף היד,

משני הצדדים ועד החיבור עם היד. לאחר מכן נחזור על פעולה זו ונטיל מים על היד השמאלית.

לאחר מכן, טרם ניגוב הידיים, נברך ברכה מיוחדת על הנטילה:

"ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".  

לאחר מכן ננגב את הידיים, נחזיק את הלחם ונברך ברכת המוציא:

ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ".

ברכה אחרונה:

בסיום האכילה, אחר כל מאכל, אנו נברך "ברכה אחרונה".

על מיני מאפה אנו נברך ברכת "מעין שלוש". ברכה זו נקראת כך כיון שהיא מכילה שלשה נושאים המוזכרים באריכות ב"ברכת

המזון" הנאמרת על הפת, ובברכת מעין שלש הם מוזכרים בקצרה.

שלשת הנושאים הם: א.  הודאה על המזון.  ב.  הודאה על ארץ ישראל שהיא הארץ הקדושה.  ג.  בקשה לבנין בית המקדש בקרוב.

הערה. את ברכת מעין שלש וברכת המזון ניתן למצוא בכל סידור או 'סדר ברכת המזון'

וכן באתר 'אחינו' (על ידי כניסה לשימושון היהודי).

על היין נברך גם כן את ברכת 'מעין שלש' אך בשינוי קל כמודפס בסידורים.

כמו כן, על פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל שהם:

חיטה, שעורה (מיני מאפה שעשויים מהם כגון בורקס וכדומה, אך לא סוגי לחם למיניהם כאמור למעלה שעליו מברכים ברכת המזון),

ענבים, תאנה, רימון, זית, תמר, נברך ברכת 'מעין שלוש' ובשינוי קל כנ"ל.

ברכת "בורא נפשות":

על שאר פירות וירקות וכן על שאר משקים (מים וכו') נברך ברכה זו:

(נוסיף בסוגריים ביאור קצר משולב בנוסח הברכה):

"ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן (אנו מודים לך הבורא יתברך, מלך העולם, שאתה בורא נפשות

רבות ודואג להן למה שהן צריכות לצורך קיומן הבסיסי), (כמו כן, אנו מודים לך-) על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי

(על דברים שהם 'בונוסים' ולא ממש הכרחיים לאדם, אלא זה עושה להם הרגשה טובה יותר שיש להם את השפע המגוון הזה, את

הפינוקים הללו, ועל ידי כך יש להם שמחה וחיות לעבודת השם-), ברוך חי העולמים (אנו מודים לך)".

מתי מברכים:

בכל פעם שנאכל ונשתה, נברך ברכות אלו.

ונביא דוגמא להמחשה: אדם שאוכל מאפה, מברך את ברכת 'בורא מיני מזונות'.

והנה, כל עוד שהוא לא בירך 'ברכה אחרונה' שהיא 'מעין שלש', הוא יכול להמשיך ולאכול עוד מינים שברכתם 'מזונות' ואינו

מברך על כל מאפה ומאפה את ברכת 'מזונות' מחדש.

אך ברגע שברך ברכת 'מעין שלש', הוא חתם את הסעודה הזו ואם ירצה לאחר מכן לאכול שוב, יצטרך להמתין מעט ולברך שוב את

ברכת 'בורא מיני מזונות'.

כלל זה שייך גם בשאר הברכות.

נשוב ונחדד שיש פרטים ודינים שונים בברכות הנהנין ויש לברר אצל יראי שמים היודעים היטיב את הכללים.

אני והברכות בחיי היום יום:

חוץ מכך שיש כאן מסר הגיוני ובסיסי שאנו הנבראים חייבים להוקיר טובה לבורא על כל הטוב והשפע שהוא נותן לנו, יש כאן עוד

רעיון עצום ונפלא בענין הברכות.

מכל נושא הברכות אנו רואים שהקשר עם הבורא הוא לא רק בתפילה, אלא הוא קשר על בסיס תמידי של כל רגע ורגע בחיים!

אנו מדברים איתו במהלך היום המון המון פעמים!

בכל מאכל ובכל כוס מים, אנו מכניסים את הבורא יתברך. הוא זורם לנו בדם.

בואו לא נפספס את זה, את ההזדמנות לדבר עם הבורא בארוחת בוקר, צהריים, ערב, בכל דבר!

זה ממש מרגש שיש לנו את הזכות לתפוס את המלך לדיבור קטן, לא רק בארמון הנשיאותי, אלא גם בחדר האוכל!

נשתדל יחד להקדיש לזה יותר מחשבה וליישם בעזרת השם. לכוין יותר בברכות, לזכור שהשם שומע אותי, מקשיב לברכותיי.

וגם, לא נשכח שזה בקשת רשות.

כשחבר מבקש מאיתנו משהו, הוא יודע טוב מאוד שהוא צריך לבקש יפה… גם אנו נשתדל לשים לב לברכות היוצאות מפינו ולבקש

מהשם בצורה מכובדת וראויה טרם נאכל ונשתה.

סגולה נפלאה:

מגדולי רבותינו הוא רבי יצחק לוריא המכונה "האר"י". וכה אמר לתלמידו רבי חיים ויטאל:

דע, כי האדם יכול להגיע להשגות גבוהות בעבודת השם, למעלות נעלות וקדושות ביותר. וכל זה איך? על ידי אמירת ברכות הנהנין

בכוונה!

הברכה שהצילה ממוות:

התקופה- בין שתי מלחמות העולם הארורות שגבתה את חייהם של מילוני יהודים השם יקום דמם, ואת חייהם של מילוני אנשים

בכלל יבשת אירופה.

גם אז ב'הפוגה' שבין שתי המלחמות, לא באמת כל המדינות ישבו ברוגע ובבטחה.

מלחמות עזות וקשות ידעו מדינות רוסיה ושכנותיה.

יושבי העיירות הסמוכות לקוי האש, שילמו בחייהם. וכמובן, היהודים.

בגלות הנוראה הזו, היהודים הם תירוץ להצדיק את יצר השנאה הבלתי מרוסן של גויי העולם, השם ישמרנו.

בין אותן עיירות ששתו את כוס התרעלה, היתה זו עיירת ברנוביץ'.

עיירה זו היתה מפוארת ביותר.

לא. לא ארמונות היו בה. היא היתה מפוארת כי היו בה תלמידי חכמים ועובדי השם גדולים וקדושים.

כן. היו בה ארמונות. ארמונות של תורה, עבודת השם וגמילות חסדים.

בעיירה זו התגורר ראש ישיבת ברנוביץ' הרב הקדוש רבי אלחנן ווסרמן השם יקום דמו שנהרג על ידי הנאצים הרשעים.

בעיירה זו התגורר גם רבי משה אברהם ברזובסקי אביו של רבי שלום נח ברזובסקי זכר צדיק לברכה, שלימים הפך להיות רבם

ומנהיגם של חסידי סלונים בארץ הקודש.

קרבות נוראיים התחוללו בסמוך לעיירת ברנוביץ'.

יום אחד, פלוגת חיילים אכזריים צמאי דם פרצה לבית משפחת ברזובסקי.

"עימדו כולכם צמוד לקיר", ציווי החיילים על בני המשפחה.

כיתת היורים היתה כבר עם נשקים שלופים לירות למוות בכל בני המשפחה.

"רגע אחד", פנה הרב ברזובסקי לחיילים. "אני רוצה לבקש 'בקשה אחרונה' לפני שתירו בנו".

"מה בקשתך?", "אני מבקש דבר אחד – כוס מים!".

"זה הכל ?!  אין שום בעיה" ! צחקו החיילים.

רץ הבן, רבי שלום נח והביא לאביו כוס מים.

לקח האב את הכוס ובירך בקול רם ובכוונה –

ברוך  אתה  אדנ-י,  אלה-ינו  מלך  העולם,   ש-ה-כ-ל    נ-ה-י-ה     ב-ד-ב-ר-ו!!!   

ואז, צעקה בפתח הבית..

"חיילים!!! בואו מהר חייבים לברוח! האויבים שלנו השיגו שליטה על העיירה!" צעק המפקד.

ברגע אחד, עזבו כל החיילים את הבית, בלי לפגוע באף אחד מבני הבית!

נס גלוי של הצלה ממות אכזרי!

לאחר מכן, הסביר האב מהו פשר הנס.

כך הוא אמר:

מסורת בידינו מרבינו, הרבי מלכוביץ', שלברך את ברכת 'שהכל נהיה בדברו' בכוונה עצומה, היא סגולה עצומה ללמד על עם ישראל

זכות בשמים ולהפוך את מידת הדין למידת הרחמים!

והביאור בזה הוא, שכשהאדם מתבונן בכך שהכל, ממש ה-כ-ל, כל המאורעות שקורה בעולם, אינם קורים מעצמם אלא הם נהיים

בגלל דברו של הקדוש ברוך הוא שכך הוא גזר (-כנוסח הברכה "שהכל נהיה בדברו"), אזי הכל ברגע אחד יכול להתהפך לטובה כיון

שהכל ממנו יתברך ובכוחו לשנות הכל!

וכאשר רואים בשמים שהאדם הפנים זאת היטיב, ברגע אחד מצילים אותו מהמצב שבו הוא נמצא.

מדהים!

שוב זה מראה לנו שהברכות הם לא רק הודאה, גם לא רק בקשה, זה קשר מיוחד שמראה לנו שהשם נמצא בכל דבר.

נשתדל להתחזק ולברך להשם בכוונה עצומה

ויזכנו השם יתברך לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.

נא לא להפריע! אני בשיחה חשובה!

מאת: יהושע כהן

תיקנו רבותינו, שחובה להתפלל שלש פעמים ביום. שחרית בבוקר, מנחה בצהריים, ערבית בלילה.

 

נשאלת השאלה,  למה בכלל להתפלל?:

על פניו זה נראה שהגשם יורד בכל מקרה, השמש עולה ושוקעת, לחמניות מסודרות במאפיה כל בוקר, הכל קורה לכאורה בלי שהיהודי

מתפלל.

אז למה צריך בכלל להתפלל ?

אך למעשה השאלה כלל לא מתחילה!

ונבאר:

א . בבריאת העולם כתוב בתורה בפרשת בראשית שלא היה גשם לפני שנברא האדם הראשון.

ומבאר רבי שלמה יצחקי (המכונה רש"י) שהרי הקדוש ברוך הוא יצר את האדם הראשון רק ביום שישי, את שאר הבריאה הוא ברא

בימים שלפני כן. ואם כן, לא היה מי שיתפלל על הגשמים ולכן לא ירד גשם!!!

כן! לא ירד גשם כי לא היה מי שיתפלל!

גם אם יש אדם שאינו מתפלל ובכל זאת לא חסר לו אוכל בבית, עליו לדעת שהוא מקבל את כל השפע בזכות היהודים שכן מתפללים.

כדי להוריד את השפע המוכן לנו בשמים , אנו חייבים להתפלל!!!

בספרים הקדושים מבואר שכל העולם כולו, גם אלו שאינם יהודים, כולם ניזון בזכות עם ישראל.

אנו בתפילותינו "מושכים" את השפע משמים לעולמנו.

ב .  נחשוב רגע! אם מישהו היה עושה למישהו טובה ממש רצינית, בפרט אם הוא אדם מכובד ועסוק מבוקר עד ליל והוא טרח לפנות

מזמנו בכדי לעזור לו, האם מקבל הטובה לא היה מוקיר לו טובה על כך כל ימי חייו?!

הרי אין ספק שהוא היה אסיר תודה אליו.

כל שכן כשמדובר על מלך מלכי המלכים שמנהל את כל העולם בכל רגע ורגע, דואג לנו וליתוש הכי קטן אי שם באמזונס, לאוכל,

למסתור מגשם, שהדם ירוץ בעורקים, למשפחה, נשימה בכל רגע, והגדול מכולם – על עצם זה שהוא בחר בנו מכל העולם להיות לו לעם

המיוחד והאהוב ביותר.

הוא נתן לנו את הזכות להיכנס אליו בכל יום ! שלש פעמים ולדבר אתו מה שאנו רוצים!!!

על עצם זה שיש לנו את הזכות להודות, כבר צריך להודות!.

ג . גם אם אנו לא מבינים את החסדים שהקב"ה עושה עימנו, אנו חייבים להתפלל אליו.

אנו יצורים מוגבלים ולכן לא תמיד אנו מבינים את שפתו של הקדוש ברוך הוא.

אנו צריכים להכיר בזה ולהחדיר זאת חזק חזק. הקדוש ברוך הוא טוב ומיטיב.\

ד. רק הקב"ה יכול למלאות את כל בקשותיו של כל אחד מאיתנו. הוא מושל בכל והוא ברא הכל ומחדש את הבריאה בכל רגע מחדש.

גם דבר שנראה לך כל כך רחוק, הקדוש ברוך הוא הוא כל יכול.

כל זה נותן לנו בהירות כשאנו ניגשים למושג תפילה.

זה נכון שיש חובה להתפלל, אך רבותינו מלמדים אותנו שחלילה לאדם להסתכל על זה בצורה כזו כאילו זה עול.

אסור לנו להסתכל על התפילה כאילו זה חוב שצריך "להפטר" ממנו.

כוונת ההלכה שאומרת שזה חובה להתפלל, שגם כשקשה לאדם או שהוא לא מבין מדוע הוא צריך להתפלל, עדיין הוא חייב להתפלל.

אך ודאי שעל האדם להתבונן במהות התפילה ולהבין שזה זכות עצומה בשבילו כפי שראינו למעלה.

עוד נקודה שראוי להתבונן.  כשעם ישראל מתפלל בכוונה, הקדוש ברוך הוא קורא למלאכים ומתגאה ומתפאר בנו.

הוא אומר להם, תראו את בני היקרים איך כך הם מעריצים אותי ומשבחים אותי.

איך זה לא יעשה לנו זעזוע. אם כל אחד מאיתנו ישים את הידיעה הזו מול עיניו שהקדוש ברוך הוא כל כך מתפאר בנו לעיני המלאכים,

נרוץ להתפלל אליו בכוונה. הרי כולנו רוצים לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים.

בואו נצא מעצמנו, לא נחשוב רק מה אנחנו מרוויחים מהתפילה. נתבונן מה כל העולם מרוויח מזה, נתבונן בזה שאבינו שבשמים שמח

מזה ונקפיד להתפלל בשמחה.

חובת התפילה:

תיקנו רבותינו שחובה היא להתפלל שלש פעמים ביום. שחרית בבוקר, מנחה בצהריים, ערבית בלילה.

לכל תפילה יש טווח של זמן מסויים שמשם והלאה כבר אי אפשר להתפלל את התפילה של אותה עונה מכיון שתם זמנה.

למשל, תפילת מנחה, זמנה מתחיל לאחר חצי שעה מחצות היום ונגמר בשקיעת החמה, שמשם ואילך איננו יודעים האם זמן השקיעה

הוא יום או לילה ולכן לא מתפללים בו לא מנחה ולא ערבית. לאחר צאת הכוכבים אנו רשאים כבר להתפלל תפילת ערבית.

כך, לכל תפילה יש פרטים ודינים וזמני תפילות שונים.

זמנים אלו מופיעים בלוחות שנה עם "זמני היום" ובאתרים ההלכתיים השונים.

מי תיקן את התפילה:

בתלמוד מבואר שהאבות הקדושים כבר התפללו את ג' התפילות. אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן את תפילת מנחה, יעקב

תיקן את תפילת ערבית. ויתבאר יותר כדלהלן בכותרת הבאה.

נוסח התפילה:

במהלך הדורות, עד תקופת בית המקדש הראשון (ובכלל), כל אחד היה מתפלל בנוסח אישי משלו. כל אחד היה אומר את שבחיו של

הקדוש ברוך הוא ופורק את בקשותיו בהשתפכות לפני מלך מלכי המלכים ככל היוצא מליבו.

לאחר חורבן הבית הראשון, ראה עזרא הסופר (שהוא היה מנהיגו ונביאו של עם ישראל בתקופה זו) שהמציאות שהעם נמצא בה

מהווה סכנה עצומה לקיום הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא. האומות מתערבבות זו בזו, שפת עם אחד פתאום משמש לאומה אחרת,

מאבדים זהויות, וכמובן הגרוע ביותר – סכנות רוחניות נוראיות.

עם ישראל חייב משהו איתן בכדי להמשיך את שושלת הזהב!

קם עזרא הסופר ותיקן נוסח אחיד שבו כל עם ישראל יתפלל.

ועלינו לדעת שבנוסח זה יש סודות עמוקים ביותר וזה לא המלצה בלבד! גם אם אדם חושב שברכה אחת לא כל כך קשורה אליו, אסור

לו לדלג עליה בשום פנים ואופן.

תפילה חופשית באמצע היום:

התפילה כאמור היא דבר שלכל אחד יש את הקשר והשפה האישית שלו עם בורא עולם. לכן, חוץ מהתפילות שתיקנו לנו, כדאי שנרגיל

את עצמנו לדבר עם הבורא. קשה לך משהו? תתפלל להקדוש ברוך הוא, בצד, שאף אחד לא רואה, תפילה שבוקעת מהלב.

מבנה התפילה:

כתוב בתלמוד, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל".

הכוונה, שלפני שאתה מבקש משהו מבורא עולם, אל תעשה זאת בצורה אינטרסנטית, אלא עליך לספר בשבחו ובגדולתו של הקדוש

ברוך הוא ורק אחר כך לבקש את בקשותיך.

כשאתה פותח בשבח בורא העולם, אתה פועל שתי דברים:

א.  אתה מעורר את רצונו של הקדוש ברוך הוא למלאות את משאלות ליבך על ידי שאתה מראה לו שאתה מודע לכך ומכיר בזה שהוא

בורא את הכל ורק בכוחו למלאות את כל משאלותיך.

ב. אתה מחדיר גם לעצמך את האמת שאף אחד אחר לא יכול לעזור לך. רק הבורא.

סדר התפילה:

כאמור, בתחילה אנו מספרים על גדולת הבורא כפי שהיא מתגלה בבריאה.

אנו מספרים על גדולתו על ידי אמירת "פסוקי דזמרה".

פסוקי דזמרה, אלו פסוקים מספר 'תהלים' שהם זמירות שאמר דוד המלך עליו השלום.

ספר התהלים נחשב לאחד מספרי הנביאים שהם חלק מהתורה.

בספרי רבותינו מבואר שיש כח מיוחד בפסוקים אלו להעלות את התפילה מעלה מעלה לבורא העולם בלי מניעות ועיכובים.

לאחר מכן אנו קורים קריאת שמע עם הברכות שלפניה ולאחריה.

עניינה של קריאת שמע היא "קבלת עול מלכות שמים", אנו מקבלים על עצמנו לקיים את כל מצוות השם, למלאות נאמנה את כל מה

שהוא מצווה אותנו.

לאחר מכן נעמדים לתפילת ה"עמידה" – "שמונה עשרה".

מה זה השם "שמונה עשרה":

בתפילת העמידה יש 19 ברכות.

כשתיקנו את נוסח התפילה היו 18 ברכות ובתקופה מאוחרת יותר כשהתחילה תופעה של אנשים המלשינים על אחיהם היהודים

ומוסרים אותם למלכות, וזה היווה סכנה עצומה לעם ישראל הנמצא בגלות שכך הוא מוכה ונרדף על לא עוול בכפיו, תיקנו את ברכת

"ולמלשינים"/"ולמינים" (תלוי בנוסחאות השונות).

הנוסחאות שלנו:

הנוסחאות שלנו מבוססות על פי מה שתיקן עזרא הסופר וברבות השנים נוספו קטעים שונים לתפילה על פי מה שתיקנו לנו רבותינו

ברוח קדשם וזה המקור לנוסחאות השונות, סידור נוסח עדות המזרח, אשכנזי, חסידי, תימני. אך לכל הנוסחאות יש מכונה משותף,

שכולם מבוססים על אותו נוסח מרכזי, וכל אחד יתפלל כמנהג אבותיו וממנו אין לזוז כנאמר למעלה שיש בנוסחאות אלו סודות

עליונים.

הודאה:

צריכים אנו לזכור תמיד להודות להקדוש ברוך הוא.

נכון. יש לנו צרכים והוא היחיד שיכול לתת לנו אותם ולכן אנו מבקשים ממנו את צרכינו.

אבל רק שלא נשכח להודות לו. גם בקשיים עלינו להודות לו. הכרת הטוב היא נושא מאוד מרכזי ביהדות.

נביא דוגמא אחת. כשעם ישראל היה במצרים, בגלות, כחלק מהדירבון שפרעה המלך ישחרר את עם ישראל, הקדוש ברוך הוא מצווה

את משה רבינו להכות את מצרים בעשרת המכות.

המכה הראשונה היתה "דם".

משה רבינו היה צריך להפוך את היאור לדם. היאור היה אגם עצום של מים והוא היווה כח מרכזי לכלכלה המצרית ולמחייתה.

משה רבינו העביר את הסמכות לאחיו אהרן הכהן בכדי ליישם את הציווי הזה.

מדוע? הרי מי שנצטווה זה משה רבינו?

הסיבה היא: משה רבינו לא רצה בעצמו להכות את היאור כיון שכשהוא היה תינוק הוא ניצל על ידי היאור וכהכרת הטוב הוא לא רצה

להכות אותו!!!

(לא נאריך בסיפור ההצלה במאמר זה אך לצורך הענין נזכיר שהמצרים רצו להרוג כל תינוק יהודי. )

היאור הוא לא בן אדם ואפילו לא חיה ובכל זאת היה למשה רבינו הכרת הטוב אליו.

כמה זה מלמד אותנו.

הקדוש ברוך הוא, הוא תכלית הטוב, כמה חסדים הוא עושה עימנו, כל שכן שאנו צריכים להיות אסירי תודה אליו כל חיינו.

יזכנו השם יתברך שנעבוד אותו בלב שלם ונודה לו תמיד ונזכה להתפלל בכוונה עצומה מעומק הלב ובקרוב בבנין בית המקדש

במהרה בימינו אמן.

 

 

 

 

פעמים רבות, כאשר הבחנתי בציפורים ובעופות שונים המשייטים מעל ראשי במעוף קליל, תהיתי ביני ובין עצמי מדוע רק הם זכו ליכולת מופלאה שכזאת

מאת: הרב אלעזר גולדברג

פעמים רבות, כאשר הבחנתי בציפורים ובעופות שונים המשייטים מעל ראשי במעוף קליל, תהיתי ביני ובין עצמי מדוע רק הם זכו ליכולת מופלאה שכזאת ואילו בני האדם לא קיבלו אותה מאת הבורא יתברך.

כאשר התחלתי ללמוד את הנושא, מלבד מה שקיבלתי תשובה לשאלתי, הופתעתי לגלות פרטים מרתקים על יכולת המעוף של הציפורים למיניהן. גיליתי גם כמה חכמה אלוקית טמונה בתעופתם של העופות, להבדיל מהחכמה האנושית שהצליחה ליצור כלי טיס שונים.

בואו נתחיל.

*

יש המוני סוגים של ציפורים, גדולים וקטנים, החל מהנשר הענק ועד הציפור הקטנה הנקראת 'יונק הדבש' שאורכה אינו עולה על סנטימטרים בודדים. אלו ואלו נראים כמעופפים בלי כל מאמץ. איך הם עושים זאת?

לציפורים יש מספר מאפיינים המאפשרים להם לעוף. הכנפיים שלהם מעוצבות כמו כנפי אוויר, היוצרים עילוי כאשר האוויר זורם מעליהם. לציפורים יש גם שרירי חזה חזקים המחזקים את כנפיהם ועצמות קלות משקל שמקלות עליהם להישאר למעלה. וזו רק ההתחלה…

ציפורים יכולים להמריא שעות על גבי שעות, לתפוס טרף באמצע הטיסה ואפילו לעוף לאחור. מה הסוד שלהם? גורם מפתח אחד הוא השימוש שלהם בחוק הטבע הנקרא 'תרמיקה'. אלו עמודי אוויר חמים שעולים מהקרקע והציפורים מסוגלים לזהות אותם ולהשתמש בהם כדי לצבור גובה מבלי לבזבז אנרגיה רבה. על ידי סיבוב בתוך האויר ה'תרמי', ציפור יכולה לצבור גובה ואז לגלוש למרחקים ארוכים מבלי לנפנף אפילו בכנפיה.

לציפורים יש גם תחושת איזון וקואורדינציה מדהימה. המוח שלהם מסוגל לעבד מידע מהעיניים, מהאוזניים ומאיברי חישה אחרים, כדי לעזור להם לנווט באוויר. הם יכולים להתאים את מיקום הכנף והמהירות שלהם כדי לבצע פניות מהירות או להימנע ממכשולים, כל זאת תוך שמירה על שיווי המשקל והיציבות.

מדהימה העובדה שהציפורים יכולים לעוף בגובה של 20,000 רגל (כ-6 קילומטר!) ותועד אפילו מין אווז שהתעופף בגובה 29,000 רגל (כמעט 9 קילומטר!!). מדהים גם שיש ציפורים שיכולים לעמוד במהלך מעופם ואף לעוף לאחור! אלו הם 'יונקי הדבש', שגם מסוגלים לעוף כשהם הפוכים…

כאשר מדברים על עופות טורפים, מפליא לגלות שחלק מהם – כמו הנשר והנץ – מסוגלים לזהות טרף ממרחק של יותר מקילומטר, בזמן שהם עפים בגובה רב. אחדים מהם גם מהירים ביותר. כזה הוא 'הבז הנודד', שטס במהירות של קרוב ל-400 קמ"ש! במהלך צלילתו. עופות אחרים מתייחדים בכך שהם מסוגלים לשהות באוויר במשך חודשים מבלי לנחות. הם אפילו ישנים תוך כדי מעופם…

*

העובדות מדהימות, הנתונים מפעימים ופלאי הבריאה מתגלים באופן מיוחד במינו בתעופתם של הציפורים. אבל מה אנחנו, כבני אדם, יכולים ללמוד מכך?

קודם כל, עצם זה שלא קיבלנו את היכולת הזאת לעוף, היא עצמה מלמדת אותנו שלא היינו זקוקים לה. כי אחרי שראינו עד כמה כל פרט ופרט בבריאה מחושב ומתוכנן מאת הקדוש ברוך הוא, אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאין לנו צורך בתעופה כדי להתקדם בחיינו. ומן הצד השני, יש בכך כדי ללמד אותנו שמה שכן נברא בנו, צריך לשמש אותנו לעבודת הבורא יתברך.

הנה לדוגמה, לציפורים יש מערכת נשימה ייחודית המאפשרת להם להוציא חמצן בצורה יעילה יותר מהאוויר. זה עוזר להם לטוס בגבהים גבוהים שבהם האוויר דליל. הרי לנו שבורא העולם העניק להם בדיוק את התכונות שהם צריכים. אותו הדבר כבני אדם, כל אחד נברא עם הכוחות ועם היכולות שלו – ועל פיהם נדרש ממנו לעבוד את ה'.

ומעצם התעופה של הציפורים, אפשר לקחת מוסר השכל לחיינו. כאמור, הם משתמשים בטכניקות שונות שטבע בהם הבורא. כמו למשל היכולת לשמור על האנרגיה. ציפורים מסוגלים לעוף למרחקים ארוכים מבלי להתעייף, מכיון שהם משתמשים באנרגיה שלהם ביעילות. הם מנצלים את כוח ה'תרמיות', גולשים בכל הזדמנות אפשרית ומנופפים בכנפיים רק כשצריך. כדאי שגם אנחנו נלמד להשתמש בכוחות שלנו בצורה חכמה.

"ואז, כשהגיעה מלחמת יום הכיפורים, חטפנו כזאת מכה כואבת, שהותירה אותנו מצולקים וכאובים. התברר שאנחנו לא כאלו מוצלחים"

אוהד אטינגר

 

לפני 50 שנה דרכו רגליו של הרב אליהו מירב, על סף מפתנה של 'ישיבת הנגב'. המחזה שבה את לבו, עשרות צעירים, בחולצות לבנות מכנסיים שחורים, יושבים בבית המדרש, או עומדים ונשענים על ה'סטנדרים', ומנהלים מלחמה! לא פחות.

זאת לא מלחמה עם רובים וחרבות, גם לא עם שלטים של 'פלייסטיישן'. זאת מלחמה שמתנהלת בדיבור בלבד. דיבור עם המון המון מחשבה. הם מתווכחים, מתנצחים, שואגים את כאבם, לפעמים מוחאים כף מרוב התלהבות.

'מלחמתה של תורה'.

במקרא כבר כתוב 'לכו לחמו בלחמי', וחז"ל הקדושים כבר אמרו לנו שהכונה ל'מלחמתה של תורה', כי דרכם של הלומדים תורה היא להילחם זה בזה עם סברות, עם רעיונות, עם ראיות, הוכחות, שאלות, סתירות, קושיות ועוד ועוד.

"זה היה מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים", מספר הרב מירב, שאז כינו אותו 'אלי מירב'. הוא היה טייס בחיל האוויר, בן קיבוץ, מלח הארץ.

"אני זוכר את האופוריה שהיתה כאן בארץ אחרי מלחמת ששת הימים. הרגשנו שאנחנו נמצאים על פסגתו של כדור הארץ. ההרגשה היתה שעוד רגע אנחנו כובשים את וושינגטון, אם רק נרצה בכך. מי יכול עלינו? מי מסוגל לעמוד בפנינו? אנחנו בלתי מנוצחים!

"אף אחד, אף אחד! לא העלה אז את הרעיון שהניצחון הגיע בעזרתו של הקדוש ברוך הוא, לפחות לא אצלנו בקיבוץ, ולא בשום מקום שאינו דתי או חרדי.

"זה היה ברור לכולם שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר בעולם, עם החיילים הכי חכמים והכי אמיצים, ועם התחבולות הכי מוצלחות שנראו אי פעם בשדה הקרב. עובדה! כבשו חצי סוריה, את כל חצי האי סיני, את כל שטחי יהודה ושומרון… כל זה בתוך שישה ימים. משהו לא הגיוני בעליל!!!

"ואז, כשהגיעה מלחמת יום הכיפורים, חטפנו כזאת מכה כואבת, שהותירה אותנו מצולקים וכאובים. התברר שאנחנו לא כאלו מוצלחים, שצה"ל הוא צבא סביר, אפילו בינוני משהו, נכון שבסוף הצלחנו להדוף את המתקפה של האויב, אבל באיזה מחיר!!! זה היה כאב לב נורא. שבר עמוק ובלתי ניתן להכלה.

"פתאום התברר לנו שהניצחון בששת הימים בעצם לא היה כזה טבעי, אם אנחנו לא בלתי מנוצחים, אז איך הצלחנו לנצח כזה ניצחון ענק? אולי בגלל שמישהו נסתר ובלתי נראה עזר לנו???

"וכך, מתוך החושך הנורא שהכה בנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, רבים רבים זכו לראות את האור. תנועת התשובה החלה לפרוח, ואני זכיתי להיות אחד הראשונים שפרצו את הדרך והובילו רבים אחריהם. לא חיכיתי יותר מדי, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת יום הכיפורים, אני כבר התחלתי לגשש את דרכי בעולם התשובה. נשאבתי אליו במהירות, ומאז אני פה, בתשובה. נהנה מכל רגע.

"ב"ה הקמתי בית, הקב"ה העניק לי משפחה, ילדים, נכדים, נינים. כולם בדרך התורה והיראה. חטפנו מכות, אם זה היה החתן שלי שנרצח בפיגוע, אם זה היה הבן החורג שלי, בנה של זוגתי יוסי שאהבתי אותו כבן והייתי לו לאב, שנפל במלחמה על מערכות ישראל, אבל אנחנו תמיד מרימים את הראש. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה! לא מפחד! כשכואב בוכים, צועקים, אבל זוכרים שעוד מעט יבואו ימים טובים יותר. אנחנו לא מבינים חשבונות שמים, אבל אנחנו כן יודעים שגם מאחורי הדברים הקשים שעוברים עלינו – נמצא השם יתברך!

"וזה המסר שלי לעם ישראל בימים קשים אלו. חברים, אנחנו עוברים עכשיו תקופה לא קלה. מלחמת 'חרבות ברזל' בעיצומה. 138 חטופים עדיין מוחזקים בידי ארגון הטרור חמאס. אנחנו מקבלים מדי יום בשורות קשות משדה הקרב על חיילים יקרים, קדושים וטהורים, שנפלו בשדה הקרב בהגנה על עם ישראל.

"הלב כואב, קשה להכיל כל כך הרבה כאב. אבל אנחנו יודעים בוודאות ובלי שום פקפוק! גם שם נמצא השם יתברך, הוא לא עוזב אותנו אפילו לרגע. אנחנו צריכים להידבק בו, לצעוק אליו, אבא תרחם! אבא תושיע! אבא תקרב אותנו אליך בטוב, בחסד וברחמים.

"זה מה שמוטל עלינו לעשות, וזה מה שאנחנו כיהודים עשינו לאורך כל הדורות, גם כשהיה לנו מאוד קשה.

"בסופו של דבר ראינו שלמרות כל הרדיפות, ועל אף שכל העמים היו נגדנו וניסו להשמיד אותנו, בסופו של דבר הקב"ה מצילנו מידם. כך היה אז, וכך יהיה גם הפעם! בוודאות!!!".

 

אז מה הסגולה המיוחדת לחנוכה? ומתי מדליקים נרות חנוכה ביום שישי

בס"ד

מאת: יהושע כהן.

 

בכדי לחוות ולהבין את המהפך העצום שהיה בנס חנוכה, עלינו לחזור בגלגל הזמן 'קצת' לאחור, לפני למעלה מ 2,000 שנה.

כך נוכל בעזרת השם לתרגם את הנס הזה אלינו, לכל שלב בחיים וכל שכן למצב שאנו חווים עכשיו בתקופה הקשה והמורכבת הזו.

נתבונן בנס שהכריז בקול גדול שהשם הוא האלקים ואין עוד מלבדו. הנס שרלוונטי גם כיום לא פחות מאז.

התקופה – השלטון היווני:

מסע של השפלות עבר העם היהודי. כמו היום, גם אז.

עם ישראל בגלות כבר קרוב ל2000 שנה. בית המקדש חרב ואנו מצפים זמן רב לבניינו.

התקופה בה אירע נס חנוכה, בית המקדש עדיין היה קיים. כל אחד המשיך בתפקידו, הכהנים בהקרבת הקורבנות, הלויים הממונים

על הליווי המוזיקלי גם הם המשיכו בעבודתם.

אך תארו לעצמכם איזו השפלה זו שמצד אחד בית המקדש עומד על תילו, ומצד שני מי שמכתיב את סדר היום בבית הגדול והקדוש,

הוא לא הכהן הגדול ולא הנביא, אלא לא אחר מאשר – יווני טמא!

יון היתה בשיא תפארתה בשלטון העולמי, תרבות וכלכלה. הדבר הבולט ביותר שאפיין אותם זה הפילוסופיה, חכמה וחקר.

חכמים ופילוסופים רבים השאירו את חותמם באטמוספרת ההיסטוריה ומרביתם תוצרת יון.

הזוית היהודית על תקופה זו:

היהודים ידועים בעולם לחכמים גדולים (ובצדק). מגיל צעיר אנו עוסקים בלימוד התורה והמצוות, דינים והלכות הבנויים מפרטי

פרטים, חילוקים עדינים ודקים. אנו מאוד מעריכים חכמה. אך חוכמתנו בנויה בצורה וגישה שונה משאר אומות העולם.

החכמה היהודית מגיעה אחרי מסקנא אחת שהיא לנו לחוק ברזל. והיא, שהקדוש ברוך הוא, הוא היחיד ואין בלתו.

הוא ברא ומנהיג את כל העולמות, אין לנו תפיסה בו ואיננו יכולים לשערו, אין לו גוף ואי אפשר לדיימנו ולדמותו למשהו או מישהו,

גשמי או רוחני.

כל דבר שאנו לא מצליחים להבין, זה מגיע אך ורק מחסרוננו. זאת עלינו להפנים, שאנו בני אדם מוגבלים.

כן , לא הכל אנו נוכל לדעת. יש דברים שהם למעלה מתפיסתנו.

למשל, איננו יכולים להבין 'נשמה' מה היא, או לדעת ולבחון מה גודלו של היקום.

חכמינו ידעו שהאדם שואף לשלימות ולהבנה מקסימלית בתחומים שונים, ומכיון שהאדם מוגבל ואין לו את הכלים להבין את אותם

דברים, אם הוא ינסה לחקור ולהתחקות אחר הדברים הללו, הוא עלול להיטרף.

לכן אמרו חכמינו, שאין לאדם לחקור אחר דברים מסויימים.

לעומת זאת, היונים בחכמתם וגאוותם הרבה, לא היו מסוגלים להכיל את העובדה שיש דברים שבן-אנוש לא יוכל להבין.

כל דבר שהם לא הצליחו להבין, במקום לכופף את הראש, הם החליטו לכופף את הראש למושג המוקשה.

למשל הם לא הצליחו להבין איך הנשמה 'פועלת', מה זה 'נשמה', איך יכול להיות שאדם אוכל לחם 'גשמי', וזה מזין 'נשמה רוחנית'.

לכן, היו כאלה ש'כפרו' במושג הנקרא 'נשמה', היו כאלה שנשארו עם שאלות 'מטרידות' בענין.

! יש הסברים גם לשאלות שהוזכרו למעלה בענין הנשמה, אך אין כאן מקומו להאריך בעניינים אלו. באנו רק להעלות את עצם הנושא

שישנם דברים שהם מעבר לעיניו ושכלו של האדם, וגם אם יש דברים שאין להם הסבר, זה בא מחסרוננו. להשם יש תשובות !     

היונים העריכו מאוד חיצוניות, אך שכחו שהפנימיות היא העיקר. הם עסקו הרבה בהשלמת תענוגי הגוף והזניחו את מהות האדם,

לתקן את המידות ולהתגבר על דחפים יצריים למיניהם.

הדבר הגרוע, הטיפשי והמתנשא ביותר הוא, שהם כפרו בכך שיש מנהיג לעולם.

האיום על האומה היהודית:

היונים ראו שהאומה הישראלית שוללת את התפיסה שהעולם מונהג מאליו. היהודים מאמינים באלוקים שהוא זה שמנהיג את העולם

בכל שניה ובכוחו לשנות את הטבע רק אם ירצה. גם הטבע, הוא לא גלגל שיניים הנע מאליו. הכל מונהג בהשגחה פרטית של הבורא

יתברך.

מספר שנים לפני תקופה זו, היו נביאים לעם ישראל. אנשים קדושים שתקשרו עם הבורא וקיבלו ממנו מסרים ישירים על מנת

להעבירם לשאר האומה הישראלית.

בתקופה כזו שיש נביאים, אי אפשר להכחיש את העובדה הזו שהשם מנהיג את העולם. אנשים שניסו להתחכם עם טענות שונות של

כפירה, נוכחו לראות על ידי אותות ומופתים מהנביא שיש אלוקים בשמים ובארץ.

אך בעידן היונים שפסקה הנבואה, הויכוח היה עז ביותר. לצערנו הם הצליחו לסחוף גם יהודים לדעות הכפרניות שלהם.

כוח חכמי התורה:

הקדוש ברוך נתן את התורה לעם ישראל. מיום מתן תורה ועד היום, שאלות חדשות בהלכה מופיעות מכל כיוון.

למשל, מאכלים חדשים שלא היו בעבר, צריכים אנו לדעת מה הברכה הראויה לכל מאכל ומאכל. ישנם שאלות מורכבות פי כמה.

מי קובע את ההלכה? איננו שומעים את קולו של הבורא כמו במתן תורה, מה עלינו לעשות?!

החכמים! רבותינו, הם אלו שקיבלו את הכוח להחליט מה יהיה הדין במקרה כזה או אחר!

יתירה מזו! מי קובע מתי יחול חג הפסח, סוכות, האם יהיה בשנה הקרובה שני חודשי אדר (כמו השנה) ? את כל זה קובעים חכמינו.

ובמילים אחרות, יש בכוח החכמים לשלוט ולהחליט על הטבע!!! אם חכמים החליטו שהחודש הקרוב יהיה פחות ימים, גם הטבע

ישתנה ויתאים את עצמו למה שחכמים קבעו.

אפילו מתים, חכמינו החיו מעוצם קדושתם.

את זה כבר ממש היה קשה ליוונים לקבל. חכמי היהודים אחראים על הטבע?! לא יקום ולא יהיה.

התחנה הבאה – השתלטות מבפנים:

היוונים לא הסתפקו בפיזור דעות כפרניות בשדרות העם, אלא הם החליטו להתערב בתכנים היהודיים. להרוס כל חלקה טובה של

אמונה וייחודיות.

"ייחודיות"! זה הסמל של היהודי! השם כרת עימי ברית ויש לי קשר עמוק ומיוחד בשונה משאר העולם. אני הבן שלו. בן ממשפחת

האומה הישראלית.

הקשר המיוחד הזה נאמר בתורה הקדושה. הקדוש ברוך הוא הכריז עלינו שאנו העם המיוחד והחביב עליו, "בנים אתם להשם

אלקיכם", "עם קדוש אתה להשם אלוקיך ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (חומש דברים).

הקשר מתבטא בכך שהוא נתן לנו את התורה וציווה אותנו בקיום כל המצוות.

גזירות היונים:

ישנן מצוות שיש בהם מיוחדות מסויימת המבליטה יותר את הקשר שלנו עם הבורא.

ונציין,  שאין הכוונה חלילה שיש מצוה "מיוחדת" ויש מצוה "פשוטה". חלילה. אלא הכוונה, שבכל מצוה

ומצוה יש מיוחדות מסויימת, וישנן מצוות שהמיוחדות שלהם היא, שהן בולטות יותר בקשר שלנו עם הבורא.

אך כמובן שבכל מצוה ומצוה, עצם זה שאנו מקיימים אותה בגלל ציווי הבורא יתברך, זה מראה על הקשר

המיוחד שלנו איתו.

היונים גזרו על שלש מצוות מסוג זה: שבת, חודש, ברית מילה.

ונבאר: שבת – השבת מסמלת קשר מיוחד עם הבורא. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בששה ימים. ביום השישי, רגע ממש לפני

השקיעה, סיים הבורא את מלאכתו ונכנס ליום השבת. שבת הוא מלשון המספר 7 שבו חל יום השבת, וזה גם מלשון

שביתה. השם סיים את בריאת העולם וכביכול נח.

(אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך עייפות ותשישות חלילה. אנו משתמשים בלשון הזו שהקדוש ברוך הוא 'נח', רק כמשל

בשבילנו מפני שאין לנו השגה והבנה בבורא עולם).

מי רשאי לשבות ולנוח עם הבורא? רק בניו אהוביו. גוי ששובת ביום השבת, חייב מיתה!

נמשיל זאת למלך שעורך סעודת בוטיק צנועה. אם אדם זר יכנס לשם, זה לא יגמר טוב. כל שכן מי שהוא אויבו של

המלך, אדם שמורד במלכות. מי הרשה לו להיכנס?! כך זה יום השבת.

ייחודיות כזו היוונים יכולים לסבול?! לא ולא.

כמו כן, ההשתתפות של עם ישראל בשמירת השבת, מראה על כך שהשם הוא זה שברא את הטבע, שהבורא כביכול נח מששת

ימי המעשה. היוונים הרי כפרו בעובדה הזו, ולכן שביתת היהודים ביום השבת היוותה עוד סיבה לכעסם של היוונים על

היהודים.

חודש – כאמור, לחכמים ניתן כוח לשלוט בבריאה. הזכרנו למעלה בקצרה את המושג של קביעת הזמנים לחגי השנה.

למעשה זו מצוה הכתובה בתורה. על החכמים מוטל התפקיד לסדר את ימי, חגי ומועדי השנה באופן שישתלב היטב במקביל

למזג האויר ועוד שיקולים שונים. כמובן שנצרך לזה ידע עצום באסטרונומיה. חלק מהתהליך הוא, לקדש את החודש.

דהיינו, החכמים מחליטים בסוף החודש הנוכחי מתי יתחיל החודש הבא והיום הראשון של החודש החדש נקרא,

"ראש החודש".

עובדה זו, כאמור, הציקה ליוונים. זה אחד הדברים המורים על ייחודיות העם הישראלי, הכוח שלהם לשלוט בבריאה.

ברית מילה – תחשבו על זה רגע. אדם נולד שלם (כביכול), לאחר 8 ימים עושים לו ברית מילה. תינוק קטן וככה מורידים לו חלק

מגופו. בעיני האומות זה ממש מתמיה.

אנו יודעים שזה בדיוק הפוך. הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו שימול את עצמו ואת בני ביתו, ורק אז הוא נקרא –

"תמים"! "שלם"! רק כך נשלם התינוק היהודי ונעשה כלי גמור ומתוקן!

לא סתם זה נקרא 'כריתת ברית'. אנו מכניסים לגופנו הבשרי את ריבונו של עולם. זו המצוה היחידה שאנו מקיימים

ממש בבשרנו. תפילין, על היד ועל הראש. אך ברית מילה, היא מצוה בבשרנו ממש.

מזה היוונים ממש משתגעים. מה זה?! דבר כזה, אדם מוכן לעשות רק למען בוראו!!!

זהו! הם לא מסוגלים לראות איך הקשר האלוקי הזה נמשך.

היוונים רוצים שוויון!

המלחמה הרוחנית:

מלחמת היונים היתה מלחמה על הקדושה ועל התורה.

הם לא חיפשו להרוג, אך הם חיפשו איך להרוג את נשמת האומה הישראלית.

הסיכויים לנצח לפי דרך הטבע היו אפסיים. יון שלטה בכל העולם.

לא נותר כי אם להתפלל לאבינו שבשמים מתוך הכרה שאין עוד מלבדו.

אין!   פשוט  אין!

כמה זה רלוונטי גם להיום. המציאות התפוצצה לנו בפנים.

על אף השכלולים הטכנולוגים, שום דבר לא עמד במבחן הניסיון, ביום שמחת תורה כשהחמאס ערך את הפיגועים הנוראים.

סמכנו קצת על זה שהעולם נהיה מתורבת ומוסרי יותר. מסתבר שגם זה לא ממש כך.

האמונה! זה הדבר היחיד שעומד לנו. רק להאמין בו בכל הכוח. הקדוש ברוך הוא מחכה ומצפה לראות אותנו בוטחים

אך ורק בו.

נכון, זה לא סותר את העובדה שאנו צריכים לעשות את ההשתדלויות המוטלות עלינו, אך לאחר כל זה, חייבים אנו לזכור

שהכל מהקדוש ברוך הוא. אפילו ההשתדלויות, הם ממנו.

זה מה שעשו החשמונאים-המכבים! הם היו קבוצה קטנה של יהודים צדיקים משבט הכהונה.

זו לא הפעם הראשונה ששבט זה עומד על המשמר ומוסר את נפשו בשביל טהרת ושמירת האומה הקדושה, האומה הישראלית.

הכהנים מתייצבים למשימה, למרות שעל פניו זה נראה ממש לא הגיוני.

אך אנו יודעים שלמי שחי עם הקדוש ברוך הוא, זה דווקא ממש הגיוני!

אין להקדוש ברוך הוא הבדל כמה נלחמים ואיזה סוג צבא עומד ממול.

כך, עם אמונה זו, יצאו הכהנים להילחם פיזית, פנים אל פנים, מול צבא אדיר, ללא שיריון, ללא חיפוי אווירי, אך עם אמונה!

זה נשק אמיתי!

יצאו הכהנים בקריאה – "מי  לה' ? אלי"! מי שמעונין להילחם על מנת להציל את כבודו של אבינו שבשמים, מוזמן לצאת איתנו

למלחמה.

באמונה טהורה זו ובענווה יצאו הכהנים להילחם….

כן!!! בהחלט! הם ניצחו ובגדול!!!

הקרב היה קשה ביותר ובחסדיו הגדולים של אבינו שבשמים הכהנים הצליחו להביס את היונים ועם ישראל ניצח, בלי שאף אחד יפגע!

זה היה נס אדיר! אחרי הנס הזה, לא היה פתחון פה לאף אחד. הקדוש ברוך הוא נמצא ומשגיח תמיד. גם אם המצב נראה חשוך,

ברגע אחד, אם הוא רק ירצה, הוא יהפוך הכל.

המהפכה עוד לא הסתיימה.

מי שינסה לטעון שהיה כאן גבורה טבעית של הכהנים, טכניקות צבאיות סודיות שהם פיתחו, יחכה לדבר הבא –

נס פך השמן:

לאחר סיום המלחמה, נכנסו הכהנים לבית המקדש לראות מה חוללו היונים תוך כדי הלחימה.

בבית המקדש היתה מנורת זהב בת 7 קנים. היתה מצוה מיוחדת להדליק אותה בכל יום ויום.

את המנורה היה מדליק הכהן וחומר הבעירה היה שמן.

השמן היה צריך להיות לעבור אישור מיוחד מהכהן הגדול לפני שנכנס לשימוש. לשמן זה יש דינים מיוחדים על פי כללי ההלכה.

האישור היה על ידי חותמת מיוחדת, וכל שמן שזכה לחתימה זו, ידעו הכהנים שהשמן היה בשמירה מוקפדת כפי שצריך על פי הדין.

החותמת היתה סוגרת הרמטית את הכדים.

נכנסו הכהנים לבית המקדש, ולא מצאו שמן. בכל מקום שהיה כדי שמן, היונים הערמומיים דאגו לפתחם, לגעת בשמן ולטמאם.

אלו היו היונים. זה מה שענין אותם, לפגוע דווקא בדברים הקדושים ביותר לעם ישראל, לטמא את השמן שעמו מדליקים את המנורה

הטהורה בבית המקדש, המקום הקדוש ביותר בעולם. לפגוע במקומות הרגישים ביותר.

לפתע, זעקה של התרגשות ותקווה חתכה את המתח ששרר שם. "מצאתי פך (כד קטן) של שמן עם חותמת". השמן היה סגור ולכן הוא

לא נטמא.

התרגשות עצומה. אך מתברר שהכמות שהיתה בקנקן, הספיקה רק ליום אחד בלבד.

מה יהיה הלאה?!

שוב הראה הקדוש ברוך הוא שהוא מנהיג את העולם. השמן דלק במשך שמונה ימים ברציפות!

זה כבר אף אחד לא יכול לעשות. רק מי שמנהל את העולם. אבינו שבשמים.

בימים ההם – בזמן הזה:

במשך ימי החנוכה אנו מוסיפים נוסח מיוחד בתפילת העמידה. הודאה להקדוש ברוך הוא על הניסים שעשה עמנו.

בסוף ה'טקסט' אנו אומרים שאנו מודים על הניסים "שעשית לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה".

הבה נתבונן במילים הללו, "בזמן הזה".

נס חנוכה מלווה אותנו תמיד. המסר שזעזע את העולם לפני למעלה מ- 2000 שנה, רלוונטי גם היום, יותר מתמיד.

אנו חייבים לגרש את החושך ולהאמין שהכל בהשגחה פרטית.

זה הראה לנו שגם העולם שאנו רואים, שמש שזורחת בכל יום, כוכבים מפוזרים ברקיע בכל לילה, לב שדופק ומוח שחושב, הכל לא

קורה לבד. הקדוש ברוך הוא, הוא מי שעושה את כל זה בכל שניה.

יושבים אנו בארץ הקודש אחרי שנים רבות של פיזור על פני הגלובוס, זה גם נס וחסד ממנו, ישתבח שמו.

 

עכשיו ניגש להלכות חנוכה:

זכר לנס, אנו מדליקים 8 נרות. ביום הראשון של חנוכה אנו נדליק נר 1 למחרת 2 וכן הלאה כך שביום השמיני נדליק 8 נרות.

חוץ מנרות אלו, יש להדליק נר נוסף בכדי שעמו נדליק את נרות החנוכה.

למה? מכיון שאין להדליק את נרות החנוכה מנר של מצוה.

וליתר ביאור, למשל ביום השני של חנוכה, אנו מדליקים כאמור 2 נרות. אין להדליק את הנר השני מהלהבה של הנר הראשון כיון שזה

בזיון לנר הראשון שעושים איתו שימושים שונים.

ומזה שאין להדליק אפילו נר של חנוכה נוסף מהנר הקודם, אנו מבינים מכך שכל שכן שאין לעשות שימושים אחרים שאינם של מצוה

מנרות החנוכה (כגון להצית סיגריה וכדומה) מכיון שזה בזיון לנרות הקדושים.

מי מדליק את הנרות:

האשכנזים נהגו שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה בפני עצמו.

לעומת זאת, בני ספרד נהגו שרק ראש המשפחה מדליק חנוכיה אחת בשביל כולם.

היכן מדליקים את הנרות:

נהגו להדליק את החנוכיה בפתח הבית, בצידו השמאלי של המשקוף (כשפני האדם לכיוון הבית). כך אנו מוקפים במצוות, מזוזה בימין

המשקוף, חנוכיה בשמאל המשקוף וציצית על גופינו.

מכיון שמזג האויר בתקופה זו מלווה בגשמים ורוחות, יש לרכוש 'בית חנוכיה' בטיחותית(!) ולהניחה במקום בטוח בכדי שהנרות

ימשיכו לדלוק ובמקביל שלא יהיה שום חשש סכנה חלילה.

כמו כן, יש להניח את החנוכיה כ 25 סנטימטר מהרצפה ועד 80 סנטימ'.

יש שנהגו להניח את החנוכיה בחלון הבית הפונה לרחוב.

כל זה הוא בכדי לפרסם את הנס לעיני העוברים ושבים.

אדם המתגורר במקום סכנה (אנטישמיות וכדומה), יניח את החנוכיה בתוך הבית וכאמור, בזהירות יתירה מהאש.

ממה להדליק את הנרות:

יש שנהגו להדליקם בנרות שעווה.

יש שנהגו להדליק בפתילות ושמן.

העיקר להדליק בנרות יפים ומהודרים לכבוד המצוה החביבה הזו.

כמה זמן החנוכיה צריכה לדלוק:

לכל הפחות חצי שעה.

מתי מדליקים:

הספרדים נהגו להדליק את החנוכיה בצאת הכוכבים.

בבני אשכנז, יש שנהגו שלהדליק גם כן בצאת הכוכבים ויש שנהגו להדליק בשקיעת החמה, וכל אחד יברר את מנהגו.

שים לב! בערב שבת יש ליזהר ביותר להדליק את הנרות מוקדם, דהיינו ממש לפני הדלקת נרות השבת בכדי לא לחלל שבת חלילה.

לאחר כניסת השבת, אין להדליק נרות כלל וכלל!

במוצאי שבת, גם הנוהגים להדליק בכל יום במהלך השבוע בשקיעת החמה, חובה להמתין עד לצאת

השבת כדי לא לחלל חלילה את השבת.

זמני השקיעה, צאת הכוכבים, הדלקת נרות שבת וכניסת השבת, מופיעים באתרים שונים ובלוחות השנה.

הזמנים משתנים בין עיר לעיר ויש לבדוק זאת בהתאם.

סגולה מיוחדת:

זמן זה שהנרות דולקים, הוא זמן מסוגל ביותר. שערי שמים פתוחים ואפשר לפעול ישועות גדולות בכל העניינים. רפואה, שמחה,

פרנסה, הצלחה בעבודת השם, קרבת אלוקים, הכל!

חכמינו בתלמוד מלמדים אותנו, שמי שזהיר בהדלקת נר חנוכה ושבת, יזכה לבנים תלמידי חכמים!

האם יש ברכה על ההדלקה:

ודאי. יש ברכות מיוחדות שמברכים לפני ההדלקה. ביום הראשון מברכים שלש ברכות ובשאר הימים מברכים שתי ברכות.

הברכות הם כדלהלן:       ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה.

ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

ביום הראשון מוסיפים:  ברוך אתה אדנ-י, אלה-ינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

 

מנהג ה'סופגניות':

כזכר לנס שהיה בשמן המנורה בבית המקדש, נהגו לאכול מאכלים שומניים למיניהם.

זה בהחלט מנהג חשוב מדורי דורות, אך יש לדעת שאין זה חובה כלל וכלל, בשונה מהדלקת נרות חנוכה שהיא מצוה!

כמו כן, זה הזמן להתבונן בחסדים שהשם עושה עמנו בכל יום ולהודות לו על כך. במילים הכי ישירות, פשוטות ואישיות.

את ההתבוננות הזו בהכרת הטוב, ניקח עימנו הלאה, לשאר ימות השנה, לדבר עם הבורא ולהודות לו תמיד.

נחדד היטב היטב

אבינו אב הרחמן עשה עימנו בחנוכה ניסים עצומים גם כשהיה נראה שאין דלת חירום בכל הסיפור הזה.

זה מראה לנו שאבא שלנו תמיד משגיח עלינו. הוא עושה לנו ניסים בכל רגע, רק לא תמיד אנו שמים לב לזה.

היונים רצו להחדיר בנו קרירות באמונה. לא ניתן להם! לא ניתן לרוח היונית לחזור לשדרות העם היהודי.

לא ניתן להם לחלחל לעולם כלל!

לעולם לא עוד.

באמונה זו שאין עוד מלבדו, נזכה לצאת מהגלות ונכנס כולנו יחדיו בקרוב ממש לבית המקדש וכל העולם יראה ויאמין

שהשם הוא האלקים ואין בלתו, במהרה בימינו

אמן כן יהי רצון.

 

כשאתה כבר עם רגל בחוץ המתן רגע הנח ידך על המזוזה, נשק אותה

מאת: יהושע כהן

 

ישנו סימן היכר משותף לנוכחות יהודית בכל העולם.

אדם שיטייל בעולם ויבחין בסימן הזה, מיד הוא ירגיש רוגע,. "הנה! יש פה שגרירות שלי!

אנשים מהסוג שאני מחפש, מישהו שיבין אותי" הרהורים מסוג זה מיד יצופו במוחו,

זרם אוטומטי ימשוך אותו לשם. כל זה על ידי סימן היכר אחד: היא – המזוזה.

אז מה בכלל כתוב במזוזה:

הקדוש ברוך הוא אבינו האב הרחמן שדואג לנו לכל פרט מבקש מאיתנו שנזכור אותו תמיד

ונעשה רצונו מתוך אהבה אליו, שמחה ואמונה תמידית. השם שמח לראות אותנו שאנו מצליחים

להתגבר ולנווט את הדחפים והרצונות של היצר הרע לעבודת ה' וזאת על ידי קיום המצוות גם בזמן

שהגוף מושך אותנו למטה ומנסה למנוע מאיתנו לקיים את המצוות. צריכים אנו להכיר טובה

לקדוש ברוך הוא ולהודות לו על כל המאורעות הקורות לנו וביניהם גם הקשיים! בהכרה שגם

אם על פניו המצב חשוך, הכל לטובה ומכוון מאיתו יתברך והוא יודע דברים שאנו לא יודעים.

עניינם אלו מתבארים בפרשיות שבתורה "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך

ובכל נפשך ובכל מאדך" ובהמשך מתבאר גם בפרשת "והיה אם שמוע". שם מבואר באריכות ענייני

אהבת ה', קיום המצוות, שכר ועונש ועבודת ה' מתוך יראת רוממות.

בשתי פרשיות אלו נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", כלומר, שתי פרשיות אלו

צריכים להיכתב במזוזה.

אז מה זה השם "מזוזה":

מזוזה היא שם מושאל מצדי המשקוף שנקראים "מזוזות" ועליה נניח את המזוזה שלנו.

ממה עשויה המזוזה:

המזוזה עשויה מקלף חיה טהורה ונכתבת על ידי סופר ירא שמים היודע היטיב את הלכות

כתיבת המזוזה.

את המזוזה כותבים בדיו העשוי מחומרים מיוחדים המבוארים בספרי ההלכה ונכתבת בכתב מיוחד

הנקרא "כתב אשורי".

לאחר שסיים הסופר לכתוב את שתי הפרשיות, מגלגל את המזוזה וכותב עליה בצד השני, בצד החלק,

את המילה שד"י. זהו שם קדוש משמותיו של הקדוש ברוך הוא ומסוגל לשמירה.

חכמינו נתנו לנו רמז שצריך לכתוב דווקא שם קדוש זה, כיון שהוא ראשי תיבות של המשפט

"שומר דלתות ישראל". שם זה כותב הסופר כנגד מילת "והיה" שהיא תחילת הפרשה השניה

שבמזוזה- "והיה אם שמוע". ובמילים יותר פשוטות: בצד אחד של הקלף כתוב המילה "והיה",

ומצדה השני באותו מיקום, כתובה המלה שד"י.

היכן שמים את המזוזה:

את המזוזה קובעים במקום שיש צורת פתח כגון בית ואפילו בפתח עיר ומדינה אם יש לה צורת

הפתח בכניסתה כגון עיר מוקפת חומה. מניחים את המזוזה בצד ימין של המשקוף כשפניו כלפי

פנים החדר, ומניחים אותה בשליש העליון של המשקוף.

באופן קביעת המזוזה ישנן שתי שיטות: לפי שיטת בני ספרד נוהגים לקובעה זקופה וישרה.

לעומת זאת בני אשכנז נוהגים לקבוע את המזוזה באלכסון ושראש המזוזה יהיה בצד שכלפי פנים.

הברכה על קביעת מזוזה:

בעת קביעת המזוזה יש ברכה מיוחדת שמברכים ממש רגע לפני שקובעים אותה.

טרם נברך ברכה זו, נכווין לקיים מצות בוראינו שציוונו לקבוע מזוזה ולעשות לו נחת רוח

בכך שאנו מקיימים את כל מצוותיו.

סגולות גדולות יש בכח מצוה זו, אך בעת שאנו מקיימים מצוה זו, כוונתנו צריכה להיות כאמור

לעייל, לקיים רצון השם יתברך.

וזה נוסח הברכה:

"ברוך אתה השם אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקבוע מזוזה".

אם הוזמן לקבוע מזוזה בבית שאינו שלו, מברך ברכה זו:

"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על קביעת מזוזה".

שים לב! אסור לדבר בין הברכה לקביעת המזוזה. על כן מומלץ להתרכז בקביעתה ללא עיסוקים במקביל.

קדושת המזוזה:

במזוזה צריך לנהוג בקדושה יתירה ולכבדה. רבותינו בספרי ההלכה כתבו שאסור שיהיה בסביבת

המזוזה דבר מאוס ועל כן מקפידים לקנות לה בית מזוזה שיחצוץ ויסתיר.

בספר 'שני לוחות הברית' (להרב ישעיה הורוויץ זצ"ל המכונה השל"ה הקדוש) כתב, שראוי לקנות

בית מזוזה מזכוכית שדרכה יאיר שם שד"י לבחוץ באור יקרות וזה בכדי לרומם וליקר את המצוה.

שימו לב: אם כבר קבעתם את המזוזה, צריך מאוד להיזהר מרטיבות וכל דבר העלול לקלקל

חלילה את המזוזה.

את המזוזה צריך לבדוק כל שלש וחצי שנים. הבדיקה נעשית על ידי סופר מומחה המבין היטב

בבדיקת מזוזות בכדי לוודא שמחמת חום או רטיבות האותיות לא נמחקו או דהו.

המזוזה שהצילה מהתופת:

אני חייב לשתף אתכם בסיפור ששמעתי מרב גדול. הסיפור התרחש ממש לפני שבועות ספורים.

כולנו עדיין לא יודעים איך לעכל את האסון הנורא שפקד את עם ישראל ביום שמחת תורה.

כנראה שבאמת לא נדרש ממנו לעכל את המצב. על זאת אנו זועקים לריבונו של עולם,

"אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך", אי אפשר יותר שדם יהודי נשפך.

אנו רוצים גאולה. לא 'להסתגל' לגלות הזו חלילה וחס.

אך עדיין, בין כל ההריסות מבצבצים סיפורים שונים הממחישים לנו את הדבר שאנו יודעים,

שהקדוש ברוך הוא אף פעם לא עוזב אותנו.

יהודי שומר תורה ומצוות שעובד לפרנסתו כמשלוחן, הגיע תקופה לפני שמחת תורה להביא

מוצר ללקוח המתגורר באחד מהישובים שהמרצחים השפלים טבחו ביהודים. המשלוחן עשה

את המוטל עליו ולפני שיצא מבית הלקוח, הוא פנה לבעל הבית, "יהודי יקר, אני רואה שאין

מזוזה לביתך. אולי כדאי שתקיים את המצוה היקרה הזו, מצוה יקרה וגם סגולה גדולה לשמירה".

בעל הבית התנגד, "אני לא שם! אתה רוצה שיהיה כאן מזוזה?, תשים אתה".

"אין שום בעיה!", אמר המשולחן, "אני אשים!".

נסע המשלוחן לעיר סמוכה וקנה מזוזה. חזר לביתו של הלקוח וקבע את המזוזה במשקוף כהלכה.

זה עוד לא הסוף…

לאחר הטבח בשמחת תורה, התקשר הלקוח למשלוחן שקבע את המזוזה בסערה.

אחוז טירוף מהמציאות שנראית לעיניו.

"אתה לא תאמין!!!", הוא מסנן לפלאפון בלב פועם בעוצמה, "מימיני, כל הבתים נחרבו.

נחרכו. משמאלי, השכנים האהובים אינם. התופת רדפה ותפשה אותם. הבתים חרבו.

הבית שלי נשאר ש-ל-ם!!! אני לא מאמין למה שאני רואה!!!".

וודאי שאין אנו יודעים חשבונות שמים. איננו יכולים לומר מדוע קרה לפלוני כך ולמישהו אחר קרה אחרת.

במהלך הדורות היו צדיקים רבים שנעקדו על קידוש השם, ישמרנו הא-ל. אך זאת אנו יודעים

שיש השגחה פרטית והכל מכוון מהשם יתברך.

אך בהחלט אפשר לראות כאן בסיפור הזה השגחה פרטית על יהודי ששם מזוזה אחרי הרבה שנים

ובכוח מצוה זו ניצל. כמו כן, תפקידנו לקיים את מצוות השם יתברך גם אם לא נזכה חלילה לראות

את הסגולות האמורות בכל מצוה.

אני והמזוזה בחיי היום יום:

עומד האדם בפתח ביתו, יום עמוס מחכה לו בעולם הגדול. מה ישמור עליו מהשאון הזה?!

ככל שהעולם מתקדם, במקביל להתפתחויות המסייעות לנו בתחומים שונים בחיים, הוא גם

קצת מאיים. מה יגרום לי להישאר בנאדם? לא להיסחף לשקר, לא לתת לרוע לגבור, מי יתן לי

את החוזק? לא לחמוד את מה ששייך לשני? להאמין שלכל אחד מגיע משמים את חלקו?

ישנו משהו אחד ויחיד ששומר אותנו בכל עידן שהיה ויהיה.

יותר נכון מישהו… הקב"ה! האמונה בו! רק מה שצריך לדאוג זה, לא לעזוב את היד.

את זה מזכירה לנו המזוזה. כשאתה כבר עם רגל בחוץ המתן רגע הנח ידך על המזוזה, נשק אותה,

תיזכר מה כתוב בה , קח אתך את המסר הזה שהמזוזה נמצאת דווקא מחוץ לדלת ולא במסגרת

בסלון ביתך, היא יושבת בגבול, היא רוצה שתיקח אותה אתך, בליבך, את המסר שכתוב בה,

גם בצאתך לעולם וגם בשובך הביתה, ובזכות התבוננות זו השם ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

אמן כן יהי רצון.

 

כיפת הברזל שלי

מאת: יהושע כהן

 

לכל קבוצת שחקנים בעולם יש תלבושת אחידה והיא משמשת לה כסמל. הצבע הזהה,

הוא מה שמאחד אותם כקבוצה הזו או אחרת.

כמו כן, לכל פלוגה בצבא יש כומתה. אני חייל בתפקיד כחלק מיחידה שלימה שבאה לשרת

בנאמנות וליישם את הנדרש והמצופה ממנה.

עם ישראל הוא הקבוצה הנבחרת בעולם. ליגה א'. וכמובן, גם יש לנו כומתה משלנו, הכיפה!

חוץ מזה שהכיפה היא הכומתה שלנו, של הפלוגה הנבחרת שמתייצבת לקדש את שמו של אבינו

שבשמים, הכיפה מסמלת הכנעה.

אפשר לראות גם בעולם האינו יהודי, (להבדיל בין קודש לחול), הכיפה הוא סמל להכנעה.

לדוגמא, יש בתי קברות של יהודים במדינות שונות בעולם שגם גויים רבים באים לשם בהתעניינות

רבה מגודל חשיבות המקום.

כשהם נכנסים לשם השומר (הגוי) מחייב כל אחד ללבוש כיפה גדולה על ראשו על מנת לכבד

את גדולי העולם הטמונים שם!

ונבאר יותר. הראש הוא האיבר החשוב ביותר באדם. או ליתר דיוק המוח, כוח השכל.

הוא זה שנותן את הפקודות לכל האיברים. בספרי רבותינו מבואר שיש בנשמה דרגות שונות.

הדרגה הגבוהה ביותר שוכנת במוח, בשכל, הוא הגנרל של כל המערכת הנקראת "אדם".

אדם שאמר משפט מחכים, מרגיש טוב עם עצמו.

אדם חכם ביותר, גם הוא בוודאי מרגיש כך והוא עלול להגיע למצב של גאווה חלילה.

הוא יצטרך מאוד ליזהר מזה.

גאוה זו מידה רעה ביותר שהקדוש ברוך הוא אומר שהוא לא חפץ להיות יחד עם אדם כזה.

וכלשון התלמוד, "אין אני והוא יכולים לדור בעולם".

בכדי להזכיר לאדם שלא יתגאה יותר מדי, מכסים את אותו המקום הנכבד ביותר, השכל,

בכיפה וזה סמל להכנעה וצניעות מפני ריבונו של עולם.

צניעות זה לא רק הליכות חיצוניות, אלא זה תכונה שיש באדם ובפרט אצל יהודי.

מאחר שיש לנו את תכונת הצניעות, אנו נדרשים גם ליישם את אותן הלכות המבוארות בספרי ההלכה.

רק צריכים אנו לשמור על הצניעות הזו ולא לשחוק אותה חלילה.

אומות העולם במהלך הדורות השתגעו מכך שעם ישראל גם בשנים קשות ביותר,

אינקווזיציה, שואה, אף פעם היהודים לא איבדו את הצניעות והעדינות.

נמצאנו למדים, שהכיפה היא סמל ההכנעה בכך שגם את המקום החשוב ביותר בנו אנו

מכסים מלפני השם להראות את הכנעתנו אליו שאין אנו מתגאים בכוחנו ושכלנו.

אולי תוכלו למצוא תמונות מהעבר על יהודים שלא חבשו כיפה בכל מהלך היום,

אך כיום כבר קבעו רבותינו בספרי ההלכה, שזה חובה גמורה עד כדי כך שאדם ההולך ללא כיפה,

זה נחשב שהוא מתנהג בחוסר צניעות!

בתלמוד מובא מעשה באימו של ה'אמורא' רב נחמן ('אמורא' זה כינוי לרבותינו מתקופת התלמוד).

החוזים בכוכבים אמרו לה שבנה הקטן יהיה, לא פחות, 'גנב'!

כך אמרו על אותו ילד שלימים יהיה אמורא גדול וקדוש.

האמא המזועזעת כששמעה זאת, הזהירה את בנה שתמיד יהיה עם כיפה, שאף פעם לא יהיה ראשו

מגולה אפילו לא לרגע אחד                   

בכדי שתמיד יהיה לו יראת שמים!

יום אחד נתגלה ראשו ומיד התלבש עליו ניסיון קשה של גניבה. כמובן שרב נחמן מגודל קדושתו עמד

בניסיון, אך זה מראה לנו עד כמה זה קריטי והכרחי ליראת שמים אצל כל יהודי.

באמת, הרבה מרבותינו הזהירו על כך מאוד לא ללכת אפילו פסיעות בודדות ללא כיפה.

כל שכן כשנכנסים לבית הכנסת או כשמברכים ברכה כלשהיא.

ישנם רבים שמקפידים לייחד כיפה לשעות השינה, כיפה מיוחדת בכדי שלא תיפול במהלך השינה.

אם הלך לישון ובבוקר גילה שהכיפה אינה על ראשו, אל דאגה, אתה את שלך עשית. השתדלת.

ישנם מקומות שלא הקפידו ללכת עם כיפה כגון מקלחת, בריכה וכדומה, אין חובה ללכת עם הכיפה ממש סמוך למים.

 זמן הדלקת הנרות הוא זמן מסוגל ביותר. לאחר ההדלקה והברכה נהגו הנשים לכסות את פניהם להתפלל ולהתחנן להשם מעומק לב.    

מאת: יהושע כהן

 

נרות השבת. הלהבות הללו שמציתים את הנשמה שלנו. האור הגדול שמגרש את החושך של כל השבוע. ההרגשה הקסומה

הזו, מנין היא באה? מה יש בנרות השבת שהם כל כך מקפיצים אותנו למעלה?

כל זה במאמר שלפנינו:

מה הענין בכלל בנרות?:

בכדי להבין את הענין (דבר ראשון בפן הטכני), נצטרך להיכנס קצת בכוח הדמיון למציאות בו היו חיים בדורות עברו.

טרם המצאת תאורת החשמל, התאורה היחידה שהיתה היא להבת האש באופנים שונים, נרות, תנורים, אבוקות גדולות

וכדומה.

מערכת תפעול לתאורה עלתה כסף כמובן ומכיון שזו היתה אופציית התאורה היחידה, זה עלה בהתאם. ברוב הרחובות לא היה

תאורה בלילות ולכן היו ממעטים מלהסתובב ברחובות. היו אפילו אנשים פרטיים שלא היה ביכולתם לקנות נרות ולתחזק את

המערכת בכל ימי השבוע. לא קשה לתאר כמה היה מורכב להתנהל כך.

כשרבותינו באים להמחיש לנו דברים בולטים שחסרו בפטירתה של שרה אמנו אשת אברהם אבינו, אחת הדוגמאות שהם

מביאים זה שכל עוד שהיא הייתה בחיים, הנרות היו דולקים במהלך כל השבוע. מערב שבת לערב שבת של שבוע הבא.

אך כשהיא נפטרה, כבו הנרות, ורק כשנשא יצחק אבינו את רבקה אמנו חזרו הנרות לדלוק.

אם רבותינו מציינים עובדה זו, זה מראה לנו שזה עובדה השווה אזכור.

בספרי ההלכה אנו מוציאים דינים מסויימים הממחישים לנו את הסכנה התמידית שהיתה להם עקב החושך ששרר בכל לילה.

לדוגמא, ישנה הלכה האומרת שאסור לשתות מים שהיו ללא כיסוי בלילה ואפילו אם הם היו חשופים דקות מועטות ביותר(!)

ללא השגחה, כבר המים נאסרים בשתיה וברחיצה.

מדוע? מפני שיש חשש רציני שנחש הסתובב בבית והטיל ארס בכוס המים!

בהתאם למציאות זו תקנו חכמינו זכרונם לברכה את מצות הדלקת נרות שבת כדי שיהיה שלום בבית ולא יכשלו בני הבית

בחפצים המפוזרים ברחבי הבית ובכדי שיהנו מהסעודה בכך שרואים הסועדים אחד את השני ורואים את דברי המאכל.

דבר זה הוא הכרחי לעונג השבת ועל כן אפילו אדם שחלילה יש לו כסף מועט, גם הוא צריך לחזר ולקנות נרות לשבת.

והנה, על אף שכיום יש תאורה חשמלית, עדיין מצוה גדולה (וחובה) יש בהדלקת הנרות, כיון שחוץ מעונג השבת שיש בזה

כאמור למעלה, יש בנרות גם משום 'כבוד השבת'. ריבוי האור מוסיף כבוד ושמחה והדבר בהחלט ראוי למען השבת הקדושה.

חוץ מזה, יש סגולות וברכות מיוחדות למי שמדליק נרות שבת וכדלהלן:

הסגולה המיוחדת:

בתלמוד מובאים דבריו של ה"אמורא" רב הונא ("אמורא" הוא תואר הניתן לרבותינו מתקופת התלמוד) שהמרגיל את עצמו בכל

ערב שבת להדליק נרות שבת בנרות יפים ומהודרים (למשל, עם שמן איכותי שיגרום לשלהבת שתעלה יפה יפה), זוכה לבנים

תלמידי חכמים!.

דבריו מובאים בתלמוד במסכת שבת בזה הלשון, "אמר רב הונא, הרגיל בנר הווין ליה (יהיו לו) בנים תלמידי חכמים. הזהיר

במזוזה, זוכה לדירה נאה. הזהיר בציצית, זוכה לטלית נאה. הזהיר בקידוש, זוכה וממלא גרבי יין".

לאחר אמרה זו, מובא שם מעשה שרב הונא היה רגיל לעבור על יד ביתו של רבי אבין ובכל ערב שבת הוא ראה שבביתו של

רבי אבין הדליקו נרות רבים. אמר על כך רב הונא שמבית זה בוודאי יצאו בעתיד תלמידי חכמים. ברכה זו יצאה מפיו כהבטחתו

שהזכרנו למעלה, ובאמת יצאו מביתו של רבי אבין שני בנים תלמידי חכמים גדולים המוזכרים בתלמוד, רב אידי ורבי חייא.

כמה נרות צריך להדליק:

מעיקר הדין מספיק להדליק נר 1. אך יש מנהג קדום להדליק לפחות 2 נרות, נר 1 כנגד "זכור" ונר 1 כנגד "שמור".

"זכור ושמור" אלו פסוקים בתורה המודיעים לנו על שמירת השבת.

הפסוק של "זכור" מופיע בחומש "שמות". "זכור את יום השבת לקדשו".

לעומת זאת בחומש "דברים" לשון הפסוק הוא "שמור את יום השבת לקדשו".

חכמים למדו משינוי הלשון שזכור משמעה כיבוד השבת על ידי עשיה חיובית, "זכור", תעשה מעשים שמראים שאתה זוכר את

השבת.

"שמור" משמעה, הימנע מעשיית דברים המחללים את קדושת השבת.

אפשר לומר שאלו שני ה'שורשים' של השבת שממנה מתפשטים כל שאר הלכות שבת, האחד כיבוד והשני שמירה.

על כן יש ענין גדול כנגד זה גם בנרות השבת להדליק לפחות 2 נרות כאמור.

ישנם רבים הנוהגים להוסיף על מנין 2 הנרות וכדלהלן:

יש הנוהגים להדליק כמנין בני הבית.

יש הנוהגים להדליק 7 נרות כנגד שבעת ימי השבוע.

יש הנוהגים להדליק 10 נרות כנגד עשרת הדברות שנתנו בהר סיני.

ויש בזה עוד מנהגים שונים.

מה תעשה אשה ששכחה להדליק?:

אשה ששכחה להדליק נרות שבת או שלא הדליקה את מספר הנרות שרגילה להדליק בכל שבוע, החל משבוע שלאחר מכן

והלאה תוסיף נר למנין הנרות שהיתה רגילה להדליק תמיד.

מתי מדליקים את הנרות?:

מצד אחד, את הנרות יש להדליק בזמן שיהיה ניכר שזה לכבוד שבת, ומצד שני שלא יהיה מאוחר מידי.

וליתר ביאור: כפי שאמרנו לעייל, הנרות הם לכבוד השבת הקדושה ועל כן צריך להדליק את הנרות סמוך לכניסת השבת כיון

שאם נדליק את הנרות ב1 בצהריים (למשל), אין זה ניכר כל כך שזה לכבוד השבת.

מצד שני, אסור להדליק את נרות השבת מאוחר מידי. אסור להדליק נרות שבת משקיעת החמה ויש בזה איסור חמור מהתורה!

בשקיעת החמה חלים כל איסורי השבת! ולכן כבר מספר דקות קודם השקיעה חייבים להימנע מכל מלאכה האסורה בשבת

כיון שאין ביכולתנו לדעת מתי בדיוק שקיעת החמה.

אם לא נדליק נרות ונמתין עד הרגע האחרון, יתכן ונפספס את הזמן ולא נוכל יותר להדליק.

לכן שיערו רבותינו והחליטו על זמן מסויים שבו נדליק את הנרות. הזמן המקובל הוא 20 דקות לפני השקיעה (ובירושלים יש

שנהגו להדליק לפני כן. והרוצים להקדים ביותר מ20 דקות, המנהג ראוי, אך לנהוג כן רק אם זה לא עולה במריבות ולחצים).

אם עדיין לא הדליקו נרות בזמן האמור, עדיין אפשר להדליק אבל כאמור שלא יהיה סיכון של דקות ספורות ממש לפני

השקיעה כדי לא להיכשל באיסור תורה.

זמני הדלקת הנרות מופיע בלוחות השנה והזמנים משתנים בין עיר לעיר.

יש לדעת שהאשה מקבלת שבת על ידי הדלקת הנרות ולאחר ההדלקה אסור לה לעשות שום מלאכה!

אך הגבר לא מקבל שבת בהדלקה זו אלא זמן מה לפני השקיעה או בקבלת שבת אפילו אם אמר אותה לפני

השקיעה.

ולכן, אם האשה הדליקה נרות ונזכרה (למשל) שלא כיבתה את האור בחדר, הגבר יכול לכבותו.

כמובן שאם הגבר כן רוצה לקבל שבת בהדלקת הנרות הוא יכול, אך יפרש בפיו שהוא מקבל שבת בהדלקה זו.

ואם הוא מקבל שבת בהדלקה, כדאי שיבדוק שבאמת הכל מוכן לשבת כדי שלא יגרם עוגמת נפש בכך שלא יהיה מי

שיכבה את האור כיון שכשהוא מקבל שבת אסור לו יותר לעשות מלאכות האסורות בשבת כאמור לעייל.

מי מדליק את הנרות:

נהגו שאת הנרות מדליקה האשה. בספרי ההלכה ישנן שתי סיבות לדבר:

א. כיון שהאשה עוסקת בצרכי הבית ראוי שהיא תדליק.

ב. בבריאת העולם הקדוש ברוך הוא ציווה את אדם הראשון וחוה שלא יאכלו מעץ הדעת. הם לא עמדו בניסיון, חטאו ואכלו מעץ

הדעת. האירוע הזה היה בערב שבת הראשון של העולם. חטא זה המיט אסון נוראי על האנושות כולה. אדם וחוה קיבלו

עונשים מרים כדי שיתקנו את הרע שעשו.

מי שגרם לאדם הראשון לחטוא היא חוה ובגלל שהיא כיבתה 'אורו של עולם' שזה האדם וצאצאיו, היא תתקן ותדליק בערב

שבת אור, שהאור הזה הם נרות השבת.

(חובה עלינו לציין שכל המעשה הזה של אדם וחוה אסור לנו לפרש אותו כפשוטו. ודאי שאנשים גדולים כאלו אסור לנו לדון

אותם ולחשוב שהם סתם לא עמדו בניסיון כל כך פשוט. אך מותר לנו לצטט ולומר מה שהתורה מלמדת אותנו במעשה זה).

על אף שהאשה מדליקה, על האיש מוטל להכין את הנרות לקראת ההדלקה.

במה מדליקים?:

ישנם רבים המדליקים בנרונים העשויים מחלב/שעווה. יש המדליקים נרות בצלוחיות שמן, וכל אחד יבחר במה שהוא רואה שיש

בזה יותר כבוד שבת.

מי שמוסיף שמן לנרות, עליו לוודא שאין זה סוג שמן המפיץ ריח שאינו נעים. עלינו לחבב ולכבד את נרות השבת.

מה גודל הנרות/כמות השמן שצריך לשים?:

יש לראות לנכון לקנות נרות ולשים שמן בשיעור כזה שהנרות ידלקו עד סוף הסעודה ולפחות עד זמן הקידוש.

היכן מדליקים?:

את הנרות יש להדליק במקום האכילה. כמו כן יש להדליק תאורה היכן שיודעים מראש שהולכים להסתובב שם ועלולים להיכשל

אם לא יהיה אור (ומספיק אור מועט בכדי שלא יפריע לשינה).

בחדרים אלו מספיק להשאיר תאורה ואין צורך בנרות וראה בשורה הבאה:

אזהרה! חובה להשגיח ולשים את הנרות במקום בטיחותי ובכך למנוע אסון חלילה!

הברכות ואופן ההדלקה:

ישנה ברכה מיוחדת על ההדלקה,"ברוך אתה השם, אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת".

גם כשמדליקים הרבה נרות נוסח הברכה ישאר "נר" בלשון יחיד, כיון שאת עיקר המצוה מקיימים אפילו בנר אחד, כאמור

למעלה.

והנה, בכל מצוה צריך לברך את הברכה המיועדת קודם עשיית המצוה.

למשל, במצות תפילין טרם נתחיל בקשירתן על היד נברך את הברכה שתקנו חכמינו על מצוה זו.

אם כן, בהדלקת נרות שבת לכאורה גם כן נצטרך לברך קודם ההדלקה. וכך נהגו רוב בני ספרד.

אך מנהג בני אשכנז וחלק מבני ספרד, שהאשה מברכת רק לאחר ההדלקה. הם סוברים שכשהאשה מברכת

"להדליק נר של שבת" היא מקבלת שבת מיד בברכתה ואם כן יוצא שלאחר שהיא מברכת היא לא תוכל להדליק את הנרות,

כיון שהדלקת אש היא איסור מהתורה, על כן היא צריכה להדליק את הנרות ורק לאחר מכן לברך.

אבל רגע! מה אם זה שצריך בכל המצוות לברך קודם עשיית המצוה?!

באמת לפי שיטה זו הסדר יהיה כך: האשה תדליק את כל הנרות. כשתסיים להדליקם, עליה להסתיר בידיה את הנרות כדי

לא ליהנות מהאור. לאחר מכן היא תברך את הברכה ורק אז היא תוכל להרים את הידיים וליהנות מהנרות.

בכך שרק לאחר הברכה הותר לה ליהנות מהנרות, זה נחשב שהיא קיימה את ההלכה האומרת שצריך לברך קודם עשיית

המצוה.

סגולת הנרות:

זמן הדלקת הנרות הוא זמן מסוגל ביותר. בכל בתי ישראל לאחר ההדלקה והברכה נהגו הנשים לכסות את פניהם להתפלל

ולהתחנן להשם מעומק לב.

רבותינו אומרים שזמן זה הוא מסוגל לקבלת התפילה, בכוח מצוה זו לגרש את היצר הרע, לתת כוח ללימוד התורה וכמו שראינו

שהבטיח האמורא רב הונא, מצוה זו מקרבת את הגאולה, נותנת שמחה, שלום ושלוה, אריכות ימים ופרנסה טובה.

ויזכנו השם יתברך לעשות רצונו ולעובדו בלב טהור ושלם

אמן כן יהי רצון.

יחד ננצח – מאמר זה הוא 'בטחוני' אך לא חסוי

מאת: יהושע כהן

איש מאתנו לא דמיין שמשהו הולך להתרחש.

שבוע שלם של שמחה, חג הסוכות, תפילות, אחדות, איש מבקר את אחיו, אדם את חבירו.

והנה, הגיע החג האחרון.

הלכנו לישון באווירה חגיגית, ליל חג שמחת תורה. אך קמנו לשואה איומה.

צפירת האזעקות ברחבי הארץ הקפיצו אותנו והגבירו את דפיקות הלב. כששמענו פרטים מדויקים יותר,

כבר הדם קפא. כמה נטבחים, אוי ! אוי!!! לא נתפס!

אי אפשר לתאר את צעקת הקדושים השם יקום דמם, שנרצחו מסיבה אחת ויחידה! מפני שהם יהודים!

רגעי המתח, הדקות האיומות של אלו ששרדו ואלו שלא.. אי אפשר לתאר את חוסר האונים.

אוי! איזו השפלה! איך העמלקים הללו ביזו את גופותיהם של הקדושים, גופו של יהודי אשר אמר עליו

הרבי מצאנז זכותו תגן עלינו שגופו של יהודי שנפטר, קדוש בקדושת ספר תורה! כל שכן כשנהרג על קידוש השם.

מי יודע מה עושים הרשעים הללו ברגעים אלו לשבויים היהודיים שנמצאים ברשותם.

משפחות שכולות, משפחות שעלו כולם לשמיים.. משפחות שלימות. שבעת מדורי גיהנום.

המלחמה מורגשת בכל הארץ, השונאים שלנו רוצים להשמיד אותנו מכל הקצוות.

דוד המלך אומר בתהלים "עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". כמה?! כמה אנו סובלים?!

איך נחזיק מעמד???

ממך אליך אברח!

רק על ידי אמונה ובטחון בבורא עולמים. זה הדבר היחיד.

נכון. יש דברים שאנחנו לא מבינים. יש שאלות קשות שזועקות מאליהם.

מתי תבוא הגאולה?! מה יחזיק אותנו עד אז?!

רבי אברהם וינברג (רבה ומנהיגה של חסידות 'סלונים') היה אומר שעל ידי שמדברים דיבורי אמונה,

גם אם עדיין לא אוחזים בדרגות גבוהות של אמונה, עדיין זה משפיע וחודר ללב. אם כן, אנו נשתדל

יחד להתחזק ונשנן את מה שמלמדים אותנו רבותינו. להקדוש ברוך הוא יש את התכניות שלו,

גם אם אנו לא מבינים, אצלו הכל מתוכנן.

מה שנשאר לנו זה להחזיק חזק בחבל, להתחזק באמונה ובמעשים טובים למען זירוז הגאולה,

לשמירה על כל עם ישראל, נתפלל על החיילים וכל כוחות הבטחון שיחזרו שלמים לביתם.

בחורים צעירים שנשלחים לחסל רוצחים שפלים! אוי! ריבונו של עולם, שיחזרו בשלום הביתה.! כולם!

נתפלל על החטופים שישובו גם הם, כולם, בריאים בגופם ונפשם ושיתן השם כח לכל המשפחות

השכולות להתנער מההריסות. אין לנו שום אפשרות לתפוס קצת ממה שהם עוברים, השם ירחם,

שאף אחד לא ידע מצרות יותר. נתפלל שוב ושוב שיהיה להם המון כח ושבעל הרחמים ינחם אותם

נחמה אמיתית ושלימה בקרוב. להבין אותם, אף אחד לא יכול. אך ליבנו איתם. כולנו מתאבלים

עימם על הריגת הקדושים הללו.

המסר ממחנות העבודה:

לפני 30 שנה, נפטר הצדיק, הגאון והקדוש הרב יקותיאל יהודה הלברשטם המכונה 'הרבי מקלויזנבורג',

זכותו תגן עלינו (הקים מוסדות תורה וחסד גדולים, 'קרית צאנז' שבנתניה וביניהם את בית החולים 'לניאדו').

הרבי היה במספר מחנות עבודה בשואה האיומה. הרבי איבד את אשתו ואת כל ילדיו ! 11 במספר !.

הרבי בעצמו כמעט ונהרג שם מספר פעמים לאחר שהכו בו במוחו עד זוב דם והיה על סף מוות.

כמו כן, איימו עליו בהריגה מוחלטת. הנאצים ימ"ש ידעו שהוא רב גדול וזה נתן להם מרץ להתעלל

בצדיק יותר ויותר. לאחר השואה הרבי נישא בשנית והקים את משפחתו מחדש, בנה מעפר ואפר

דור חדש של תורה, תפילה, גמילות חסדים ומשפחה מפוארת שממשיכה את דרכו. בשואה, לאחר

שהנאצים ימ"ש הפגיזו את גטו ורשה, הם ציוו את הקבוצה שאליהם השתייך הרבי לפנות את כל ההריסות.

מיותר לציין מה הכילו ההריסות…

אל הרבי ניגש קאפו ממוצא יהודי ושאל אותו בהתרסה, "רבי, אומרים בתפילות החג 'אתה בחרתנו

מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו' וכו'. האם גם עכשיו במצב השפל שאתם נמצאים בו תאמר כך?!".

ענה לו הרבי, "בוודאי! עכשיו אני יגיד את זה בשמחה עוד יותר מתמיד! אני כל כך שמח שאני משתייך

לעם היהודי ולא לעם שפל שמתנהג כחיות טרף"!

הרבי מלמד אותנו להיות מודעים למעלה העצומה שאליה זכינו. אנחנו לא יכולים לתפוס איך מהלך

על שתיים עושה מעשים שכאלו כיון שבאמת לעולם לא נבין. אנחנו עשויים מחומר אחר! חומר זך וטהור!

תפילת לחיזוק האמונה:

ישנה תפילה שכתב הרבי מאפטא. נביא כאן טקסט מתחילת התפילה הנפלאה הזו.

מומלץ לקרוא מילה במילה ולהתבונן:

"ריבון העולמים. ידעתי כי הנני בידך לבד! כחומר ביד היוצר. ואם גם אתאמץ בעצות ותחבולות

וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולתמוך נפשי, מבלעדי עוזך ועזרתך אין עזרה וישועה!

ואם חלילה יחפצו כולם להרע, אז אתה בחמלתך תשים עיניך עלי ותשקיף עלי לטובה ממעון קדשך" וכו'.

אין מילים! כך, הרבי מאפטא מקפל כל כך הרבה חוויות, רגשות, ניסים, חסדים, תסכולים

ואסונות במילים ספורות אלו. כמה סמכנו על עצמנו, על הפיתוחים שלנו, על החוזק שלנו,

הידע הטכנולוגי. בוקר אחד והכל התפוצץ. כל מה שסיפרנו לעצמנו פשוט נשרף.

אנו בידיים של הקדוש ברוך הוא בלבד! גם אם נעשה את כל ההשתדלויות שבעולם, סוף סוף

הוא בעל הבית.

מבלעדיו, אין עזרה וישועה.

בואו כולנו נתחזק בענין הזה.

נכון. צריך לעשות השתדלות וברוך השם יש אחדות נפלאה, לוחמים שמוכנים למסור את נפשם,

כפשוטו, בשביל עם שלם! אפילו מהעולם יש לנו סיוע. אך את זה נפנים כולנו חזק – אין לנו על מי

להישען אלא על אבינו שבשמים! כמו שאמרנו בתפילה היפה הזו, שעם כל הגבורה האנושית

שחייבים להשתדל, עדיין אנו חייבים את חסדיו של ריבון העולמים.

אנו רק בידיו בכל רגע נתון. לא נסמוך על אף אחד. לא אמריקה תושיע אותנו. רק ריבונו של עולם!

תהילים:

לאורך כל הדורות, אמירת פרקי תהלים ידועה כפעולה שכוחה רב לפעול ישועות.

פרקי התהילים מוצפים בתיאורים של רדיפות, הריגות, אכזבות, אנשים שהיה מהם ציפייה

לעזרה וגם הם הפכו לאויבים.

כל זה לא אמר דוד המלך רק על עצמו. רבותינו מלמדים אותנו שדוד ראה ברוח קדשו את כל

הצרות שיעברו על עם ישראל במשך הדורות וכשהתפלל את כל הבקשות הללו להצלה מאויבים,

הוא כלל גם את כל מה שאנו עוברים במשך כל הדורות.

אם כן, כשאנו מתפללים את פרקי התהילים שדוד חיברם ברוח הקודש (וספר זה נחשב לחלק

מספרי הנביאים וכתובים), אנו מתפללים ומשתמשים בנשק של המלך דוד!

בנוסף לזה נוסיף ונתפלל כל אחד בנוסח האישי שלו. אך כאמור מאוד מומלץ לומר בנוסף

כמה פרקי תהלים.

כמה סגולות לשמירה:

ברכות קריאת שמע של שחרית (אלו הברכות הנאמרות לפני קריאת שמע של הבוקר כחלק

מסדר התפילה) עוסקות בסיפור שבחיו של הקדוש ברוך הוא.

ב"פסוקי דזמרה" (אלו המזמורים שאומרים בתחילת התפילה) אנו עוסקים גם כן בסיפור

שבחיו של הבורא ובגדולתו, אך ההתמקדות היא יותר בחלקים המוכרים לנו בבריאה,

העולם שלנו, האדם, הצמחים, החיות. בברכות קריאת שמע אנו מספרים איך שכל המלאכים

מהללים את הבורא כל אחד כפי השגתו.

בברכות אלו ישנו קטע המתחיל במילים "תתברך לנצח צורנו". בהמשך הקטע כתוב

"ישתבח שמך לעד מלכנו יוצר משרתים ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם" וכו'.

רבותינו מלמדים אותנו שראשי התיבות של המילים "משרתים ואשר משרתיו", (האותיות המודגשות),

יוצרות צירוף של שם קדוש משמותיו של הקדוש ברוך הוא, מ'ו'מ'. שם זה אסור לאמרו בשום פנים

ואופן ובשעת אמירת מילים אלו יש לכוין את ראשי התיבות וזה סגולה שלא ינזק כל אותו היום.

ישנה עוד סגולה, בשעת אמירת "עלינו לשבח" (תפילת הודאה ושבח להשם שזכינו להיות

העם הנבחר ולהיות מעבדיו ולא כגויי הארצות שמשתחווים לפסילים שאינם מועילים.

תפילה זו נאמרת בסיום כל תפילה משלשת התפילות, שחרית, מנחה וערבית).

בקטע השני של תפילה זו, אנו אומרים את המילים "ועל כן, נקוה לך השם אלקינו,

לראות מהרה בתפארת עוזך".

מילים אלו כמובן רלוונטיות תמיד, אך לא תמיד אנו זוכרים לבקש בקשה זו בכוונה ומעומק הנשמה.

בתקופה קשה זו, מילים אלו נשפכות מהלב, ריבונו של עולם, אנו רוצים כבר לראות אותך,

את החוזק שלך, שתנקום נקמתנו ונזכה לביאת גואל צדק. לראות את תפארת יופי עוזך וגבורתך.

סופי התיבות של המילים "מהרה בתפארת עוזך" יוצרים גם הם שם קדוש ה'ת'ך' שאסור לאמרו

והוא מסוגל לשמירה לפני שיוצאים לעיסוקי היום. לפני שנצא מהבית, נניח את היד על המזוזה

ונאמר "אדנ-י ישמור צאתי ובואי מעתה ועד עולם", וגם זה מסוגל לשמירה.

ונדגיש! למרות הסגולות הללו, חייבים אנו לזכור תמיד שמעל כל הסגולות יש את התפילה

הפשוטה של כל יהודי שבוקעת את כל הרקיעים.

וכך פירש הרב רבי ברוך ממז'יבוז', את הפסוק בתהילים "כי הגדלת על כל שמך אמרתך":

על כל כוונות שמות הקודש שראוי לכוונם, עולה עליהם "אמרתך" האמירה והבקשה הפשוטה

והאמיתית של האדם מעומק לב, גדולה יותר מ"שמך", מכוונות של שמות הקודש.

אני יהודי גאה:

אברהם אבינו היה הראשון שפרסם את ריבונו של עולם בראש חוצות.

בתורה אברהם אבינו מכונה "אברם העברי".

חכמינו מסבירים שהכינוי הזה בא לבטא את מהותו של אברהם שכל כולו היה חדור מטרה,

לפרסם את האלוקים על אף שכל העולם היה בצד השני. כל העולם מצד אחד של הנהר

והוא לבדו בצד אחר. אברהם מ"עבר הנהר".

אברהם אבינו הוריש את הכוח הזה גם לבניו, אנו, עם ישראל. כוח הגבורה ומסירות הנפש,

זה יהודי. ומבארים רבותינו שמסירות נפש נחלקת לשניים:

א. למות על קידוש השם. על כך שאני יהודי. כמו הקדושים שנהרגו. כל הקדושים לאורך

כל שנות הגלות שמסרו נפשם. עצם זה שסיבת הריגתן היא על כך שהם יהודים, בין אם זה

יהודים שהגנו על ארצם, בין אם פשטו צווארם להריגה כבימי השואה, בין ביודעין ובין בשלא יודעין,

כולם נהרגו על קדושת שמו יתברך. כולם כקרבנות לפני האלוקים.

ב. לחיות על קידוש השם! זה שברוך השם אנו חיים כיהודים, מתגברים על היצר הרע אפילו

שקשה לנו, זה גם כן מסירות נפש של ממש. אנו מוסרים להשם את הרצונות שלנו, הורגים

את היצר הרע ועושים רצון אבינו שבשמים. וזה מה שהשם רוצה מאתנו. שנחיה על קדושת שמו.

על פי היהדות אסור לאף אחד להרוג את עצמו בכוונה ולומר שזה על קדושת השם, כיון שאנו

היהודים מייקרים את החיים שנתן לנו השם יתברך בשביל שנעשה לו נחת רוח פה בעולם

על אף שיש בנו את היצר הרע.

יחד ננצח: 

בואו כולנו נשתדל למסור נפש במה שקשה לנו, נזהה איזו שהיא נקודה, קטנה, שמפילה אותנו.

איזה שהוא ניסיון מתמיד שהיצר הרע מנסה לדחוף לנו כל הזמן ונמסור עליה נפש. נתאחד כולנו

באהבה וכבוד אחד לשני. ראינו שלאויבים שלנו אין הבדל באיזה דעות מחזיק המיועד למטרה, השם ישמור.

הוא לא שואל לפני כן לאיזה קבוצה הוא משתייך.

זה מלמד אותנו שבאמת אנו צריכים להיות מאוחדים, באהבת ישראל, בתפילה, באמונה,

ובעזרת השם, יחד ננצח ונזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש!

אמן כן יהי רצון.

החיבור הראשון שאני עושה למוח וללב על הבוקר זה ל'אנטנות' התפילין. הם ה'מכשירי קשר' שלי לריבון העולמים.

מאת: יהושע כהן

לא מעט גויים ברחבי העולם כאשר הם רואים יהודי מניח תפילין הם רוצים הסבר. ישנם כאלו שישאלו "מה זה הקופסאות השחורות האלה? ישנן מדינות שאפילו יחשבו שזה מכשירי ריגול. והאמת שהם ממש צודקים. אבל, בגישה 'קצת' שונה.

לא סתם התפילין שואבות את מי שנשמה אלוקית מפעמת בקרבו אפילו אם הוא באמצע טיול בהודו.

זה הכתר של היהודי.

מה הם התפילין:

האדם בטבעו נמשך אחר רצונותיו ותאוותיו. המחשבות עפות ומשוטטות. הלב, גם הוא נסחב לפעמים למחוזות שהיה מעדיף לא להיכנס אליהם. כדי לשמור את האדם מחובר לאלוקיו, שלא יאבד את הקשר מכל שאון העולם,

ציווה אותנו הא-ל להניח תפילין שבתוכם יש פרשיות מן התורה ובכך נזכור שהתורה עמנו ולא נחטא.

כל זה נאמר בפרשיות הכתובות בתורה "ואהבת" ובפרשה השניה "והיה אם שמוע". פרשיות אלו עוסקות באהבת השם, קבלת עול מלכות שמים, קיום המצוות.

וזה לשון הפסוקים המודיעים על מצות התפילין בפרשיות אלו, "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך".

הרב משה בן נחמן (המכונה 'הרמב"ן') מסביר שטוטפות הם מלשון קישוט.

יש מפרשים ש"תפילין" הם מלשון "פתילות". פתיל נעשה על ידי כריכה של מספר חוטים אחד סביב השני. כמו כן התפילין מחברות אותנו לקדוש ברוך הוא על ידי כריכת הרצועות סביב היד והראש. זו מהמצוות הבודדות שאנו מקיימים אותם ממש על גופנו ולא בעשייה חיצונית.

בעבר היו הולכים עם תפילין כל היום.

ממה עשויות התפילין:

התפילין עשויות מ'בתים', מעין קוביות העשויות מעור בהמה טהורה (פרה) שעובר עיבוד ותהליך רצופת שלבים עד לשלב של עשיית הקוביות.

ישנו סוג של תפילין מעור בהמה דקה (כבש או עז) וכמובן גם הם כשרים להנחה רק הם פחות מהודרים כיון שהם פחות עמידים.

כיום שהטכנולוגיה מאפשרת הידורים רבים בעשיית תפילין מעור בהמה גסה, על כן ראוי להדר ולהשתדל לקנות כאלו.

ישנם שתי בתים, אחד מיועד לכריכה על הראש והשני סביב היד.

את הבתים נכרוך על ידי רצועות ארוכות המחוברות לבתים.

גם הם עשויים מעור בהמה.

בתוך הבתים יש קלף. בתפילין של ראש יש ארבעה קלפים ובשל יד קלף אחד.

בשני התפילין כתוב את אותם דברים, ארבעה פרשיות שונות מהתורה.

ההבדל הוא, כאמור, שבתפילין של ראש כל פרשה כתובה בקלף נפרד ובשל יד כולם באותו קלף.

ונציין שכל הרכיבים של התפילין, הבתים, הקלף, הדיו שאיתו כותבים את הפרשיות, כולם עשויים מחומרים טהורים המותרים באכילה. אסור שמשהו אחד מכל זה יהיה עשוי מחיה שאיננה טהורה. דבר זה נלמד מהפסוק "למען תהיה תורת השם בפיך".

הפירוש הפשוט בפסוק הוא שהשם מצוה אותנו תמיד לזכור אותו ושתורתו ומצוותיו תמיד יהיו שגורים בפינו.

אך רבותינו למדו שכתוב כאן גם רמז לכך שכשמכינים תפילין שהם נועדו גם הם שנזכור תמיד את השם ותורתו, צריך להכינם מדברים טהורים. דברים שמותר להכניסם ב'פיך'. מובן ביותר שדברים קדושים אינם יכולים לשרות בכלי טמא.

אני רוצה תפילין מזהב, אפשר?

כמובן שלא ניתן ללבוש תפילין מזהב. צבע התפילין הוא שחור. התפילין צריכות להיות גם בצורת ריבוע בכמה שיותר דיוק המתאפשר. כל זה ועוד הלכות רבות שבתפילין הם הלכות שנאמרו למשה רבינו על ידי הקדוש ברוך הוא בהר סיני ועל אף שלנו לא נתגלה הטעם שבכל דבר אנו יודעים שיש לזה סיבות נשגבות.

מה כתוב בפרשיות:

כאמור לעייל, בתפילין יש ארבע פרשיות שונות. פרשיות אלו נכתבות עם דיו וקלף מיוחדים על ידי סופר ירא שמיים היודע היטב את הלכות כתיבתם.

ואלו הארבע פרשיות: א. "שמע ישראל, ואהבת את השם אלקיך". הפסוק 'שמע ישראל' הוא הפסוק הראשון בפרשה זו.

פסוקים אלו מדברים על קבלת עול מלכות שמים ואהבת השם.

ב. "והיה אם שמוע", פרשה זו עוסקת בכך שעל האדם לקיים את מצוות השם ובביאור הטובה הנצמחת מזה וחלילה להיפך למי שלא מקיים את המצוות.

ג. "קדש", פרשה זו ופרשה ד' עוסקות במצות "פדיון הבן". כאשר הקדוש ברוך הוא הכה את המצרים במכה האחרונה מעשרת המכות שהיא 'מכת בכורות' בה נהרגו כל הבכורים במצרים כולל בכור  בהמה, בכורי ישראל היו צריכים שמירה מיוחדת על מנת שלא ינזקו.

בגלל שמירה מיוחדת זו כל בכורי ישראל בכל הדורות מוקדשים להשם ואב הרוצה שבנו הבכור יהיה שייך לו, צריך לפדותו בסכום כסף. (בתורה כתוב 5 סלעים ויש לברר כמה שוויו כיום).

את הכסף מקבל הכהן שעורך את הפדיון שהרי הכהנים הם שלוחיו של הקדוש ברוך הוא.

כמו כן יש מצוה הנקראת "פדיון פטר חמור" שפודים את בכור החמור וכמובן שפרטי מצוה זו שונה בקיומה מפדיון אדם ופודים את החמור על ידי כבש שהכבש נהפך להיות קדוש ויש לנהוג בו בהלכות מיוחדות המבוארות בספרי ההלכה. עוד מתבאר בפרשה זו ענין יציאת מצרים וחג הפסח.

ד. "והיה כי יביאך", בפרשה זו כאמור לעייל מתבארים אותם עניינים כבפרשיה הקודמת וכל אחת משלימה את חברתה.

למה דווקא הפרשיות האלה:

כפי שנוכחנו לראות, פרשיות אלו עוסקות בערש היהדות. יציאת מצרים, שחרור העם הקדוש מעבדות תחת האומה המצרית הטמאה, שמירה מיוחדת על הבכורות ועל כל ישראל על אף ההפגזות מסביב, קבלת עול מלכות שמים וקיום המצוות. זה כל כולנו ! העם הנבחר ! אין משהו ראוי יותר מאשר שנניח תפילין שצועקות מסר אחד ויחיד- אין עוד מלבדו, ה' אלקינו ה' אחד !

נציין שטרם נתחיל בהנחת התפילין, עלינו לכוין לקיים את מצות השם שזיכנו וציוונו להניח תפילין ושנזכור את יציאת מצרים.

ההנחה:

נניח את התפילין של יד במרחק רוחב שתי אצבעות וקצת ממקום חיבור המרפק לזרוע דהיינו היכן שמתחיל שריר הזרוע והלאה לכיוון מעלה ומוטה קצת הצידה כלפי הלב. רק רגע-

יש ברכה על מצות תפילין?:

בוודאי! יש ברכה מיוחדת על מצוה חשובה זו. לפני ההידוק מברכים:

"ברוך אתה השם, אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפילין" ומתחילים בקשירה.

כורכים סיבוב 1 סמוך למרפק ועוד 7 סיבובים סביב הזרוע ויש בזה הרבה מנהגים. לפני שנכרוך על כף היד, נניח את "תפילין של ראש".

האשכנזים נהגו גם על תפילין אלו לברך ברכה מיוחדת אך שונה בנוסח.

הספרדים נהגו שלא לברך על תפילין של ראש ברכה בפני עצמה והברכה הראשונה עולה גם לתפילין של ראש.

נוסח הברכה, "ברוך אתה השם, אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצות תפילין", ומיד מהדקים.

מכיון ויש נידון בספרי ההלכה בענין הברכה הנוספת, האם צריך לברכה או לא, נהגו בני אשכנז לומר לאחר הברכה וההידוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

משפט זה נאמר במקרה שאדם אמר חלילה ברכה לבטלה. למשל, אם בירך ברכת "שהכל נהיה בדברו" על כוס מים, לאחר ששתה קצת הפסיק בשיחה או כל דבר אחר וכששב לשתות ברך שוב, ומיד נזכר שהוא כבר בירך בתחילת השתיה, ואם כן נמצא שברך ברכה לבטלה.

פירוש המשפט ברוך שם וכו': ברוך שמו של הקדוש ברוך הוא, ברוך כבודו ומלכותו לעולמים.

שבח להשם, קצר במילים, אך עם עומק לפנים עומק. הסיבה שאומרים דווקא משפט זה לאחר ברכה לבטלה,

מסביר הרבי משה בן מיימון (המכונה "הרמב"ם) שלאחר שהזכיר שם שמים ללא צורך שלכל הפחות יגיד שבח על הקדוש ברוך הוא ובכך נמצא שלא לחינם הזכיר את שמו.

הרב עפשטיין (בספרו ערוך השולחן) מבאר שכיון והוא הוציא שם שמים לבטלה יקבל עליו עול מלכות שמים כתשובת המשקל.

והנה, ודאי שאסור לברך ברכה ולהסתמך על כך שיאמר אחר כך משפט זה.

אבל כאן המקרה שונה מכיון שהאשכנזים נהגו שכן לברך בוודאות, רק על הצד שלא היה צריך לברך אז אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

מיקומו של תפילין של ראש:

נניח את התפילין מעל המצח איפה ששורשי השערות הקידמיות והלאה אחורנית ושאמצע הבית יהיה מכוון בין שתי העיניים.

הלכה זו כתובה בתורה בפסוק "והיו לטוטפת בין עיניך". ורבותינו לימדו אותנו שהכוונה היא לא במצח בין העיניים אלא כאמור בזווית אווירית בין העיניים.

לאחר הברכה, ההידוק ואמירת 'ברוך שם', נכרוך סביב כף היד ויש מנהגים שונים באופן עשית הכריכות.

יש הבדל בין שמאלי לימיני?:

כן. ימני מניח את התפילין של יד ביד שמאל ולעומת זאת שמאלי מניח ביד ימין. דבר זה נלמד מהפסוק "והיה לאות על ידכה",

והרי על פי כללי הכתיבה אמורים לכתוב "ידך" וכמו שנכתב כמה פסוקים לפני כן, וצריך להבין למה זה נכתב בשינוי.

ומכאן דרשו רבותינו שהכוונה "ידכה" – "יד כהה" דהיינו יד חלשה. ידו החלשה של הימני היא שמאל ושל שמאלי היא הימין.

מתי מניחים תפילין?:

עדיף להניח את התפילין בבוקר. אם לא הניחם בבוקר יכול להניחם עד הלילה. וכידוע שלא מומלץ לחכות לרגע האחרון כי אי אפשר לדעת אם לא ישכח במהלך היום וכדומה.

אין מניחים תפילין בלילה ולא בשבת, כמו כן בחגים שדינם כשבתות לכל הדינים (איסור חילולו וכו') אין מניחים.

אדם שברשותו רק אחד משתי בתי התפילין ואין ביכולתו להשיג את הבית השני (למשל אם נתקע בדרכים והשמש הולכת לשקוע) לא יתבטל בגלל זה מלהניח את התפילין שכן ברשותו אלא יניחו ויברך עליו את ברכת "להניח תפילין".

וכאמור כל זה כשהוא אנוס אך וודאי שחייבים להניח את שתי התפילין לכתחילה ביחד.

יש לדעת! שאסור להפסיק בשיחה, רמיזה, דיבור, החל מכריכת הקשר הראשון בתפילין של יד ועד סיום הנחת תפילין של ראש, אך אפשר לדבר קודם כריכת הרצועות על כף היד.

אם דיבר בטעות, לאשכנזים יברך על תפילין של ראש שוב את ברכת "להניח תפילין" ובנוסף את ברכת "על מצות תפילין". ולספרדים יברך את ברכת " על מצות תפילין".

כיצד לנהוג עם התפילין:

מכיון שיש קדושה גדולה תפילין, צריכים אנו לשמור על גוף נקי בהנחתן. אסור להיכנס עם תפילין לשירותים או כל מקום מטונף

או שריח רע נודף משם. כמו כן צריך להניחם במקום ראוי ולא במקום של פריצות חלילה.

אני והתפילין:

אנו פותחים את היום עם המצוה היקרה הזו. התפילין של ראש נמצאים על המוח. המוח הוא זה שנותן את הפקודות לכל הגוף במהלך כל היום, אפילו תוך כדי שינה. תפילין של יד, כנגד הלב. הלב הוא הגנרל של הרצונות. אני רוצה כל כך שהם ישגרו פקודות חיוביות לכל האברים. אני רוצה להישאר מחובר לאלוקים גם כשאני בחוץ בעיסוקי היום יום. לא להיסחף לתדרים לא טובים. איך אעשה זאת?! כל זה על ידי התפילין! החיבור הראשון שאני עושה למוח וללב על הבוקר זה ל'אנטנות' התפילין.

הם ה'מכשירי קשר' שלי לריבון העולמים. הם נותנות לי את הזרם להמשיך את היום מתוך קדושה ושמחה ובעזרת השם להתגבר על כל המכשולים בלי לאבד את התדר.

יהי רצון שנזכה תמיד לעשות להשם נחת רוח ולעובדו בלב שלם אמן כן יהי רצון.

אז ראש השנה זה חג שמח או שמא קצת מפחיד ?!

מאת: יהושע כהן

ראש השנה קרב ובא. החג הקדוש והנורא, ראש השנה.

שנה חלפה לה, נגמרה, נפרוש ידינו אל השמים נודה לריבון העולמים על שנה שלימה של דאגה

בשבילנו על כל צעד ושעל, על רחמים וניסים בכל יום.

גם דברים שנראים לנו מובנים מאליו, הם ממש לא מובנים מאליו. כל נשימה ונשימה, השם לא עוזב

אותנו לרגע. נתפלל לשנה חדשה טובה ומתוקה מלאה בבשורות טובות.

 

שני הימים של ראש השנה מלאים ברצף אירועים שמראים לנו שיש עוד משהו משמעותי ביותר ביום הזה.

צריכים אנו להתבונן בכדי להבין מה בדיוק קורה ביומיים האלו של ראש השנה:

מצד אחד אנו מתלבשים בבגדים חגיגיים והולכים לבית הכנסת לתפילה חגיגית בציבור,

ומצד שני תוקעים בשופר שצליליו גורמים דווקא פחד ובהלה ולא סגנון של מוסיקה מרגיעה.

כמו כן מבקשים מהשם שיכתוב ויחתום אותנו לחיים טובים, מזכירים בתפילה פסוקים המתארים

המלכה של מלך, תיאורים מפחידים של משפט עם גורל משמעותי מאוד לעתיד, ומצד שני

לאחר התפילה כל משפחה חוזרת לביתה לסעודה חגיגית. בהרבה קהילות מעם ישראל נהגו לאכול

"סימנים" אוסף מאכלים המרמזים למשמעות טובה כדי לעורר אותנו להתפלל לקדוש ברוך הוא כגון

זה שאוכלים תפוח בדבש ומתפללים שהשם יתן לנו שנה טובה ומתוקה.

 

אז ראש השנה זה חג שמח או שמא קצת מפחיד ?! או אולי יום המלכה של השם על כל העולם ?!

אז בואו נעשה סדר

 

מה זה ראש השנה:

באיברי האדם צריך את כל האיברים, אין חלק מיותר. גם האיבר הכי קטן הרי הוא חלק ממכונה ענקית.

אבל סוף סוף הראש הוא מי שנותן את הכוח, את הפקודות, את החיות.

כך גם ראש השנה! הוא היום שנותן את הכוח והחיות לכל השנה.

 

וליתר ביאור: תאר לעצמך שיש ברשותך עסק ענק, המפעל משגשג ברוך השם, אך בכל סוף שנה

תעשה בדיקה, הכנסות מול הוצאות, מה אפשר לייעל, מי לא בדיוק עובד טוב.. ואז, אם יש סיפוק

ממשיכים הלאה עם כל המרץ, אוגרים כוחות, נותנים דחיפה וממריאים לשנה נוספת ומלאה בעשייה.

את המשל הזה אפשר לשים מולנו ולהתבונן בו, זה הראי שמשקף אותנו, איפה אני ביחס לעצמי,

ביחס למפעל שלי, איפה אני ביחס למפעל של הקדוש ברוך הוא? האם אני באמת ממלא את תפקידי?!

האם ה"בוס", ריבונו של עולם, מרוצה ממני? איך אשכנע אותו שכדאי לו להמשיך את המפעל הזה,

להתחיל שוב שנה חדשה? בעזרת השם נרחיב בביאור הענין על ידי שנרחיב בעוד כמה מושגים

מהותיים על היום הקדוש הזה.

 

בקשות וסליחות:

זמן מה לפני ראש השנה נהגו לבקש "סליחות". בני ספרד נהגו להתחיל באמירתן כבר מראש

חודש אלול. לעומת זאת בני אשכנז מתחילים באמירתן במוצאי שבת שלפני ראש השנה אך באופן

שהמרחק בין מוצאי שבת זו לראש שנה יהיה לכל הפחות ארבעה ימים. ובאם ראש השנה יחול ביום

שלישי בשבוע, יקדימו את אמירת הסליחות למוצאי שבת של שבוע לפני כן.

 

מה בעצם כתוב שם?:

הסליחות מורכבות מפסוקים ופיוטים המתארים את גדולתו של הקדוש ברוך הוא ורחמיו המרובים.

כל זה בא כהקדמה למה שאומרים בהמשך הסליחות. אנו מתוודים על החטאים שעשינו, מודים

על האשמה, לא בורחים ממנו וכל כך מצטערים על כל   המעשים הרעים הללו ומבקשים שהשם

ברוב רחמיו יסלח לנו. לכן אנו מאריכים לספר בגדולתו ורחמיו כדי לעורר בו רצון שיחוס עלינו וימחל לנו.

כמובן שעלינו מוטל להתחרט באמת ולקבל על עצמנו לא לחטוא יותר לאבינו שבשמים, להתרחק

מכל מה שעלול חלילה להפיל אותנו ועל ידי זה נזכה למחילה מהשם.

 

התפילות והשופר:

בבוקרו של ראש השנה אנו פותחים בתפילת שחרית ולאחר מכן מתכוננים למצות היום – תקיעת שופר.

אין מישהו ששומע את קולו של השופר ונשאר אדיש. רעש הגורם לרעד, פחד, התעוררות.

נוהגים שכבר מתחילת חודש אלול תוקעים בכל בוקר בשופר לאחר תפילת שחרית בכדי לעורר

את העם לתשובה, אך יום אחד לפני ראש השנה מפסיקים לתקוע עד התקיעות של החג שהן מצוה

מן התורה. בספרי ההלכה מסבירים את פשר ההפסקה הזו. הטעם הוא שהשטן שרוצה לקטרג על עם

ישראל מתבלבל ומתערבב מכך. הבלבול שלו נובע מזה שתוקעים במשך חודש שלם, מפסיקים,

ושוב תוקעים. הוא לא מבין מתי ראש השנה, יום הדין, חל באמת ובכך הוא נמנע מלדבר סרה.

למעשה בימים עברו באימפריות שונות בעולם היה נהוג בעת המלכת מלך חדש לתקוע בשופרות

וחצוצרות יחדיו. ונציין שכשבית המקדש היה קיים היו תוקעים בראש השנה במתכונת זו,

שופר וחצוצרה יחדיו. אך כיום כנהוג בכל קהילות ישראל תוקעים רק בשופר.

על כל פנים זה מראה לנו שיש בשופר משהו שמסמל גם משמעות של המלכה,

קול השופר מעורר ליראה מהמלך.

אחד מרבותינו המכונה רבי סעדיה גאון, כתב כמה טעמים בתקיעת שופר. למשל את הטעמים שהזכרנו כעת:

א. המלכה

ב. יראה ופחד.

ג. להזכיר את יום מתן תורה כדי שנקבל על עצמנו שוב מחדש בראש השנה עול מלכות שמים,

ועוד מספר טעמים.

קשה לכווין את כל הטעמים בבת אחת ומומלץ לפני התקיעות להתבונן בהם.

אך הכוונה העיקרית היא לכוון לקיים רצון אבינו שבשמים שציווה אותנו לתקוע בשופר ולהתעורר בתשובה

וזוהי הכוונה הראויה לכווין בשעת התקיעות עצמן !

 

האם יש ברכה על התקיעות?:

ישנן שתי ברכות מיוחדות על תקיעת השופר ונהגו שהתוקע בשופר הוא זה שמברך בקול רם

וכל הציבור מאזין לכל ברכה מתחילתה ועד סופה וכשמסיים התוקע לברך, עונים הקהל אמן

ובעניית אמן על הברכות יוצאים ידי חובת הברכה.

קרה ואחד מהציבור לא שמע את הברכות, יזדרז לברך לפני שיתחיל התוקע בתקיעות.

וכן כל אחד שלא יכל לבוא לבית הכנסת ושומע את התקיעות לאחר מכן ביחידות,

לא הפסיד את הברכות ויברך בעצמו. אשה שלא שמעה את התקיעות, מנהג האשכנזים

שתברך ומנהג הספרדים שלא תברך. הברכה הראשונה היא על עצם קיום המצווה:

"ברוך אתה השם, אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וצוונו לשמוע קול שופר".

הברכה השניה:

"ברוך אתה השם, אלקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

תוכן ברכה זו היא הודאה להשם שזכינו להגיע לזמן זה חיים וקיימים ולקיים את המצווה

החשובה הזו שהיא רק פעם בשנה.

 

האם מותר לדבר אחרי הברכה?:

אחרי הברכות יש להאזין לכל התקיעות ואין לדבר כלל. גם אם זה קצת קשה נזכור

שככל שמתגברים הקדוש ברוך הוא רואה את הקושי וההתגברות ובהתאם לכך גם השכר

שיגיע בשמים על כך גדול יותר.

 

האם תוקעים בראש השנה שחל בשבת?:

בזמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעים בשופר גם כשראש השנה היה חל בשבת.

אך כיום ישנה גזירה שתיקן האמורא הנקרא "רבה" ("אמורא" הוא תואר הניתן לרבותינו

מתקופת התלמוד), שכאשר ראש השנה חל בשבת לא תוקעים בשופר.

הטעם לגזירה זו, משום שישנו איסור מהתורה להעביר חפץ בשבת ברשות הרבים למרחק

של כשני מטרים במקום שאין עירוב. (עירוב הוא פרוצדורה הלכתית המאפשרת טלטול חפצים

ברשות הרבים באופן המותר).

היה חשש שאדם הרוצה לתקוע אך אינו יודע היטב את הלכות תקיעת שופר והפרקטיקה

הנלווית אליו, יבוא ויטול את השופר ויצא עמו לרשות הרבים על מנת ללמוד אצל הרב את כל הפרטים

ונמצא שעבר על איסור מן התורה של טלטול. על כן גזר רבה לא לתקוע כשראש השנה חל בשבת.

גזירה זו תקיפה גם כיום למרות שישנם אזורים בהם מותר לטלטל, עדיין חלה הגזירה במלואה.

ולכן בראש השנה הקרב ובא עלינו ועל כל ישראל לטובה לא נתקע בשופר בשבת.

הרב חיים שמואלביץ זצ"ל הסביר על פי זה את מה שציטטנו למעלה שהשטן מתערבב,

ממה הוא מתערבב ?! שאל הרב, וענה: השטן רואה איך שעם ישראל כל כך נזהר בהלכות שבת

עד כדי כך שהם גזרו לא לתקוע בשבת כדי לא לעבור על שום עבירה! בראותו כל זאת הוא מבין

שאין לו על מה לקטרג, נסתתמו טענותיו, הוא רואה איך שעם ישראל כל כך דבוק באלוקיו, .

והקטרוג יורד מסדר היום.

חשוב לציין : ראש השנה הוא חג המשתרע על יומיים. ועל כן לא יהיה מצב שלא נתקע בשופר כלל

מכיון שגם במקרה כמו השנה, על אף שלא נתקע בשבת כיון שהיום הראשון של החג חל בשבת,

אנו נתקע ביום ראשון כיון שאז יחול היום השני של החג.

ממה עשוי השופר?:

השופר עשוי מקרניו של איל וצריך להיות כפוף ולא ישר כחצוצרה.

בתלמוד נתנו טעם לדבר:

א. השופר צריך להיות של איל כדי להזכיר את עקידת יצחק אבינו ולעורר רחמי שמים.

בעקידת יצחק רגע אחד לפני שחוד הסכין היה מונח על צווארו, קרא מלאך מן השמים לאברהם

אבינו ואמר לו בציווי מהשם שלא ישחט את בנו. לאחר קריאה זו ראה אברהם איל המסתבך בקרניו

בשיח סמוך, ניגש אליו אברהם ורצה להעלותו כקרבן. השטן ניסה במשך זמן מה למנוע זאת ממנו

והוא זה שסיבך את האיל באותו שיח. הוא לא יכל לראות איך אברהם לא מתייאש ומחפש לעשות

להשם נחת רוח ממשהו אחר. אך אברהם גבר עליו, חילץ את האיל והעלהו לעולה במקום יצחק בנו.

על כן אנו תוקעים בשופר של איל לעורר לפני השם רחמי שמים בהזכירנו את מסירות הנפש

של אברהם אבינו.

ב. השופר צריך להיות גם כפוף כדי לרמז לנו שנבוא לראש השנה, יום הדין, כפופים ונכנעים

לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ולהתחנן אליו שנזכה בדין גם אם חלילה אין בנו מעשים

טובים, ולא לבוא חלילה בהרגשה של גאווה ובגישה שמגיע לנו סליחה ומחילה אלא לבקש כעני

העומד בפתח הדלת.

 

תפילת מוסף של ראש השנה:

לאחר שפתחנו במצות תקיעת שופר, אנו ממשיכים בסדר התפילות ל"תפילת מוסף".

בתפילת מוסף, במקביל לתחינות והפיוטים שנאמרים בתפילה, אנו נמשיך גם בתקיעות השופר.

תוכן תפילת מוסף:

בתפילת מוסף של ראש השנה ישנן שלש קבוצות של פסוקים מלוקטים מהתורה נביאים וכתובים

(תנ"ך) המתמקדים בשלשה נושאים המבטאים את מהותו של החג, וזה בעזרת השם ישפוך לנו אור

ויתורצו השאלות שעימם פתחנו, מהו ראש השנה :

 

יום דין או יום המלכה?:

בתלמוד אומר האמורא רבה : " אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות

ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבוא לפני זכרונכם לטובה, ובמה? בשופר."

קבוצת הפסוקים הפותחת נקראת בתלמוד "מלכויות". הפסוקים מתארים את הקדוש ברוך כמלך

רם ונשא, אדון על כל העולם, לו בלבד שייכת המלוכה וזה יתבהר לכל העולם באחרית הימים

כאשר את מלכות אדום אשר שולטת בעולם הוא ישפוט על כל מעשיה, או אז יראו גם גויי העולם

שיש מנהיג אחד ויחיד, הקדוש ברוך הוא. פסוקים אלו אנו אומרים כיון שבראש השנה הוא יום חידוש

העולם. בו אנו מבקשים מהשם שימלוך עלינו מחדש ועל כל העולם. אנו רוצים שכולם יכירו שהוא המלך

האמיתי ושאף אחד לא יכפור בזה חלילה. אך על זה יש דין בראש השנה ! השם בוחן את כל מה שעשינו

במשך השנה, האם באמת רצינו שהשם יהיה המלך ? האם באמת זכרנו להודות לו כראוי למלך ?

האם באמת תמיד הקשבנו לו כמו שמקשיבים למלך ?

ואז בבית הדין של מעלה שלשה ספרים נפתחים. ספר של צדיקים, ספר של בינונים וספר של רשעים.

הצדיקים מיד נכתבים ונחתמים לחיים טובים ולשלום. הבינונים ממתינים להם עד ליום הכיפורים.

אם יעשו תשובה, יכתבו בספר הצדיקים. ואם חלילה לא, יכתבו בספרם של רשעים.

הרשעים נחתמים מיד בספרם של רשעים למיתה, השם ירחם.

אך חובה לציין!

מי שקובע את פסק הדין, הוא — האדם בעצמו !!! דהיינו, בית דין של מעלה כמובן קובעים את הדין

אך לפי מה שהאדם קובעעל עצמו.

אם תחליט שאתה צדיק, תעשה תשובה, תכתב ותחתם לחיים טובים ולשלום! גם אם במהלך השנה

נפלת, לא נורא, השם פותח לך דף חדש, הכל מהתחלה. השם רואה את הרצון שלך, את התשובה שלך,

הוא מאמין בך, הוא מאמין שאתה רוצה להמליך אותו באמת.

ובזה יובן עוד ענין, שהרי לכאורה דין וחשבון צריך לעשות בסוף שנה ולא בתחילתה?

אלא הענין הוא שהשם נותן לאדם את הכוח לפסוק על עצמו את הדין. ואם הוא בוחר בטוב,

אז הקדוש ברוך פותח לו עם תחילת השנה החדשה דף חדש. על כן צריך להתכונן כראוי ולעשות

תשובה ולקבל על עצמנו קבלות טובות, אפילו קטנות, אך חזקות ויציבות.

קבוצת הפסוקים השניה נקראת "זכרונות". אנו אומרים רצף של פסוקים המתארים את העובדה

שהשם זוכר הכל ואין שכחה לפניו, אין דבר שנעלם ממנו. על כן אנו אומרים פסוקים המעוררים

רחמים ורצון על ידי הזכרת פסוקים מאהבת השם אל אבותינו, נזכיר את נח שהשם שמר עליו בתיבה

בעת שבחוץ היה מבול והעולם נחרב, נזכיר את הברית שכרת עם אבותינו אברהם, יצחק ויעקב,

נזכיר את רחמי השם על כל הבריות, וגם פסוקי נבואה ונחמה על עם ישראל הגולה שהקדוש ברוך לא

שכח אותנו ויגאלנו בקרוב.

כל זה גם כן כהקדמה לבקשה מהשם שיכתבנו לחיים טובים בהזכירנו את אהבתנו אליו ואהבתו אלינו.

מה עוד גורם להעלאת זכרון טוב לפני הקדוש ברוך הוא? — תקיעת שופר :

קבוצת הפסוקים השלישית- "שופרות". בו אנו אומרים פסוקים שמראים לנו על כך שיש בקולו של

השופר לגרום לדרמה, חרדה, כבוד והמלכה. כמו כן הפסוקים מתארים גם איך שבאחרית הימים

כשהקדוש ברוך הוא יקבץ את כל בני ישראל הפזורים בכל העולם, יתקע בשופר שקולו ישמע בכל

העולם, תקיעה שאף אחד לא יוכל לפספס, וזה יהיה לנו האות שהנה, הגיע זמן הגאולה,

שנזכה במהרה בימינו.

 

יש עוד מנהג מיוחד בחג?:

כן. לפנות ערב נשוב לבית הכנסת לתפילת מנחה אחרי שכולם סעדו את סעודת החג.

לאחר מכן נצא מבית הכנסת לקיים את מנהג "תשליך".

מנהג "תשליך" נקרא כך על שם הפסוק שאנו אומרים במנהג זה, וזו התפילה העיקרית.

לשון הפסוק:

" מי א-ל כמוך, נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא.

ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאותם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם,

אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

הפסוק מתאר את רחמי הקדוש ברוך הוא ושהוא מוחל עוונות. ונהגו ללכת לנהר לקיים מנהג זה

ואם אין הדבר מתאפשר נהגו לקיים מנהג זה מול ספל מים.

הבקשה היא שהקדוש ברוך ישליך כביכול את העבירות שעשינו למצולות ים, שלא ישאר מזה זכר.

מנהג זה מבוסס על מאמר חכמינו זכרונם לברכה המתאר את הקושי והסכנה שהיתה בדרך

לעקידת יצחק. אברהם אבינו לקח את יצחק בנו על מנת להעלותו לעולה. השטן רצה לעקב אותו

והפך את עצמו לנהר. אברהם ניסה לחצות אך ככל שרק ניסה, השטן הגביה את מימיו.

המים כבר הגיעו ממש לאפו של אברהם. ואז פנה אברהם בתפילה להשם –

"הושיעה השם כי באו מים עד נפש "! שמע השם את צעקתו וחילצו. על כן אנו הולכים לנהר

כבקשה להקדוש ברוך שיראה כמה אבינו אברהם מסר את נפשו בשעה שכמעט טבע בנהר,

ועל ידי זה יתעורר השם ברחמים עלינו.

ראש השנה שלי:

אחרי שראינו כמה גדול היום הזה, הבה נתחזק וננצל את הימים הקדושים האלה לתשובה.

חייבים אנו לעשות תשובה ולהגיע נקיים ליום הדין, שהשם יראה שאנו משתדלים,

שאנחנו רוצים לעשות רצונו באמת. בואו נקבל כל אחד קבלה טובה, קטנה אך חזקה,

שלא נוותר עליה בשום מצב. בין אם זה בין אדם לחבירו, בין אדם למקום ואפילו בין אדם לעצמו!

אם יש למישהו מאתנו ניסיון שאנו יודעים שקשה לנו, בואו ונעבוד עליו ובעזרת השם נצליח.

בראש השנה נהגו לא להזכיר חטאים, אבל לפני כן חובה עלינו להתוודות לפני השם ולהתחרט

על מעשינו הרעים. וגם בראש השנה עצמו צריך להתעורר בתשובה בלי לפרט את החטאים

אלא לבקש מהשם כל אחד בשפה שלו " רבונו של עולם אני רוצה להמליך אותך באמת,

על עצמי, על כל העולם, עזרני להכניע את יצרי ולעשות רצונך".

נסיים בסיפור עם מסר עמוק: לפני כמאתיים ועשרים שנה נאסר בכלא הרוסי הרב שניאור זלמן

הרבי מלאדי עקב עלילה. במעצר שאל אותו אחד הסוהרים: "אמור לו רבי, לאחר שחטא אדם

הראשון בחטא עץ הדעת הוא התחבא מבושה באחד השיחים. ואז אלוקים שאל אותו "איכה" ?,

היכן אתה?. וכי יעלה על הדעת שאלוקים לא יודע היכן אדם הראשון מתחבא?!"

ענה לו הרבי את התשובה שכתב רבי שלמה יצחקי (המכונה רש"י) בפירושו על התורה:

"בודאי שאלוקים ידע היכן הוא. רק מכיון שלא רצה להבהיל אותו ולפתוח עמו מיד בשיחה,

הוא שאל אותו "איכה"." "כעת" אמר הסוהר "אמור לי פירוש משלך".

ענה לו הרבי, "הקדוש ברוך הוא שאל את אדם הראשון איכה?! לא במובן הפיזי, גיאוגרפי,

אלא איכה?! איך נפלת למקום כזה שפל, איפה אתה ביחס למה שאתה מסוגל באמת?…"

כמה זה מלמד אותנו לעשות עם עצמנו חשבון נפש האם אנו באמת ממלאים את תפקידנו.

ובעזרת השם על ידי שנתחזק, נהיה בתשובה, הקדוש ברוך הוא יכתוב ויחתום את כולנו

בספרם של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום ושנזכה לעשות לו נחת רוח תמיד ונזכה

עוד השנה לבנין בית המקדש בששון ובשמחה.

אמן כן יהי רצון.

 

שנה טובה

כתיבה וחתימה טובה

מהו המנוע והדלק של הנשמה שלנו?

בס"ד

מאת: יהושע כהן.

כל נהג יודע שהכביש זה לא משחק. זה לא מגרש של "מכוניות מתנגשות". הכביש זה ענין של חיים.

התחבורה נותנת לנו אופציה מצוינת להגעה ממקום למקום,להתנייד בזריזות אך זה דורש זהירות,

ערנות ואכפתיות רבה.

לפני שמקבלים רישיון עוברים מספר לא מבוטל של שיעורים ועוד לפני כן מבחן תיאוריה.

וזה עוד לא מספיק. כל כמה שנים יזמנו את הנהג ל"רענון", ביטוחים על גבי ביטוחים, טסטים,

אבל הכל שווה למען החיים שלנו.

אם כך זה לגבי החיים הגשמיים, מה עם החיים הרוחניים שלנו ?

החיים הנצחיים, הנשמה, גם היא צריכה מענה, ביטוחים,

"נהיגה מונעת", דלק.

מה יתן לה את כל זה?—- מהו המנוע והדלק של הנשמה שלנו?

והתשובה לכך היא 'לימוד התורה הקדושה'.

 

אז מה זה מצות תלמוד תורה:

הקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים וכדי לזכך אותנו ציווה אותנו ב 613 מצוות

הנקראות "תרי"ג מצוות" (תרי"ג בגימטריה 613). ישנם עוד 7 מצוות שחכמינו זכרונם לברכה

גזרו וביחד זה 620 מצוות כמנין "כתר" בגימטריה. מצוות אלו מורכבות משתי קבוצות

הנקראות "מצוות עשה" (248 מצוות) ו"מצוות לא תעשה" (365 מצוות).

במצוות עשה על האדם לפעול בעשיה טובה וחיובית (למשל לכבד את ההורים, להניח תפילין),

ובמצוות לא תעשה מוטל עליו לא להפר את הציוויים שהשם ציווה (למשל לא לחלל שבת).

אם ננסה להגדיר את המצוות ביחס לחיים שלנו, היכן זה תופס אותנו בחיי היום יום,

המשפט המסכם יהיה שזה חוקי התנועה שלנו.

כל תנועה ותנועה אמורה להיות לפי ספר ה"תיאוריה" – התורה הקדושה !

כמובן שבכדי לדעת את כל החוקים צריכים אנו ללמוד אותם היטב ולחזור עליהם לעיתים תכופות

כדי שלא נשכח את הדינים הכתובים בתורה.

 

חובה לציין ! המצוות לא נכתבו בספר התורה כהמלצה בלבד. עלינו לקיים את מצוות השם

כי כך הוא ציווה, הוא אבינו מלכנו שברא אותנו וחלילה לנו להתחכם ולנסות לעלות על הכביש

בלי לציית לתמרורים ולפקודות שציווה אותנו.

 

שורש השם "מצוה" בכללות:

מצוה היא מלשון "ציווי" וגם מלשון "צוותא" – חיבור .

וליתר ביאור, יש במצוות חלק אחד שזה הפקודה – הציווי.

יחד עם זאת מקבלים שכר על עשיית המצוות ועובדה זו שמקבלים על כל מצוה שכר מראה לנו את

הנחת שזה עושה להקדוש ברוך הוא וזה מאחד אותנו איתו וכאן בא הפירוש השני שזה מלשון "צוות".

 

מצות תלמוד תורה וחשיבותה:

 

חובה לציין ! אין לנו שום אפשרות לשער את רום מעלתן של מצוות השם ולכן אין אנו יכולים לקבוע

לבד איזה מצוה חשובה יותר ואיזו פחות ויש בזה כללים ברורים שנמסרו לנו בתלמוד מתי יש להעדיף

מצוה מסוימת על פני חברתה ובכל מצוה יש מיוחדות מסוימת.

 

והנה, מצות תלמוד תורה, חוץ ממה שהזכרנו, שצריכים אנו ללמוד תורה בכדי שנדע את הדינים

ולא נשכחם, לימוד התורה הינה מצוה בפני עצמה.

 

וליתר ביאור: במצוה זו יש שני פנים. הפן האחד שלומדים את התורה הקדושה על מנת לדעת

מה לעשות וממה להימנע. וכן אנו מתפללים בברכה שלפני קריאת שמע של שחרית, "ותן בליבנו בינה

להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".

 

הפן השני הוא עצם הלימוד, שעושים נחת רוח להקדוש ברוך הוא כשלומדים תורה גם בצורת לימוד

שהיא ללא מסקנות והוראות הלכה למעשה. עצם ההתעסקות בסברות העמוקות של התורה עושה

נחת רוח ומקבלים על זה שכר, וזה מצוה מיוחדת בלימוד תורה ואין זה "בדיעבד" אלא יש ענין מיוחד

בלימוד מסוג כזה של עיון בסברות העמוקות גם ללא מסקנות.

על מצות תלמוד תורה נאמר שהיא חשובה כנגד כל המצוות !

 

חלילה לחשוב שזו סיבה לזלזל במצוות אחרות בגלל זה !

וודאי שזה לא סיבה לא לעזור לזולת ולא לכבד הורים ורק ללמוד תורה, כי אם זה יגרום חלילה לזה

הפסדנו את כל הענין. הסיבה שיש בה מעלה כל כך גדולה היא דווקא בגלל שעל ידה אנו נקיים את כל המצוות.

 

איזה לימוד קודם ?:

 

מי שזמנו מועט ללימוד התורה או שהוא עדיין צריך לדעת הרבה מדיני התורה, לימוד הלכות פסוקות

למעשה קודם ללימוד שאינו הלכה למעשה !

 

מה נכנס תחת הכותרת "תורה":

 

ישנה חלוקה כללית באופן מסירת התורה.

האופן האחד נקרא "תורה שבכתב". זה מה שנמסר למשה רבינו ונכתב במלואו בספר התורה

שלנו (וזה ה"חומשים" שלנו המודפסים). בתקופות מאוחרות יותר נאמרו דברי נבואה מהשם

אל נביאי האמת. נבואות אלו הן דברי הימים, תולדות עם ישראל, חורבן הבית, גלות וגאולה ועוד.

כמו כן היו דברים שנאמרו על ידם בהשראת רוח הקודש ולאו דווקא מסרים שהיו צריכים לעבור

כמסר "נבואי" לאומה, למשל תפילות ומסרים לעם ישראל עד סוף כל הדורות כדי לחזקם, כולן נכתבו

בספרים הנקראים "נביאים וכתובים ".

החלק השני הוא הנקרא "תורה שבעל פה". אלו ביאורים / הרחבה של פרטים במצוות הנאמרו בתורה שבכתב

בכלליות ולא בשלל דוגמאות. בתורה שבעל פה נתנו דוגמאות מוחשיות כגון חילוקי דעות בין שכנים וכדו',

ירדו לשאלות המתעוררות על ידי ליבון הדינים ושאלות הצצות עקב התקופה המיקום וכדו'.

 

יש ברכה מיחדת לפני הלימוד ?:

 

בכל בוקר מברכים ברכה מיוחדת על לימוד התורה. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה השם, אלקינו

מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה השם נותן התורה".

כשעולים לקרוא בספר תורה מברכים ברכה זו לפני הקריאה, ולאחריה מוסיפים עוד ברכה

וזה נוסחה "ברוך אתה השם, אלקינו מלך העולם, אשר נתן לנו (תורתו) תורת אמת וחיי עולם

נטע בתוכנו, ברוך אתה השם נותן התורה".

תוכן ברכות אלו מבהירות את המסר שהתורה היא מורשת מיוחדת ובלעדית לאומה הקדושה,

עם ישראל. התורה היא גאוותה והיא נשמתה !

לא סתם נאמר בתלמוד שאחת מהסיבות לחורבן בית המקדש הראשון היא בגלל שלא ברכו ברכות

אלו לפני הלימוד. זה עשה רושם כאילו אין להם ערך לדבר הנעלה ביותר בעולם – התורה.

ולכן המקדש היה כביכול מרוקן מתוכן ויכל להישרף לצערנו על ידי הבבלים.

 

המיוחדות שבלימוד התורה:

 

בלימוד התורה ישנה מעלה עצומה. זה לא רק שהשכר על לימודה יבוא בעולם הבא.

אלא כבר עכשיו פה בעולם הזה בשעה שהאדם לומד, הוא מתאחד בתכלית היחוד עם ה'.

השכל של האדם נהפך כביכול לשכל של התורה הקדושה. רוממות ממקום אחר.

וכמו שאומר רבי שמעון בר יוחאי שהקדוש ברוך הוא, התורה הקדושה ועם ישראל הם מציאות אחת !

עובדה זו מחדדת לנו יותר את הרצון ללימוד התורה. הידיעה שאויר העולם מתבשם על ידי הלימוד שלנו,

הידיעה שהשם מאזין בעונג לתורה שאנו לומדים, נותנת לנו מרץ ורצון לשמח את אבינו שבשמים.

 

קביעות עיתים לתורה:

כל אחד מישראל חייב לקבוע איזה זמן ביום של לימוד התורה. הרצוי ביותר הוא להתחיל את היום

בלימוד בבוקר, אפילו כמה דקות, ורק אחר כך לצאת לשאר עיסוקי היום.

מי שאינו יכול לקבוע זמן זה לבוקר, יוכל לקבוע שעה אחרת ביום. והכלל והעיקר שהזמן שקבע לעצמו

יהיה קבוע ולא יחליף כל יום או יומיים, כיון שעל ידי כך ידחה את הקץ בכל מהלך היום ואולי יכנס לו

עיסוק שבאמת יהיה חייב לעשותו ואז יתאחר עד הלילה וישכח לגמרי שלא קיים את הקביעות ללימוד.

נזכור תמיד שהשם רואה את הרצון של כולם וכל התאמצות כל שהיא חשובה בעיניו מאוד מאוד !

גם אם לך היא נראית קטנה. גם אם יש משהו שהתאמצת וניסית להבין ועדיין לא הצלחת,

אל דאגה השם לא ישכח לך את זה.

 

לימוד התורה בחיי היום יום:

כל אחד עובר במסע חייו הרבה תחנות. ברוך השם, יש הרבה תחנות שהאדם זוכר משם

חוויות טובות. אך יכול לקרות שיש גם קשיים. ולפעמים הם ממש נראים מאיימים, בלתי ניתנים לכבישה,

כמו לטפס על קיר חלק. זה יכול להיות הן ברוחניות והן בגשמיות. בפרט במבול שיש בעולם כיום,

כמה צריכים אנו להתחזק, לשמור את עצמנו. כשיש ערפל סמיך, ברד עז ניתך ארצה, רוחות זרות

משתוללות, הדבר שיאפשר לך לא לסטות עם הרכב הוא, להתרכז בנקודה אחת מסויימת, זה העוגן !

כך זה גם התורה הקדושה, היא נותנת כוחות מיוחדים סיפוק פנימי, חווית התעלות שנותנת כוחות

למשך כל היום להתגבר על הניסיונות שהיצר הרע מפתה אותנו, הדלק של התורה שורף את המחשבות

השליליות שעולות בנו,וכמובן יחד עם זאת להמשיך ולהתפלל להשם שתמיד יזכה אותנו לעשות רצונו,

להתמיד בלימוד התורה הקדושה, שלא נבוא לידי ניסיון, ואם חלילה כן, שנצליח להתגבר ולא נבוא לידי בזיון .

 

אמן כן יהי רצון.

 

השוקולד שאכלנו ברגעי העצבנות ישאיר אותנו נרגזים פי כמה על חוסר השליטה שלנו, על הדיאטה שהלכה לאיבוד ועל הסיבה המקורית לעצבנות, שהשוקולד לא פתר בכלל.

בואו נדבר על שוקולד.

לאכול שוקולד – זו הנאה או לא?

תלוי את מי אתם שואלים.

אם תשאלו, למשל, חייל אמריקני משנת 1937, הוא יעווה את פניו בסלידה. שוקולד? שוקולד הוא מוצר עבה,

קשה ולא טעים בכלל.

הוא צורך שוקולד, כן. יש לו ברירה? צבא ארצות הברית של השנים ההן ראה בשוקולד מנת קרב רבת אנרגיה.

חיילים, כידוע, זקוקים לאנרגיה רבה כדי להילחם, והשוקולד נתפס כחטיף אידיאלי בשדה הקרב.

ובכן, הלך קולונל פול לוגאן לפגוש את הנשיא והכימאי של חברת 'הרשי', יצרנית השוקולד הגדולה ביותר בצפון אמריקה,

וביקש: הכינו לי שוקולד שיתאים לתנאי השטח של שדה קרב. שיהיה קל, עמיד בחום ובעל ערך אנרגטי גבוה.

"אבל", הוסיף הקולונל דרישה רביעית, "אני רוצה שטעמו של השוקולד יהיה רק מעט טוב יותר מטעמם של תפוחי אדמה

מבושלים. אל תכינו לי ממתק משובח. אני לא מעוניין שהחיילים יאכלו אותו להנאתם, ויגמרו אותו לפני הזמן שבו הם יזדקקו לו באמת".

וכך, בין 1937 ל-1945, צרכו חיילי צבא ארצות הברית מיליוני טבלאות של שוקולד לא טעים בעליל,

אבל חיוני לתפקודם העֵר בשדות הקרב.

ובכן, האם לאכול שוקולד זו הנאה?

חייל אמריקני של אז יאמר שלא. אנחנו, צרכני מותגי שוקולד משובחים, נאמר כנראה שכן.

עכשיו שאלה אחרת: מי מאתנו מאושר יותר כשהוא אוכל שוקולד – הוא או אנחנו?

"מה ההבדל?" אולי אתם תוהים, ובצדק. כי הנאה ואושר מתערבבים אצלנו לעתים קרובות.

בואו נגדיר את המונחים:

הנאה היא תמיד זמנית. היא מקסימה, מענגת – אבל חסרת סבלנות כרונית. רגע כאן, וכבר נעלמה.

אושר, לעומת זאת, הוא נאמן הרבה יותר. לא תמיד הוא נוצץ כמו ההנאה, אבל הוא נשאר אתנו לאורך זמן.

את ההנאה קל לזהות. את האושר – פחות. לפעמים הוא מגיע יד ביד עם אתגרים סבוכים, מה שעלול בהחלט לבלבל.

דרך טובה לזהות אותו, היא לשאול 'למה'.

למה אכל החייל האמריקני שוקולד? כדי למלא פקודה. כדי לקבל אנרגיות. כדי לנַצֵח ולחזור הביתה בשלום.

השוקולד שלו לא היה הדבר המהנה בעולם, אבל היתה לו משמעות ומטרה. ולאכול מתוך ידיעה שאני עושה

את המעשה הנכון – גורם לנו להרגיש נפלא עם עצמנו.

לעומתו, נסו רגע להתרכז בהרגשה שלכם כאשר אתם טועמים שוקולד. נסו לחשוב על רגע שבו אתם משועממים

או עצבניים, ולכן קמים אל הארון, שולפים ממנו חפיסה מתוקה ושוברים ממנה שורה. טעים?

או שטעם הלוואי הקצת מריר מקלקל את הטעם?

ועכשיו תחשבו על אותו שוקולד ממש, כשאתם צורכים אותו בתור מנת מרץ קטנה כדי שיהיה לכם כוח להמשיך להתרכז

בלימוד, או כהפוגה ממלאת כוחות להמשך אחר צהריים עם הילדים. טעים? מממ.

זה, בתמצות מדויק, ההבדל בין הנאה נטולת חזון, שזמינה לנו כאן ועכשיו ומיד נמוגה – לבין אושר,

שהוא תוצר של חזון ארוך-טווח.

ועכשיו לאבחנה מעניינת: למרות הניגודים ביניהם, לאושר ולהנאה יש גם תכונה משותפת – אף אחד מהם

אינו מבטיח לנו את השני. הנאה לא מבטיחה אושר. אחרי שהיא תלך, בדרך כלל נרגיש מרוקנים, לא מאושרים.

השוקולד של רגעי העצבנות ישאיר אותנו נרגזים פי כמה על חוסר השליטה שלנו, על הדיאטה שהלכה לאיבוד

ועל הסיבה המקורית לעצבנות, שהשוקולד לא פתר בכלל.

גם אושר, מצדו, לא מבטיח הנאה. ממש לא. יש לו להציע דרך ארוכה, עבודה מפרכת ומהמורות. אנחנו לא ניהנה

בדרך אל האושר. נצטרך לוותר על הרבה קוביות שוקולד כדי להשיג את הרגע המאושר שבו נגלה שהגענו למשקל

היעד שלנו. וכמובן שמשקל היעד והשוקולד הם רק משל לדברים אמיתיים יותר.

השאלה הנשאלת היא, האם אנחנו מוכנים לקבל את תנאי האושר הללו? האם אנחנו מוכנים לסבול, כדי לטעום אושר

בסופה של דרך מייגעת? או מעדיפים את החיים הקלים, המהנים והזמניים?

אפשר לומר בזהירות, שרבים מבני הדור הזה הוטעו לחשוב שהנאה היא אושר. סגנון החיים שלנו מנסה לקצר תהליכים,

ומשכנע אותנו להעדיף תוצאות מהירות. זה מהנה יותר, ללא ספק.

אבל כמה אנחנו סובלים מההנאה הזו!

רוב הבעיות האנושיות של דכדוך, נחיתות, חוסר התמדה, יחסים מעורערים ויתר מכאובי העת הזו – הן תוצאות

של חוסר אמון בכך שהאושר מחכה דווקא בדרכים הארוכות.

אם חפֵצי אושר אתם, עליכם להאמין שהוא לא יוכל להיות מיוצג על ידי הנאה. הפנימו: אושר הוא תוצר של תהליכים

מכווני מטרה; גם אם התהליכים הללו מתישים, קשים ולא מסבירי פנים בכלל.

הגדירו את המטרה שאותה אתם רוצים להשיג. הֱיו מכוונים אליה בכל פעולותיכם, גם אם הן דורשות מאמצים גדולים.

עם הזמן תגלו, בעזרת השם, שזכיתם: אתם מאושרים.

 

מילון מונחים:

אושר – מצב רגשי-שכלי, הקשור לחוויית החיים עצמה. בחוויה זו יש לאדם בהירות לגבי מקומו בעולם כאדם ערכי.

האושר מבטא חיבור למשמעות החיים.

הנאה – תוצאה של חוויה נעימה.

 

משהו לקחת לדרך:

כשאתם שואלים 'איפה נמצא האושר', סמנו לכם קודם כל איפה הוא כנראה לא נמצא: הוא לא קיים במקום שבו נמצאת ההנאה.

אחרי שאתם מסכימים לא ליהנות, תיפתח בפניכם הדרך לחפש ולמצוא, בעזרת השם, את האושר

 

משפט כוח

מטרה היא תנאי לאושר. התקדמות אל המטרה היא האושר בעצמו.

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

ביום אחד פשוט הרסו לנו את הבית

מאת: יהושע כהן

הלילה יורד ומביא עמו תאריך של רגשות מעורבים – ט' באב.

יום שבו נחרב בית המקדש. כבר 1954 שנים שאנו בגלות.

אך עדיין, אנחנו רוצים למשש. מה פשר היום הזה ? צום, אבל, חורבן, תקוה ?

נהגו ללכת לבית הכנסת לתפילת ערבית ואמירת "קינות"- אלו פיוטים שמטרתם להביע

את הצער והשכול.

נהגו גם לקרוא "מגילת איכה" שבה מתואר את נפילת האומה הקדושה, עם ישראל,

ממקום של קדושה וטהרה, ממעמד כל כך מכובד בעיני העולם כולו, לשפל נוראי.

כל המנהגים האלו נועדו בכדי "לדגדג" אותנו, שקצת ננסה להפנים מה קרה שם ביום הזה.

אך השאלות צפות ומציפות:

האם באמת אנו מתאבלים ומצטערים בכל שנה מחדש ?

ואיך בכלל אפשר להכריז על יום מסוים כיום שבו אשמח או אהיה עצוב?

האם שינויי רגשות הם בכלל משהו שבשליטתי ?

ואם באמת נדרש ממני להצטער , איך אפשר לשמר תחושת צער על אסון שקרה לפני כ"כ הרבה שנים ?

מה העניין לשמר אותו ?  איך אפשר להתאבל על משהו שמעולם לא הכרתי ולא ראיתי ?

האם מאורע היסטורי כה רחוק שהתרחש לפני 1954 שנים אמור להשפיע עלי ?!

האמת היא שקשה להתעצב על משהו שלא הכרנו, אך מהתבוננות מה נחסר לנו בחורבנו

נוכל להבין קצת על מה אנו מתאבלים.

ונקדים:

 

תקופת הבית בתפארתו:

ננסה יחדיו לתאר בכח הדמיון ועל פי המקורות את התקופה המפוארת הזו בימי בית המקדש,

בית ראשון, בית שני וחורבנם.  הקדוש ברוך הוא רצה שתתגלה מלכותו בעולם, אברהם אבינו

היה הראשון שפרסמו בראש חוצות, הניף את הדגל ושט עמו בכל מקום שהיה. זה היה כרוך

בסכנת נפש ממש. מתנגדיו השליכו אותו לתנור בוער שלא היה אפשר בכלל להתקרב לאזור

ההוא מרוב החום והכל בגלל המשימה שלקח על עצמו, ללכת עם האמת עם רבונו של עולם.

הקדוש ברוך הוא ראה את המסירות שלו והציל אותו בכל נסיון התנקשות שהיא,  ומאהבתו אליו

בחר בו ובזרעו – אנו – ליישם את התפקיד הנעלה הזה לפרסם את מלכות השם בעולם.

הוא בחר בנו להיות לו לעם המיוחד, עד כדי כך שקרא לנו בניו, כנאמר בתורה הקדושה:

"בנים אתם להשם אלקיכם".

הקדוש ברוך הוא נתן לנו את ארץ ישראל אך כל זה רק הכנה לשיא – בנין בית המקדש שבו

תתגלה באופן תמידי מלכותו של השם בעולם.

דוד המלך התחיל בבנייתו וסיימו בנו המלך שלמה. הבנין היה מפואר כיאה לארמון בו שוכן המלך.

בהמשך הוא עבר שיפוץ על ידי המלך הורדוס ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד שמי שלא

ראה בנין זה, לא ראה בנין יפה מימיו. אך כל זה היה רק ככלי לדבר הנשגב ששכן בו, הגילוי האלוקי

בשיאו כפי שיכול להתגלות בעולמנו. רבותינו  מספרים שמי שהיה בא לבית המקדש לא היה יכול

להתעלם מהגילויים האלוקיים שהיו שם, תחושה של יראה היתה נופלת עליו.

חוקי הטבע לא חלו במקום הזה, בשר שעומד מספר שעות בשמש במקרה רגיל הוא מתקלקל,

אבל בבית המקדש זה היה שונה, בשר הקרבנות היו יכולים להמתין הרבה זמן בשמש

ולא היו מתקלקלים, זבוב אחד לא היה בבית המטבחיים למרות הנתחים הרבים שהיו שם.

עבודת בית המקדש שהיתה על ידי הכהנים היתה בזריזות מפעימה. ברקע נשמעו קול צלילי

המוזיקה המקצועית שהורכבה מבני שבט לוי. חוקי פיזיקה לא היו קיימים שם, ארון הברית

(ששם היו מונחים הלוחות שקיבל משה רבינו בהר סיני ועליהם עמדו הכרובים)

רחבו היה בדיוק ברוחב החדר שבו הוא היה מונח הנקרא "קודש הקדשים", כעשרה מטרים,

עובדה הנוגדת את חוקי הטבע. מקום זה שבר את התפיסה הטבעית והראה בחוש שאלוקים

הוא זה שמנהיג את העולם. הוא ולא אחר. שום כח טבעי בעולם לא יגביל אותו, כי הוא מכתיב

את סדר היום.

מכל אומות העולם הגיעו להשתחוות ולהביא קורבנות למלך העולם בהכרה שהוא היחיד המנהל

את העולם כולו . לא סתם יון הפילוסופית לא יכלה לסבול זאת, זה ניפץ להם את התזה שלהם

ולכן אסרו על שימור ייחודיות האומה הישראלית.

וגם זה לא עזר להם ובנס חנוכה ניצחו היהודים והכניעו את היונים על ידי החשמונאים.

מובן שהדברים האלו גרמו לאדם להתקרב לאלוקים ולא לרדוף אחרי סחרחורת היצרים.

תחושות רוגע מילאו אותו. אפשר לחוות את זה גם כיום. הזמנים שאתה מניח את סלולרי בצד,

מתפלל כמה פרקי תהלים, מדבר עם אלוקים, בשפה שלך, תענוג צרוף.

 

וביום אחד פשוט הרסו לו את הבית

אבל בואו ונפנים שזה אבא שלנו, וביום אחד פשוט הרסו לו את הבית. איזו השפלה,

הפכו לו את כל הסלון, בזזו ממנו את כל כלי הזהב, שחטו שם את הבנים שלו, טימאו

כל מה שרק יכלו, נגעו בדברים הכי רגישים. את השורדים הגלו למדינה זרה וזה עוד לא

הספיק. מסע של עינויים, התעללות, פרעות. אי אפשר בכלל לתאר את אורך ואיכות הגלות.

והשבר הנוסף הוא, שלא תמיד אנחנו זוכרים ושמים לב לכל זה.. וכשהחולה לא מודע לבעיה

שלו זה נורא עוד יותר. ישנו תאריך בשנה שהעם האמריקאי מצטמרר כשהוא נזכר בו.

(גם אנו כיהודים מצטערים על היהודים שנהרגו אך,) האומה האמריקנית רואה ביום הזה

יום אבל לאומי. ה 11/9! אסון התאומים. זה לא שאמריקה לא ראתה מלחמות עם יותר פצועים

והרוגים. מלחמת האזרחים שהיתה שמה גבתה יותר מ300,000 הרוגים ומאות אלפי פצועים.

וכל זה על ויכוח עקרונות וחוסר יכולת להיות עם מאוחד על אף הדעות השונות !

אך המלחמה המזעזעת הזו נשארה במדפי ההיסטוריה בשונה מאסון התאומים. למה?

כי אסון התאומים פגע בנשמה של אמריקה. אמריקה עברה השפלה. היא  כבר לא אותו אמריקה.

 

להבדיל בין קודש לחול, בואו שוב ונחשוב כל אחד אם חס וחלילה התיאורים שנזכרו

היו קורים לו במשפחה, חס ושלום, אי אפשר אפילו לתאר את זה איך השם של אבא מחולל ונרמס.

והאמת היא, שלצערנו זה קורה. זה קורה במשפחה הגדולה שלנו, עם ישראל.

החורבן זה לא סתם התרחשות שקרתה פעם, כי כל עוד שהשכינה בוכה ומושפלת, הקדוש ברוך הוא,

אבא הטוב שלנו לא חוזר הביתה, אז החורבן הוא משהו שאנחנו מתעוררים אליו כל בוקר מחדש.

אחרי כל מה שדיברנו פה, המחשבות שלנו מתמלאות ברחמים וצמרמורות, השאלה מחריפה ומעלה

את הטון, למה זה קרה ?

אנחנו חייבים לשוב ולדבר על סיבת האנדרלמוסיה הזו לאחר שנביא קצת מדיני תשעה באב.

 

דיני ט' באב:

כהבעת צער על חורבן הבית, כדי לעורר את נשמותינו מתרדמתן, אנו נוהגים דיני אבילות.

החל מא' באב מתחילים בהדרגתיות במנהגי אבילות. ימים אלו נקראים "תשעת הימים"

על שם סכומם. ימים אלו מועדים לפורענות חלילה בכל שנה מחדש. לכן נהגו לא לטייל בימים האלו,

למעט בדברים שיכולים להביא לידי סכנה כגון אטרקציות,

נהיגה פרועה, ועוד דוגמאות שכל אחד מעלה מעצמו, וראוי וכדאי מאוד ליזהר בזה.

נמנעים משמיעת מוזיקה. החל משקיעת החמה של ערב תשעה באב (ח' באב בערב)

אנו פותחים בצום ברציפות, עד למחרת בשעת צאת הכוכבים.

הצום גורם חולשה בגוף האדם ועל ידי כך הוא מקבל רגש של כניעה והקשבה ויוכל לבוא

להרהורים של תיקון ותשובה בקלות יותר.

הולכים לבית הכנסת לאמירת מגילת "איכה" (שאותה כתב ירמיה הנביא שהיה בזמן החורבן

ובה הוא מתאר בתיאורים חיים ומזעזעים איך שעם ישראל איבד את יופיו והדרו והגיע לשפל

מחפיר), אומרים יחדיו "קינות" שהם פיוטים שנכתבו במהלך הדורות שגם הם באו לתאר את הגלות

בכל תקופה. החל מהגלות בחורבן הבית והלאה בשאר הפרעות שעם ישראל עבר במדינות

שונות ובתקופות אחרות. יחד עם זאת נוסכים בנו תקווה ורוח של תקומה.

בתחילת הצום אנחנו יושבים על כסאות נמוכים וככה בכל מהלך הלילה נמנעים מלשבת

על כסאות רגילים. למחרת בבוקר גם כן יושבים על כסאות נמוכים, אבל רק עד חצות היום

שאז כבר אפשר לחזור לכסאות הרגילים. מנהג זה הוא כדי לתת לנו חוזק ואמונה שככל שנתפלל

ונתחזק, הנה, המשיח כבר פה. נכון, אנחנו עדיין בצער על החורבן, עדיין ממשיכים לצום עד צאת

הכוכבים ומתאבלים. אבל אל תיפול, תיכף נקום. תסתכל רחוק, קדימה, על אף שאתה עדיין בשפל.

גם החודש נקרא "מנחם אב" על שם הנחמה שהשם בקרוב ינחם ויפייס אותנו.

חכמינו אומרים בתלמוד שכאשר יבוא המשיח, תשעה באב יהפוך לנו לחג ויתהפך הכל לטובה.

מעניין לציין שהמשיח עצמו נולד בתשעה באב. גם זה מראה לנו שיש תקוה גם אחרי החורבן.

ככה בכל קושי, האור והתקומה טמונים אי שם במעמקי החושך. החושך אף פעם לא מעפיל לגמרי על האור.

 

החורבן והתקומה בחיי היום יום

קשה להכיל את העובדה הזו, אבל כל התיאורים המדכאים הללו קרו בגלל חוסר אחווה

– שנאת חינם ! עם ישראל היה מפולגוזה מה שהמיט אסון בקנה מידה שכזה. זה נכון שלכל

חברה יש את הטעם שלה, לכל אדם יש את הסגנון שלו, אך מדוע אמור להיות לזה שלב ב' ?

האם השנאה הכרחית ליציבות שלי ?! האם אי אפשר לכבד אחד את השני ?! כאשר אדם מתנהג

כלפי הסביבה בצורה שאינה הולמת הוא מחריב את עצמו, שורף את מידותיו, את כלי הזהב שטמונים

בו. אבינו אב הרחמן רוצה שנהיה מאוחדים גם אם אחד מוכשר והשני פחות. הבה לא נצער את אבינו,

זה מה שיחזיר לנו את הבית, האחדות. לב ללב יתחבר, לבינה ללבינה תצטרף.

 

יש סיפור עם מסר דוקר.

מעשה באב ושני בנים שהתגוררו בכפר ירוק ורגוע, בן אחד היה מוצלח וכשרוני והילד השני היה

פשוט והרבה פחות מוכשר מאחיו. האבא קלט בדיוק את היכולות של כל אחד מהם והתאים להם

עבודות, לכל אחד מה שמתאים לו. השנים חלפו והאבא שלח את הבן המוכשר לעיר הגדולה,

"לך לעיר הגדולה בני האהוב בוודאי תצליח בעסקים, תקים מפעלים ענקיים, ואולי אם תוכל תשלח

לנו קצת עזרה באיזה דרך שתוכל. ליבי אתך. אני מאמין בך." עזב הבן את הכפר והאח השני נשאר

לעזור לאב בעבודות הבית. הוא דווקא ממש התאים לכבד את אבא ולסייע לו בכל מה שצריך.

השנים עברו והבן שנשאר עם האבא היה צריך כסף באופן דחוף. "סע לאחיך, בעיר הגדולה.

שמעתי שהוא ממש מצליח, בוודאי הוא יוכל לעזור". נסע הבן לאחיו, איתר את האחוזה הענקית

ודפק בדלת. משרתת פותחת מקדמת את פניו בשאלה "מי אתה"?  "אני – אח של בעל הבית"

משיב בטבעיות. המשרתת נכנסת חזרה לבית ולאחר כמה דקות חוזרת ותשובה בפיה "בעל הבית

אומר שאין לו אח כזה"… מאוכזב, פגוע ושבור חוזר הוא לביתו, לכפר השקט. מיותר לתאר

את הרגשות שחוו הוא ואביו. לאחר הרבה שנים הזדקן האב וחלה. סופו קרב ובא. שמע האח

העשיר את המצב ודהר לכיוון הכפר. כולו אחוז טירוף "מי יודע מה יהיה. בכל שניה אבא יכול להפטר".

הוא הגיע לפתח הבית  ודופק. הלב דפק עוד יותר.. משרתת פותחת את הדלת "מי אתה אדון נכבד?"

"מה הכוונה?! אני הבן של בעל הבית ! אני חייב להיכנס!". "חכה כמה דקות" היא משיבה.

לאחר כמה דקות שבה המשרתת ותשובה בפיה, "הזקן אומר שאם אין לך אח כזה, אז אין לך אבא כזה"..

כמה זה מחייב אותנו הסיפור הזה. כולנו אותה משפחה. אסור לנו להרשות לשנאת חינם,

אסור לנו לבזות את השני. בפרט היום, לצערנו, עם כל הרשתות החברתיות ישנם כאלו שבמקום

לפרגן לשני מוצאים שם את המקום להשפיל את החבר, להקטין אותו ולפעמים זה גורם לנזק

שקשה מאוד אחר כך לשקם ולהוציא אותו מזה. אסור לנו ! בדבר שבו נכשלנו בואו ונתקן.

לא נתייאש, כל תפילה מועילה, גם אם בעיניים שלנו לא תמיד אנו רואים זאת מיד. עצם זה שאנו

מוקפים באויבים ואלוקים שומר עלינו, זה גם מהתפילות שלנו על הגאולה.

בואו נראה את הטוב שבשני וכך נבנה את הבית של אבא, את הבית שלנו. וגם עד שהבית יבנה,

איזה חיים יפים ובריאים יהיו לנו. אז קדימה, ביחד נתפלל, נצעק, לא נשכח אף פעם

"אבא, אנו מחכים לך, באמת, גם אם באמצע היום לא ממש זכרתי, עמוק בפנים לעולם לא שכחתי".

בואו נקדיש זמן בתחילת היום או בסופו שבו נדבר עם אבא שבשמים פתוח, בבקשה לגאולה,

ובתפילה שהשם יראה את ציפייתנו וגעגועינו אליו, את האחדות, את ההשתדלויות שלנו

למרות הקשיים ויגאלנו בקרוב ממש ונזכה עוד השנה לבנין בית המקדש במהרה

בימינו.

אמן כן יהי רצון.

מה הייתם אתם עושים, אילו הייתם רגילים לקנות בחנות מכולת חביבה שמציעה חמישה סוגי גבינה – ופתאום נקלעים לסופֶּר שמקרר הגבינות שלו משתרע על פני מאה וחמישים מטרים?

בפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל, לפני מספר עשורים, חוויתי חוויה שגרמה לי להבין משהו

חדש – ומפתיע – על יכולת הבחירה שלנו.

אנחנו אוהבים לבחור. אם מישהו או משהו ינסה לשלול מאתנו את היכולת לבחור, ניאבק בו.

אבל מה הייתם אתם עושים, אילו הייתם רגילים לחנות מכולת קטנה וחביבה שמציעה חמישה

סוגי גבינה – ופתאום נקלעים לסופֶּר שמקרר הגבינות שלו משתרע על פני מאה וחמישים מטרים?

האם הייתם מסוגלים לבחור?

אני זוכר את עצמי הולך לאורך המקרר ומביט בגבינות כמו שמסתכלים על מוצגים בגן חיות.

לקנות לא הצלחתי, השפע בלבל אותי.

יש כאן תופעה מרתקת.

דמיינו לעצמכם את הבחירה בצורה של קשת:

אנחנו עומדים בתחתית הקשת מצד ימין, במקום בו הבחירה כמעט אפסית.

ככל שאנו מתקדמים במעלה הקשת, מספר האפשרויות גדל, ויכולת הבחירה שלנו עולה בהתמדה.

בהתאמה, אנחנו גם מרגישים משוחררים יותר, כמו שהתרגלנו לחשוב ולומר:

'אני בוחר – משמע אני קיים'.

אבל אז אנו מגיעים לקדקוד הקשת – לשיא מסוים של אפשרויות בחירה, שממנו והלאה קורה דבר מפתיע:

ההיצע שעומד בפנינו ממשיך להתרחב – אבל יכולת הבחירה שלנו מתחילה לרדת!

זו תופעה שמתרחשת כשמספר האפשרויות העומדות בפנינו הוא גדול יותר מדי.

אנחנו יכולים לבחור בין לחם, לחמנייה או פיתה – אבל מתקשים להחליט מה לקחת מבין

עשרה סוגי לחמים ועשרים סוגי פיתות.

כשיש לנו יותר מדי מסלולי לימודים לבחירה, יותר מדי דברים שהיינו רוצים להספיק ביום החופשי

שלנו, יותר מדי שמות של מומחים שמתאימים לבעיה שלנו – אנחנו עוברים מהרגשה של 'אני קיים'

להרגשה של 'אני אבוד'.

ברמה הקיצונית, כשנהיה מוצפים ביותר מדי אפשרויות – נחזור למצב של אי יכולת לבחור.

מפתיע, נכון?

מבחינת האפשרויות התיאורטיות, קצה הקשת השמאלי – זה שמסמל את מרב האפשרויות – ממוקם

הכי רחוק מקצה הקשת ההפוך; אבל מבחינת יכולת הבחירה, כשאנחנו נמצאים במקום של השפע

הקיצוני הזה, אנחנו נמצאים פחות או יותר באותו מקום שבו היינו בתחילת מסלול הקשת: נטולי יכולת לבחור.

מה שקורה הוא, שכדי להתגונן מפני מצב של שפע מציק, אנחנו מפתחים לעצמנו הרגלים

שחוסכים מאתנו את הצורך לבחור.

כך, לדוגמה, התרגלנו לקנות גבינה לבנה שלוש אחוז, ואותה ניקח מהמקרר שבסופּר באופן אוטומטי,

בלי להבחין בכלל שיש בו עוד מאה סוגי גבינות.

זה חבל, כמובן, כי כך אנחנו מחמיצים הזדמנויות נוספות והתנסויות חדשות.

עקרון הקשת מציע כלל זהב: כדי לשפר את יכולת הבחירה שלכם – צמצמו את האפשרויות

שעומדות בפניכם.

אם הגעתם למצב של הצפה ובלבול, אות הוא שעברתם לצד היורד של הקשת – הצד שבו יש לכם

יותר מדי אפשרויות ופחות מדי בחירה.

אם תקטינו את האפשרויות – תחזרו למקום שבו יש לכם יותר יכולת לבחור.

כדי להקטין את האפשרויות, הרגילו את עצמכם לשאול מספר קטן של שאלות לגבי הבחירה

העומדת בפניכם.

לדוגמה, כשאתם מתלבטים איזה עסק לפתוח, שאלו את עצמכם: מה אני יודע לעשות?

מה אני אוהב לעשות? מה הציבור צריך?

כשאתם מתלבטים איזו משימה לבצע, שאלו את עצמכם: מה אני רוצה לעשות עכשיו?

מה אני יכול לעשות עכשיו? מה יהיה הנכון והיעיל ביותר?

כל האפשרויות שאינן עונות על השאלות הללו יישארו מחוץ להיצע, וכך יקטינו אותו.

ככל שתשכללו את מנגנון הבחירה שלכם, ותלמדו לשאול את השאלות הנכונות – כך תצליחו

להישאר עם מספר קטן של אפשרויות, ותעצימו את יכולת הבחירה שלכם.

 

מילון מונחים:

אפשרויות – נתונים שאפשרי לנו לבחור ביניהם.

הגדלת מספר האפשרויות, עד לסף מסוים, מגדילה את הסיכוי להגיע לתוצאות מיטביות.

 

מנגנון בחירה – פעולה מחשבתית מוגדרת, שמאפשרת קבלת החלטות על סמך נתונים וקריטריונים.

 

משהו לקחת לדרך:

אנחנו חיים בדור של שפע, גם מבחינת ההזדמנויות העומדות בפנינו.

לפעמים נראה לנו, שככל שיש לנו הזדמנויות רבות יותר – כך אנחנו נחשבים למוצלחים יותר.

כדאי לנו לזכור שהדרך להצלחה לא עוברת דרך ריבוי אפשרויות, אלא דרך החלטות נכונות.

במקום לנסות להגדיל את מספר האפשרויות העומדות בפניכם (לימוד של מקצוע נוסף, הצעות עבודה

נוספות, בדיקה של דירות נוספות לפני רכישת דירה, ועוד) – שכללו את מנגנון קבלת ההחלטות שלכם.

 

משפט:

הבחירה הראשונה היא – לבחור בין מה למה כדאי לבחור.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

אם אתם נשטפים זיעה קרה למחשבה שאולי לא תגיעו להצלחה מליאה כפי שהגדרתם אותה, כדאי לכם להתייחס אליה בחשדנות.

ההגנות שאנחנו בונים סביב הנפש שלנו כדי להגן עליה מפני כאב והרס, הן מתוחכמות

ומורכבות במידה עוצרת נשימה. והן עשויות גם להיות מפתיעות.

כולנו כבר יודעים לזהות שהכחשה והדחקה, למשל, הן הגנות. כך גם לגבי אדישות, ריחוק,

ואפילו עליזות-יתר. כל אלה עשויים לעזור לנו לברוח מעצמנו כשאנחנו כאובים מדי, כדי לא להישבר.

אבל, האם ידענו שגם הצלחה עשויה להיות מערכת הגנה?

כן, זה נשמע מוזר… הרי כולנו רוצים להצליח, ומאחלים הצלחה גם לכל היקרים לנו.

לא יכול להיות שאנחנו מאחלים להם – ולנו – בסך הכל מנגנון בריחה משוכלל, נכון?

ובכן, קודם כל, נדייק: לא כל רצון להצליח הוא ניסיון בריחה. לפעמים אנחנו שואפים להצליח

כדי לעשות טוב עם הכלים שקיבלנו. זה נפלא.

אבל יש פעמים אחרות. ובפעמים האחרות הללו, אנחנו כן מחפשים חליפת הצלחה כדי להסוות

בה את הבריחה שלנו מהשטח. ועל הפעמים האלו נדבר עכשיו, כי שווה לנו להכיר אותן.

ובכן, ממה, בעצם, אנחנו רוצים לברוח בחסות ההצלחה?

אולי מההיסוס הפנימי של 'מה אני שווה, בעצם'.

אולי מתגובות הרסניות שקיבלנו בעבר כשנכשלנו.

אולי מההרגשה הכואבת שאנחנו, כפי שאנחנו, איננו ראויים לידידות.

הרבה פחדים וכאבים משתתקים מתחת למעטה ההצלחה.

לא תמיד זה רע, כמובן. הצלחה יכולה להיות גם הגנה בריאה וחיובית. בהחלט עדיף לעמול

ולהצליח מאשר להפוך לאדיש, לאגרסיבי, לרטנוני או למבוהל.

אבל – יש גם אבָל. כי הצלחה בתור הגנה עלולה גם להיות הרסנית.

וכאן ניאלץ לעשות שימוש במילה השחוקה: תלוי. תלוי מה אתם מרגישים בקשר להצלחה

ההיא, שאליה אתם חותרים.

האם אתם חותרים אליה מתוך הבנה שאתם עושים כמיטב יכולתכם, ותהיו מרוצים גם אם

תשיגו אותה רק באופן חלקי?

אם כן, תנו לה מדליה. היא עושה לכם שירות נהדר.

אבל אם אתם נשטפים זיעה קרה למחשבה שאולי לא תגיעו להצלחה מלאה כפי שהגדרתם אותה,

כדאי לכם להתייחס אליה בחשדנות.

אולי, מרוב רצון להגן עליכם, היא בעצם מזיקה לכם.

איך יודעים? איך ממיינים הצלחות ל'רעות' ול'טובות'?

מתבוננים ובוחנים:

האם אתם מסוגלים לקבל את האפשרות שלא תהיו הטובים ביותר בתחומכם?

שלא תזכו למשוב הנלהב שאתם מצפים לו?

שלא תוכלו לאפשר לעצמכם את דירת החלומות שרציתם?

או שהמחשבה על כך גורמת לכם לחוש לא שווים, לא אהובים ולא מסוגלים?

אם האפשרות האחרונה נכונה, אם המחשבה על חוסר הצלחה נוטלת מכם את האוויר –

ההצלחה המקווה הזו פועלת בשירות האויב. היזהרו ממנה!

היא לוקחת את הערך העצמי שלכם ותולה אותו על שבשבת מול הרוח; היא גורמת לכם

להתנדנד כל החיים על השבשבת הזו ימינה ושמאלה: הצלחתי? אני מדהים.

לא מספיק הצלחתי? אני כלום.

ועם הצלחות כאלה, מי בכלל צריך כישלונות.

הן כה גרועות, ההצלחות-האויבות הללו, עד שגם אחרי שנכנענו לרצונן והשגנו אותן

במלואן – הן לוקחות את הערך העצמי שלנו בשבי, וממשיכות להתעלל בו.

הרי אי אפשר לפרנס את הערך העצמי מהצלחה אחת לכל החיים. ערך עצמי שניזון

ממקור חיצוני, נעשה מהר מאוד רעֵב שוב. לכן, כשיפוג הרושם של ההצלחה הנוכחית,

הערך העצמי ישתוקק לעוד אחת ולעוד אחת. לא רק שההצלחה לא חיזקה אותו –

היא הפכה אותו לחרד ולנזקק עוד יותר.

הדרך הנכונה לגרום להצלחה לעבוד בשבילנו ולא בשירות האויב – היא להפריד בינה

לבין הערך העצמי שלנו. אל תרשו לשניים האלה להתיידד.

את ההפרדה הזו עושים כשמתייחסים אל ההצלחה בסלחנות. כשאומרים לה

: "אנחנו לא ממש חייבים אותך באופן מלא. גם תשעים אחוז ממך יהיו בשבילנו בסדר גמור".

כשלא תהיו להוטים להשיג את ההצלחה המושלמת – תפסיקו להרגיש שחייכם תלויים בה.

וכשחייכם לא יהיו תלויים בה – היא תפסיק להיות בריחה.

ויכול להיות, לגמרי יכול להיות, שתגלו אז בהפתעה שבעצם, אתם בכלל לא מחפשים לברוח.

 

מילון מונחים:

הצלחה – תחושת  עוצמה של יחיד או של קבוצה שהגיעו למטרה שהוגדרה מראש.

תחושה זו מגיעה לעתים מתוך האדם או הקבוצה עצמה, ולעתים מהסביבה העֵרה להישג.

עצכרה עצמיתשל יכולתת כאשר  ל

וגדרה מראש עם , מפעל או מכון מחקרות או במאמץ למטרה

ערך עצמי – הכרה מודעת ולא מודעת לקיומו של כוח פנימי.

 

משהו לקחת לדרך:

עוד דרך טובה להפריד בין ההצלחה לבין הערך העצמי, היא להפסיק לראות בה מקור גאווה,

ולהתחיל לקוות לה ביתר ענווה.

במקום להגדיר: "ההצלחה שלי תהיה כשאהיה המומחה הגדול ביותר",

עדיף להגדיר: "ההצלחה שלי תהיה כשאשתמש ביכולות שניתנו לי בצורה הטובה ביותר".

 

משפט:

מצליחן הוא אדם שסופר גם הצלחות חלקיות.

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

אז מה זה בגד ה'ציצית'  ומי צריך ללבוש אותו?

מאת: יהושע כהן

יש לך תור לבנק?! מה אתה עושה בכדי לא לשכוח ? עושה תזכורת בסללורי? או אולי תזכורת

שאינה טכנולוגית, שם את השעון ביד שאינך רגיל. ומה תעשה אם תצטרך לזכור 613 מטלות???

וואוו זה כבר מסובך. אז מה אעשה? אני דווקא רוצה ליישם במרץ את המטלות הללו. אבל איך

אזכור אותם? איך אזכור מה עלי לא לעשות כדי לא לפספס את המטרה?

אז הקדוש ברוך הוא נותן לנו פתרון מדהים חוטי חשמל שתמיד מחברים אותנו למקור האנרגיה

בצורה בטוחה —    הציצית!

 

אז מה הם החוטים האלה:

 

הקב"ה מצווה את עם ישראל בקיום 613 מצוות, 248 מתוכם הם מעשים שהאדם צריך לפעול

בעשייה טובה וחיובית (למשל לכבד את ההורים), מצוות אלו נקראות "מצוות עשה".

365 הנותרים הם ציווים שעל האדם להישמר מהם והוא עושה נחת להשם בכך שהוא אינו מפר

את הדברים הללו (למשל לא לאכול חמץ בפסח), מצוות אלו נקראות בשם "מצוות לא תעשה".

בכדי שלא נשכח אחת מהמצוות הללו, צריכים אנו למישהו או משהו שיזכיר לנו תמיד שלא נעבור

על רצון השם. לכן השם יתברך שציווה אותנו בכל המצוות נתן לנו עצה והיא – מצוות ציצית.

 

חשוב לציין! אמנם מצוות ציצית היא עצה מהשם שעל ידה נזכור את שאר המצוות, אך היא לא רק

סימן והמלצה בלבד אלא היא גם כן מצווה בפני עצמה כאחת המצוות !

 

ענין זה מתבאר בתורתינו הקדושה,  הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו שיצווה את בני ישראל

לעשות ציצית בקצוות הבגד ועל ידי ראיית הציצית נזכור את כל המצוות, ועל ידי שנהיה מחוברים

להשם לא נביט בדברים שאינם ראויים וליבנו לא יחפוץ בדברים אסורים.

ובלשון התורה "דבר אל בני ישראל וכו' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" וכו' "וראיתם אותו וזכרתם

את כל מצוות ה' ועשיתם

אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" וכו'.

 

חשיבות המצוה:

 

חשיבות מיוחדת יש במצות ציצית. חכמינו זכרונם לברכה אמרו שהיא שקולה כנגד כל המצוות !

כיון שעל ידה זוכרים את כל מצוות השם.

 

חובה לציין ! על אף מעלת הציצית שנתבאר כאן, חייבים לדעת ולזכור שכל מצוות השם חשובות

ואין לנו שום קנה מידה לשער את רום מעלתן ולכל מצוה יש את המיוחדות שבה ואי אפשר לומר

איזה מצוה יותר חשובה ואיזו פחות. אסור לנו להעדיף מצוה אחת ולזלזל בחברתה. אלא, שלכל מצוה

יש את המיוחדות שבה. בציצית יש מיוחדות מסיומת ובמצוה אחרת יש מיוחדות אחרת.

 

מה זה השם "ציצית":

 

ציצית הוא שם לדבר שהוא תולה על משהו או נמצא בסופו. למשל, הנביא מתבטא על תפיסת שערות

הראש "ציצית הראש".

ישנו פירוש האומר שציצית היא מלשון "להציץ". כמו שיש סדק צר בכותל, מי שמציץ דרך שם יוכל לראות

עולם שלם. כך ההסתכלות בציצית גורמת להביט על שאר המצוות.

 

איזה בגד חייב בציצית

 

עיקר המצוה היא שכל בגד העשוי ארבע קצוות מרובעים, אם לובש בגד זה חייב

להטיל בו את חוטי הציצית. העולה מזה, שחיוב המצוה היא רק באופן שיש לאדם בבגד השגרתי ארבע

כנפות, או אז יתחייב להטיל בו את חוטי הציצית אבל אינו חייב לחזר ולקנות בגד בעל ארבע כנפות.

ונבאר.

בעבר, סגנון הלבוש הקדום היה סיבה לנוכחות נרחבת של ציציות על הבגדים החיצוניים והרגילים

של האדם והציצית לא היתה בגד מיוחד לשם המצווה בלבד. אם נדמה זאת לאופנה המודרנית,

זה יהיה כאילו אדם לובש חליפה או חולצה עם ציציות.

רבותינו זכרונם לברכה עוררו על כך שמכיון והמצוה היא לא להכין בגד מיוחד הנקרא ציצית,

אלא להטיל את החוטים בבגד היום יומי אם יש לו ארבע כנפות, נוצר מצב שאם אין לאדם בגד

העשוי מארבע כנפות הוא לא יזכה חלילה לקיים מצוה כה חשובה. על כך הם הזהירו שגם אם אין לו

בבגדו ארבע כנפות, בכדי לקיים את המצווה יקנה בגד מיוחד בן ארבע כנפות וכך לא יפסיד את המצווה

החשובה הזו. כך נוצר הציצית שאנו מכירים שהיא עשויה במכוון לשם המצוה.

תקנה זו קריטית עוד יותר כיום, מההעדר פריטי לבוש יום יומיים העשויים מארבע כנפות כאמור.

בתלמוד מובא שבזמן שיש חלילה מגיפה, בית דין מענישים את מי שמתחכם ואינו מקיים מצות ציצית

על ידי שאינו רוכש בגד כזה ופוטר עצמו בטענה שאינו חייב ללבוש מההעדר בגד בעל ארבע כנפות ברשותו.

עובדה זו מראה לנו את חומרתן ומעלתן של המצוות ואל לנו להתחכם ולהיפטר מהן !

 

ממה עשויים הבגד והחוטים:

 

חוטי הציצית עשויים מצמר ונקשרים ע"י יהודי גדול (בן י"ג שנים ויום א' – בר מצווה) היודע את הלכות

קשירת הציצית, לדוגמא, שיכוין לקשור לשם מצוות ציצית ולא שיקשור בלי לדעת מה טיבם של חוטים

אלו ולמה הוא קושר אותם. ובסוג הבגד ישנם שני מנהגים:

א. שהבגד יהיה עשוי מצמר כבשים.  ב. מכל מין כגון כותנה, סינטטי וכדומה.

 

קשירת הציציות:

 

בכל כנף יוצרים חור ודרכו משחילים ארבעה חוטים ומכניסים אותם באופן שישתלשלו ארבעת החוטים

מצד אחד של הבגד לצדו השני כך החוטים יכפילו את עצמם ויווצר כעין שמונה חוטים. לאחר שהשחלנו

את הציציות מתחילים בקשירתם ע"י חמש קשרים שאנו קושרים ובין קשר לקשר נסובב ע"י חוט אחד ארוך

ביותר מבין החוטים מספר מסויים של סיבובים סביב קבוצת שאר החוטים. סיבובים אלו נקראים "חוליות".

ישנם מנהגים שונים באופן סיבוב החוטים, בצורתם ובספירתם. המכנה המשותף שבהם שכולם מרמזים

לגוף ענין מצות הציצית שהוא לזכור תמיד את השם יתברך.

 

יש חוטים צבעוניים בציצית?

 

ישנו רק צבע אחד שאולי ראיתם בציצית, תכלת.

בתורה נאמר לשלב חוט הצבוע תכלת בין שאר החוטים הלבנים. הענין בזה הוא שצבע התכלת

דומה לצבע השמים ובזה הוא מזכיר לנו להביט למרומים ולזכור את השם יתברך.

צבע התכלת לא יכול להיות עשוי מכל חומר אלא מפיקים אותו מחלזון ים מסוים.

כבר בזמן חכמי התלמוד מתבאר שחלזון זה נדיר ביותר וכמעט אי אפשר לאתר אותו.

כיום, ישנם האומרים שהם יודעים לזהות את החלזון ויש מנהגים שונים בענין זה.

על אף שאין לנו בוודאות את צבע התכלת הקדום, עדיין אנו זוכים לקיים את המצוה בהידור

ושלימות גם ללא זה ובתפלה שנזכה בקרוב להדר עוד יותר במצות הציצית על ידי שנדע

בוודאות מהו התכלת הקדום ונוכל לצרפו.

 

ישנם שני סוגי ציציות:

 

השם "ציצית" התקבל על מה שנקרא "טלית קטן" שאותו לובשים על הגוף במהלך כל היום.

חוץ מזה יש את ה"טלית גדול" שבה מתעטפים בעת תפילת שחרית וכשמה היא יותר גדולה מהציצית.

מנהג בני ספרד ללבוש את ה"טלית גדול" החל מהבר מצוה. לעומת זאת רוב בני אשכנז נהגו להתעטף

בה לאחר נישואם.

נ.ב. במאמר זה כשמופיעה המילה "ציצית" בלי לפרט גדול או קטן, הכוונה על שניהם.

 

הברכה:

 

על טלית גדול מברך "ברוך אתה השם אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להתעטף בציצית".

בני ספרד נהגו לברך גם על הציצית / טלית קטן ברכה זו. אך אם כוונתו ללבוש את שניהם באותו זמן

מברך רק פעם אחת, ויברך ברכה זו על הטלית גדול ובזה יפטור את הטלית קטן.

בני אשכנז נהגו לברך על הטלית גדול את הברכה הנזכרת למעלה וכן נהגו לברך ברכה זו אם לובשים

את שני הסוגים יחדיו כאמור. אך נהגו שאם לובשים רק את הטלית קטן מברכים:

"ברוך אתה השם אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצות ציצית".

 

קדושת הציצית ושמירתה:

 

עלינו לייקר מצוה זו ולא לעשות בבגד הציצית ובחוטים שימושים בזויים כגון לקשור בהם דבר מה וכדומה.

אם הציצית בלתה ואינה ראויה לשימוש, כדאי לשים אותה במכולת איסוף לתשמישי קדושה על מנת

שישימו אותה במקום הראוי להם ולא באשפה.

יש להישמר שהחוטים לא יקרעו בעת לבישתם. הדבר יכול לקרות על ידי שחוטי הציצית נתפסים

בספסל וכדומה ועל כן יש לשים לב.

 

סגולתה:

 

במצות הציצית יש כח מיוחד שנותן באדם עוז וגבורה להישמר מן החטא ולגבור על היצר הרע.

רבותינו זכרונם לברכה אמרו שהזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה ויזכה שבעת הגאולה

ישמשו אותו 2800 עבדים !.

 

אני והציצית בחיי היום יום:

 

האדם הוא נזר הבריאה. הקדוש ברוך ברא נתן לאדם כוחות מדהימים. מכאן והלאה ניתן לאדם

הבחירה, או להשתמש בכוחות שלו לפיתוחים טובים, התמסרות לזולת, לתרום לעולם, להתעניין

בשלום החבר, לדאוג למשפחה, או עם הכח העצום הזה להרוס ולחרב חס ושלום. ההיסטוריה רוויה

משני הסוגים… כל אדם חייב לשלוט בעצמו. אף אחד אחר לא יעשה את העבודה הזו במקומו.

ישנם דברים שאולי החבר יוכל למנוע, אם חלילה מישהו ירצה להזיק לחבירו, החבר אולי יוכל למנוע זאת.

אבל משהו אחד אף אחד לא יוכל למנוע — את המחשבה. המחשבה זה סמל הפרטיות. המחשבה הולכת

אם האדם לכל מקום ובכוחה לקחת אותו לכל מקום שהוא במחוזות הדמיון.

ככל שיש בזה מעלות נרחבות כדוגמת המעוף של תעשיינים ומהפכנים גדולים בעולם הן בחול

והן לעומתו בעולם הקודש, כך זה יכול להיות לצד השני. ישנם מחשביות הרסניות ביותר,

האדם ביחס לעצמו, ביחס לזולת וביחס לאלוקיו.

כל אחד מאיתנו הוא "מהפכן" עולמי. כי כל אדם הוא עולם שלם בפני עצמו.

כולנו רוצים להיות כמובן מהסוג הטוב. את התזכורת, השמירה וכוח ההתמדה יתנו לך חוטי הזרם – חוטי הציצית!

היא תלך אתך לכל מקום, תשמור עליך, היא תזכיר לך להמשיך להיות מחובר להשם הטוב,

לעשות לו נחת רוח על ידי קיום מצוותיו ולא להפר את המוסכמות, לא לחשוב על דברים

שהוא לא רוצה שנחשוב, כל זה על ידי ההבטה בחוטים המרמזים לנו את כל ה-613 מצוות,

ובעזרת השם נזכה תמיד לשמור את מחשבותינו ולעשות לו תמיד נחת רוח.

אמן כן יהי רצון.

האם נהנינו לאחרונה מקילוף בטטה ומקיצוץ סלרי?

אילו היינו יכולים לקחת תינוק, ולִצְפות בשלוש שנותיו הראשונות בהילוך מהיר, סביר להניח שהיינו נדהמים:

כמה מהר הופך תינוק מיצור שנהנה מכל פעילות – לילד שרק מחכה לדעת מה יקרה בסוף!

בגיל שנה הוא ניסה מאה פעמים ללכת, נפל וקם כדי לנסות שוב ללכת. סתם ללכת.

בגיל שלוש, כשאומרים לו: "בוא נלך", הוא מברר: "לאן הולכים?"

בגיל שנה וחצי הוא קשקש על הדף בהנאה, בגיל שלוש הוא מקפיד על התוצר: ציור של בית ופרח.

בעצם, למה שנדבר על ילד אלמוני? הרי הילד הזה הוא גם אנחנו.

האם נהנינו לאחרונה מקילוף בטטה ומקיצוץ סלרי? או שבזמן שבו קילפנו וקצצנו, ראינו מול עינינו

את המרק שעוד מעט יהיה כאן ואת הילדים השבעים?

בשביל רוב האנשים, יום עבודה הוא כך וכך שקלים בתלוש של סוף החודש.

הליכה היא כך וכך גרמים של ירידה במשקל.

תרגול בחשבון הוא כך וכך סיכויי הצלחה במבחן.

אנחנו חיים על מסלול ריצה שבסופו מהבהב לנו תמרור: זו המטרה שלך.

ולא לחינם. מאז שהיינו קטנים, חינכו אותנו להתאמץ כדי להגיע להישג – ובצדק. אנחנו רוצים חיים

בעלי משמעות והתקדמות, ולא דשדוש בכאן ובעכשיו.

אבוי לנו אם היינו נשארים פעוטות שנהנים מבניית מגדל קוביות שאין לו שום עתיד.

אבל לפעמים ההישג רחוק מאוד, והדרך אליו ארוכה ומעייפת.

אי אפשר לאכול כל הדרך הזו את מנת האושר העתידית. אנחנו צריכים משהו שיזין אותנו גם בינתיים,

עד שנגיע אליה.

מה גם שהאושר הזה הוא לפעמים פיקציה. לא כל מאמץ מייצר סיר מרק תוך שעה.

נלך לעבודה, נתאמץ, אפילו נוסיף שעות, נתמיד בכך חודש שלם – ואז מה?

האם יהיה לנו כסף להגשים חלומות?

בדרך כלל המשכורת שלנו מסיימת את חייה בחברת החשמל או האשראי, הרבה לפני שהיא מספיקה

להגיע לחלומות. ונכון שתשלום חשבונות הוא מטרה ראויה, אבל זה לא בדיוק מה שנותן לנו חשק לקום

לעוד יום עמל אפור.

ובינינו – גם המרק הוא לא בדיוק הגשמת חלומותינו. נהנינו ממנו, כן, אבל תוך כמה זמן נגמרה ההנאה

ונשאר רק סיר לשטיפה?

אכן, אי אפשר לבנות יותר מדי על האושר של סוף הדרך. או שהוא רחוק מדי, או שהוא קטן מדי,

או שהוא מתפוגג מהר מדי.

לא שבאנו לקחת את הטעם מהעשייה, כמובן. להפך, אנחנו כאן כדי להעניק לה טעם חדש:

הבשורה היא שאנחנו לא מוכרחים להישאר רעבים עד שנגיע למנת האושר הרחוקה.

אנחנו יכולים להשיג לנו מנות של הנאה גם בדרך.

אנחנו יכולים, וכדאי לנו מאוד, למצוא מה גורם לנו הנאה בתהליך עצמו:

למצוא משמעות ברגעים העייפים של השכבת הילדים, ולא רק לחכות שהם כבר יישנו, או מוטב, יגדלו.

לגלות איזה ערך אנחנו מעניקים לָעולם בעבודה שלנו.

לשים לב לנוף שבמסלול הליכת הבריאות שלנו. להתלהב מעצם העובדה שהתגברנו הערב על העצלות ויצאנו להליכה.

ואפשר גם לנסות מתכון חדש של מרק, סתם בשביל חדוות היצירה.

 

מילון מונחים:

מטרה –   הישג אישי או קבוצתי, המכוון לעתיד.

דרך – תהליך שהופך את המטרה ממצב עתידי שעדיין לא באמת קיים למציאות בהווה.

 

משהו לקחת לדרך:

בחרו פעולה פשוטה ביותר: צחצוח שיניים, שתיית קפה או כל פעולה שגרתית אחרת.

נסו להתייחס אליה, בלי חשיבה על התוצאה:

הרגישו את הכוח של מברשת השיניים על החניכיים, או שימו לב לטעם ולחמימות של הקפה.

כשאתם מרגילים את עצמכם להיות מודעים לתחושותיכם במהלך הפעולה, אתם מלמדים את עצמכם לשים לב לתהליך ולא רק לתוצאה.

 

משפט:

הטייס האוטומטי יכול להגיע רחוק, אבל כשתכבה אותו תוכל להגיע גבוה.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

נניח שיש לכם הזדמנות לפגוש את אחד מהשלושה הבאים: את העבר שלכם, את ההווה שלכם או את העתיד שלכם. את מי תעדיפו לפגוש?

נניח שיש לכם הזדמנות לפגוש את אחד מהשלושה הבאים:

את העבר שלכם, את ההווה שלכם או את העתיד שלכם.

את מי תעדיפו לפגוש?

חִשבו על כך פעם נוספת לפני שאתם עונים:

מדובר בפגישה אישית. תהיה לכם אפשרות להעלות כל שאלה שתרצו, להביע כל משאלה.

יהיה זמן להכיר, להגיע לתובנות מחַדְשות, ללבן נושאים ולהגיע יחד למסקנות.

ובכן, את מי תעדיפו לפגוש?

ניתן להניח שרוב בני האדם יבחרו, ללא היסוס, בעתיד.

העתיד הוא מסקרן. הוא צופן סודות. הוא טומן בחובו תוצאות של בחירות עכשוויות שלנו.

כמעט כל אחד יתלהב מההזדמנות להציץ קדימה, ולקבל מושגים על העומד להתרחש.

יהיו, כנראה, גם כאלה שיבקשו לפגוש את ההווה.

אלו יהיו אנשים תכליתיים שרוצים להשקיע בתקופת חייהם הנוכחית, או כאלה שמרגישים

שהזמן בורח להם מהר מדי, וישמחו לזמן איכות עם ההווה.

אבל מי יסכים להיפגש עם העבר?

אולי רק כאלה שבוחרים לדשדש בו ולבכות על פצעיו.

אנשים שרוצים להתקדם, לא ימצאו עניין בעבר. מה שהיה, כבר היה. עברנו חוויות טובות יותר או פחות,

זה בלתי ניתן לשינוי. העבר מת, התקוות לגביו אפסו, אנחנו רוצים ללכת הלאה.

בבסיס, זו גישה בריאה. אין טעם להיתקע בעבר, נכון.

ובכל זאת, יש טעם להתייחס אליו.

וכאן המקום לבשר בשורה מדהימה:

העבר לא מת.

הוא ממשיך לחיות בתוכנו. לא רק בצורת זיכרונות, אלא באופן מעשי ומשמעותי הרבה יותר.

הוא קיים כדי להשפיע.

שימו לב כמה פעמים מתעוררות בתוככם חוויות עבר שחשבתם שהן אינן עוד, ומזכירות לכם

את קיומן; מציקות לכם, חוסמות וטורדות מנוחה.

העבר עשוי לשתוק שתיקות ארוכות מאוד, ולפתע להתפרץ ולתבוע את תשומת לבנו.

הוא חי, והתעלמות לא תהרוג אותו. אין טעם להכחיש את קיומו, כפי שאין גם טעם להתאבל על לכתו.

ובכן, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחיות אתו טוב יותר?

חשוב להבין, שעבר אינו מורכב רק מהמאורעות שהתרחשו בו, אלא גם מהדינמיקה בינינו

לבין אותם מאורעות.

את המאורעות אין לנו אפשרות לשנות, אבל את הדינמיקה – כן; ומכיוון שכך, אנחנו מסוגלים לשנות

את האופן שבו העבר משפיע עלינו.

נסו להקדיש לעבר שלכם תשומת לב. בחרו חוויה שהכאיבה לכם בעבר, אולי עדיין כואבת, והסכימו

לפגוש אותה שוב. הצטיידו לפגישה במשקפיים אחרים, לא אלה שבהם התבוננתם בחוויה הזו עד כה.

התבוננו בחוויית העבר הזו, וחִשבו:

מה היה טוב בקושי ההוא?

מה הוא תרם לחייכם?

האם הוא פיתח בכם יכולות חדשות?

האם הוא גילה כישורים נסתרים? כוחות חבויים?

כולנו יודעים לומר ש'הכל לטובה' אבל לא פעם, הכאב שחווינו לא מאפשר לאמירה הזו לחלחל לתוכנו.

כשנבחן את חוויות העבר מתוך מטרה להבחין בתרומה החיובית שלהן לחיינו,

האמירה 'הכל לטובה' תהפוך להיות ממשית וברורה הרבה יותר.

נגלה לפתע שהכאב ההוא הביא גם טוב לחיינו, טוב שאולי היה עד עתה נסתר מעינינו,

או שלא קישרנו את קיומו לחוויה ההיא.

אכן כן, כדאי לכם מדי פעם לפגוש את העבר. זו דרך נהדרת לנרמל את היחסים ביניכם לבינו,

ולחיות אתו הרבה יותר בשלום.

 

מילון מונחים:

עבר – מקבץ של עובדות, מחשבות ורגשות, שהפירוש שלהם משפיע, לטובה או לרעה, על ההווה.

עבר טוב – עבר טוב הוא תוצאה של תהליך רגשי, שכלי ורוחני, המאפשר לעובדה מהעבר להועיל בהווה.

 

משהו לקחת לדרך:

חשוב לזכור את השילוב הנכון בהתייחסות אל העבר:

מצד אחד –המאורעות כבר היו ואינם עוד. לא נוכל לשנות את מה שהיה.

מצד שני –ההשפעה של המאורעות קיימת וממשיכה להשליך על חיינו בהווה,

ואת ההשפעה הזו אנחנו יכולים לנסות לשנות.

המטרה איננה להתבוסס בעבר, אלא להבין אותו מחדש בצורה שתאפשר לנו לצעוד קדימה.

 

משפט:

העבר הוא כמו ילד: הוא יתנהג גרוע אם לא נקדיש לו תשומת לב; הוא יתנהג גרוע אם נקדיש לו

תשומת לב שלילית; הוא ישפר את דרכיו אם נקדיש לו תשומת לב חיובית.

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

קבצן ישב בתחנת הרכבת יום אחרי יום; כפוף, לבוש קרעים, לצדו צלחת נחושת בעבור מתת-ידם של העוברים ושבים, ובידו – שלט

סיפור קטן ששמעתי, והוא שווה שיתוף:

קבצן ישב בתחנת הרכבת יום אחרי יום; כפוף, לבוש קרעים, לצדו צלחת נחושת בעבור מתת-ידם

של העוברים ושבים, ובידו – שלט.

על השלט נכתבו שתי מילים: "אני עיוור".

מאות אנשים עברו לידו בכל יום. רק מעטים מהם שמו לב לקבצן העיוור. רק מעטים מתוך המעטים

הללו הטילו מטבע לצלחת שלו.

יום אחד עצר מישהו ליד הקבצן.

"אדוני", הוא שאל, "האם אני יכול להוסיף שתי מילים לשלט שלך?"

הקבצן הסכים, בלי להקדיש מחשבה רבה מדי לבקשה המוזרה הזו. אולי היתה זו הידיעה שאף אחד

ממילא לא מתעניין בשלט שלו, שהפכה אותו לאדיש כל כך.

אבל –

מהרגע בו הוסיף האיש את שתי המילים לשלט והלך לדרכו, חל מפנה דרמטי!

פסיעות ממהרות נבלמו שוב ושוב ליד מקום מושבו של הקבצן העיוור, ומטבעות צלצלו שוב ושוב

בצלחת הנחושת שלו.

עכשיו כבר היה הקבצן העיוור סקרן מאוד: מה הן שתי המילים, שתי מילים בלבד, שחוללו את השינוי

הלא מובן הזה?

כששוב עצר מישהו לידו, לא התאפק הקבצן ושאל אותו: "הי, בן אדם, מה כתוב על השלט שלי?"

האיש הקריא: "כתוב עליו כך: 'אביב עכשיו, ואני עיוור'".

שתי מילים.

בעצם, לא.

אלו לא שתי המילים. זה העולם הענק של הרגש שהן הקימו שם, מול עיניהם של העוברים והשבים.

אלו כל המשמעויות הנלוות לכל אחת מן המילים, והמשמעויות שמתקבלות מן הצירוף שלהן זו עם זו.

כי מילה היא לא רק הברות ועיצורים – מילה היא קפסולה של רגשות ומחשבות, תפיסות ודעות.

וכשאנחנו בולעים את הקפסולה הזו, משתחרר לתוכנו כל התוכן שהיה בתוכה, ומשפיע על תהלוכות חיינו.

עכשיו, כשאנו מודעים לעובדות הללו, בואו נדבר על שני ביטויים, כל אחד מהם בן שתי מילים בלבד –

ביטוי א': לא יכול.

ביטוי ב': לא רוצה.

ההבדל בין שני הביטויים נראה אולי זעיר, אבל זה רק ההבדל החיצוני.

אם נפרק את הקפסולות הסמנטיות הללו, נגלה שההבדל בַּתֹכֶן שהן מכילות – הוא אדיר.

ביטוי א' אומר כך: יש כאן משהו שאני סובר שהוא חיובי, ואני רוצה לבצע אותו, אבל אני קטן

וחלש מכדי לעשות זאת.

אין לי את היכולת ואת העצמאות לבחור. רצוני אינו רלוונטי, שכן אין לי אופציה לשלם שום מחיר

כדי לבחור בעשייה הזו. לא יכול!

ביטוי ב' אומר דברים שונים בתכלית. הוא אומר: יש כאן משהו שאני סבור שהוא לא חיובי בעבורי,

ויש לי כוח להחליט ויכולת לבחור שלא לבצע אותו.

אמנם, אם ארצה אוכל לעשות זאת – אבל יש לי אלטרנטיבות, ואני חזק ועצמאי מספיק

כדי לבחור במה שטוב לי.

ייתכן ואני טועה. אולי אחרים סבורים שהפעולה המדוברת כן רצויה וכן חיובית.

אבל לי יש מספיק חוסן ורוחב כתפיים כדי לקחת אחריות על ההחלטה שלי גם אם היא מוטעית,

ולא לעשות את מה שאני לא רוצה.

שתי מילים והבדל מדהים, לא?

באיזשהו מקום – האדם הוא רצונו. הרצון מבטא את ה'אני' הכי אותנטי שלנו.

אם נלַכּד את כל מרכיבי האישיות שלנו; הדעות, התכונות, המחשבות, ההיסטוריה, החלומות –

כשנזַקק את כל אלה, יישאר בידינו הרצון: מה אנחנו רוצים עכשיו, או מה אנחנו רוצים באופן כללי.

כשאנחנו מכַוונים את עצמנו לתדר של הרצון, ומבצעים דרכו את הבחירות שלנו – אנחנו מנכיחים

את עצמנו במלוא העוצמה.

לעומת זאת, כשאנחנו פונים לאפיק של 'יכול' או 'לא יכול' – אנחנו מגמדים את הנוכחות שלנו במרחב

הבחירה. אנחנו הופכים להיות מנוהלים, חסרי אונים; אנו מדכאים את העוצמה הפנימית שלנו.

למעשה, כמעט ולא קיים דבר שאנחנו לחלוטין לא יכולים לבחור בו. מה שכן, ייתכן שהבחירה תגרור

מחירים כבדים, שאנחנו לא מוכנים לשלם.

לכן, כשאתם עומדים מול שאלת 'לעשות או לא לעשות', נסו לחדד את נקודת הרצון שלכם בנושא:

מה אני רוצה בקשר לעניין הנידון? מה אני לא רוצה?

האם אני רוצה לצאת לנופש – למרות המחירים הכבדים שהוא ידרוש ממני מבחינה כלכלית

ומשפחתית, או שאני לא רוצה לשלם את המחירים הללו?

האם אני רוצה לישון עוד שעתיים בבוקר – או שאני רוצה להספיק דברים חשובים שיתנו לי הרגשה

של אדם שאינו עצל, נגרר ונקוף-מצפון?

אלו השאלות שצריכות להישאל.

את השאלה "האם אני יכול", תמחקו מהפרוטוקול. כן, אתם יכולים!

 

מילון מונחים:

רוצה – ביטוי של היותי קיים ובעל כוח בחירה.

ככל שיש לי יותר רצון ובחירה, אני יותר 'קיים'.

 

יכול – הערכת מצב הקשורה למציאות כפי שאני תופס אותה.

סיכום מצב האנרגיה שלי בהיבטים שונים.

 

משהו לקחת לדרך:

ככל שנאפשר לעצמנו לִרצות יותר, ולפעול על פי הרצונות שלנו –

נשפיע לטובה גם על הסביבה שלנו.

האנשים שסביבנו, שיראו את העוצמה שלנו לפעול מתוך רצון,

ירגישו שגם הרצונות שלהם לגיטימיים ושווים התבוננות.

נוכל להעצים את תחושת הקיום והערך של היקרים לנו,

על ידי שנִתרגל לפנות אל כוח הרצון שלהם.

במקום לשאול אותם: "האם אתם יכולים", נבחר בשאלה: "האם אתם מעוניינים?"

 

משפט כוח:

כל אי-רצון מתחיל ברצון שלא לשלם מחירים.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

לפני שנים רבות, החליטה האישה הראשונה להתחזק בתפילת מנחה. היא קבעה לעצמה כלל ברזל: בשעה שלוש עוזבים הכל, לא משנה כמה ההכל הזה מעסיק, ונעמדים להתפלל.

סצנה א':

שני אנשים עומדים בחנות הירקות.

אחד מעדיף לקחת אבוקדו.

השני בוחר לקחת אבוקדו.

סצנה ב':

שני ילדים בוחרים פרס אצל רופא השיניים.

אחד מעדיף מדבקות.

השני בוחר מדבקות.

סצנה ג':

שתי נשים, כל אחת בביתה, מעיפות מבט אל השעון. השעה חמש אחר הצהריים.

אחת מעדיפה ללכת עכשיו להתפלל מנחה.

השנייה בוחרת ללכת עכשיו להתפלל מנחה.

***

אתם כמובן שואלים עכשיו: למה הוא מעדיף והשני בוחר? מה ההבדל?

אבל יש כאן שאלות פרומו:

מה זה מעדיף?

מה זה בוחר?

בואו נדבר על זה רגע.

***

גם כשאנחנו מעדיפים וגם כשאנחנו בוחרים, אנחנו מבצעים פעולה דומה:

מכריעים בין שתי אפשרויות (או יותר).

הפרמטר שיגדיר אם ההכרעה היתה העדפה או בחירה, הוא מה שמונח מאחורי ההכרעה.

קבלו את מאחורי הקלעים של הסצנות הפותחות.

סצנה א':

לקוח אחד לוקח אבוקדו, כי הפרי הזה טעים לו.

השני לוקח אבוקדו, מתוך מחשבה על התועלות הבריאותיות שלו.

סצנה ב':

ילד אחד לוקח מדבקות, כי זה מה שהוא מחבב.

השני לוקח מדבקות, כי אין שום דבר מעניין בקופסת הפרסים, אבל הוא לא רוצה להתלונן.

סצנה ג':

זוהי הסצנה המעניינת ביותר, ועליה נדבר בהמשך.

מספיקות לנו שתי הסצנות הראשונות כדי להגדיר, בקלות רבה, את ההבדלים:

כשהשיקול הוא "נעים לי, טעים לי" – זוהי העדפה.

כשהשיקול הוא "כך נכון לעשות" – זוהי בחירה.

עד כאן החלק הקל, המובן והפשוט.

הכל מתחיל להיות מעניין יותר כשהעסק מסתבך, כמו בסצנה ג':

שתי נשים עזבו את עיסוקיהן הדחופים ופנו להתפלל מנחה. לכאורה, שתיהן עשו בחירה טובה. אבל הנה מאחורי הקלעים:

אי פעם, לפני שנים רבות, החליטה האישה הראשונה להתחזק בתפילת מנחה. היא קבעה לעצמה כלל ברזל: בשעה שלוש

(בחורף. בקיץ זה בחמש) עוזבים הכל, לא משנה כמה ההכל הזה מעסיק, ונעמדים להתפלל.

זו היתה בחירה לא ממש קלה, כי שעות אחר הצהריים הן תמיד אמצע המרוץ היומי, אבל היא החזיקה היטב בבחירה שלה.

שנים עברו, תנאים השתנו, ילדים נוספו, הלו"ז זז, וכיום השעה חמש היא תמיד חמש דקות לפני שילדי הת"ת שלה פורצים הביתה.

אולי היה נכון להקדים את התפילה. אולי, אם יש יום שבו היא לא הספיקה להקדים, נכון לברר מה קודם למה – תפילת מנחה שלה

או הארוחה ותשומת הלב לילדים.

אבל 'חמש' כבר הפך אצלה לרוטינה. היא רגילה, נוח לה, ככה היא מצליחה להחזיק ראש.

היא מעדיפה להתפלל מנחה בחמש.

השנייה היתה רגילה להתפלל מנחה עם תלמידותיה בבית הספר, אבל מאז שיצאה לשנת שבתון, היא צריכה להזכיר

לעצמה בכל יום מחדש לעזוב הכל ולהתפלל. הבית שלה שקט בשעה הזו, קל לשקוע במשימות ולהיסחף, לכן היא קבעה

לעצמה את השעה חמש כעוגן בלו"ז היומי: זה זמן התפילה.

היא בוחרת להתפלל מנחה בחמש.

***

לא תמיד יש לנו גישה אל מאחורי הקלעים של ההכרעות, אפילו לא של ההכרעות שלנו עצמנו.

ושיקול דעת, מי כמונו יודע, הוא דבר מתעתע כל כך. כמה קל להשתכנע שאנחנו בוחרים במשהו מהסיבות הצודקות,

הנכונות והראויות, וממש לא מעדיפים אותו סתם כי נוח לנו.

האמת היא שהחיים שלנו מורכבים – בחלקם הגדול, ואולי אף ברובם – מהרגֵלים. זאת אומרת, שגם אם פעם בחרנו

משהו במאמץ, ייתכן מאוד שעם הזמן הוא הפך להרגל, וכיום הוא פשוט נוח לנו, כי אנחנו אוהבים הרגלים. לפעמים,

שדה הקרב של אתמול הופך לאזור הנוחות של היום.

אנחנו אמנם לא מחפשים מלחמות לשם מלחמות, אבל גם לא רוצים לשקוע באבק ההרגל ולהסתמא ממנו עד שלא

נבחין היכן האמת של חיינו.

ובכן, מה עושים? מרעננים. מוציאים מדי פעם את ההרגלים לאוויר העולם, מנערים מאבק, בודקים: האם הם עדיין

מתאימים לערכים שלי?

יותר מזה: האם ברור לי לגמרי מהם הערכים שלי? מהי האמת שלאורה אני חפץ להתנהל?

לפעמים נגלה שהשיקול שלנו ממשיך להיות מסוג 'נכון או לא נכון', ואשרינו. אבל אם נגלה שהוא נדד למחלקת

'נוח או לא נוח', כדאי יהיה לחזור שוב לעמדת שיקול הדעת, לבחון מחדש את הנושא מול האמיתוֹת שלנו –

ולבחור מחדש.

מילון מונחים:

העדפה – פעולה מחשבתית אוטומטית מהירה ולא צורכת מאמץ; לעשות את מה שנעים וטעים, כי אני מרכז העולם.

בחירה – פעולה מחשבתית לא אוטומטית, לעתים איטית וצורכת מאמץ; לעשות את הראוי והצודק, כי ערכיי ולא צרכיי

הם השיקול המרכזי.

משהו לקחת לדרך:

לא תמיד אנחנו מסוגלים להכריע בכוחות עצמנו מהו ה'נכון' הספציפי שלפיו עלינו לבדוק את בחירתנו.

חשוב לפני כל החלטה לברר, להתייעץ ולהיות בטוחים לגמרי שאנחנו יודעים מה באמת נכון לנו כעת.

משפט כוח:

אני בוחר להיות בוחר גם אם אני מעדיף אחרת.

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

מולו התקרב אליו הדוב השני, נוהם באיום, ובעוד היהודי ממלמל "שמע ישראל" – הוא שומע את ה'דוב'..

בואו תשמעו את הגרסה האחרת של סיפור היהודי בתחפושת הדוב.

למי שלא זוכר, הנה גרסת המקור:

כמו בסיפורי הפריצים של פעם, יש בסיפור הזה חוכר יהודי עני שלא הצליח לשלם את דמי החכירה

והושלך לבור הכלא. כעבור תקופה, הציע לו הפריץ הצעה מרושעת: להשתתף במלחמת דובים

כשהוא לבוש בעור של דוב. אם יצליח לגבור על הדוב השני, חובו יימחק.

הבעיה היתה, כמובן, שהיה סיכוי גדול יותר שהוא לא יצליח, אבל הפריץ לא השאיר לו ברירות רבות.

וכך הוא מצא את עצמו ביום התחרות רועד מפחד מתחת לפרוותו הכבדה של הדוב.

מולו התקרב אליו הדוב השני, נוהם באיום, ובעוד היהודי ממלמל "שמע ישראל" –

הוא שומע את ה'דוב' השני משלים אותו בהמשך הפסוק.

ועכשיו, כמובטח, הגרסה האחרת:

פלוני ואלמוני קרובים מאוד זה לזה, אבל בסיטואציה הנוכחית הם נמצאים משני עברי המתרס.

איזשהו דיון שהפך לוויכוח וגלש למריבה, גורם להם לעמוד זה מול זה בעמדת קרב.

מתחת לעור הדוב, מקנן בכל אחד מהם פחד עצום.

ממה הפחד הגדול?

קיימים שני סוגי פחדים בסיטואציה כזו, של מתח במערכת יחסים קרובה:

מצד אחד, קיים הפחד להתאיין.

האדם החלש יותר במערכת הזו או בסיטואציה הספציפית הזו, חש פחד נורא שהוא יהפוך

לאין ולאפס בעיניו של השני. שההוא כבר לא יחבב אותו, לא יעריך אותו, לא יהיה מעוניין בקרבתו.

המקום הזה, של 'לא רואים אותי', הוא נורא. הוא גורם לנו להיעלם, להתקטן, להרגיש מחוקים.

כשהשני במערכת היחסים בוחר להתעלם מקיומנו, לשתוק, לא להזמין אותנו, לא להתייחס

למחוות שלנו – השדר של 'אתה לא מעניין אותי' מופנם לתוכנו, והופך לתחושה של 'אני אַין ואפס'.

מהצד השני של הסיטואציה, עומד הדוב החזק, הנוהם, ופוחד פחד אחר: הוא רועד מהחוזק שלו.

החוזק הזה, שגורם לו להשתלח, לזעום במלוא הכוח, להשפיל את הזולת, הוא חוזק מפחיד –

מכיוון שהוא עלול למחוק את האדם שממול. ואת זה האדם החזק לא רוצה לעשות.

מדובר, כזכור, במערכת יחסים שבה שני הצדדים משמעותיים זה לזה. זה יכול להיות אבא מול בן,

בני זוג, עמיתים בעבודה או כל קשר אחר בעל ערך. ובקשר כזה, גם הצד החזק לא מעוניין למחוק

את הצד השני, שחשוב לו ויקר בעיניו. הוא לא רוצה לגרום לו נזק שאי אפשר לתקן אותו, אך הוא יודע

שאם הוא יאפשר לתגובות שלו להיות עוצמתיות, כפי שהן באופן טבעי, הנזק יתרחש.

וכך עומדים שניהם זה מול זה, חושפים שיניים וציפורניים, ומבועתים זה מזה.

האם יש דרך להסיר את פרוות הדוב, להשאיר אותה תלויה על הוו, ולנהל את הסיטואציה בצורה

אמיתית יותר? בלי להפחיד זה את זה, בלי לפחד כל אחד מעצמו?

לגמרי כן.

זה יקרה כשנדע לתת ביטוי לפחדים שלנו.

זה יקרה כשנדע להטות אוזן ולשמוע את הד פחדיו של הזולת.

וזה יקרה כשנדע לנהל את הפחד שלנו.

כאשר אנחנו בצד החלש, המאוים, כדאי לנו להזכיר לעצמנו שזכות הקיום שלנו ניתנה לנו מבורא העולם,

והיא לא תלויה באף אדם, חזק ומשמעותי ככל שיהיה.

בואו נזכור שזה בסדר שלא כולם יאהבו אותנו כל הזמן. בואו נלמד להכיר לא רק את תחושת השייכות,

אלא גם את תחושת הנפרדוּת. נוכל ללמוד אפילו לחבב את החלק הזה שבתוכנו, שמסוגל להיות

שונה בלי להתאים את עצמו כל הזמן לרצונו של האחר.

כשאנחנו החזקים בסיפור, הפחד הוא לא איוּם עלינו, אלא להיפך. הוא בסדר גמור, הוא מונע מאתנו

להזיק, ולכן אין צורך להיאבק בו. כן יש צורך לנווט אותו, מכיוון שפחד הוא לא מנוע מוצלח למערכת

יחסים טובה. נשתמש בו כדי להצליח לבלום את עצמנו, לא להמשיך בצעדים דורסניים, אלא לדחות

את המשך הדיון לשש אחרי המלחמה. אחרי שהמתח יירגע והאמוציות ישככו.

כשנלמד לנהל נכון את הפחדים שלנו, נגלה עד כמה זה טוב. אחרי הכל, פרווה של דוב היא ממש

כבדה. בלעדיה, החיים קלים יותר.

 

מילון מונחים:

התאיינות – מצב חווייתי נוראי של 'לא להיות'. אובדן היכולת לזהות שאני קיים.

 

משהו לקחת לדרך:

כשאתה בוחר שותפים למסע חייך, בכל תחום שהוא, בחן בזהירות את התנהלותם של אנשים עוצמתיים מדי.

נסה לבחור רק את אלו היודעים לשמור על עצמם מפני העוצמה של עצמם.

 

משפט כוח:

זה או אנחנו או הפחד. אם נסלק אותו מהזירה, הוא יפסיק להבריח אותנו ממנה.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

לרגל יום ההולדת שלכם קיבלתם במתנה צ'ק נחמד מהדוד, ונזכרתם שכשהדוד הזה חגג את יום הולדתו – הסתפקתם רק באיחולים טלפוניים, אפילו לא קפצתם לביקור. בושות.

מבצעים והנחות הם יצורים נחמדים, הלא כך? עובדה שכולנו אוהבים מהם ככל היותר.

'קנה אחד קבל את השני חינם'? קנינו. 'השני בשקל'? לקחנו. 'שלוש בעשר'? תן לנו חמש-עשרה, תודה.

עכשיו שאלה:

האם קרה פעם שהרגשתם לא נעים לקנות במבצע?

'לא נעים?!' אתם, מן הסתם, משתאים, 'למה לא נעים?'

תשמעו, בכל זאת, שילמתם רק עשרים שקלים וקיבלתם בתמורה גם בייגל וגם סלט קטן

וגם אייס-קפה. זה המון בשביל מחיר כל כך נמוך.

ולשלם עשרה שקלים על שלושה בקבוקי שמן, כשהמחיר הרגיל של כל בקבוק הוא שמונה שקלים

לפני מבצע… לא נעים לתת מעט כל כך ולקבל הרבה כל כך, לא?

רגע לפני שאתם צוחקים בשעשוע, נסו להיזכר בסיטואציות אחרות.

שכנים חדשים הגיעו לבניין, ואתם, אנשים אדיבים ונדיבים, קיבלתם את פניהם בעוגה ביתית נחמדה.

חודש אחר כך ערכתם קידוש לרכה הנולדת, והשכנים החדשים הפתיעו אתכם במגש פטיפורים יוקרתי ומרהיב.

מה הרגשתם? אוח, לא נעים בכלל. מה אנחנו נתַנו להם ומה הם החזירו לנו…

לרגל יום ההולדת שלכם קיבלתם במתנה צ'ק נחמד מהדוד, ונזכרתם בחיוורון שכשהדוד הזה

חגג את יום הולדתו – הסתפקתם רק באיחולים טלפוניים, אפילו לא קפצתם לביקור.

בושות.

ובכן, איך אנחנו, אותם אנשים ששמחים לנצל מבצעים ולקבל את הכי הרבה בעד הכי מעט –

הופכים להיות נבוכים כל כך מול אנשים שהענקנו להם מעט וקיבלנו מהם הרבה? מה ההבדל?

נראה שהתשובה כאן די ברורה: מול החנות אנחנו לא מנהלים מערכת יחסים אישית. המבצע

הוא לא 'טובה' שבעל העסק עושה אתנו, הוא גם לא חשב עלינו באופן אישי. לוֹ יש את השיקולים

העסקיים שלו, ולנו יש את השיקולים הכלכליים שלנו, ומפגש האינטרסים הזה הוא לא אישי –

ולכן גם לא דרמטי משום כיוון.

מול חברים ובני משפחה היחסים הם אישיים לגמרי, ולכן התמונה ממש שונה.

אם חבר מעניק לנו מתנה או מחווה – הוא מעניק אותן לנו, באופן אישי, מתוך חשיבה עלינו.

הגיוני, אם כך, שתיווצר אצלנו כלפיו הכרת תודה אישית, גם אם בכפייה בלתי מודעת,

ושנשאף להחזיר לו כגמולו הטוב.

כאלה אנחנו: יש לנו שאיפה לסימטריה ביחסים.

וזו טעות.

זו טעות, כי השאיפה הזו אינה מיישרת את היחסים, ולא הופכת אותם לסימטריים – אלא מעוותת אותם.

במקום זרימה טבעית של 'מה הוא צריך עכשיו' או 'מה אני יכול להעניק לו כרגע', נוסדת אצלנו

מערכת שיקולים כוחנית מצד אחד וחששנית מצד שני, של 'כמה אני צריך להחזיר לו' ו'מה מתאים שאתן לו'.

ובגלל מרכיב הכפייה, לפעמים זה אפילו מידרדר ל'אני מעדיף שהוא לא יתן לי כלום כדי שלא אצטרך

לשבור את הראש מה להחזיר', או 'אין לי שום עניין לתת לו, אבל אני חייב כי פעם הוא נתן לי'.

וככה נוצר הפרדוקס הבא: מערכות היחסים האישיות שלנו נעשות דומות יותר ויותר למערכת הקשרים

שלנו עם החנויות – עסקיות, כלכליות ועסוקות בתחשיבי פלוס ומינוס.

רק שבעוד מול בעלי עסקים אין לנו את חוויית חוסר הנעימוּת, הרי שכאמור – כאן אנחנו כן סובלים

מתחושת החובה וחוסר הנחת הזו, שגורמת לאובדן הנתינה הנובעת ממעיין הרצון האישי.

ואתם יודעים מה, זה יותר מזה:

לא רק שיחסי נתינה סימטריים הם טעות – הם בכלל לא יכולים להיות מציאותיים.

בואו נלך לאחת הסיטואציות הכי ראשוניות ביחסים בין-אישיים: אמא והתינוק שלה.

כמה אמא נותנת לתינוק? לא שייך לכמת.

השעות הארוכות של הטיפול בקטנטן, הכוחות האדירים שמושקעים בו, הסבלנות שמגויסת

גם כשנשארו ממנה רק פירורים, הוויתורים האינסופיים על נוחות ורצונות, ההתגברות על עייפות

קורעת למען שלוותו של הקטן; מדובר בנתינה עצומה.

והנה, כשהתינוק בערך בן שלושה חודשים, יום אחד הוא מחייך לאמא.

והיא מרגישה שבשביל החיוך הזה – הכל היה שווה.

אף אי-שוויון לא יצליח להכיל את חוסר הסימטריה הזו, של אינספור נתינות גדולות וקטנות למול חיוך אחד.

אבל בשביל אמא, החיוך הזה הוא לא רק חיוך. הוא עונה על הצרכים הכי עמוקים שלה: הצורך

להרגיש שהיא אמא טובה, שהתינוק שלה שמח, שהוא מכיר אותה, שהוא מתפתח היטב.

מבחינתה, היא קיבלה חזרה בדיוק כמה שהיא היתה רוצה לקבל.

נתינה נכונה, איכותית, כמו שהיינו רוצים לתת – היא כזו; לא פונקציה של גודל וכמות,

אלא של התאמה מדויקת לצורך ולרצון של הנותן ושל המקבל.

ולכן, מדידת הכמות של כמה אנחנו נותנים לעומת כמה שקיבלנו, לא תוכל ליצור סימטריה.

היא לא תוכל, כי ייתכן מאוד שמה שהזולת צריך מאתנו עכשיו הוא לגמרי לא משהו מקביל למה

שהוא נתן לנו. לפעמים, כוס מים קרים ברגע הנכון של צמא מציק, שווה כמו ארוחת-שלוש-מנות;

לפעמים מילים טובות הן תמורה הולמת לסכום כספי; לפעמים התעניינות כנה היא שוות ערך

למתנה ארוזה בצלופן.

וכל זה נכון, למרות שמנקודת מבט עסקית זה כל כך לא נכון. אבל זהו, שאנחנו מדברים על נקודת מבט

אישית מאוד, אנושית מאוד, שאמורה לבחון דברים בצורה שונה.

וזו המסקנה המעניינת: הסימטריה יכולה להתקיים – רק בתנאי שנוותר עליה.

 

מילון מונחים:

סימטריה – שני עצמים זהים המתייחסים זה לזה ויוצרים תמונה במרחב, בלי לתת זה לזה.

יחסי אנוש בריאים אינם סימטריים.

 

הדדיות – יחסי גומלין בין שני צדדים, בהם יש תועלת ללא נתינה זהה.

במצב יחסֵי הדדיות, היכולת לשרוד טובה יותר מאשר ביחסי סימטריה.

 

משהו לקחת לדרך:

לפעמים אנחנו נופלים לנתינה סימטרית – פשוט מטעמי עצלות.

קל, ברור ומוגדר יותר לתת לפי משקל, במידה דומה לזו שקיבלנו.

אבל אַל תתנו לנוחות הזו לבלבל אתכם. אם אתם מעוניינים באמת ביחסי אנוש טובים,

ותרו על המשקל לטובת הרגשת הלב, ותנו לזולת מה שאתם מרגישים שהוא רוצה לקבל.

 

משפט כוח:

בעולם שבו כל אחד נותן מה שהשני צריך – כל אחד מקבל את מה שהוא רוצה.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

 

'אני בסכנה. אם כולם יֵדעו על הכישלון הזה, אני גמור. אף אחד לא ירצה להכיר בי יותר. מי יסתכל עליי. אהפוך לאין ולאפס'.

הבה נצא לסיור במחוז זיכרונות הילדות, אל אחד הרגעים המרגשים שכולנו חווינו

בסביבות גיל שש או שבע.

המקום: כיתה ב'.

הזמן: היום הראשון ללימודים.

התחושות: ובכן, גם בלי לשמוע אתכם כרגע, בהתבסס על חוויות אוניברסליות

של מרבית התלמידים לשעבר, ניתן לקבוע שהינכם נרגשים, מאושרים וגם מתוחים.

המתח הגיוני. בסך הכל, השארתם מאחוריכם את כיתה א' החביבה והמוכרת,

את חומר הלימודים שהצטיינתם בו, את המורה הנחמד ואת מחמאותיו השופעות –

והגעתם לארץ לא נודעת. חומר חדש, מורה חדש ועתיד לא ברור: האם המורה יאהב אותי?

איך אתמודד עם הלימודים החדשים?

המתח מובן לגמרי.

ועכשיו שימו לבכם לשאלה: האם אתם מרגישים כעס על כך ששלחו אתכם מכיתה א'?

נכלמים מהעובדה שמעולם עוד לא הייתם בכיתה ב'? מעדיפים להסתיר את העובדה

המחפירה ש… אתם בכיתה חדשה?

ושוב נתבסס על חוויותיהם של הרוב הדומם, ונענה בשמכם את ה'הו, לא' שעומד לכם על קצה הלשון.

ברור שלא. הרי קיבלתם הכרה בכך שגדלתם, שעברתם בהצלחה את אתגרי כיתה א' וכעת

אתם בעלי כושר להתמודד עם אתגרי כיתה ב'. אתם כבר מתאימים לכיתה גבוהה יותר.

איזה מקום יש כאן לכעס? מה יש להתבייש? להפך, אתם מרגישים ממש מכובדים.

ככה עלינו כולנו כיתה פעם, כשהיינו קטנים.

***

גדלנו.

גם בבית הספר של החיים, אנחנו ממשיכים לעלות מכיתה לכיתה.

אבל… החוויה התמה, הנרגשת והשמחה של כיתה ב' עממי – לא ממשיכה ללוות אותנו, משום מה.

אולי כי אין שלט על הדלת לאמור 'כאן לומדת כיתה ב' הנחמדת'?

אין צלצול, אין שום דבר שמבשר לנו שעלינו כיתה?

בבית הספר של החיים, עליית כיתה נראית אחרת לגמרי: היא יכולה להיראות, למשל,

כמו פיטורין. כמו חילוקי דעות חריפים שמטרידים את הטוב והנעים. כמו מחלה, שלא נדע.

בקיצור: כמו מה שאנחנו רגילים לקרוא לו – משבר.

כי כל שינוי, גם כשהוא רצוי, מותח את גבולות האחריות ואת היכולת שלנו לעמוד מול

משימות שבשוטף; מציב אותנו בפני אתגרים חדשים, בלתי ידועים.

האם חשבתם פעם מהו הדבר הכי קשה לאדם שנקלע למשבר?

אולי מוזר, אולי מפתיע – אבל מה שהכי קשה והכי מפחיד לרובנו, עוד לפני ההתמודדות

עצמה, זה קודם כל: להודות שנקלענו בכלל למשבר.

בתרגום חופשי, את המילים 'אני במשבר' אנחנו מתרגמים כך: 'אני נחשל. אני נכשל.

אני לוזר קטן ולא יוצלח'.

בתרגום פחות חופשי, התחושה שכוססת בנו עמוק בפנים היא: 'אני בסכנה. אם כולם

יֵדעו על הכישלון הזה, אני גמור. אף אחד לא ירצה להכיר בי יותר. מי יסתכל עליי. אהפוך לאין ולאפס'.

זו הרגשה מפחידה ממש, להתאיין. מה הפלא שאנחנו פוחדים ממנה כל כך, עד שהיא מאיימת עלינו

עוד יותר מהמשבר עצמו?

הלוואי שנצליח להבין, שהסכנה הזו פשוט לא קיימת. לא!

משבר לא בא לקחת לנו את עצמנו. הוא בא לתת לנו אותנו בגרסה טובה יותר.

ונצליח להבין את זה, אם נזכור את עובדות החיים הכי בסיסיות, הכי פשוטות והכי נכונות:

המשבר לא 'קרה' לנו פתאום כי היינו טיפשים, כי לא ידענו, לא קלטנו, לא שמרנו, לא הבנו.

זו לא תקלה מצערת שכמה חבל, לא היה לנו שכל, כשרון או יכולת לחמוק ממנה בזמן.

משבר הוא חלק ממפת חיים. זוהי תכנית אלוקית מדויקת, מתוכננת ומושגחת, שבורא העולם

הכין בעבורנו בהתאמה אישית מלאה. ולכן, זמן משבר אינו שונה במאומה מאותו יום חגיגי,

מלא תקוות ויופי, שבו עלינו מכיתה א' לכיתה ב'.

בדיוק כמו אז, גם עכשיו קיבלנו הודעה: גדלתם, אתם כבר מסוגלים ליותר. קדימה, תתחילו ללמוד

דברים חדשים. אתם יכולים.

ולכן, בדיוק כמו אז, גם עכשיו אין שום סיבה אמיתית לטמון את הראש בין הידיים, להסתתר

מפני העולם ולהתבייש בהתמודדות שקיבלנו.

כשנתבונן בצורה הזו על מצבי קושי בחיינו, ייתכן מאוד שנגלה שמה שבאמת חסר לנו כרגע

זה לא כסף, בריאות, ביטחון פיזי, אומץ לשרוד, ידידות או תבונה.

נכון שהחסר החיצוני קיים, ולעתים הוא מעיק, מציק ומתיש, ואי אפשר להתעלם ממנו –

אבל ברובד הפנימי, מה שבאמת חסר לנו כדי להתמודד היטב, לצלוח את האתגר ולצאת ממנו

עם חיוך ועם עוצמה חדשה, זו האמונה בהשגחה הפרטית שהובילה אותנו לכאן.

החוויה האמונית הזו מייצרת התפעלות, התעלות, יכולת התבוננות רחבה יותר על מאורעות החיים –

והיא מזיזה בעדינות את הרהורי הדכדוך של 'איזה לוזר אני' או 'חיי בסכנה' ממרכז העניינים,

ומציבה במקומם את מה שבאמת ראוי להיות שם, במרכז: את רצונו של הבורא, את הקשר שלי

אתו, ואת ההבנה שברגע זה הוא מעניק לי הזדמנות מדהימה לגדול.

התלמיד עולה לכיתה הבאה!

 

מילון מונחים:

עלייה – תנועה ברגש, במחשבה ובמעשה, המכוונת להגיע ליותר. התנועה מחייבת השקעת אנרגיה.

התנועה מתחילה מתוך אמונה שהשינוי כלפי מעלה יגלה מציאות חדשה וטובה יותר.

 

אמונה – מצב שכלי ורגשי בו בורא עולם במרכז, וכל מאורעות חיי מוכתבים על ידו. אין לי שליטה

על התהוותם, אלא רק על התגובות שלי כלפיהם.

 

משהו לקחת לדרך:

הורים רבים אימצו את גישת ההורות הטרנדית, והמסר שלהם לילדם הוא: "כל מה שאני רוצה

זה שתהיה מאושר". מכיוון שאיננו הממונים על האושר העולמי ואיננו יכולים להבטיח את אספקתו

התמידית, אני מציע להחליף את האמירה הזו באמירה מדויקת ומעצימה הרבה יותר: "כל מה

שאני רוצה, ילדי, זה שבכל מאורע בחיים, יהיו לך הכלים הנכונים להתמודד אתו ולהפיק ממנו

את הטוב ביותר".

 

משפט כוח:

כשבורא העולם מעלה אותי כיתה, הוא מניח בילקוטי את מלוא הציוד שאזדקק לו.

 

 

(פרק מתוך הספר  ך'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

איקס היה פקיד קטן וחרוץ במחלקה אחת בתוך ארגון גדול. איקס הפך להיות מנהל המחלקה. וכאן החלו העניינים לחרוק.

איקס היה פקיד קטן וחרוץ במחלקה אחת בתוך ארגון גדול.

הוא היה יעיל, מסור ודייקן. אחרי מספר שנות הצלחה, הוא הועלה בדרגה,

ומונה להיות אחראי על שישה פקידים אחרים.

הדיוק והחריצות שלו הגיעו יחד אתו אל התפקיד החדש, ואחרי תקופת ניהול מוצלחת

הגיע הקידום הבא: איקס הפך להיות מנהל המחלקה.

כאן החלו העניינים לחרוק.

פתאום הבעיות שהגיעו לטיפולו לא כללו את המסמכים והדו"חות המוכרים, אלא התרשלות

של מזכיר, מתיחויות בין עובדים וצורך במנהיגות ברורה. הדייקנות והיעילות המפורסמות שלו

לא עבדו הפעם. בתפקיד החדש נדרש ממנו סט חדש של יכולות; והיכולות הללו, למרבה המבוכה,

לא היו קיימות במאגר הכישורים שלו.

המצב הזה מוכר בפסיכולוגיה הארגונית כָּ'עיקרון הַפִּיטֶרִי'. העיקרון הזה מתאר את העובדה

לפיה עובד מוצלח יקודם בארגון, עד שיתקבע בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה.

ההיגיון הוא פשוט: כל זמן שהעובד ממלא את תפקידו היטב, הוא מקודם. כשהוא מגיע לתפקיד

שאותו הוא לא מסוגל למלא היטב, הוא מפסיק להתקדם וכך מתקבע בו.

הגורם לחוסר ההצלחה הפתאומי הזה, הוא העובדה שהתפקיד החדש דורש יכולות אחרות

מן התפקידים הקודמים, יכולות שהעובד נעדר אותן.

ואיך כל זה קשור לחיים שלנו?

לכל אדם יש כישורים ותכונות, שמשמשים אותו כדי להתנהל בחייו ולהצליח בהם, בסייעתא דשמיא.

כל זמן שהמצבים שבהם הוא מתנהל דורשים את היכולות הספציפיות הללו, הוא מסתדר נפלא.

הבעיה מתחילה כשהוא מגיע למצב, שבו היכולות הללו מפסיקות להיות שימושיות.

אדם בעל התגמשות, יכולת אלתור ויצירתיות – יוכל להיות אדם מוצלח מאוד.

אך מה יקרה כשהוא יפגוש את עצמו במציאות חיים חדשה, שבה יש ערך גדול מאוד לדייקנות?

מציאות שבה הוא יידרש להוכיח התארגנות יעילה וחוש זמן מפותח?

הנה החוק הפיטרי של החיים: זו עלולה להיות תקרת הזכוכית שלו. הוא ימצא את עצמו מופתע

מכישלונות חוזרים ונשנים, ומהעובדה שמה שעבד לו פעם – היום כבר לא.

איך מתמודדים עם מציאות כזו? זו שאלה גדולה, ולא עליה באנו לענות כאן.

באנו לדבר על השלב הראשון: עוד לפני שננסה לגייס יכולות נוספות או לסגת למציאות אחרת,

אנחנו צריכים להצטייד בכלי חשוב ושמו: כנות.

להיות מסוגלים להסתכל לבעיה בעיניים, ולהסכים להודות: אני לא כל כך יודע להסתדר

עם משימות מהסוג הזה. כן, יש לי בעיה.

כי מה קורה לאיקס, הפקיד שהפך למנהל, שמגלה שהוא מתחיל להיכשל?

ברוב המקרים, הוא יתחיל לחפש תירוצים. חוסר ההצלחה הזה מפתיע כל כך עבורו, מעיק ולא מובן,

שהוא ירגיש מוכרח להסביר אותו בשלל נסיבות שאינן קשורות אליו כלל וכלל. הרי להודות

שאני לא טוב מספיק – זה מאוד לא נעים. ובכן, זה בכלל לא אני. זה משום שלא אמרו לי,

שלא עדכנו אותי, שהכל פוליטיקה, שיש כל הזמן תקלות טכניות.

הזורם שנדרש להיות דייקן, מעולם לא איחר לפגישה משום שהוא לא הצליח להתארגן אליה בזמן;

הוא איחר כי לא בדיוק סגרו אתו על שעה, כי הוא חשב שהיא נקבעה לשעה מאוחרת יותר,

כי היו לו עיכובים בלתי צפויים.

והם, שניהם, וכל מי שנתקל במצבים דומים להם – לא מתכוונים לרמות. לא את עצמם

ולא את האחרים. הם רק מנסים לספר את הסיפור בצורה שתהיה להם נוחה. ומכיוון שהאמת

לא נוחה להם, הרי שהסיפור המתקבל אינו נאמן לאמת.

וכך, בלי להתכוון לזה בכלל, הם עושים בדיוק את זה: מעגלים פינות, משנים עובדות,

ובמילה מדויקת יותר ומביכה מאוד – מרמים.

מעבר לחוסר היושר, שהוא בעייתי בפני עצמו, קיימת כאן סכנה: אדם שמרשה לעצמו

לעגל פינות, אפילו בסיטואציות לא מזיקות, לכאורה, לא רק שהוא מרמה אחרים –

הוא עלול להתחיל לרמות גם את עצמו.

בתחילה הוא מספר לעצמו סיפור שונה מהאמת, למרות שהוא בעצם יודע אותה היטב במעמקי לבו;

אך עם הזמן, הוא עלול להיעשות משוכנע שהסיפור הזה, הסיפור שהוא המציא, הוא האמת לאמיתה.

עם הזמן, אם הוא יתמיד בכך, הוא יתחיל לתפוס את המציאות בצורה לא נכונה, וכבר לא יצליח

להבחין מהי האמת ומהו השקר.

הדרך להתחבר חזרה לאמת – היא למצוא אותה בתוכנו. לזהות את המקום שבו אני מעריך

את האמת שלי יותר מאשר את ההצלחה. כי במקום העמוק ביותר שלנו, כולנו מעריכים את האמת

ומעוניינים לדבוק בה. ואם נתחבר למקום הזה, נהיה אנשי אמת.

כדי להעניק תוקף לרצון שלנו, כדאי לכתוב אותו כ'חוזה' בינינו לבין עצמנו. להעביר את הרצון

מהמחשבה אל המציאות.

אחד הכלים הפשוטים והעוצמתיים לכך, הוא להתמקד ברצון שלנו להיות במקום טוב יותר,

ולכתוב רק עבור עצמנו: "היום אני מתחייב בשם כבודי ובשם אמונתי להיות ישר".

העיקרון הפיטרי לא יפריע לנו כאן. בחוזה העבודה הזה אנחנו נצליח לעמוד, כי האמת

היא חלק מסל היכולות של כולנו. היא טבועה בתוכנו.

מילון מונחים:

אמת – כוח שקיים בכל אחד מאתנו, ומניע אותנו לבחור כיוון בחיים בלי שיקולים זרים. ה

אמת לעתים מוכחשת מכיוון שהיא מפחידה, במיוחד כשהיא מחייבת הסכמה להכיר בחולשות.

היא הופכת לעוצמה פנימית רק אחרי ויתור מלא-גבורה על השקר.

שקר – כלי הגנה שמאפשר לאדם לחיות באשליה שהאמת לא תתעורר או תתגלה.

לרוב, כלי ההגנה הזה מפותח יותר מאשר האמת, ונדרשים אומץ וכנות כדי לוותר עליו.

משהו לקחת לדרך:

ברגעים בהם קשה לנו להיצמד לאמת, נזכיר לעצמנו שכאשר אנחנו נאמנים לה – היא מחזירה לנו נאמנות.

היא כוח שעומד לנו כחבר שאינו בוגד בנו, פשוט כי איננו צריכים לזכור למי אמרנו מה.

חיים שנאמנים לאמת הם רגועים יותר, והם גם מאפשרים לנו ליצור קשרים ולנצל הזדמנויות

בצורה חלקה, מבלי שנסתבך עם סתירות מול עצמנו ומול אחרים.

משפט:

הדרך לא לגרום לזולת לעגל פינות, היא לא לדחוק אותו אליהן.

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות.

(לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

אומרים שאם נופלת פצצת אטום ואתה בדיוק בסביבה, הדרך שבה תוכל לבדוק אם אתה רחוק מספיק מהסכנה – היא להניף את האגודל שלך מול עיניך

אומרים שאם נופלת פצצת אטום ואתה בדיוק בסביבה, הדרך שבה תוכל לבדוק אם אתה רחוק

מספיק מהסכנה – היא להניף את האגודל שלך מול עיניך: אם האגודל מסתיר את פטריית העשן,

סימן שאתה רחוק מספיק.

אפשר להיות משועשעים מהרעיון, אפשר לרטון על חוסר ההיגיון שלו, אפשר לקוות שהוא לעולם לא

יגיע ליישום, ואפשר גם להרהר בו שוב.

פטריית עשן גרעינית היא אדירה בגודלה. אבל אם היא רחוקה מאתנו, והאגודל קרוב לעינינו

– הוא מסתיר אותה כליל.

מדהים? למען האמת, לא ממש. זה היגיון פשוט של כללי הפרספקטיבה.

מה, בכל זאת, ראוי לתשומת לבנו בסיטואציה הדמיונית הזו?

העובדה שהיא לא דמיונית כל כך.

בואו נוריד את פצצת האטום מהסיפור הזה, ונישאר רק עם החלק שקשור אלינו:

האגודל שבחרנו להציב מול עינינו, כשהוא מסתיר מאתנו נוף ענק ורב משמעות.

האם הסיטואציה הזו מזכירה לכם סיטואציות אחרות, יומיומיות יותר?

רגעים שבהם הונף מול עיניכם פרט קטן, שהסתיר מכם נוף גדול?

יש לנו מטרות עצומות בחיים. לכולנו. אנחנו רוצים ומנסים לשדרג את אורח חיינו,

לפעול בצורה הנכונה, ולנהל היטב את סדרי העדיפויות שלנו.

אלו המטרות שנמצאות באופק חיינו.

הן גדולות כל כך, ומשמעותיות כל כך – שהיינו אמורים, לכאורה, לראות אותן כל הזמן מול עינינו.

אבל המציאות, כפי שהיא מוכרת לנו, שונה למדי.

הרבה פרטים קטנים קופצים מול עינינו כל הזמן. מסיטים את מבטנו אליהם,

ומסתירים מאתנו את מטרות-העל של חיינו.

אם נתבונן בהם היטב, נגלה שרבים מהם שייכים למחלקת ההתנהגויות של הזולת:

נזיפה מהבוס, הערה של השכן, חברת התקשורת שהעניקה לנו שירות מתחת לכל ביקורת,

נהג חסר אחריות שחסם לנו את החנייה.

המוני 'אגודלים' קטנים, מתנפנפים, שגורמים לנו להיות מוטרדים, זועמים ומדוכדכים.

ולא תמיד אנחנו מבחינים שהדכדוך או הזעם הללו – מנוגדים למטרה שהצבנו לעצמנו,

מטרה כמו שליטה עצמית או אימוץ ראיית עולם חיובית.

מדוע זה קורה לנו? מדוע הפרטים הקטנים של החיים נעשים משמעותיים כל כך עבורנו,

עד שהם חוסמים את דרכנו מלהתקדם ליעדים החשובים לנו?

בחלק גדול מהמקרים, הסיבה היא שאנחנו סבורים שהפרטים הקטנים הללו ממתינים לטיפולנו.

נראה לנו שאנחנו אמורים לעשות משהו בקשר אליהם.

אני מציע שנבחן את הנחת היסוד הזו: האם אנחנו אמורים לעשות משהו בקשר אליהם?

ואולי מדויק יותר לשאול: האם אנחנו יכולים לעשות משהו בקשר אליהם?

האם יש לנו דרך כלשהי לשלוט בטעויות של הזולת?

זה נכון שבאופן טבעי, כשמשהו בחיינו חורק, נראה לנו שעלינו לעצור אותם בצד הדרך,

לפתוח את מכסה המנוע ולבדוק מדוע עולה ממנו עשן.

העניין הוא, שכאשר מדובר בטעות של הזולת, המנוע מעלה-העשן הוא לא שלנו.

ההתנהגות של האדם שמולנו היא מכעיסה ומקוממת – אבל לא אנחנו אמורים לטפל בה.

אין לנו שליטה על התנהגותו של הזולת, ולכן אין טעם להניח לטעויות שלו לעמוד בדרכנו

ולעצור אותנו. אין סיבה להפוך אותן לאגודל שלנו ולהעמיד אותן מול עינינו.

התקווה שלנו לשלוט בפרטים הקטנים האלה, היא זו שמגדילה אותם מעבר לכל פרופורציה.

כדאי לנו להחזיר אותם לגודל הטבעי שלהם: מרגיזים, לא חביבים, אך בסך הכל קטנים – ובעיקר,

לא קשורים אלינו.

בואו נסיט את הפרטים הקטנים משדה הראייה שלנו.

בואו נשאיר את האופק פתוח ונקי, בעבור המטרות החשובות באמת של חיינו.

מילון מונחים:

פרטים – חלקים קטנים של מציאות, שאינם משקפים את המציאות כולה.

שליטה – היכולת לקבוע מה נכון לחשוב, לומר או לעשות. ניסיון לשלוט במצב שאינו תלוי בנו,

עלול להוביל אותנו למפח נפש ולתחושת חוסר ערך.

משהו לקחת לדרך:

בפעם הבאה בה תרגיש שאתה מאבד שליטה על עצמך מול טעויות של זולתך, נסה לזכור

את התובנה הבאה: הרגשות החדים שאתה חווה, מזמינים אותך לבדוק מחדש

עד כמה אתה מנסה לשלוט בהתרחשויות שאין לך דרך אמיתית לסדר אותן.

נשום עמוק ונתק את עצמך מהאירוע הכואב.

זו הדרך הקצרה ביותר לחוויית עוצמה חדשה, שתגרום לך להרגיש מחדש את הערך העצמי שלך.

משפט:

הדרך לשלוט בעצמך, היא להפסיק לשלוט באחרים.

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

מה מגן על דובים בתרדמת חורף מפני היווצרות קריש דם?

מה מגן על דובים בתרדמת חורף, מפני היווצרות של קרישי דם מסוכנים?

מחקר חדש המתפרסם בכתב העת המדעי סאיינס, חושף מנגנון מרתק של הגנה

שהקב"ה ברא, שקיים בדובים הרדומים, ולהבדיל – גם בבני אדם המשותקים כתוצאה

מפגיעה בעמוד השידרה. הגילוי עשוי להוביל לפיתוח תרופות חדשות למניעת קרישי דם.

חוסר תנועה ממושך, ידוע כגורם סיכון להיווצרות של קרישי דם מסכני חיים,

שנוצרים ברגלים אך עלולים להגיע למוח ולגרום לשבץ מוחי או להגיע לריאות

ולגרום לתסחיף ריאתי. אחת התעלומות המדעיות שנחקרה רבות בשנים האחרונות,

היא כיצד דובים יוצאים מתרדמת החורף שלהם ללא פגע – לאחר שבילו חצי שנה

בשכיבה, וחרף משקלם העצום.

לדובים יש גנים המקבילים לגנום האנושי – וכעת, מדווח צוות מדענים על גילוי חלבון

הנקרא 47HSP שרמתו מופחתת באופן משמעותי אצל דובים בתרדמת.

פעילות נמוכה של החלבון, פי 55 מהרגיל, נצפתה גם אצל אנשים המשותקים מפגיעה

בעמוד השידרה, וכן אצל בעלי חיים שהיו כלואים בהשוואה לחיות שהסתובבו חופשיות.

מימצאי המחקר מראים כי החלבון מהווה המפתח לתעלומה – ועשוי לשמש ביעד

לפיתוח תרופות חדשות למניעת קרישי דם אצל אנשים בסיכון גבוה, במהלך תקופות

קצרות של חוסר תנועה כמו בטיסות ממושכות, או לאחר פציעה. "בעוד לתרופות

הקיימות לדילול דם יש תופעות לוואי כמו סיכון מוגבר לדימום, אנו חושבים

שמדלל דם 'טבעי' שהגוף מסוגל לגייס באופן ספונטאני עשוי להיות יעיל ובטוח יותר",

אמר ד"ר טוביאס פצולד, מאוניברסיטת מינכן שעומד בראש המחקר.

 

במאמר מערכת נלווה כותבת חוקרת מנגנוני קרישת הדם ד"ר מרתה שאטנר:

"המחקר החדש מראה שהתבוננות בטבע יכולה להיות דרך טובה ללמוד על

פיתוחים הקשורים לביולוגיה האנושית. יתכן שגילוי החלבון ישמש גם במצבים

כרוניים מסוכנים עם סיכון מוגבר לקרישי דם כמו סוכרת וסוגי סרטן מסויימים".

 

( יתד נאמן י"א אייר תשפ"ג)

 

מה מברכים על אבוקדו מרוסק ומה על מיץ תפוזים

מיץ מפירות סחוטים

מיץ מפירות סחוטים כגון מיץ תפוזים או מיץ אשכוליות מברכים שהכל.

מרק ירקות

מרק ירקות שיש שם רוב ירקות מברך על המים אדמה או יברך על ירקות ויפטור המים

אך אם יש שם בשר ברכת המים שהכל.

מרק ירקות טחון מברכים ע"ז אדמה.

סלט אבוקדו מרוסק

סלט אבוקדו מרוסק בבלנדר או פירה מברכים ע"ז ברכתם הראוי' אפי' שטחון

משום שהדרך לאכלם כך וכשנטעו ע"ד כן ניטעו.

רסק תפוחים

רסק תפוחים אם יש מהפרי חתיכות שאפשר להוציא יוציא ויברך העץ ויפטור הכל

ואם מרוסק לגמרי ע"י בלנדר עד שלא ניכר צורת הפרי ברכתו שהכל והמהדר יברך

על פרי אחר תפוח או שקד וכדו' העץ ויפטור את זה.

גלידה מפירות טחונים

העושים גלידה מפירות טחונים בכל אופן ברכתו שהכל כי השתנו לגמרי.

סלט פירות

העושים סלט פירות ויש שם פירות שברכתם העץ ואדמה מעיקר הדין הברכה לפי הרוב

אבל רבים מהדרים לברך על שני המינים וכדי שלא יהי' חשש ברכה לבטלה לדעת חלק

מהפוסקים, יוציא מהמין המועט קודם שמברך וכשניכר בפני עצמו לא נפטר בברכת הרוב

ויותר טוב שיברך על פרי אחר שברכתו כמין המועט שלא מעורב פה.

קומפוט

מים של קומפוט כיון שהדרך לבשלו לצורך המים שרגילים לאוכלם עם הקומפוט לכן יש ספק

גדול בברכה כששותה בפני עצמו ע"כ המברך שהכל יש לו על מי לסמוך אך ירא שמים יפטור

את השתיה ע"י שיברך על הפרי העץ ויפטור את הקומפוט ובפרט כשיש חתיכות מרובות,

ובאמצע הסעודה אין לברך שהכל ע"ז אבל המהדר יאכל פרי העץ ויברך ע"ז גם באמצע הסעודה

בארשט (חמיצה)

בארשט (חמיצה) כששותים מברכים שהכל וכשמשתמשים כרוטב כגון ששמים על פירה

או תפוח אדמה נפטר בברכת בורא פרי האדמה שמברך על האוכל.

העוגות של פסח

העוגות של פסח לרוב הם שהכל, ולכן אין לאכול באמצע הסעודה גם כשמתכוין לשובע

כי נעשה לקינוח אם לא מברך קודם, ורבים מהדרים כשיודעים כי יאכלו עוגה באמצע

הסעודה לברך לפני שנוטל ידיו על דבר אחר שהכל ופוטר את מה שיבוא בסעודה.

 

(מתוך חוברת הלכות חג הפסח תשפג בהוצאת מפעל משיב כהלכה)

בדקנו ודירגנו מהו הדג שיתרום הכי הרבה לבריאותכם ועד לזה שיעשה את זה קצת פחות טוב – ולמה הסלמון בכלל לא נכנס לרשימה?

פורל או קרפיון – איזה דג הכי בריא?

דגים הם מאכל בריאותי, אבל לא כל הדגים שווים זה לזה בערכם התזונתי גב' פרדבוש מדווחת:

בדקנו ודירגנו מהו הדג שיתרום הכי הרבה לבריאותכם ועד לזה שיעשה את זה קצת פחות טוב 

ולמה הסלמון בכלל לא נכנס לרשימה?

מבין כל המאכלים מהחי, דגים תמיד נחשבו למאכל הבריא ביותר. לעומת עוף ובשר,

הם מכילים כמות גדולה של שומן בריא (בלתי רווי) במקביל לכמות נמוכה מאוד

של שומן רווי שתורם פחות לבריאות.

בגדול, כל הדגים בריאים, אבל לא כולם שווים זה לזה בערכם התזונתי וההבדלים ביניהם

יכולים להיות משמעותיים. חלק מהדגים מכילים כמות משמעותית של חומצות השומן אומגה 3

וחלקם כמות נמוכה. בנוסף, חלק מהדגים מספקים את מלוא כמות 12B המומלצת ליום,

ואחרים מספקים כמות נדיבה של ויטמין D. לפניכם הדירוג:

בורי – הבורי הוא בעל איכות תזונתית גבוהה לעומת שאר הדגים. הוא עשיר במיוחד באומגה 3

– 2,020 מ"ג ב-100 גרם. אכילת מנת דג בורי (200 גרם לפני בישול) תספק 4,040 מ"ג אומגה 3.

כמות כזאת מוגדרת כטיפולית ומסייעת בהפחתת רמת הטריגליצרידים בדם, בשיפור גמישות כלי הדם,

בהפחתת תהליכים דלקתיים ובהגנה על תפקודי המוח.

בנוסף, הבורי מספק ויטמין B12 בכמות המומלצת ליום, וכמו נדיבה של אשלגן שתורם לאיזון

לחץ הדם, ומכיל 11.8% שומן מהסוג הבריא וכמות קטנה יחסית של שומן רווי – 3.9%.

החיסרון שלו הוא כמות קלורויות נדיבה – 366 קלוריות ל-200 גרם (לפני בישול).

 

לברק הלברק מדורג שני באיכותו התזונתית. הוא מכיל כמות גבוהה של אומגה 3 – 1,120 מ"ג

ב-100 גרם, כלומר 2,240 במנת דג. כמו כן הוא מכיל כמות נמוכה של נתרן לעומת אשלגן.

 

פורל כמות האומגה 3 בו גבוהה יחסית – 760 מ"ג ב-100 גרם, כלומר 1,520 מ"ג במנת דג.

בדומה לבורי, גם מנת פורל מכילה את הכמות היומית המומלצת של ויטמין 12B. היתרון שלו

הוא כמות החלבון הגבוהה ביותר לעומת שאר הדגים הישראליים. יתרון נוסף לפורל הוא התכולה

הכי גבוהה של אשלגן לעומת דגים אחרים וכמות נמוכה של נתרן.

 

ברמונדי היתרון של הברמונדי הוא תכולה נמוכה יחסית של קלוריות – רק 124 ל-100 גרם.

הוא דל בשומן, רק 5.9% שומן שמתוכם שומן רווי נמוך במיוחד – 1.7 גרם ל-100 גרם.

כמות האומגה 3 בו היא בינונית – 450 מ"ג ל-100 גרם, כלומר 900 מ"ג במנה.

 

אמנון האמנון מכיל מעט קלוריות יחסית, 127 קלוריות ל-100 גרם, וכמות נאה של חלבון

– 40 גרם במנת דג של 200 גרם. כמות השומן בו נמוכה וכמות השומן הרווי נמוכה עוד יותר

1.2 גרם ל-100 גרם.

 

מוסר דל קלוריות – רק 100 קלוריות ל-100 גרם, ומכיל 40 גרם חלבון למנה של 200 גרם.

כמות האומגה 3 בו נמוכה יחסית – רק 480 מ"ג למנה ,אבל כמות הוויטמין 12B במנה מספקת

את כל כמות הוויטמין המומלצת ליום.

 

קרפיון –  הדג שממנו מכינים בחגים היהודיים את מנת הדגל ה'געפילטע פיש', הוא אותו קרפיון

שממנו הכינה סבתא את המתכון. התזונה שקרפיון מקבל כיום מכינה יותר חלבון. הוא מכיל כמות

נמוכה יחסית של אומגה 3, אבל מספק את כמות ה-12B המומלצת ליום, כמות נדיבה של אשלגן

וכמות דלה של נתרון.

 

דניס הדניס מכין רק 210 קלוריות למנה של 200 גרם וקרוב ל-40 גרם חלבון. הוא דל בשומן

מכל סוגי ומספק את כל כמות ה-12B המומלצת ליום.

 

סלמון הסלמון נחשב עד לא מזמן למלך הדגים, בעיקר בזכות תכולה גבוהה במיוחד של חומצות

שומן אומגה 3. אלא שלאחרונה פורסמו ממצאים, לפיהם הדג הזה איננו בריא, הוא עשיר בחלבון

ובאומגה אבל גם בחומרי הדברה ובתרכובות כימיות מסוכנות.

 

אחד החששות מאכילת דגים היא הימצאות של מתכות כבדות וכספית. אך רוב הדגים הטריים

שנמכרים בישראל הם דגי בריכה, וככל הידוע הם נקיים ממתכות כבדות. מאחר שאין צורך להכשיר

דגים במלח, כפי שעושים בעוף ובבשר, הדגים נשארים דלים בנתרן ובשילוב עם כמות האשלגן

שבהם יכולים להשיג שיפור באיזון לחץ הדם.

 

(מתוך המודיע י"ח אייר תשפג)

ישראייר החלה לשמור שבת ורווחי החברה זינקו ל 15 מליון דולר

לאחר שהחלה לשמור את השבת הקדושה – קבוצת התעופה ישראייר פרסמה את הדוחות

ל-2022 עם רווח של 15 מיליון דולר לעומת 4 מיליון דולר ב-2021. ההכנסות גדלו ב40 מיליון דולר

ל-358 מיליון דולר. ישראייר מנוהלת על ידי אורי סרקיס ונשלטת על ידי חברה בבעלות רמי לוי.

החברה הגדילה את אחזקותיה בדיזנהויז ל-20%. היא גם השליטה תוכנית הצטיידות במטוסי

איירבוס. בנוסף, היא נכנסה לענף המלונאות והשלימה רכישת מלון באיטליה ורכישת 5 בתי מלון

ביוון, בשיתוף מלונות בראון. במקביל, ישראייר עלתה למקום החמישי ברשימת חברות התעופה המצליחות.

 

לאחר הרכישה אמר הבעלים רמי לוי: "הודענו לא אחת שהחברה לא תפעל בשבת. בחודשים האחרונים

זה גם מה שקרה בפועל. השבת, מבחינתנו, היא ערך עליון שאנחנו לא יכולים ולא רוצים לוותר עליו.

הקניונים שלי סגורים בשבת. כל השוכרים מחוייבים לענין הזה. אפילו כשאני משכיר את הנכסים שלי

באיזור התעשיה עטרות לבעלי עסקים ערבים, אני מחתים אותם מראש שאין שם עבודה בשבת".

העליה בהכנסות ובהוצאות נובעת מהגדלה משמעותית בהיקף הפעילות של החברה לאחר סיום מש

בר הקורונה. החברה הפעילה ב-2022 – 3,150 טיסות, וזאת לעומת 2,500 טיסות ב-2019 טרום

משבר הקורונה ומספר הנוסעים שטסו לכיוון אחד, יותר מהוכפל מ-401 אלף ל-830 אלף. מספר הטיסות

בנתיב נתב"ג-אילת נשאר קבוע ועמד על כ-10 אלף נוסעים לשנה. במקביל, המשבר היווה הזדמנות

להתייעלות מבחינת החברה וזו העסיקה בסוף 2022 – 378 עובדים לעומת 475 עובדים ב-2019.

לישראייר אסור לחלק דיבידנד עד סוף 2025, מתוקף הסכם הסיוע שלה מול המדינה עקב משבר הקורונה.

בין היתר, קיבלה ישראייר הלוואות מהמדינה בסכום כולל של 169.5 מיליון שקל. וחברת הבת של ישראייר

– דיזנהאוז קיבלה הלוואות בסכום כולל של כ-10.5 מיליון שקל במסגרת הקרן לעסקים בינונייים.

כמו כן, החברה חתמה על הסכם מול משרד האוצר לגבי תשלום מראש של הוצאות הטסת מאבטחים

וצוותי ביטחון בסך כולל של 16 מיליון דולר. לפי מנכ"ל החברה אורי סירקיס, כ-2.3 מיליון דולר

מכספי הסיוע כלולים בתוצאות החברה ב-2022, והמשמעות של הדברים היא שהחברה היתה נשארת

רווחית גם ללא הסיוע.

 

(מאת אברהם גרובייס המודיע ד אייר תשפ"ג)

 

 

כל ימיה של אותה נערה היתה שומרת על גרביים אלו שהביאו מרפא לנפשה הפצועה

ראיתי הנהגה מופלאה אצל אחד מגדולי ירושלים. היה זה כשהגיע אותו רב גדול להשתתף

בשמחת נישואין אחת, ולערוך בה חופה וקידושין כדת וכדין. היו בה באותה חתונה נכבדה

כמה בני משפחה שאינם שומרי תורה ומצוות.

החתונה החלה כנהוג במעמד ה"קבלת פנים", החתן נכנס אל האולם בכובד ראש, וכשכולו

אומר חרדת קודש, עלה אל הבמה ותפס את מקומו, כשמצדדיו יושבים ההורים והסבים הנרגשים,

ושאר אורחים נכבדים רמי מעלה. מסביבם התישבו כל שאר המוזמנים, בני משפחה ושאר

ידידים וריעים – וביניהם גם אותם בני משפחה שאינם דתיים, ובחנו בעיניים נרגשות ולב הומה

את כל המעמד המרשים, השונה לגמרי מקצה לקצה מאופי החתונות שם רגילים אליהן…

הקדושה והיראה הגדולה הנסוכה בחוט של חן על פני החתן והשושבינים ריגשו אותם מאד,

ובהיותם חלק מן המשפחה, שאר מבשרם, חשו עצמם ממש שייכים וקרובים להתעוררות הגדולה

ולאווירת הקדושה והיראה ששרתה באולם.

והנה פוצחת התזמורת בניגונים עתיקים משובבי לב. החתן הנרגש הוציא מחיקו את ספר התהילים,

והשקיע את כל כולו בתפילות חמות לפני אבינו שבשמים, כשדמעות רותחות ניגרות וזולגות מעיניו,

לפתוח לפניו שערי רחמים וחסדים, ושיזכה לבנות את ביתו על אדני התורה והקדושה בהצלחה.

בהגיע זמן החופה, הופיע בשערי האולם המפואר אותו רב גדול מסדר הקידושין. הופעתו היתה

מרשימה ומכובדת, וכל העם קם ועמד על רגליו לכבודה של תורה. ההורים מיהרו לקבל את פניו,

וליווהו אל עבר הבמה, למקומו הנכבד שלימין החתן.

בעוד הרב צועד מתונות אל הבמה, ניגשו אליו כמקובל כמה אנשים מן הציבור, ולחצו את ידו בחמימות,

לקבל פניו בברכה. הרב נענה להם בהדרת פניו המאירה בנועם עליון, והרעיף עליהם מברכות קדשו.

ברקע כבר החלו נשמעים הצלילים העדינים של ניגון החופה, המקובל ומקודש בפי ישראל למעמד

נשגב זה, צלילים הפורטים על נימי הלב לקרבו לרגשי תשובה והתעוררות.

המראה הגדול הזה, עם כל אווירת הרצינות והקדושה העצומה שמסביב, השפיעו מאד לטובה

על אותם בני משפחה חילוניים, משהו נפתח להם בלב… וכראותם את פני הרב ההדורים,

מחלק מברכותיו לכל שואל ומבקש, חפצו אף הם לגשת אל הרב, לקבל מברכת קדשו.

הם הוציאו במהרה מן הכיסים את הכיפות הקטנות, שהכינו מבעוד מועד לצורך מעמד קדוש זה,

יחד עם סיכות ההצמדה לקדקוד…

והנה אחד מאותם בני משפחה, שהתרגש כנראה עד מאוד מכל מראה מעמד החופה, והופעת

הרב הצדיק לאולם באהבת ישראל שופעת – רצה גם הוא לגשת ללחוץ את ידי הרב, ולבקש

גם כן ברכה טובה, אבל, משום מה הוא לא היה מצויד בכיפה לכסות את ראשו הגלוי…

על הכל הוא חשב ותכנן בקפידה, הוא זכר להכין היטב את כל מערכת מלבושיו ההדורה

והנוצצת, אבל לא עלה על דעתו, שמגיעים לחתונה עם כיפה בכיס… הוא והכיפה היו רחוקים

יותר מרחוק מזרח ממערב.

אולם עתה, בראותו את פני הרב הצדיק, התעוררו בו פתאום רגשי בושה, הטבועים בטבע לב

ישראל בישנים, בהביטו אל כל הקהל סביב העטופים בחרדת קודש, ומקיפים את הרב באהבה,

ורק הוא היחיד – אף מתוך בני משפחתו החילוניים – שעומד כך בראש גלוי ופרוץ, תקפו בו רגשי

כלימה נוראיים, והוא הרגיש מאד לא נוח לעמוד כך שונה מכולם.

לפתע רואה הוא את הרב מתקרב בדרכו ממש סמוך למקום עמידתו באולם, והנה שואל הרב

את עוזרו: "מדוע עומד איש זה כך בלא כיפה, שונה מכל בני משפחתו ואחיו שכולם שמו כיפה לראשם".

לשמע שאלת הרב נבהל האיש על שאין לו כיפה, כשההתרגשות והמבוכה ניכרות ובולטות מאד על פניו.

והנה להפתעתו ולהשתוממותו ולהפתעת הכל, מרים הרב את ידו על אתר, ושולף מתחת מגבעתו

את כיפתו מראשו, כיון שיש עליו הרי גם את כיסוי הכובע העליון. "הא לך כיפה גדולה ומהודרת",

אמר הרב באהבה, תוך שהוא מושיט אותה לאיש.

היהודי התרגש מאד מן המחזה. לזאת הוא לא ציפה כלל… הוא לא פילל שהרב בעצמו יסיר את כיפתו

שלו מעל ראשו, למסרה לאדם אחר שאינו מכירו כלל. כשדמעות נקוות בעיניו, הכריז בהתרגשות גדולה

מיד כשהניח את הכיפה על ראשו: "כבוד הרב! מבטיח אני בכל לבי, שמכאן ואילך לעולם

לא תסור הכיפה מעל ראשי!!!".

למותר לתאר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בקהל לשמע הכרזה מוצהרת שכזו! הרב ברכו בלב חם

שיזכו לשוב לצור מחצבתו בשלימות, והעניק לו את כיפתו במתנה גמורה.

 

הרי כבר הורונו חכמינו ז"ל (שבת קנו) יש בה בסגולת הכיפה, להמשיך קדושה ויראה, וקל וחומר

כשהיא באה מראש צדיק ירא אלוקים. לפיכך תכף כשהניח את עול מלכות שמים על ראשו,

השפיעה עליו קדושת זו הכיפה שלא יסירנה עוד מראשו לעולם – כאשר ראה בעיניו את גודל מסירות

ונאמנות הרב הצדיק, שעל אתר הסכים להסיר למענו כיפתו שלו, והבין מזה עד כמה חשובה מצוה זו!

באותה הזדמנות סיפר אותו רב גדול, מנין למד הנהגה זו, ממעשה מופלא שהתפרסם

על האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל, שלאחר השואה פגש אי שם במחנות העקורים

שבגרמניה, בנערה נצולה יהודיה אחת שהסתובבה במחנה ללא גרביים. וכפי הידוע אדמו"ר

זה נטל על עצמו את עול הקמת היהדות מעפרות הכבשנים, ודאג לכל בני ובנות ישראל

בגשמיות וברוחניות, ניגש אליה ברוך, ושאלה בעדינות מדוע אינה גורבת גרבים, כראוי

וכיאות לדת בנות ישראל צנועות וכשרות. והנערה ענתה בוכיה, שאין לה גרביים ללבוש…

מה עשה אותו צדיק וקדוש, שלא מצא מרגוע לנפשו מבכייתה של נשמה גלמודה טהורה ותמימה?

הוא נעמד כך באמצע המחנה, ופשט את גרביו השחורים שלו מרגליו, שהוא זוג הגרבים היחיד

שהיה לו, ונתנם לנערה המסכנה, ונשאר הוא יחף. הסביר לה הצדיק, שאצל האיש, אם ישאר יחף

אין בזה משום חוסר צניעות, אבל בת ישראל קדושה,  צריכה מדין 'דת יהודית' לכסות רגליה בצניעות,

בקדושה ובטהרה. ולא שת לבו לכבודו ולרבנותו, והמשיך בדרכו כרבי וכאדמו"ר מפורסם יחף

ללא גרבים, בשביל הצלת נשמת ישראל!!!

כל ימיה של אותה נערה היתה שומרת על גרביים אלו ומתחזקת בהם, שהם הביאו מנוח ומזור מעט

לנפשה הפצועה, בראותה שאין היא בודדה וגלמודה בעולם, ויש אדם אחד שעדין דואג לה ולנשמתה.

מכוחם היא התקרבה באהבה לאביה שבשמים ולעבדיו הצדיקים.

אחר שנפטר האדמור הצדיק, הטריחה עצמה אותה אשה במיוחד, אף שהיתה כבר זקנה בגיל מופלג,

להגיע לנחמם, וכשדמעות זולגות מעיניה בלי הרף סיפרה מעשה זה. והם לא הכירוה מעולם ולא ידעו

מכלום. היא הראתה לפניהם את הגרבים ההם שחזקוה וחממו את לבה כל ימי חייה…

 

ומכאן נשא אותו גדול קל וחומר בנפשו, שאם על גרבים שברגל יש לוותר בשביל קרוב נשמת ישראל,

על אחת כמה וכמה כשהמדובר בכיפה הקדושה שבראש, המחדירה יראת השם, שיש לקרב בה

את ישראל ולהשפיע בהם יראת שמים, להשיב רבים מעוון!

 

(מעובד. מהמקור ספר 'טיב המעשיות' תולדות)

באותו יום קיבלתי את רפאל, ילד עולה מתימן בעל נשמה זכה, נקייה ותמימה.

הימים ימי שנות החמישים ועליית יהודי תימן. המבצע הגדול זכה לכינוי ההרואי "מרבד הקסמים".

היו שכינו אותו "מבצע על כנפי נשרים".

בין כך ובין כך הופיעו כאן, בארץ הקודש, 48 אלף יהודים, והם שוכנו בארבעה גושי מחנות עיקריים:

ראש העין, בית ליד, עין שמר ומחנה המעבר עתלית.

כמו כל עם ישראל התוודע לכך אבא זצ"ל, ראש הישיבה רבי ישראל גרוסמן, הוא לא יכול היה להישאר

אדיש. יהודים באים ארצה – ומה יהיה עם בני הנוער?

אמר ועשה. נסע אבא בטנדר למחנה העולים ראש העין, עלה על גג הרכב והכריז: "מי לה' – אלי!

מי שיש לו ילדים ורוצה שהם יגדלו כיהודים – ישלח אותם עמי. אני אדאג להם, אמלא את כל מחסורם,

ואהיה אחראי לעתידם".

שלושים ילדים נקבצו ובאו, ואבא ברוב רחמיו וחסדיו נטלם עמו ירושלימה. התחנה הראשונה,

כמובן, היתה ביתנו הצנוע בירושלים בשכונת בית ישראל.

סבב אבא והלך בכל השכונה ושאל מי יואיל לקבל לידיו ילדים. הוא פיזר את רוב הילדים

בין שכנים טובים. חמישה מתוכם נותרו בתוך הבית הצפוף של הוריי, שכל גודלו לא היה יותר

מארבעים מ"ר, אבל לדייריו היה לב רחב כאולם.

באותו יום קיבלתי שכן למיטה: רפאל. ילד עולה מתימן בעל נשמה זכה, נקייה ותמימה. אנו, כילדים,

היינו חייבים להתרגל. זה היה קשה, אבל עשינו זאת בשמחה ובטוב לבב.

היו מהשכנים שהביטו בתימהון בנעשה. אמרו עליהם שיש להם גזזת, וחששו מפני מחלות

שהביאו עמם: אבל אבא לא שת לבו לכל זאת וכה אמר להם: "החסד הגדול ביותר שאפשר

לתת ליהודי הוא כשאכן לא נוח לך, לא מתאים לך ואין השעה כשרה. דווקא חסד כזה הוא

החסד האמיתי, ובו נמדדת מידתו של איש ישראל מזרע של אברהם אבינו".

 

לפני כמה שנים פגשתי את רפאל – יהודי יקר, באמונתו יחיה. הוא שאל אותי שאלה אחת:

"איך הסכמת כילד לארח אותי, בעל עבר מפוקפק של מחלות, אתך יחד במיטה אחת?"

במקום תשובה קראתי לפניו פסוק מפרשת 'חיי שרה', בסר בראשית: הנה אנכי נצב על עין

המים ובנות אנשי העיר יוצאת לשאוב מים. אליעזר עומד על שפת המעיין. הרי הוא שליח של

אברהם אבינו לשדך את בנו יצחק. מעתה הוא נושא לא רק בתפקיד העבד, אלא גם בתפקיד

המכובד של השדכן.

כחלק מתפקידו נוטה שדכן גם לעגל פינות ולטייח עובדות – הכול כדי להביא לגמר טוב.

כשנתבונן בפסוקים נגלה את ההיפך: כביכול מרחיק אליעזר את השידוך: הוא עומד על

שפת המעיין ומחפש את הנערה שתואיל לתת לו מים, ולא רק לו אלא לכל גמליו.

תאר לעצמך: מן הסתם היה אליעזר, עבד אברהם, איש גדול ממדים, כיאה למי שמחזיק

את הבית של אברהם אבינו. למה שנערה תשקה את גמליו במקומו? הלוא כוחו במותניו!

יישא דליי מים וישקה את גמליו. וכי למה זה מנסה אליעזר לכאורה להכשיל את השידוך?

מדגישה התורה (בראשית כד, ב): ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו,

שים נא ידך תחת ירכי. למה זה באו כאן התארים זקן ביתו המושל בכל אשר לו?

התורה באה להדגיש את עוצמת השבועה שהשביע אברהם את אליעזר עבדו. לא סתם

שרת או שמש היה אליעזר, אלא זקן ביתו המושל בכל אשר לו. והנה כאן, כשאברהם

מחפש שידוך לבנו יצחק, הוא חורג לפתע מהאמון הבלתי מעורער שנתן בעבדו ומבקש

ממנו להישבע: שים נא ידך תחת ירכי.

דבר זה אומר דרשני. עומד אליעזר על שפת המעיין ומבין: אינה דומה שליחות זו לשליחויות

אחרות שניתנו לי בעבר. אם כה חשוב היה לאברהם להשביעני ולברכני בברכה המופלאה

של (שם ז) הוא ישלח מלאכו לפניך, אות וסימן הוא שעלי לחפש ולשאוף להביא לפניו נערה מושלמת.

אליעזר יודע כי המלאכים בביתו של אברהם אבינו אינם אורחים נדירים. הוא נזכר באירוח

של אברהם אבינו בפרשה הקודמת, כשלמעשה היה חולה ופטור מהמצווה, אך הוא לא ויתר,

כי חסד אמיתי הוא זה הנעשה כשלא מתאים ולא נוח.

ידע אליעזר כי הנערה שתשכיל לעשות עמו חסד, אף שלא מתאים לה ולא קל הדבר עבורה,

היא הנערה הראויה להיות כלה בבית אדונו אברהם.

באותם ימים החדיר לנו אבא שוב ושוב את החיוב לארח את הזולת – אלו שבאו ועלו מתימן

ונישקו את אדמת ארץ ישראל הנכספת בגאווה בלתי מוסתרת.

הדוגמא הזו להקרבה אישית למען ילדי ישראל נחרתה עמוקות בלבי. אבא ידע לעשות

חסד כשלא היה נוח, בבית קטן וצפוף מלא בילדים, כשיכול היה לפטור עצמו ולומר

שהאחריות תיפול על כתפי אחרים.

איך אמר לי רפאל, לאחר יובל שנים: "רק בזכות ה'קריאת שמע שעל המיטה' שלך אני שומר היום תורה ומצוות".

 

(מתוך הספר אור השבת)

 

 

חנוכה מגיע, בטוחים שאתם יודעים כל מה שאתם צריכים לדעת?

אוהד אטינגר

חנוכה הולך ומתקרב, וכולנו כאיש אחד מתכנונים ומתרגשים עם בואו. אבל השאלה אם אנחנו גם ערוכים

לקראתו ויודעים כל מה שאנחנו צריכים לדעת כדי לחגוג את חנוכה כהלכתו.

אז יאללה בואו נצא לדרך…

 

מתי זה בדיוק?

חנוכה מתחיל בתאריך כ"ה בכסלו ונמשך שמונה ימים עד ב' בטבת.

אבל, שימו לב, בלוח השנה העברי היממה מתחילה מהלילה, כך שחנוכה מתחיל ב-כ"ד בערב,

ומסתיים ב-א' בטבת בערב.

השנה, שנת תשפ"ג – 2022 יוצא חנוכה ביום ראשון ה-18 בדצמבר בערב, אז מדליקים את הנר הראשון

של חנוכה, וביום ראשון ה-25 בדצמבר מדליקים את הנר השמיני והאחרון.

 

באיזו שעה?

יש שני מנהגים מרכזיים בעם ישראל.

יש שנוהגים להדליק את הנרות עם תחילת שקיעת החמה. בארץ ישראל, בשעון שלנו החמה שוקעת

בערך בשעה 16:40 ואת הנרות צריכים להדליק זמן קצר לאחר מכן. מומלץ שכל אחד יבדוק בלוח השנה

או אפילו באינטרנט, את זמן שקיעת החמה בעיר מגוריו.

יש הנוהגים להדליק את הנרות לאחר צאת הכוכבים. בארץ ישראל, לפי השעון שלנו זה יוצא בערך בשעה 17:06,

ויש להדליק את הנרות לאחר מכן. גם כאן, מומלץ לבדוק את הזמן המדויק בלוח השנה או במרשתת.

ביום שישי – ערב שבת, יש להדליק את הנרות בזמן הדלקת נרות שבת, כלומר 20 דקות או 40 דקות

לפני שקיעת חמה – בכל עיר לפי המנהג שלה.

קודם מדליקים נר חנוכה ורק אחר כך מדליקים נר שבת.

אם חלילה פספסתם את הזמן והחמה כבר שקעה, אל תדליקו נרות! חילול שבת חמור יותר!!!

במוצאי שבת, עושים 'הבדלה' בזמן צאת השבת כפי שמופיע בלוח השנה לפי המיקום של העיר בה

אתם מתגוררים, ורק אחרי הבדלה מדליקים נר חנוכה.

בשום אופן לא מדליקים נר חנוכה לפני צאת הכוכבים כי פעולה זו אסורה בשבת, וכאמור חילול שבת חמור יותר!

 

כמה נרות מדליקים?

בעיקרן מספיר נר אחד לכל משפחה בכל אחד מלילות החנוכה. אבל המהדרים מדליקים ביום הראשון

נר אחד, ביום השני שני נרות, בשלישי שלושה וכן הלאה עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות.

 

מי מדליק?

מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שרק אחד מבני הבית מדליק חנוכיה אחת עבור כל בני המשפחה.

מנהג האשכנזים שכל אחד ואחד מהגברים שבבית מדליק נרות בחנוכיה משלו.

אלמנה, גרושה, רווקה שמתגוררת לבדה או עם חברות – צריכות להדליק נר חנוכה,

כי המצווה היא גם לנשים ולא רק לגברים!

 

איזה נר מדליקים?

כל הנרות כשרים, נר משעווה או שמן עם פתילה וכדו'. מי שמדליק נר אחד יכול לשים שמן בכוס,

להניח פתילה (בזהירות שלא תיגרם שריפה), ולהדליק.

מי שרוצה להדליק בהידור, ביום השני שני נרות בשלישי שלושה נרות וכן הלאה – צריך להדליק

בחנוכיה או בשורה של פמוטות, כדי שהנרות יהיו מסודרים זה לצד זה בשורה ישרה.

צריכים להיזהר שיהיה זה נר, ולא מדורה. לכן נר של הבדלה שיש בו כמה פתילות

מחוברות – אינו כשר להדלקת נר חנוכה!

הנר צריך להיות כזה שמספיק לבעירה של חצי שעה לפחות. אפשר גם להדליק נר שדולק יותר.

שימו לב: הנרות צריכים לדלוק חצי שעה אחרי צאת הכוכבים. כך שמי שמדליק בצאת הכוכבים

יכול להסתפק בנר שדולק חצי שעה, אבלם מי שמדליק עם שקיעת החמה, צריך נר שידלק כשעה,

כדי שימשיך לדלוק עד צאת הכוכבים ולאחר מכן חצי שעה נוספת.

מצוה מן המובחר, במקרה שהדבר אפשרי ויש לכם את היכולת הכלכלית והטכנית, להדליק דווקא

עם שמן זית, כי הנס של חנוכה היה עם שמן זית.

 

מה עם 'שמש'?

בנוסף לנרות החנוכה מדליקים גם 'שמש' נר אחד נוסף. זאת, בגלל שנרות חנוכה הם קדושים

ואסור לנו להשתמש בהם וליהנות מהאור שלהם. לכן מדליקים נר אחד נוסף שאינו קדוש,

ואם יצא לנו להשתמש באור הנרות, יהיה זה באורו של השמש. השמש עומד בולט משאר הנרות,

גבוה יותר או נמוך יותר, או מחוץ לשורה של שאר הנרות, כדי להבדיל בינו ובין נרות החנוכה הקדושים.

 

איפה מניחים את החנוכיה?

בעיקרון צריכים להניח את החנוכיה לצד הפתח של הבית, הפונה לרשות הרבים. החנוכיה צריכה להיות

בסמוך מאוד לפתח, מצדו השמאלי, כך שהמדליק את החנוכיה עומד בפתח והוא מוקף במצוות – מצד

שמאל שלו נר חנוכה ומצד ימין המזוזה הקדושה הקבועה בפתח כל ימות השנה, המדליק עצמו לובש

בגד עם ציצית, וכך הוא מוקף במצוות.

בפועל, בימינו לרוב הבתים אין פתח הפונה לרשות הרבים, ולכן שאלת מקום ההדלקה משתנה מאוד.

מי שגר בקומה נמוכה, והחלון שלו הוא עד גובה של עשרה מטרים מקרקע הרחוב, ידליק את הנרות בחלון

כדי שייראו אותם מבחוץ. מי שגר בקומה גבוהה יותר, ידליק בתוך הבית, רצוי שיהיה זה בסמוך לדלת

של אחד מחדרי הבית, כך שיוכל להיות מוקף במצוות בין נר החנוכה לבין המזוזה.

אם הדבר לא אפשרי מבחינה טכנית, אפשר להניח את החנוכיה על השולחן בסלון או על השיש במטבח,

והדלקה הזאת כשרה לכל הדעות.

שימו לב! את החנוכיה צריכים להניח במקום המיועד לה לפני שמדליקים את הנרות! מי שהדליק

את הנרות במקום שאינו נכון מבחינה הלכתית, צריך לכבות את הנרות, להניח את החנוכיה במקום

הנדרש ולהדליק את הנרות פעם נוספת.

הערה חשובה: הכי חשוב מהכל, לשמור על הבטיחות. לא להדליק ליד וילון, לא ליד מיטה, לא מעל שטיח

שעלול להישרף חלילה. החכם עיניו בראשו! שימו לב שאתם לא מכניסים את עצמכם ואת הילדים שלכם לסכנה!

 

איך מדליקים?

את הנר הראשון שמים בקנה הימני של החנוכיה, את ה'שמש' קובעים משמאל לו, קצת יותר גבוה

או קצת יותר נמוך, כדי שיראו שהשמש אינו חלק מנרות החנוכה.

בלילה השני מוסיפים עוד נר משמאל לנר ה'ישן' שהדלקנו אתמול, ומתחילים להדליק משמאל לימין.

ביום השלישי מוסיפים משמאל להם נר שלישי, כך שיחד עם השניים הקודמים יהיו לנו שלושה נרות,

ושוב מדליקים משמאל לימין עד שבלילה האחרון מוסיפים נר שמיני ומדליקים משמאל לימין.

אחרי שמסיימים להדליק את כל הנרות, מדליקים את השמש.

 

מה מברכים?

לפני שמדליקים את הנר מברכים שתי ברכות. בלילה הראשון של חנוכה מוסיפים להן ברכה שלישית, 'ברכת שהחיינו'.

ואלו הברכות:

בָּרוּךְ אַתָּה אדני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר (שֶׁל) חֲנֻכָּה.

בָּרוּךְ אַתָּה אדני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה.

בערב הראשון בלבד מוסיפים: בָּרוּךְ אַתָּה אדני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

 

יש מצוה לאכול סופגניות?

כן ולא… אין מצווה לאכול סופגניה, אבל יש מנהג לאכול מאכלים שמטוגנים בשמן, כי נס החנוכה

היה עם שמן, ולכן אנחנו אוכלים מאכלי שמן לזכר הנס.

כמו כן היה בחנוכה מעשה יהודית שהיה עם מאכלי גבינה, ולכן יש מנהג לאכול בחנוכה מאכלי גבינה.

כמובן שמי שמאכלי חלב או השמן מזיקים לו, אינו צריך לאכול אותם, כי זה מנהג בלבד ולא מצווה.

מי שרוצה לדבוק במנהג, יכול לאכול חתיכה קטנה של סופגניה ולשתות מעט חלב (בתנאי שאינו אלרגי לחלב כמובן).

 

מה מברכים על סופגניה?

בָּרוּךְ אַתָּה אדני אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.

בתיאבון…

 

מה הכי חשוב בחנוכה?

הכי חשוב זה שנזכור את הניסים שעשה אתנו הקדוש ברוך הוא.

בשונה משונאי ישראל אחרים לאורך הדורות, היוונים לא רצו להשמיד את עם ישראל. הם לא הקימו

מחנות השמדה ולא טבחו ביהודים. כל מה שהם רצו זה לנתק את עם ישראל מהתורה.

הם אסרו על שמירת שבת, הם אסרו למול את התינוקות, ולקדש את החודש. הם אסרו על לימוד התורה

ודרשו מהיהודים לחנך את הילדים שלהם שאין להם חלק באלוקי ישראל חלילה וחס.

על זה התנהלה המלחמה, הניצחון היה ניצחון של היהדות, ניצחון של התורה ושל השבת.

לכן, כשאנחנו חוגגים חנוכה זכר לנס, אנחנו צריכים לזכור שעם ישראל קשור לתורת ישראל,

עם ישראל קשור לשבת, לברית מילה, לשמירת החגים והמצוות.

כי בלי התורה והמצוות – אנחנו לא שונים מהיוונים.

 

נשארה לנו רק אופציה אחת אחרונה, הדודה שרה! אם היא לא פותחת, אנחנו אבודים…

יעקב א. לוסטיגמן

אחד הפעילים הבולטים בארגון 'אחינו' הוא הרב ישראל דחבש, שמתייחד באופן יוצא דופן

בכך שהוא מארח בביתו בני נוער בשבתות, לפעמים בלי התארגנות מראש, באופן ספונטני,

ולפעמים אפילו קבוצות שלמות.

שאלנו אותו אחת ולתמיד, איך הוא מצליח? איך המשפחה שלו מסוגלת כך להכניס אנשים זרים

הביתה, לפעמים אפילו לכמה ימים ברציפות, זה לא מפריע להווי המשפחתי, זה לא פוגע בצורך

של הילדים בפרטיות…

הרב דחבש משיב לשאלתנו ומסביר שהכל מתחיל באירוע אחד קטן שהתחולל לפני שנים רבות,

והותיר עליו חותם לכל החיים.

"הייתי אז תלמיד צעיר", מספר הרב דחבש, וימים של פעם לא היו כמו היום. כשהגיעו ימי החופשה

בקיץ, רצינו לחלץ את העצמות, אני ושלושת אחי.

"להורים שלנו לא היה יותר מדי כסף, ולכן הבנו שאנחנו צריכים לטייל במקומות חינמיים בלבד.

כך יצאנו ארבעה בחורים, למסע מעניין אל הצפון, כשאין לנו בכיס אפילו שקל אחד בודד כדי

לקנות משהו לאכול או לשתות בדרך…

"האחד הגדול היה כבן 19 באותם ימים, והצעיר בחבורה היה בן 13. אני עצמי הייתי אז כבן 15,

במקום טוב באמצע.

"השתמשנו בדמי הכיס שלנו כדי לממן את הנסיעה באוטובוס, ואמרנו לעצמנו

"נסתדר ונאלתר בעזרת ה'…". וכך אכן היה.

"הגענו לטבריה, טיילנו קצת בעיר, ירדנו להשתכשך מעט בכינרת, והנה ירד הערב,

חושך יכסה ארץ, אנחנו נמצאים בעיר זרה, לא מכירים כאן אף אחד, ברור לנו שאנחנו ישנים

הלילה פה באזור, אבל אין לנו כסף לקנות אוכל ולא מקום לישון…

"יצאנו מהים והתחלנו לטכס עצה. מה עושים? איפה נישן? הלוואי היו לנו שקי שינה,

היינו ישנים כאן על החוף, אבל אין לנו שקי שינה…

"ואז אחד האחים אומר, בואו ניסע לכפר זיתים. זה לא רחוק מכאן, ושם יש לנו קרובי משפחה…

"תושבי הכפר היו כולם בני העדה התימנית, ולנו כתימנים שורשיים, היו שם כמה וכמה קרובי

משפחה. ביקרנו שם עם ההורים כמה פעמים והכרנו שם כמה אנשים.

"מפה לשם, התחלנו לשאול לאיזה צד צריכים לנסוע, ואם יש תחבורה ציבורית…

בסופו של דבר עד שהגענו לכפר זיתים השעה היתה 11:00 בלילה.

הרב דחבש דולה מזיכרונו את החוויה שחוו שם בכפר זיתים באותה עת: "אנחנו היינו ירושלמים",

הוא מספר על עצמו ועל אחיו, "מערכת השעות שלנו היתה קצת יותר מודרנית. אבל התימנים שם

בכפר זיתים לא ידעו חכמות. בלילה ישנים, ביום ערים.

"בשעה 11:00 בלילה לא היתה נפש חיה ברחובות הכפר. כולם ישנו שנת ישרים. אין עם מי לדבר…

חושך מצרים! אפילו חתול לא ראינו מסתובב שם…".

"התיישבנו שם על הדשא באיזו רחבה ציבורית, וניסינו לחשוב למי נפנה? נדפוק לאנשים בדלת?

נעיר אותם? לא נעים!

"חשבנו אולי עוד מעט יעבור כאן מישהו ויראה ארבעה נערים במצוקה, יתגייס לעזרתנו, אבל לא…

אף אחד לא יוצא מהבית. שקט מוחלט שורר בכפר, דממה עמוקה וחשכה עבותה".

 

דודה שרה

 

"בסופו של דבר התנערנו, ואמרנו 'אין ברירה. לא נעים לא נעים, אבל אנחנו עייפים ורעבים,

חייבים להתחיל לנסות…'.

"ניגשנו לביתו של אחד הקרובים, ודפקנו בהיסוס. בגלל שהתביישנו, הדפיקות יצאו לנו חלשות

ומהוססות, כמובן שאף אחד לא התעורר.

אמרנו כנראה עייפים מאוד כאן, ננסה אצל הדודים האחרים. כך עברנו לבית אחר של אנשים

שאנחנו מכירים ושוב דפקנו, אבל גם כאן לא פתחו לנו.

אני זוכר עד היום את הרעב שהציק לי. הרגשתי אז מה שאמרו חז"ל שאינו דומה מי שיש לו פת

בסלו למי שאין לו פת בסלו. זה לא רק שאתה רעב, אלא גם אתה יודע שלא יהיה לך אוכל,

לפחות עד הבוקר, וזה אחרי שלא אכלת מהבוקר הקודם. הבטן קרקרה מרעב!

אחרי כמה בתים, מצאנו את עצמנו אובדי עצות. אף אחד לא שמע, אף אחד לא פתח. נשארה לנו

רק אופציה אחת אחרונה, הדודה שרה! אם היא לא פותחת, אנחנו אבודים…

עכשיו תבינו, זה לא מקום קטן, זה מושב גדול, בין בית אחד למשנהו אנחנו צריכים לצעוד מרחק

לא קטן, וכל פעם בין בית אחד לשני יש לנו דיון לאיפה הכי כדאי ללכת עכשיו ואם עדיף את המשפחה

הזאת או המשפחה ההיא, אותם אנחנו מכירים יותר טוב, אבל יש להם יותר ילדים ולא יהיה להם

מקום עבורנו, ואת ההוא יש לו הרבה מקום, אבל אנחנו כמעט לא מכירים וכו' וכו'…

"בסופו של דבר הגענו לביתם של הדודים הזקנים וידענו שזאת האופציה האחרונה בהחלט.

אם הם לא פותחים לנו, אנחנו נשכבים בחוץ על הדשא ומקווים שיהיה בסדר…

בעודנו משרכים את רגלנו לעבר הבית שלה, היה לנו דיון מאוד עירני ומאוד אקטואלי סביב השאלה

אם יש זאבים פה באזור, ואם תנים יכולים לאכול בני אדם…

הגענו לבית של הדודים. ההיכרות שלנו איתם היתה כל כך קלושה שאפילו לא זכרנו איך קוראים

לבעלה, רק זכרנו שלדודה קוראים שרה… דפקנו בהיסוס, היא כמובן לא שמעה כלום,

ואנחנו כבר התחלנו להתייאש. אבל אז נזכרנו בזאבים ובתנים, ונהיה לנו רע על הלב…

"התחלנו לדפוק חזק, ולצעוק בקול "דודה שרה!" "דודה שרה!".

"סוף סוף נפתח החלון והדודה מציצה החוצה… "מי זה שם???". אמרנו לה "אנחנו הבנים

של אבי דחבש מירושלים… אנחנו תקועים פה בצפון באמצע הלילה…".

"היא לא שאלה עוד שאלות. הדליקה את האור, פתחה את הדלת, אמרה לנו שנשמור על השקט

כמה שאפשר כדי לא להעיר את בעלה.

"הוא צריך לקום בשעה 4:30 להתכונן לתפילת שחרית", היא הסבירה לנו, "אני תמיד קמה

בשעה 4:00 כדי להתחיל להכין את הבצק שיתפח ואוכל להכין פיתות בטאבון לפני שהוא חוזר מהתפילה…".

"בטח אתם עייפים", היא אמרה ומיהרה לארגן לנו מיטות. בעודה פותחת את המיטות והולכת לחפש

שמיכות וכריות, היא סיפרה לנו איך הם קשורים אלינו ואיך יש בינינו קרבה משפחתית, ואנחנו

כל הזמן מהנהנים בראש, וממרפקים זה את זה… "תשאל אותה אם יש לה אוכל", אנחנו אומרים

זה לזה, אבל כולנו ביישנים, אף אחד לא מעז לבקש אוכל…".

 

מקום בלב

 

הדודה ממשיכה לארגן, ואנחנו אומרים לה שהיא לא צריכה לטרוח… אנחנו נסתדר לבד. היא נעמדה,

יישרה את הגב והצביעה על החדר הקטן שבעצם היה מרפסת שסגרו אותה בעבר ואמרה לנו

"אתם רואים את החדר הזה? יואוהו… ב'שבת חתן' של הבן שלי הכנסתי בחדר הזה 40 אורחים ביחד!!!".

"אמרנו לה, שאין שם אפילו ארבעים בלטות, איך אפשר להכניס 40 אורחים והיא הסבירה לנו

בתמימות תימנית אופיינית: "כשיש מקום בלב יש מקום בבית… זאת לא בעיה בכלל!".

תוך כדי שהיא מארגנת ומסדרת, היא תחקרה אותנו מתי יצאנו מירושלים, ואיך הגענו,

ומה עשינו בטבריה ואז היא עוצרת, מסתכלת עלינו, בודקת לראות אם יש לנו תיקים עמוסים

באוכל, ופתאום היא זועקת… "רגע! אתם בטח רעבים!!! לפי החשבון שלי הפעם האחרונה

שאכלתם היתה לפני 17 שעות. אוי ואבוי, אני מספרת לכם סיפורים במקום לתת לכם אוכל!!!".

אמרנו לה, "דודה, נכון שאנחנו קצת רעבים אבל זה לא סיפור. עוד מעט יהיה בוקר ונאכל בבוקר..

.את לא צריכה לטרוח…".

אבל היא לא נתנה לנו לרמות אותה. "אתם רעבים!", היא פסקה ורצה להכין אוכל. כמובן שבבית

של תימנים מבוגרים אין 'ג'אנק פוד'. אין חטיפים ולא במבה ולא כלום. כאן אוכלים פיתות עם עוף…

ניגשה למקפיא, הוציאה עוף התחילה להפשיר אותו והכינה לנו מרק תימני… זה לקח עוד שעה וחצי

לפחות, ובינתיים הרגשנו שהנשמה שלנו יוצאת מרוב רעב, אבל לא אמרנו מילה…

בקיצור אני לא אלאה אתכם בתיאורים מיותרים, כשסוף סוף היא מזגה לנו מרק לצלחות, אכלנו אותו

כל כך מהר, אפילו שהוא היה מאוד רותח, והיא שואלת אם אנחנו רוצים מנה נוספת. הסתכלנו

זה על זה, כל אחד קיווה שהשני יגיד שכן, אנחנו רעבים ועוד איך רעבים! אבל כולנו היינו ביישנים

וכך אמרנו פה אחד ש… אנחנו לא רעבים!

היא ראתה שאנחנו מהססים ואמרה, חס וחלילה, אצלי לא הולכים לישון רעבים, היא באה למזוג לנו

עוד צלחת, ואנחנו מהבושה אמרנו… לא! מה פתאום! אני אפילו שמתי את היד שלי על הצלחת כדי

להוכיח שאני כבר שבע, אבל בגלל שהייתי מאוד רעב השארתי קצת פתוח שיהיה לה מקום למזוג

את המרק… כל האחים צחקו מה'חכמה' שלי, וקצת פחות התביישו עכשיו. היא מזגה לכל אחד מאתנו

עוד צלחת ושמה עוד חתיכת עוף לכל אחד, ועוד ירק, וכך אכלנו והיא שמה שוב אוכל, עד שבאמת כולנו

שבענו, והלכנו לישון קצת, במעט הזמן שנותר עד לתפילת שחרית…

"הטיול בצפון המשיך גם לאחר מכן, עברנו הרפתקאות כאלו ואחרות, היה מעניין, אבל הרושם שהותירה

עלי הדודה שרה היה בל יימחה! זה ליווה אותי אחר כך הרבה מאוד זמן. "אין יש מקום בלב, יש מקום בבית".

המשפט הזה השפיע עלי לאורך שנים רבות. אני החלטתי בהחלטה גמורה, שכשאני אתחתן ואקים את ביתי

בעזרת ה', הבית שלי יהיה תמיד פתוח לאורחים. לשמחתי הרבה, גם רעייתי מסכימה עם זה,

ואכן הנושא הזה מאוד חזק אצלנו ואנחנו גם מחדירים אותו אצל הילדים…".

 

דור העתיד

 

לסיום מספר לנו הרב דחבש על אירוע מדהים שהתחולל שנים רבות לאחר אותו טיולי לילי בכפר זיתים:

"לפני תקופה, אני נמצא בבית באיזה ערב שבת אחד, יום שישי אחר הצהרים, ושומע נקישות בדלת…

אני פותח ועומד שם יהודי נכבד ונשוא פנים, עם זקן לבן, ובעיניים שלו דמעות.

"שאלתי אותו, רבי, מה קרה לך? למה אתה בוכה? והוא אמר לי אני בוכה מהתרגשות…

"אמרתי לו שייכנס שיישב ויסביר לי מה קרה ואיך אני יכול לעזור. אני לא מכיר אותו ולא יודע ממה

הוא מתרגש כל כך… "סיפר לי היהודי, שהוא נכנס לבניין שלנו לאיזה צורך, היה לו משהו לקחת

מאחד השכנים או משהו כזה. בחדר מדרגות הוא ראה כמה ילדים וביניהם ילד קטן, בן שבע בערך,

שנועץ בו עיניים… "הילד שאל אותו בתמימות, את מי אתה מחפש… והוא חמד לו לצון לרגע ואמר לילד:

"אני מחפש מקום להיות בשבת…

"הילד הזה אמר לי בלי לחשוב פעמיים, "מה הבעיה אתה יכול להיות אצלנו", מספר לי האיש כשדמעות

בעיניו, "אמרתי לו, מה זה ככה להזמין אורחים, לא שאלת את ההורים שלך רשות… הוא השיב לי,

הילד הקטן, "ההורים שלי בטוח מסכימים, לא צריך לשאול אותם".

"אמרתי לו, אבל עכשיו כבר יום שישי אחר הצהרים, אולי אמא שלך לא בישלה מספיק אוכל בשביל

אורח נוסף? והילד אמר לי "אני אתן לך את האוכל שהיא בישלה בשבילי…".

"שאלתי אותו, ומה אתה תאכל, והוא השיב לי שיש עוד אוכל בבית, יש לחם במקפיא ואפשר להלוות

חלה מהשכנים… וכל שאר הילדים הקשיבו בדממה..

"אמרתי לעצמי, ילד שמדבר ככה, ספג את זה מהבית. זה חינוך אמיתי להכנסת אורחים,

אני חייב לעלות אליו הביתה וללחוץ את ידי אביו, לומר להורים של הילד הזה! ראו גידולים שגידלתם!

אשריכם ואשרי חלקכם, ירבו כמותכם בישראל!".

אני כמובן מאוד התרגשתי", מסכם הרב דחבש את הסיפור המדהים, "ואמרתי לאותו יהודי.

שמענו אדוני, אני באמת מרגיש שזאת מחמאה גדולה מאוד עבורי, אבל את הכבוד הזה לא

מגיע לי אלא לרעייתי שמקריבה לשם כך הרבה מעצמה, ולדודה שרה מכפר זיתים, הדודה התמניה

הקשישה, שלימדה אותי שאם יש מקום בלב, יש מקום בבית… ההרפתקה הלילית הזאת

בכפר זיתים, השפיעה עלי לכל החיים…".

 

כל אחד מאיתנו הוא מחזיק תיק החיים והחסד השפע והברכה שיורדים לעולם

אז לפני כמה שבועות היו כאן בחירות, כל אחד הצביע כרצונו, ממש לא משנה מה,

ימין שמאל חרדים דתיים או חילונים, גם בארה"ב היה כעת בחירות אמצע, גם שם ישנה

מערכת מורכבת לא פחות ממה שהייתה כאן.

המושג 'דמוקרטיה' הביא בכנפיו בשורה לאנושות, הוא החליף את הדיקטטורה בה היה אחד

שיכל להיות אדם הוגן או מטורף תורן ששלט ללא מיצרים בעם שלם, לעומת זאת מהותה

של הדמוקרטיה זו שליטה של העם. העם בוחר איך וכמה תתנהל המדינה ומה יקרה בה

לשנים ספורות קדימה.

השיטה הזו היא וודאי יותר טובה מדיקטטורה אבל היא מייצרת לא מעט בעיות, לדוגמא

אחד שמצביע למפלגה בה חברים אנשים שהבטיחו כך או אחרת ולאחר תקופה אותם

נבחרים שוכחים או מתעלמים מההבטחות, אין לאזרח הפשוט דרך לסגת מהבחירה שלו

או להחליף אותה עד הבחירות הבאות, קבוצת אנשים מייצגים את מי שבחר בהם לכל השנים

הבאות וכשהאזרח בוחר בהם הוא צריך לסמוך עליהם מספיק שבכל פעולה שלהם יהיה

ייצוג מספק לקול שלו ולרצונותיו.

עובדה זו מייצרת (או בכל אופן אמורה לייצר…) אחריות כבידה על כתפי הנציגים,

הם צריכים לשקול כל מעשה וכל חוק בו הם תומכים או מתנגדים באלף שיקולים

וחשבונות כיון שהם חייבים דין וחשבון על כל פעולה שלהם לציבור ששלח אותם לייצג

אותו נאמנה.

יותר מכך, האחריות הזו היא בעצם הרבה יותר גדולה, לפי השיטה הדמוקרטית כל נציג

'סוחב' על כתיפיו עשרות או מאות אלפי אנשים שהכניסו אותו אל בית הנבחרים, הרי החשבון

הוא פשוט, אם לרשימה מסויימת הצביעו סך אנשים שהכניסו חמישה נציגים הרי שכל נציג

אחראי ווירטואלית לייצוג של אחד חלקי חמש מכלל הבוחרים (בבחירות האחרונות המודד

למנדט היה סביבות ה38,000 קולות למנדט אחד, בארה"ב שזו שיטה קצת אחרת שם זה

יכול להסתכם במאות אלפים). איזו הרגשה אחראית זו להסתובב בעולם ולחוש אלפי אלפי

אנשים רובצים על כתפיך…

עד כאן שיעור בדמוקרטיה למתחילים…

עכשיו נעשה חשבון פשוט, אנחנו זכינו להיות 'העם הנבחר', במעמד מתן תורה בחר בנו הקב"ה

מתוך כל אומות העולם לעמוד ולשרת לפניו ולייצג את כל באי העולם, בפרלמנט של בורא העולם

מסתובבים אי אלו מיליונים בודדים, נציגים של עולם שלם… חלק לא גדול כל כך מתוכם נמצא

ב'קואליציית' שומרי התורה והמצוות, אלו הם הנבחרים המושלמים שבורא העולם מועיד להם

תפקידים משמעותיים בניהול העולם, על כל אחד מהם מונח כל כובד המשקל של מיליונים רבים

שבזכותו הם חיים נושמים והולכים לעבודה… כל העולם קיים בזכות התורה ומקיימיה וכל העולם

נוצר כדי לשרת את התורה ועושי דברה, כל אחד משומרי התורה והמצוות הוא מחזיק תיק החיים

והחסד השפע והברכה שיורדים לעולם בזכותו ועל פיו ומעשיו העולם קיים.

זו אחריות עצומה שכל אחד ואחד מאיתנו, אנחנו נבחרי הציבור, נושא על כתפיו, כל מעשה משפיע

על מיליוני אנשים לטוב או למוטב, ולא מדובר על אחריות של תקציבים או רווחה לכאלו או אחרים,

מדובר על חיים ומוות, מדובר על קיום של היקום בו אנו חיים – האם תהיה לו זכות להתקיים או לא,

כל פעם שאנו ממשיכים לעולם חסד ושפע על ידי לימוד תורה וקיום המצוות אנו מקיימים את השליחות

לשמה נבחרנו לתפקיד העצום הזה, ובכל פעם שיש מי שחלילה לא נזהר מספיק יש כנגדו מי שאומר

"לא בשביל זה שלחתי אותך"…

בקואליציה הזו בניגוד לכל מקום אחר, חלוקת התיקים לא מתבצעת אחת לקדנציה אלא

בכל בוקר מחדש, כאשר מחזיר לנו הבורא את נשמתינו בחמלה אנו מקבלים יחד איתה שוב

את היכולת להשפיע וליצור טוב לכל העולם שתלוי בנו פשוטו כמשמעו.

לנו נשאר רק לשרת את שולחינו נאמנה ולהמשיך להשפיע טובה וברכה לכל העולם.

וכן, גם לזקוף קומה ולחוש מכובדים ומרוממים לפחות כמו אלו שנבחרו למוסדות הממשלתיים

או לסנאט ואפילו הרבה יותר מהם, אנחנו, כולנו נבחרי הציבור של בורא העולם.

"אתה בחרתנו מכל העמים"!!!

סיון רהב מאיר, היתה בדיוק בבית, פתאום עלתה לי שאלה, "כחילונית מהרצליה. כשחזרת בתשובה, לא היה לך מוזר להאמין בקב"ה?". "לא", ענתה בפשטות. "הרבה יותר מוזר להאמין שהוא לא קיים".

לפני עשור וחצי, ראיינתי את ידידיה מאיר ל"מקור ראשון". הראיון נערך באולפן הביתי שבביתו.

אשתו, סיון רהב מאיר, היתה בדיוק בבית, ושוחחנו מעט על תקשורת ואמונה. פתאום עלתה לי שאלה,

"כילדה-עיתונאית חילונית מהרצליה. כשחזרת בתשובה פתאום, לא היה לך מוזר פתאום להאמין בקב"ה?".

"לא", ענתה בפשטות. "הרבה יותר מוזר להאמין שהוא לא קיים".

התשובה של רהב-מאיר מהדהדת בתוכי בכל פעם שאני נתקל באדם שאינו מאמין.

לצורך עבודתי אני נחשף מדי פעם לתקשורת הכללית, ומשתומם כל פעם מחדש מכמויות הרעל

האנטי דתי שיש בחלק מהמקומות, בחלק מהכתבות. ולא רק זה – ישנו זלזול מופגן במאמינים.

הם רואים בנו פרימיטיביים, לא רציונליים, כאלה שמסרבים "להבין" שהכל מקרי ואין משמעות לכלום.

אז בטור הבא אני רוצה לומר באופן ברור: ההפך הוא הנכון. מי שאינו מאמין בכח עליון – הוא-הוא

הפרימיטיב, החשוך ובעיקר הלא רציונלי. הגיע הזמן לומר זאת בקול ולא להתבייש.

אני משתדל שלא לומר שצריך להיות טיפש כדי לא להאמין, אבל לא מצאתי מילה מדויקת אחרת.

איך אפשר להבין שנגר כלשהו בנה את השולחן שעליו אנחנו אוכלים, שחברה כלשהי

יצרה את השעון שאתם עונדים, אבל להתכחש לכך שכח תבוני יצר את העולם המופלא,

המורכב, המדהים, הלא-הגיוני-הסתברותית, שבו אנו חיים? איך אפשר לראות את מעגל החיים,

האטמוספירה, השמש והירח, החיות והצמחים, הלידה והמוות, הגנטיקה והביולוגיה, החמצן והמים

– ולומר שכל זה במקרה? זה כמו לומר שהמאמר שלפניכם נכתב על ידי חבורת קופים שרקדו במקרה

על מקלדת כלשהו (ובהזדמנות זו: באבלס, תעביר בבקשה ת'בננה).

המצחיק הוא שאותם הזויים שחושבים כך, לועגים לאנשים כמונו, שמעזים לחשוב לתומם שלכל

יצירה יש יוצר. הם ינחרו בבוז אם מישהו יטען שהרכב שבו הם נוסעים נוצר כתוצאה מהוריקן

במגרש גרוטאות כלשהו, שבמהלכו כמה ברזלים הסתדרו בדיוק מופתי ויצרו רכב ב.מ.וו נוצץ,

אבל בו בזמן – טוענים למקריות מוחלטת של העולם כולו. האבסורד שבתפיסה הזו לא מובן.

ממש כמו שלושת הקופים – לא רואה, לא שומע, לא מדבר. הם עוצמים את העיניים, מסרבים

להכיר במציאות, נתלים בתיאוריות "מדעיות" שמשתנות מדי כמה שנים, ומתעסקים בעיקר

בפרטים הטכניים של העולם, ולא במהות ובשאלה: מי ברא את כל אלה? הרי גם בטבע ובעולם

החומר, אין יצירה בלי יוצר. אין עץ שלא צומח מתוך קרקע; אין חתול שלא נולד מחתולה;

אין נייר שלא נוצר איפשהו; אין חמצן שלא נוצר בתהליך מסוים; אין חום שלא מגיע מהשמש

או ממכשיר כלשהו. אז איך יש עולם שלם שסתם כך עומד איפשהו בחלל, מסתובב בצורה מדויקת,

פועל לפי כללי טבע מדויקים, ומצליח לקיים את כל היצורים החיים עליו באמצעות מזון, פירות, מים ועוד?

הבריחה של הלא-מאמינים מובנת. הם לא רוצים להודות שיש בורא לעולם, כי אז יידרשו להבין

מה רצונו מאיתנו, וזה עלול לשבש להם את תכנון הטיול בשבת הקרובה, ובכלל את החיים ללא רסן.

איך אמר לי פעם חבר חילוני, שניסיתי להחזיר בתשובה עוד כשהייתי באורות? "עזוב, אני מפחד

לגלות שזו האמת. אני לא רוצה לשנות את החיים שלי". הערכתי אותו לפחות על הכנות. הוא לא שולל,

אבל מפחד שזה יחייב אותו. ומנגד, הוא לא טווה לעצמו תיאוריות מוזרות ומגוחכות על עולם שנוצר

סתם ככה, חיים שעוברים סתם ככה, ובכלל מציאות שאין בה חשיבות לשום דבר. כי אם ממילא חיים

סתם בלי מטרה, אז אכול ושתה כי מחר נמות. זה מה שגורם לנהנתנות חסרת מעצורים, לחשיבה

אגואיסטית ואגוצנטרית. כי אם אין כלום אחרי המוות, ממילא יעד החיים הופך להיות 3 דברים מרכזיים:

ליהנות, ליהנות ושוב ליהנות. אנשים חותרים לשם כל הזמן, אבל דווקא חוסר הגבולות גורם לאיבוד טעם החיים.

אולי דווקא צריכים להפוך את היוצרות ולומר בקול בטוח: המאמינים הם-הם הרציונליים, הנאורים, השקולים.

אסור להישאר בעמדת נחיתות מול אנשים יהירים שטוענים שהכל נוצר במקרה ובפיצוץ, ושכל הדורות

שלפנינו טעו. אם יש מישהו שצריך להתבייש בדעות דמיוניות ומופרכות, זה ממש לא אנחנו.

 

(מתוך אתר הידברות)

חשבתם על זה פעם? על ההליכה? איזו חכמה מופלאה הקב"ה הכניס בגוף שלנו, על ידי אינסטינקטים פשוטים ובסיסיים שבלעדיהם לא היינו יכולים לעשות זאת…

משה הומינר

 

בכל בוקר מברך כל יהודי את ברכות השחר, ואחת מהן היא הברכה הבאה:

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר הכין מצעדי גבר".

כלומר, אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא שלימד אותנו ללכת ונתן לו את הכלים המתאימים כדי לעשות זאת.

חשבתם על זה פעם? על ההליכה? איזו חכמה מופלאה צריכה להיות טמונה בגוף שלנו,

על ידי אינסטינקטים פשוטים ובסיסיים שבלעדיהם לא היינו יכולים לעשות זאת…

 

חלוקה למפרקים – ברור לחלוטין שאם הרגליים שלנו לא היו מחולקות למפרקים שונים,

שמחוברים זה לזה בעזרת סחוס, שמאפשר שינוי כיוון ותנוחה של כל אחד מהמפרקים הללו,

לא היינו יכולים לזוז מהמקום ובוודאי שלא לעמוד ביציבות.

 

שרירים – על מנת שהרגליים שלנו יעמדו במשימה ולא 'יתדלדלו' ואנחנו ניפול חלילה,

צריכים כל המפרקים הללו להיות מגובים במערך נרחב של שרירים לאורך כל הרגל

מהירך והושק, ועד לכף הרגל עצמה.

 

אצבעות – נוסף לכל האמור, הוסיף לנו בורא עולם כפות רגליים שטוחות ובקצה שלהן אצבעות.

האצבעות נותנות לנו את היכולת להפעיל את כף הרגל בצורה מושלמת, אם הרצפה לא ישרה,

אם אנחנו בעלייה או בירידה, האצבעות משנות את צורך האחיזה שלהן בקרקע ונותנות לנו

את היכולת להמשיך וללכת, וכל זאת כמעט בלי להרגיש!

 

חיישני תנועה וחישה – כף הרגל שלנו מצוידת באלפי חיישנים קטנים, שמאפשרים לנו להרגיש

את הקרקע עליה היא עומדת. גם אם אנחנו צועדים עם נעליים, אנחנו עדיין מרגישים דרך הסוליה

את השטח אליו אנחנו צועדים. החיישנים מזהים לפי עוצמת הלחץ ולפי מדדים נוספים,

אם הרצפה מחליקה או מחוספסת, אם יש צורך להגביר מאמץ או להגביר עירנות ועוד ועוד.

 

יציבות – גם אם כל המערכת האמורה קיימת, לא נוכל לזוז אפילו לא צעד אחד, אם לאיהיה לנו

שיווי משקל ויציבות איתנה. חוש שיווי המשקל הוא זה שבעצם מפעיל את השרירים ואומר להם

היכן להגביר לחץ והיכן להרפות, באיזה צד צריכים עכשיו להקשיח את השרירים ולמתוח אותם,

ובאיזה צד יש לתת להם חופש.

 

רק השילוב של כל אלו יחד, ועוד הרבה מאוד פרטים שלא ציינו כאן, מאפשרים לאדם ללכת.

לא בכדי אנחנו יודעים שהליכה היא הספורט הבריא ביותר, וזאת מהסיבה הפשוטה, ש

כדי ללכת אנחנו צריכים להפעיל כמות עצומה של שרירים ולהניע כל כך הרבה איברים,

שזאת באמת פעילות שמשפיעה לא רק על הרגליים אלא על הגוף כולו, כי כל חלקי הגוף

כמעט נותנים בה חלק פעיל מאוד.

 

מחר, כשנברך 'אשר הכין מצעדי גבר', כדאי שנחשוב על כך ונודה לבורא עולם על הטוב

אשר גמלנו ועל כל ההמצאות והטכניקות המיוחדות שהוא הכניס לנו בגוף, כך שבשילוב ובמינון

מדויק של כל אלו יחד, אנחנו יכולים פשוט לקום ולהתחיל ללכת!

 

 

כנס למכונת הזמן, והפעל 'תיקון טעויות אוטומטי'

אוהד אטינגר

נניח שבאיזשהו שלב בחיים, יגיע אליכם פרופסור ממושקף, צנום וגובה, מצחו הרחב חרוש

קמטים לאחר שהתרגל לכווץ את מצחו במחשבות מעמיקות על ההמצאות הגאוניות שהאיש המציא.

"אחרי שפיתחתי אינספור פיתוחים וגיליתי תגליות מדעיות מדהימות", יספר לך הפרופסור,

"המצאתי עכשיו את המצאת המילניום: מכונת זמן. כל מה שצריך לעשות זה לשכב על אלונקה

מיוחדת שנכנסת לתוך מנהרה אלקטרונית, וכך יכול האדם לטוס אחורה בנהרת הזמן האישית שלו.

בכל שלב, יכול האדם לעצור לרגע, לתקן את הטעויות שעשה בעבר, ולהמשיך הלאה.

"מי שישתמש במכונה הזאת, יוכל לחזור בחזרה להווה, כשהוא חף לחלוטין מכל טעות…

היית רוצה לנסות???".

סביר להניח שכל אדם בריא בדעתו יקפוץ על ההזדמנות. רגע, אני אתקן את הטעות,

במקום לזלזל בלימודים, אני עכשיו אסדר את זה, ואהיה אדם חכם עם תעודת בגרות

ואולי אפילו תואר אקדמאי, בלי שום מאמץ.

במקום לחצות את הכביש בלי להסתכל, מה שגרם לי להידרס על ידי מכונית, ולהישאר עם כאבי

רגליים קשים למשך מספר שנים, אני מתקן את הטעות, מחכה חצי דקה ועובר את הכביש בבטחה…

במקום להסתכסך עם החבר הטוב שלי בכיתה ג', ולהיכנס למריבה שנמשכה כמה שנים והותירה

בי צלקות חברתיות קשות, אני פשוט מוותר לו על הסוכריה ההיא שהית העילה לכל המריבה,

ומרוויח הרבה יותר בהמשך.

עם 'מכונת הזמן' הזאת, המצוידת ב'פיצ'ר' של 'תיקון טעויות אוטומטי', אני יכול לייצר

לעצמי מציאות נפלאה, הווה מושלם.

***

זה  נשמע ממש דמיוני, אבל האמת שזאת מציאות קיימת, ולכל אחד ואחד מאיתנו ניתנת

ההזדננות להיכנס למנהרת הזמן ולתקן את טעויות העבר, לפחות בתחום הרוחני.

למכונה הזאת קוראים 'תשובה'!

עשית טעויות? עברת חלילה וחס על דברי התורה? דיברת לשון רע, אמרת דבר שקר,

נכשלת בחילול שבת רחמנא ליצלן, הסתכלת במקומות שאסור להסתכל בהם חלילה?

זה חמור מאוד! נורא ואיום! הקב"ה מעניש על כל חטא ועל כל עוון. הוא לא מוותר.

חכמי התלמוד אומרים "כל האומר הקב"ה ותרן… ייבתרו חייו". מי שאומר על הקב"ה

שהוא מוותר סתם ככה על העבירות שבני האדם עושים, חלילה וחס ימות בחצי ימיו.

אבל מה? הקב"ה לא מוותר, הוא פשוט סולח! הוא מוחק את העבירה והעוון, וכך אין צורך להעניש.

אבל למי הוא סולח?? רק למי שחוזר בתשובה, על החטא, מתחרט על מעשיו, מביע צער על כך,

ומקבל על עצמו שלא לעשות שוב את אותו החטא.

כשחוזרים בתשובה, הקב"ה מוחל וסולח על כל העוונות. בדיוק כמו לנסוע במכונת הזמן ולתקן

את הטעויות. להשיג הווה מושלם. כך ברוחניות יכול כל אדם להפוך את המצב שלו להווה משולם,

כשהוא נקי מכל חטא, עוון ופשע.

והחלק הכי נחמד בכל הסיפור, שזה לא לוקח הרבה זמן. אפשר לעשות את כל זה בהחלטה של רגע אחד!

אבל איך עושים את זה בפועל?

מתחילים קודם כל משלב 'עזיבת החטא'. לפני הכל צריך להפסיק לחטוא. אם למשל התרגלת

לאכול אוכל לא כשר ואתה רוצה לחזור בתשובה על החטא הזה, השלב הראשון של החזרה בתשובה

חייב להיות – להפסיק לאכול אוכל לא כשר. להתחיל להקפיד על כשרות המזון. אי אפשר להתחרט,

להצטער ולבקש סליחה, כשאתה עדיין ממשיך לבצע את החטא עצמו.

אחרי שנטשנו את החטא, מגיע השלב הבא: 'חרטה על העבר'. צריך להתחרט באמת ובתמים

על כך שאכלנו אוכל לא כשר. להרגיש צער על כך שהכעסנו את הקב"ה ועברנו על רצונו.

אם עשינו זאת בשוגג כי לא ידענו שאסור, הצער צריך להיות על עצם זה שלא ידענו.

יחד עם החרטה מגיע גם שלב ה'וידוי'. צריך לדבר עם הקדוש ברוך הוא בפה, בלחש,

כשאף אחד לא שומע. בבית או בבית הכנסת, באמצע נסיעה בכביש בינעירוני או כשאתה

תקוע בפקקי הבוקר המפורסמים של תל אביב. לדבר אל הקדוש ברוך הוא, ולומר לו:

"אבי שבשמים, אבא יקר, עברתי על רצונך, ואכלתי אוכל לא כשר. אני יודע שאתה לא מרשה

לעשות זאת, ואני מצטער על כך צער רב". כמובן שכל אחד יאמר זאת במילים שלו, ובשפה שלו,

אבל חשוב לדבר, לומר את הדברים ולהוציא אותם מהשפתיים בדיבור.

 

לאחר שלושת השלבים הללו מגיע שלב ה'קבלה לעתיד'. אנו צריכים לקבל על עצמנו בקבלה מוחלטת,

שבשום מצב ובשום מקרה לא נעבור שוב על רצון ה', ולא נאכל מאכלים שאינם כשרים, גם אם נהיה

מאוד רעבים, גם אם הריח יהיה מאוד מפתה – אנחנו לא אוכלים אוכל שאינו כשר.

 

 

זמני כניסת ויציאת ראש השנה

עירהדלקת נרותמוצאי החגרבנו תם
אלעד18:0419:0719:42
אשדוד18:1319:0819:43
באר שבע18:1619:0719:43
בית שמש17:5619:0619:42
ביתר עילית17:5619:0619:42
בני ברק18:1119:0719:43
חברון18:3219:3120:07
חיפה18:0419:0719:43
טבריה18:0119:0519:41
ירוחם18:0619:0719:42
ירושלים17:5619:0619:41
מודיעין עילית18:0519:0619:42
מירון18:3119:3120:08
נתניה18:1119:0719:43
ערד18:3819:3020:07
צפת18:0519:0519:41
קרית מלאכי18:1319:0719:43
רחובות18:1219:0719:43
תל אביב18:3619:3320:09

מתחתנים? מה זה אומר בעצם?

אוהד אטינגר

יום הנישואין הוא ללא ספק היום המשמעותי ביותר בחייו של האדם. זה היום שבו הוא הופך מאדם בודד,

לבעל משפחה. בהמשך יבואו בעזרת ה' גם הילדים. שיהיה עד 120 (ילדים, כן?).

אבל רגע לפני שאת לובשת את שמלת הכלולות הצחורה, שניה לפני שאתה סוגר את העניבה ויוצא לחופה,

כדאי שתעצרו, ותחשבו רגע, על הרגעים הגדולים והמרגשים הללו.

כי שמלה מהממת זה באמת יפה, חליפת חתן זה בהחלט מצופה ממך, אבל מה עם הפנימיות?

מה עם החלק הרוחני שבכל הסיפור הזה?

אז יאללה, אנחנו יוצאים לדרך, ומשתדלים לשמור את זה קצר, כי אנחנו יודעים שאתם כבר ממהרים,

וכל האורחים מחכים לכם שם, מול החופה המוארת ועטורת הפרחים.

 

  1. החלק העיקרי והכי חשוב בחופה

החלק העיקרי והכי חשוב בחופה, הוא שלב נתינת הטבעת. ברגע שהחתן מוציא מפיו את המילים

'הרי את מקודשת לי בטבעת זו', והכלה מסכימה להתקדש לו, הם הופכים לזוג נשוי. מרגע זה הם

מחויבים זה לזו וזו לזה באופן מוחלט. היהדות משאירה גם פתח לגירושין במקרה הצורך,

אבל כל עוד הזוג נשוי ולא מגורש, המחויבות ההדדית היא אבסולוטית. חשוב להפנים את זה,

ולזכור את זה גם בחופה וגם לאחר מכן, במשך כל החיים.

 

  1. טקס משפטי

בעיקרון, יכול כל אדם לקדש כל אשה המסכימה לכך, גם ברחובה של עיר, לא מתחת לחופה

ובלי שיהיה רב מקדש הנוכח במקום, אבל מאחר ודיני הקידושין סבוכים ומורכבים, יש להיזהר

מאוד לערוך את הקידושין רק בצורה מסודר, בנוכחות רב שמשגיח על כל העניין ההלכתי,

בוחר את העדים המתאימים שיש להם נאמנות על פי ההלכה, ומוודא שכל הטקס מתנהל

בהתאם לנדרש כדי שהקידושין אכן יהיו שרירים וקיימים.

לכן, בכל חופה מעמידים גם עדים, כי התוקף ההלכתי של הקידושין תקף רק כשהיו עדים

שראו את פעולת ההתקדשות של האשה לאיש.

 

  1. סימן לשפע

ישנם מנהגים שונים שנוהגים לסימן של מזל וברכה לבני הזוג המקימים את ביתם החדש.

בקהילות האשכנזיות מקיימים את החופה תחת כיפת השמים סימן לשפע, בקהילות אחרות

נוהגים לזרוק על החתן והכלה חיטה, מטבעות כסף ועוד, סימן לשפע. ויש עוד מנהגים שונים

שמקורם בעדות השונות, אבל המטרה שלהם היא אחת, לאחל לבני הזוג שיזכו לשפע רוחני וגשמי,

שפע של אהבה ונתינה כל ימי חייהם.

 

  1. יום כיפור פרטי

חכמי התלמוד גילו לנו, שחתן וכלה ביום חופתם, זוכים למחילת עוונות, כמו ביום הכיפורים.

כך, התן והכלה הם צדיקים גמורים, כי כל החטאים שלהם נמחלים להם ביום זה. רבים נוהגים

גם לצום ביום חתונתם, בדומה לצום שצמים ביום הכיפורים. עם זאת, בשונה מיום הכיפורים

שבו צמים כבר מהלילה הקודם, חתן וכלה צמים רק מעלות השחר של יום החתונה ועד

לצאת הכוכבים, או עד אחר החופה, אם היא התקיימה קודם לכן.

 

  1. הברכות והיין

במהלך החופה נוטל הרב כוס של יין בידו ומברך את ברכות האירוסין והנישואין. מדובר בברכות

שתיקנו חכמי התלמוד, ושבלעדיהן, הכלה אסורה לבעלה הטרי. את הברכות אומרים על כוס של יין.

מומלץ להכין מבעוד מועד יין לבן, כדי שהטיפות שיטפטפו מהכוס (סימן לשפע!) לא ישאירו כתמים

אדומים על שמלתה הצחורה של הכלה.

 

  1. כתובה, להגנה על זכויות האשה

חכמי התלמוד תיקנו שכל חתן שמתחתן, יכתוב עוד לפני החתונה שטר כתובה לרעייתו.

הכתובה היא הסכם מסודר שבו החתן מתחייב לשלם לכלה פיצויים כספיים אם הם מחליטים

להתגרש חלילה, או אם הוא ימות לפניה והיא תישאר אלמנה. כמו כן מסדירה הכתובה את ההתחייבויות

של האיש כלפי אשתו, והאשה כלפי בעלה. הם מתחייבים שלא להסתיר עניינים ממוניים זה מזו וזו מזה,

הוא מתחייב לפרנס אותה ועוד ועוד.  הכתובה נכתבת בשפה הארמית, ומומלץ מאוד לבקש מהרב המקדש,

שיסביר לכם על מה אתם חותמים, אם השפה הארמית זרה לכם…

 

  1. אם אשכחך

בסיום טקס החופה, מניחים כוס זכוכית למרגלותיו של החתן, והוא מנפץ אותה בדריכת רגל.

חשוב לוודא לפני כן שהכוס דקה כדי שהחתן יצליח לשבור אותה בקלות ולא יובך בפני חבריו.

כמו כן, כוס עלולה לפצוע את רגל החתן והשברים עלולים לעבור דרך סוליית הנעל. את הכוס

עוטפים קודם לכן בנייר או בניילון, כדי שהשברים לא יתפזרו ויסכנו את הנוכחים.

שבירת הכוס נועדה להדגיש את הצער על חורבן בית המקדש, כי במהלך השמחה הגדולה של

הזוג הנשוי, אנו עלולים לשכוח את בית המקדש שנחרב ואת ירושלים הקדומה שאיבדה

את כל תפארתה. על ידי טקס שבירת הכוס אנחנו מזכירים, ולכן בחלק מהקהילות נהוג

להכריז "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

מאותה הסיבה נהוג שהחתן מניח מעט אפר על ראשו לפני שהוא צועד אל החופה,

ואומר את הפסוק: "לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר".

 

  1. חדר יחוד

בקהילות האשכנזיות, מיד אחרי החופה, משלב החתן את זרועו בזרועה של הכלה,

והזוג צועדים יחדיו ל'חדר ייחוד'.

בקרב בני עדות המזרח, השלב של הכניסה ל'חדר ייחוד' מגיע רק אחרי סיום החתונה.

הכניסה לחדר הייחוד צריכה להתבצע בפני עדים, והיא בעצם משלימה את תהליך הנישואין,

כי קודם לכן הכלה רק 'מאורסת' על פי ההלכה לבעלה, וכשהם מתייחדים לבדם, היא הופכת ל'נשואה'.

משלב זה עליה לכסות את ראשה כדרך הנשים הנשואות, ולכן בחתונות של אשכנזים, שבהן הכניסה

לחדר הייחוד היא מיד אחרי החופה, בשלב של הריקודים, הכלה כבר מופיע בראש מכוסה,

ואילו בני עדות המזרח נוהגים שהכלה מופיעה בחתונה עם שער גלוי, כי האמור רק 'מאורסת',

ואינה נשואה, עד שתתייחד עם החתן.

 

  1. לשמח חתן וכלה

מצווה גדולה וחשובה לשמח חתן וכלה, וכל המשתתפים בחתונה צריכים להשתתף בשמחה

ולרקוד לפני החתן והכלה. חכמי התלמוד מספרים על צדיקים וקדושים שהיו מקדישים כל רגע

ללימוד התורה, ובכל זאת, כשהיתה חתונה הם היו סוגרים את ספרי הלימוד, ויוצאים לרקוד

לפני החתן והכלה, כי חשיבותה של המצווה הזאת היא גדולה במיוחד.

 

  1. עוד לא נגמרה החגיגה.

השמחה הגדולה נמשכת שבוע שלם. אם החתן והכלה מתחתנים בפעם הראשונה, ואפילו

אם רק אחד מהם לא היה נשוי בעבר, הם חוגגים שבוע שלם, ובכל פעם שהם סועדים בסעודה

שיש בה 'מניין', כלומר עשרה גברים מעל גיל 13, מברכים 'שבע ברכות', אחרי ברכת המזון, לכבוד החתן והכלה.

מזל טוב!

ראש השנה הוא אירוע מכונן, ביום הזה נקבעים הרבה מאד דברים, כמה נתפרנס וכמה אהבה תשרור במשפחה

חודש אלול!!!

אווירת סליחות, טוהר באוויר.

אתה מסתובב בשכונות בחצות הלילה ורואה את האנשים, עמלים לפרנסתם יחד עם בני ישיבות,

כל סוגי הכיפות והמלבושים, צועדים יחדיו אל בית הכנסת לאמירת הסליחות, אתה מתעורר עם שחר

לקול השופר המעורר לתשובה, בכל פינה כבר מורגשת האווירה המיוחדת של ימי הרחמים וקרבת האלוקים.

המלך בשדה, הוא כאן קרוב וניתן לגשת אליו בלי מחיצות מפריעים או מעכבים.

לרוב האנשים זה עושה טוב, רוב האנשים אוהבים את הימים האלו, גם אם הם רחוקים במהלך השנה

הם נהנים להתקרב לקדוש ברוך הוא לפחות לתקופה אחת קצרה במהלך השנה.

אבל יש כאלו שזה מכביד עליהם, זה גורם להם לפחד או לריחוק, התקופה הזו נותנת להם תחושה

של משהו גדול שהם מתקשים לעמוד בו, קשה להם עם הצורך להתחזק בטוב או לסור מרע, זה מפחיד

אותם כל הדיבור הזה על משפט ויום דין, ובכלל הם לא מבינים למה צריך כל כך הרבה זמן,

מספיק עשרת ימי תשובה עם ראש השנה ויום הכיפורים, למה צריך חודש שלם?!

אם אתה מזדהה אם אחד מהתחושות האלו, בשבילך מיועדות השורות הבאות.

אז בוא נכיר את יוסי, בחור מבית טוב, שעומד לפני חתונה עם בחירת ליבו, האחים מתרגשים,

ההורים מתכוננים, כולם מסביב נערכים, קניות של ביגוד ומתנות לזוג, ארגון של האירוע ושל שבוע

השמחה כולל שבת חתן ושאר עניינים. אבל יוסי… הוא נוסע לנופש בחו"ל, הוא יחזור רק יומיים לפני

החתונה, אני כבר אסתדר, הוא מסמס להם, יומיים זה מספיק בשביל לקנות ולארגן, יהיה בסדר ישראלי טיפוסי…

כל בר דעת מבין שהסיטואציה הזו היא לא ריאלית בעליל, כל מי שהתחתן פעם או שמכיר מישהו שהתחתן

פעם, מבין שתקופת ההכנה לחתונה היא חלק חשוב לא רק מבחינה לוגיסטית של הערכות לחתונה

אלא גם ובעיקר מרכיב חשוב בהכנה הנפשית והמנטלית של שני בני הזוג לחתונה ולחיים שאחריה,

אין דרך להתחמק מזה, מי שמנסה לדלג על התקופה הזו סופו הדי ברור יהיה באגף הגירושין של הרבנות…

 

ועכשיו נחזור לאלול שלנו.

כמו חתונה, ראש השנה הוא אירוע מכונן, כל שנה מחדש, הוא אירוע שמשפיע על החיים שלנו

במהלך השנה הקרובה וגם לאחריה, ביום הזה נקבעים הרבה מאד דברים, כמה נתפרנס ומה יהיה

מצב הבריאות שלנו, כמה אהבה תשרור במשפחה ומה יהיה מצב היחסים עם השכנים שלנו

וכן הלאה והלאה, כל פרט במהלך השנה נקבע בימים האלו.

הדבר היפה הוא שיש לנו את האופציה לקבוע את זה בעצמנו! יש לנו יומיים לסדר כל אחד לעצמו

את כל השנה כולה, בתפילה ובתשובה, על ידי תיקון המעשים והמידות.

הימים האלו ניתנו לנו במתנה על ידי בורא עולם שגילה לנו את הסוד הזה של ימי הדין והדרך

להשפיע עליו בתשובה בתפילה ועל ידי תקיעת השופר ועל ידי כך לגרום להכתיב לעצמנו

את השנה על כל מה שיתרחש בה.

וכמו לחתונה, לאירוע משמעותי חייבים להתכונן. ולא רק כי צריך וחייבים, אלא כי זה זכות ומתנה

חשובה מאין כמותה שמי שמבין את חשיבותה ולא מנצל אותה הוא ממש כמו יוסי שבוחר להנות

בחו"ל כמה שבועות ולהפסיד לנצח את חיי הנישואין שלו.

אם ניגש לימים האלו בצורה הזו של ימי הכנה לאירוע המשמעותי הזה של האפשרות שניתנה לנו

משמים לשנות לטובה כל פרט במהלך השנה, אם נבין את המשמעות הנעימה של ההכנה הזו

לימי ראש השנה נוכל גם אנחנו להרגיש את הטוהר, להנות מהסליחות ומהקרבה האלוקית הזו,

ונרגיש גם אנחנו שזה לא עול אלא זכות גדולה.

אחד השכנים רואה את הרכב הנוצץ ולבו נצבט מקנאה. לא יכול היה להתאפק! הרים אבן, והשליך על המכונית המבהיקה וניפץ את השימשה הקדמית!!

תשמעו סיפור. אדם אחד קנה לעצמו מכונית יקרה. שבע מאות-שמונה מאות אלף שקל.

הוא מגיע לביתו עם הרכב הנוצץ והמרשים. אחד השכנים רואה, לבו נצבט מקנאה.

לא יכול היה להתאפק, הרים אבן, השליך על המכונית המבהיקה וניפץ את השימשה הקדמית.

בעל הרכב יוצא וזועק, מה קרה לך? השתגעת?

אומר הלה ברגע, מחילה. קצת התפרצתי, ראיתי אותך עם מכונית כה יקרה ולא יכולתי לשלוט

על רגשותי. אבל מה כבר קרה, רק הזכוכית 'הלכה'.

אומר בעל הרכב, מה זה 'רק'? החלפת שימשה במכונית יקרה שכזו יכולה לעלות עשרות אלפי שקלים.

על מה אתה מדבר? נזעק הזורק, כמה כבר עולה חתיכת זכוכית? לא מזמן החלפתי חלון בבית,

כמעט בחינם. אני לא משלם יותר מכמה עשרות שקלים.

אך בסופו של דבר מתברר לאיש שאכן לא מדובר ב'חתיכת זכוכית'. שמשה של רכב עולה הרבה,

ושמשה של רכב יוקרתי שכזה, הרבה מאד. הוא מבין שעליו לשלם את הנזק, עליו לשלם

על פחזותו, על חוסר הסבלנות והסובלנות שלו.

מכניס האיש את היד לכיס, ממשמש בו, ואז שולה משם חצי שקל. הנה, אומר הוא לבעל הרכב.

זה מיקדמה, על החשבון, לגבי היתר – נראה בהמשך…

הלה כבר אינו מסוגל לשלוט על כעסו. הנטרפה עליך דעתך? מדובר על נזק של עשרות אלפי שקלים,

וכי חצי שקל נחשב מיקדמה לסכום כה גדול?

אומרים רבותינו, ישנו הבדל עצום בין הנהגתו של האדם, כפי שסיפרנו במשל, ובין הנהגתו של הבורא

יתברך. כאשר יהודי עובר עבירה, הוא גורם נזק עצום בכל העולמות. ומה הוא מציע כתשלום?

תשובה למחצה, לשליש למחצה, לשליש ולרביע.

אומר הקב"ה, אין דבר. המפתחות בפנים? סע לשלום! התחלת לתקן, אני מקבל את תשובתך.

את המשך התהליך תעשה בקצב שלך. פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

אם מתחילים להתנקות, כאשר עדיין יש לכלוך רב, סוף סוף התחלנו את התהליך.

אנו מצויים במסילה הנכונה, ואצל בורא עולם בחסדו הדבר נחשב עד מאד.

 

הרב יוסף שלמה כהנמן המוכר יותר בשם הרב מפוניבז' היה תלמידו של בעל 'החפץ חיים'

(רבי ישראל מאיר הכהן מראדין). פעם נכנס לרבו ואמר, אני מתעתד לצאת למסע בקהילות ישראל.

לחזק ולעודד את היהודים שבכל אתר ואתר. איזה מסר אוכל להעביר להם מהרב?

אמר החפץ חיים, אמור להם, לעשות תשובה זהו דבר קל.

 

מסופר, פעם היה עשיר גדול ולו בן לא יוצלח. שיכלו העב והגס לא קלט דבר. לא לימודים עיוניים,

ואף לא מקצוע פשוט. רגיל היה לקום בתשע-עשר בבוקר, לאכול במשך שעה ארוכה,שוב היה מתעייף,

הולך לישון מעדנות, וחוזר חלילה.

פעם נתעקם גביע הקידוש של העשיר. במשך כמה שבתות היה היין נשפך על המפה הצחורה.

האשה היתה כועסת, והבעל מצטדק ואומר, לא אני עקום, הגביע עקום… אמרה, אם כך,

אם הגביע אשם, שלח אותו לתיקון.

נו, ללכת עד הצורף עם הגביע – גם הבן הבטלן יכול. קרא העשיר לבנו, נתן בידו את הגביע ואמר,

לך נא אל הצורף שבמקום פלוני, מסור לו את הגביע ובקש שיתקן אותו.

אמר הבן אנכי אעשה כדבריך. הלך אל הצורף, הניח את הגביע על הדלפק וביקש מהצורף שיתקנו,

הכל כאשר אמר אביו. סקר הצורף את הגביע היטב ורשם בפנקסו מה שרשם. לאחר מכן הביא קורנס

גדול, ולנגד עיניו התמהות והמשתאות של הבן הסכל היכה על הגביע מכה נמרצת עד שנשתטח כפיתה.

הניח את הגביע באחת המגירות ואמר, שוב נא בשבוע הבא והבא עמך תשלום בסך כך וכך.

חזר הבן אל אביו ואמר בשמחה, אבי היקר, רוצה אני לפתוח בית עסק. נשתומם האב ושאל,

באיזה מין עסק מדבר? אמר הבן, עסק הצורפות.

האב לא הבין על מה ולמה, אבל מה כבר יכול להיות, אם יצליח במלאכתו, מה טוב. ואם לאו,

הרי העסק יסגר מאליו. שכר האב מקום נאה במקום מרכזי, רכש את כל הכלים הנחוצים והכריז

על מבצע מיוחד לרגל הפתיחה. ואכן, בשעה טובה ומוצלחת, או שמא לא כל כך… נפתחה חנותו של 'הצורף'.

והנה מגיע הלקוח הראשון. הוא מביא מלחית כסף שנתעקמה. אמר הבן, אין בעיה. נטל את הקרנס הגדול,

שטח את המלחיה, הניח אותה במגירה שמאחוריו ואמר, שוב נא בעוד שבוע והבא עמך כך וכך.

נכנס הלקוח השני, פמוט שבור בידו. אומר הבן, אין בעיה. שוב הכה בקורנס, הטיל את הפיתה

המוכספת לאחוריו ואמר, שוב בעוד שבוע. כך נהג גם בלקוח השלישי, הרביעי והחמישי.

עבר שבוע, והלקוח הראשון מגיע. שואל הבן, כסף הבאת? אומר הלה, ודאי. הבה נראה את המלחיה המתוקנת.

פותח הבן את המגירה כלאחר יד, מביט פנימה, אך לתדהמתו לא היה גבול. מה הוא רואה,

רק 'פיתות' של כסף. לא מלחיה, לא פמוט ולא גביע. שום דבר לא קרה. הכל נשאר כשהיה.

לא ידע הבן את נפשו. התחיל למלמל מילות התנצלות. אני לא מבין  מה הולך פה.

בפירוש ראיתי שכך מתקנים את כלי הכסף…

בינתים נכנסו לקוחות נוספים, הם רואים מה קורה, ובמקום מתחוללת  מהומת אלקים.

האב מוזעק אחר כבוד, מבין שהבן השוטה 'פישל' שוב, בפעם המי יודע כמה. הוא מרגיע

את הלקוחות הזועמים, מפצה אותם ושולח אותם לדרכם.

עתה פונה האב אל בנו כאשר הוא משתדל לכלוא את כעסו, בני יקירי, מה ראית לנהוג כך?

עונה הבן בתמימות, הלא בעיני ראיתי שכך בדיוק עשה הצורף. לא הוספתי ולא החסרתי.

הוא הכה בקורנס, הניח במגירה, ולאחר שבוע הוציא משם גביע כליל בהדרו!

אמר האב, אי לך שטיא. אם תכתוש את האויל במכתשת לא תסור אולתו ממנו. וכי סבור אתה

שטס כסף הופך מאליו לגביע? כאשר הצורף מתפנה מהעיסוק עם לקוחותיו, הוא נוטל את הגביע

המשוטח, ועל פי הרשומים שרשם והמראה שנחרט בזכרונו, בונה אותו מחדש בעבודת נמלים,

כך יוצר בעמל רב, גביע נהדר.

 

אומרים רבותינו, אדם מגיע בעשרת ימי תשובה לאמירת סליחות. נוטל את אגרופו ומכה על לבו.

הוא 'משטח' את הלב, וזו אכן התחלה טובה, התעוררות ראויה. אבל, זו רק הכנה, אין היא מתקנת.

אחרי המכה הראשונה צריך לשקם את הלב, לבנותו מחדש. זו העבודה האמתית, העבודה הקשה,

בנית הלב הקרוע והשסוע.

אבל, כאמור, השלב הראשוני דורש עבודה מינימלית, כפי שאמר החפץ חיים לרב  מפוניבז'.

 

הקדוש ברוך הוא מקבל מאתנו גם מקדמה מגוחכת

 

התשובה הינה דבר קל, ולכן התביעה על מי שלא שב תהיה גדולה מאד. אם התשובה היתה

כרוכה בקושי ובעמל רב, ניתן היה לסנגר. זה לא היה בר ביצוע עבורי. ללמוד את כל ההלכות

ברמב"ם, במאירי, בשערי תשובה. מסובך ומורכב, אבל לא כן הדבר. אין מצוה קלה יותר.

להתחרט ולקבל להימנע מהחטא בעתיד. זו התשובה כולה על רגל אחת.

.

הפסוק אומר: "כי עמך הסליחה למען תורא" [תהלים קל ד]. והתמיהה ידועה, וכי זה שהקב"ה טוב

וסלח יגרום לכך שהאדם יירא מפניו? לכאורה ההשפעה אמורה להיות בדיוק להיפך!

אלא, אומר בעל 'האבן עזרא', הידיעה שהקב"ה סולח בקלות ומקבל אפילו תשובה חלקית ולא מושלמת,

היא היא הגורמת לתביעה כלפינו. אם היה קשה לתקן, ניתן עוד להצטדק, לטעון שהיה קשה

לעמד במשימה. והיות וכך, קיימנו את דברי הכתוב "אכול ושתו כי מחר נמות" [ישעיהו כב יג].

ממילא אי אפשר לתקן, לפחות נהנה בעולם הזה.

 

אבל אין הדבר כך. קל לעשות תשובה. קל למחוק את העבר ולפתח דף חדש. ממילא,

חובה עלינו לירא את ה', להימנע מעבירות ולעסוק בתשובה ובמעשים טובים.

 

 

(מעובד עפ"י הספר מתוך 'מפיק מרגליות' – ימים נוראים)

אני רואה אותו כל יום, בבית הכנסת התפילה מתנהלת לה בנינוחות והוא עומד בצד, חצי בפתח חצי בפנים ועסוק כמעט כל מהלך התפילה עם המכשיר שלו, עסוק מאד

מאת הרב ישראל היימן

רואה אותו כל יום, בבית הכנסת התפילה מתנהלת לה בנינוחות והוא עומד בצד,

חצי בפתח חצי בפנים ועסוק כמעט כל מהלך התפילה עם המכשיר שלו, עסוק מאד,

כנראה יש לו באמת הרבה דברים חשובים לעשות אז.

אני מכיר אותו הכרות שטחית, כעיקר מהשעה אותה אנחנו מבלים יחד כל יום בתפילה.

הוא לא מפספס אף יום, לא מחסיר אף פעם, אבל גם לא משנה את הפוזה הקבועה,

התפילה מתגלגלת לה בין כתלי בית הכנסת והוא בשלו, מנהל את כל העולם דרך המכשיר

דווקא בשעת התפילה.

יום אחד ניגשתי אליו, ניסיתי לדבר על ליבו שהדבר אינו ראוי, לא מתאים לעמוד בבית המלך

בשעת התפילה בצורה הזו, אמרתי לו, אולי כדאי להשאיר את העסקים והעיסוקים לאחרי התפילה,

הפצרתי, הוא שמע והנהן בראשו בנימוס אבל לשנות ממנהגו לא רצה.

תקופה מסויימת עברה ועולם כמנהגו נוהג, התפילה תפילה, המכשיר מכשיר, כל אחד עסוק בענייניו,

לא שזה עמד בראש מעייני אבל כל פעם שהייתי רואה את המחזה הזה הייתי מתבייש,

בעיקר בשבילו, זה היה ממש מפריע לי.

בהשגחה שמימית פגשתי אותו יום אחד בכותל המערבי, אני לא זוכר אם זה היה באיזה חג או סתם

ביום של חול, הנהנתי לו לשלום, הוא נכנס להתפלל ברחבה ואני הייתי בדרכי החוצה.

לא הספקתי לעבור כמה מטרים ספורים ומיד הסתובבתי לאחורי ובקדחתנות התחלתי לחפש

את מיודעי בעל המכשיר מבית הכנסת השכונתי בין האלפים ששהו אותה העת ברחבת הכותל.

כמה דקות יקרות חלפו עד ששלפתי אותו מאחת הפינות כשהוא שקוע בספר התהילים,

בוא איתי רגע, ביקשתי, לאיפה? הוא שאל, כבר תראה, עניתי.

זה הפתיע אותו, מה אני רוצה ממנו בכזו דחיפות ולהיכן אני מושך אותו אחרי בכזה חוסר נימוס,

גם אם הוא קצת כעס הוא שמר את טינתו עמוק בלב בעיקר בגלל הסקרנות שבערה בו לראות

מה אני רוצה ממנו בדיוק.

לקחתי אותו לרחבה העליונה, ביקשתי ממנו לצפות יחד איתי באיזה אמריקאי מדושן עונג, תייר ממוצע,

שעמד שם ובהנאה בלתי מוסתרת חילק לכל הקבצנים שעטו עליו שטרות של חמישים דולר.

מהומה קטנה התחוללה סביבו, שני בחורים צעירים, כנראה בנים שלו, ניסו לעשות סדר ולהעמיד

תור מסודר, הצלחה זו לא בדיוק המילה בה אפשר להגדיר את התוצאה, רעש ובלאגן סביב הנדיב

האלמוני שכנראה לא צונח כל יום ברחבת הכותל, קבצנים אמיתיים ומדומים נדחקים וכל אחד

מנסה לשכנע את הגבר המפוטם הזה בנחיצותם של חמישים הדולר שישכנו דווקא בכיס שלו…

כמה שניות של התאוששות והאיש שלצידי מתעשת ושואל אותי

 

מה?? מה אתה רוצה?? למה לקחת אותי לכאן?

 

שתקתי, החוותי בידי על המהומה הקטנה המתחוללת לנגד עינינו, אתה רואה? שאלתי,

וודאי שאני רואה, ענה האיש. שתקתי עוד חצי דקה, כשסבלנותו של העומד לצידי כבר כמעט

ופקעה לחלוטין סיננתי מבין שיני בלחישה רועמת, מה היית חושב אם היית רואה עכשיו קבצן

למהדרין שעומד בצד ומתעסק בלנהל את העולם דרך מכשיר הטלפון שלו, ממש כאן בקצה

המעגל שמקיף את הנדיב, לא היית בטוח שהוא משוגע? מחלקים חמישים דולר לכל אחד והוא עסוק?

חמש דקות לדחוף פה הוא לא מוכן להשקיע בשביל מה שיכול להביא לו רווחה לכמה ימים טובים?

למה אתה מתכוון? שאל האיש, כשהוא לא זכה למענה הוא סובב את ראשו רק כדי לגלות את גבי המתרחק.

למחרת כשראיתי אותו עומד בתפילה ומתנדנד מעל הסידור כשמכשירו שוכן לבטח במעמקי הכיס

הבנתי שגם הוא הבין את המסר.

 

אח יקר! קח גם אתה את ההבנה הזו איתך כל הימים, אם תפנים שהתפילה היא דיבור עם הנדיב

הגדול ביותר בעולם, מי שיכול להעניק לך מתנת חינם של הרבה יותר מחמישים דולר, גם לך יהיה

הרבה יותר קל להתנתק לקצת זמן ולהתרכז בבקשה מבורא העולם על כל מה שמעיק לך ועל כל מה

שאתה חפץ בו. והוא יתן לך, בעזרת ה' כל תפילותיך יתקבלו ברצון.

הוא נפרד ממקום עבודתו המוכר והאהוב רבות בשנים ובינו לבין עצמו הוא החליט לקחת פסק זמן של חודש לפני שיתחיל לחפש שוב עבודה

מאת: שמוליק הלר

צחי סיים זה הרגע את השימוע לקראת פיטורין שערך לו יקי המנכ"ל והבעלים של משרד עורכי הדין

כבר כמה חודשים שהיחסים ביניהם כבר לא כמו שהיו,

החריקות התחילו כבר אי אז כשהעסקה הגדולה נפלה בגלל טעות אנוש של צחי, הטונים ביניהם

עלו כבר אז לגבהים לא מוכרים במשרד עו"ד היוקרתי שבו עבד צחי במשרה הבכירה כעוזר מנכ"ל .

הדבר היחיד שהפריע כעת לצחי הוא איך תקבל משפחתו את הבשורה הקשה שלאביהם המוצלח

שעד עתה פרנס את משפחתו בהרחבה גדולה אין פרנסה החל מעוד חודש ..

הוא חכך בדעתו איך לעדכן את משפחתו בצורה הטובה ביותר שתשאיר עליהם רושם חיובי ולא טראומתי.

לבסוף החליט להמתין ולראות אייך יתפתח העניין עם יקי המנכ"ל, בסתר ליבו הוא קיווה שיקי יתעשת

ויבטל את הפיטורין הצפויים, הוא לא הבין אייך יקי מסוגל מבחינה כלכלית לוותר עליו, הרי הוא האיש

שבזכות אמינותו הרבה ושמו הטוב וכמובן קשריו הטובים שהשכיל לפתח עם אנשים מכל הגוונים

הזרימו מספר רב של תיקים לטיפול המשרד שבוודאות בלעדיו לא היו מגיעים,

עד אז הוא החליט בינו לבין עצמו להמשיך בשיגרת חייו כאילו דבר לא הולך להשתנות, הוא חישב

ומצא כי לפי החוק מרגע שיחת השימוע עד הפיטורין בפועל יש כחודש ימים ולכן התמיד בהחלטתו

שלא לספר כרגע למשפחתו ולהמשיך בשיגרת חיי הרגילים.

במהירות הבזק עבר חודש ויקי המנכ"ל הזמין את צחי לשיחה במשרדו , צחי שכבר ידע מה צפוי להיות

בפגישה כבר הכין עצמו נפשית לקבלת מכתב פיטורין , ואכן כמו שחשב הוא קיבל לידיו את מכתב הפיטורין

ועולמו חשך בעדו, את כל הדאגות והמחשבות על הפרנסה העתידית הוא דחק הצידה והתמקד

רק במחשבה אייך הוא מבשר זאת לבני משפחתו הגרעינית.

אחרי מחשבה מאומצת הגיע למסקנה שרק סעודה טובה עם בשרים משובחים ופינוקים כאלו ואחרים

יעשו את העבודה , הוא תיכנן לעצמו להזמין את ילדיו וחתניו לסעודה שבמהלכה הוא יודיע להם

על הפיטורין הצפויים .

צחי הוא איש מעש , מרגע שהחליט משהו עד שזה קורה המרחק לא רב בכלל בלשון המעטה,

אחרי כשעה הוא מצא את עצמו מסתובב במכולת השכונתית ובידו רשימה מפורטת לכל צרכי הסעודה

החל מבשרים משובחים ועד יינות ובירות לרוב,

בשעת ערב מוקדמת הוא צלצל לכל ילדיו וחתניו והודיע להם על דבר הסעודה שתתקיים בעוד יומיים

בביתו, על שאלת בניו וחתניו על מה ולמה הסעודה הוא כמובן מילא פיו מים, רק דבר אחד הסכים לרמוז

להם שמדובר במשהו חשוב מאוד שהם הולכים לשמוע .

בסופו של הערב המפנק צחי אכן בישר להם את בשורת הפיטורין שמאיימת עליו ונראה היה שכולם קיבלו

זאת בצורה חיובית כמו שצריך וכפי המתוכנן.

לאחר כמה ימים מצא את עצמו צחי מבצע חפיפה לתפקיד עוזר מנכ"ל לאחד העובדים הצעירים שהגיע

אך לפני תקופה קצרה לעבודה במשרד העו"ד המצליח,

בצער רב הוא נפרד ממקום עבודתו המוכר והאהוב רבות בשנים ובינו לבין עצמו הוא החליט לקחת

פסק זמן של חודש לפני שיתחיל לחפש שוב עבודה .

 

עובר כמעט חודש 

 

ומהצד השני של המתרס , בשעת צהריים ביום בהיר רגיל ואפרורי, יושב לו יקי המנכ"ל במשרדו המפואר

ומתעמק בדוחות ששלחו לו מהנהלת חשבונות על החודש האחרון , לחרדתו הוא מבחין בירידה חדה בכמות

התיקים החדשים שמשרדו קיבל בחודש האחרון , בלי להסס באותו רגע הוא שלח מייל בהול לכלל חברי

הנהלה והדירקטוריון על קיום ישיבה דחופה בנושא הירידה החדה בכמות התיקים החדשים

לאחר קיום הישיבה וסיעור המוחות המתקדם שהתקיים במהלכו , חברי הצוות הגיעו למסקנה ברורה

וחד משמעית שהירידה בכמות התיקים נובעת מעזיבתו של צחי העוזר מנכ"ל לשעבר,

ההסבר המפתיע שאליו הגיעו לאחר דיונים מעמיקים הוא, שעקב קשריו הרבים ויחסי האנוש המצוינים

ואישיותו המקרינה אמינות רבה הם שגרמו לכמות התיקים המכובדת שהיתה עד היום וחסרונו של צחי

גרמה לירידה בכמות התיקים החדשים

המסקנה שאליו הגיעו פה אחד הוא להחזיר את צחי בכל מחיר למשרד בחזרה ולא משנה באיזה תפקיד,

המטלה על החזרת צחי הוטלה על יקי המנכ"ל , כולם סמכו את ידיהם עליו שבוודאי יצליח להתפייס

עם צחי ויחזירו לעבודתו במשרד . יקי החליט לנסוע לביתו של צחי ולצאת עימו למסעדה קרובה ,

שם יטיל עליו את הפצצה שהוא חוזר בחזרה לעבודה !

כשצחי שמע את הבשורה המשמחת הוא באותו רגע לא האמין למה שהוא שומע ,משהו אחד העיב עליו

בכל הסיפור , אכן מבחינת המשכורת והשכר הוא יקבל את אותם תנאים וסכומים אבל לתפקיד עוזר מנכ"ל

הוא לא יחזור אלא סתם לתפקיד של פקיד פשוט במשרד  הוא החליט לשאול בו במקום את יקי המנכ"ל

ושטח בפניו את בקשתו לחזור לתפקידו הקודם שבו היה כעוזר מנכ"ל,

לצערי, השיב לו יקי, התפקיד כבר תפוס לעובד החדש שמאייש את התפקיד כבר כחודש,

מבחינת השכר אתה אכן תקבל את מה שתמיד קיבלת אבל מבחינת תפקיד ויוקרה את זה אני לא יכול

להבטיח , אני ממש מבין אותך המשיך יקי אבל לתפקיד היוקרתי כבר לא תוכל לחזור

 

ומה למדתי מהסיפור הזה?

 

אפשר לדמות את הסיפור הנ"ל למצב עם ישראל לאחר חורבן בית מקדשינו אכן, את היוקרה והעוצמה

שבית המקדש הקרין על עם ישראל בעצם היותו כבית אלוקי שכל אומות העולם נשואות אליו הם אכן

איבדו ברגע שנחרב בית המקדש, את החיבור האלוקי העוצמתי שכל יהודי ויהודי בעולם הרגיש אכן

נאבד לנו ברגע שהבית נחרב, אבל מצד שני הקב"ה ריחם עלינו ונתן לנו אפשרויות אחרות במקום

הקרבת הקרבנות, לכפר על עוונותינו ע"י תפילה שחז"ל תיקנו כנגד הקרבת הקרבנות כמו שאנחנו

אומרים בכל יום בתפילת שחרית אחרי אמירת פסוקי הקרבנות:

"לָכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ. ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיְּהֵא שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ חָשׁוּב וּמְקֻבָּל וּמְרֻצֶּה לְפָנֶיךָ

כְּאִלּוּ הִקְרַבְנוּ קָרְבַּן הַתָּמִיד בְּמוֹעֲדוֹ וְעָמַדְנוּ עַל מַעֲמָדוֹ:"

כלומר, אנחנו מבקשים ומתפללים שאמירת פסוקי הקרבנות תחשב כאילו הקרבנו את הקרבנות בעצמם.

וכן את התפילות בעצמם, שמוזכר בחז"ל ובפוסקים פעמים רבות. ששלושת התפילות הם כנגד הקרבת

הקרבנות. תפילת שחרית – כנגד תמיד של שחר, תפילת מנחה – כנגד תמיד של בין הערביים,

 

נסיים בתפילה שאנו אומרים בכל יום "והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי עולותיהם

וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו אמן !

 

שו הדא בינהזמנים ? אני שואל אותו והוא בתגובה מסתכל עלי כמו שמסתכלים על נהג חדש שנוסע בנתיב הנגדי..

מאת : שמוליק הלר

דני מספר לי בשיא ההתרגשות:

ומניסיון, כשדני מספר משהו שווה להקשיב כי תמיד זה יהיה משהו פיקנטי ומעניין שמגוון קצת את החיים..

רשות הדיבור לדני : 

מאז שהתחזקתי אני מקפיד על תפילת מנחה בכל מחיר,

כמו בכל יום בשעה 13:00 בדיוק אני מחנה את הטסלה מודל Y החדשה שלי בחניית הבית הכנסת

השכונתי בשכונה הירושלמית שבה אני עובד ,

כשאני רק מתקרב לפתח הבניין אני קולט שמשהו פה מוזר ,

אחי תבין משהו ! הוא מתלהט

תמיד כשאני מתקרב לשם שולטת שמה רצינות וכובד ראש כיאה לאנשים שבאים להתפלל בבית הכנסת,

למה מה קרה עכשיו שכולם פה נראים לי כאילו יצאו מאיזה גלישת סקי מרעננת ?

פול פרצופים צעירים מיוזעים ומחויכים מתכוננים במרץ לתפילת מנחה שתתחיל בעוד דקותיים

כל הבית הכנסת כאילו קיבלו מתיחת פנים חדשה , אוירה עליזה שולטת בכולם , מה קורה פה ??

אני ממלמל לעצמי , אולי יש איזה הילולא רצינית לדוסים ואני לא יודע ??

אין לי זמן לחשוב יותר מידי כי בכל מקרה תוך כ2 דקות אני מוצא את עצמי באמצע תפילת עמידה

ואח"כ חזרת הש"ץ והופ ! סיימנו ת'תפילה!

יוצא החוצה לוחץ על טאצ' ההנעה ומתחיל לשייט במפלצת החשמלית בחזרה למשרד …

פול דברים שוטפים לי את המוח כך שהאוירה העליזה והמוזרה פרחה מזכרוני,

כמו שאומרים אצלינו נכנס מפה אחי ויצא משם וזהו !

אחי אתה לא מאמין ! למחרת אותו סיפור מוזר, אני נכנס לבית הכנסת השכונתי ושוב עומס של

פרצופים צעירים ואפילו מבוגרים מחוייכים ורגועים כאילו הרגע נחתו מרחפן טיסה או שייט קיאקים בצפון.

לא יכולתי להתאפק, אתה יודע כשלאחד כמוני נדלק פיוז הסקרנות אין מחסום שיעמוד בפניי..

ניגשתי לאחד הצעירים ושאלתי אותו בדוגרי  "תגיד לי אחינו ! מה קרה פה שכולכם נראים ככה כאילו

אין מחר ??" מה אתם כולכם עפים פה על עצמכם כאילו המשיח כבר הגיע והכסף חופשי על העצים ??

הצעיר שלבש כובע וחליפה השיב לי בשיא הרוגע תשובה שרק הרגיזה אותי פי אלף ! הוא ממלמל

איזה קוד מוזר שהרתיח לי את המוח הוא אומר לי "בינהזמנים"  שו הדא בינהזמנים ?

אני שואל אותו והוא בתגובה מסתכל עלי כמו שמסתכלים על נהג חדש שנוסע בנתיב הנגדי..

ואז הוא מסביר לי בעברית מדוברת שמדובר על חופש …

כולי מבולבל מנסה לבצע במוח את ההקשר בין התשובה שלו לאווירה המיוחדת שיש ביומיים האחרונים

בתפילת המנחה ולא מצליח להבין מי פה המטומטם שיצא זמנית מדעתו…

למזלי הגדול מי ששמע את השיחת חירשים שהתנהלה ביני לבין הצעיר היה ידידי "צחי"

שלקח אותי הצידה והסביר לי בשפה ששנינו מבינים מה זה המושג שנקרא בין הזמנים ,

ממה שהבנתי ממנו מדובר על חופשת קיץ בישיבות הקדושות שנמשכת שלושה שבועות ,

בשבועות אלו יוצאים כלל בחורי הישיבות לחופש בכדי לאגור כוחות לקראת שנת לימודים עמוסה נוספת

ואז נפל לי האסימון!!

זו הסיבה של האווירה המיוחדת ששורה בבית הכנסת בימי בין הזמנים!

האווירה המדהימה והמיוחדת שהרגשתי היתה בדיוק זה !

החלטתי ביחד עם צחי שאני חייב לראות את זה בעיניים !

נסענו בו במקום לבית כנסת קצת מרוחק שצחי הבטיח לי שאם רק אראה אני יבין על מה מדובר !

הרמתי טלפון לבוס , אמרתי לו שאני מתעכב עוד שעה באופן לא צפוי ו… נסענו !

אחרי נסיעה של 5 דקות מחנים יורדים ו..נכנסים

נכנסנו לבית הכנסת המדובר, מה אומר לך, פשוט עמדתי נפעם !!!

בשורות שורות יושבים צעירים עם חליפות ולפניהם ספרים ומתפלפלים ביניהם בעירנות ועל פניהם ברק בעיניים .

בו במקום החלטתי והבטחתי לעצמי , אני לא פראייר ! גם אני עוד אטעם את טעם החופש הזה .

עד היום לא ידעתי כמה שמחה יכול להיות לאדם בלימוד שכזה

נאמן להבטחתי, בערב, כשחזרתי לבית צלצלתי לרב שלי שכבר תקופה ארוכה מפציר בי

לקבוע לימוד משותף עם אברך בשכונה .

אמרתי לו שזהו זה עכשיו אני מוכן לנסות !

מה אומר לך ?? מאז חיי השתנו !!

כבר שבועיים שכל יום אני יושב כשעה מול הגמרא ביחד עם אברך יקר מפז ולומדים ביחד

שמתי לב שמאז אני יותר נינוח , משהו בנשמה שלי נרגע . כל היום שונה וכל הלחץ בעבודה כאילו התמתן

אז הבנתי מה הפסדתי עד עכשיו !!

עד כאן דברי דני ידידנו

ממליץ גם לכם לנסות את העניין ולהרגיש את השינוי הענק לטובה שזה גורם ביום יום שלנו !!

הרי כתוב כבר במשניות באבות (פרק ו' משנה ב')  "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"

אייך אומרים אצלינו? אצלי הניסוי הצליח !!

שלכם !

שמוליק

מה אסור ומה מותר בתשעה באב?

יעקב א. לוסטיגמן

 

ביום ט' לחודש אב, חלה תענית 'תשעה באב', והשנה (שנת תשפ"ב – 2022 למניינם)

שיום זה חל בשבת, נדחה הצום לאחר השבת, ואסור לאכול ולשתות משקיעת החמה בשבת בערב,

ועד לאחר צאת הכוכבים בערבו של יום ראשון.

להתעדכנות מפורטת בשעה המדויקת של כניסת ויציאת הצום לפי מקום מגורים לחץ כאן

בנוסף לאיסור האכילה והשתיה, אסור גם לנעול נעליים או סנדלים מעור, אסור להתרחץ או אפילו

רק לשטוף פנים במים, ואסורה קרבה בין איש לאשה.

 

תשעה באב במוצאי שבת

ביום השבת עצמו לא חלים דיני התענית בכלל, ומצווה לאכול בשר ולשתות יין כמו בכל שבת,

בלי שום שינוי והבדל. על אף שבשנים אחרות, כשתשעה באב אינו חל במוצאי השבת אלא באמצע

השבוע, נוהגים דיני אבלות משמעותיים גם ב'סעודה המפסקת '– הסעודה האחרונה שסועדים

לפני כניסת הצום, הפעם כשמדובר בסעודה שאוכלים בשבת קודש, יושבים כל המשפחה יחד,

מסביב לשולחן ערוך, ואפשר לאכול בשר ולשתות יין בלי שום הבדל בין סעודה זו לסעודה בכל שבת אחרת.

 

האיסור לאכול ולשתות מכניסת הצום ועד צאתו

איסור זה מוטל על כולם, גברים ונשים כאחד, והוא כולל גם נשים מעוברות ומיניקות.

עם זאת, אנשים חולים, או תשושים מחמת הזקנה, וכן נשים מעוברות ומיניקות שנועצו ברופא

והורה להן להימנע מלצום, יכולים לאכול בתשעה באב, אך יש לשאול קודם לכן רב פוסק הלכות

שיורה להם כיצד לנהוג, ואם יכולים לאכול מיד עם כניסת הצום, או רק למחרת, בצהרי היום וכדומה,

לפי מצבם הרפואי. מי שהותר לו לאכול ולשתות מפאת חולשתו ומחלתו, יסתפק במאכלים בסיסיים

ושתיית מים, ולא ירבה בסעודה ובאכילת ממתקים ומעדנים. ההיתר שניתן לו הוא כדי לקיים את גופו

ולא כדי להתענג על דברי המאכל.

 

נעלי עור

כאמור, בתשעה באב אסור לנעול נעלי עור, ויש ללכת עם נעלי בד, עם נעלי בית שאינם עשויים מעור,

או עם רגליים יחפות. מי שהולך בדרך וקשה לו ללכת בלי נעליים, יכול לנעול את מנעליו כשעובר במקום

שבו ייגרם לו צער גדול אם ילך יחף, כמו במקום של קוצים או אבנים דוקרות.

כמו כן מי שנמצא בין הגויים יכול לנעול את נעליו בלכתו ברחוב, אך כאשר נכנס לביתו או למקום של יהודים

עליו לחלוץ את נעליו, וללכת יחף או עם נעלי בית שאינם עשויים מעור.

כך גם לגבי מי שצעד במקום שבו ההליכה קשה עליו בלי נעליים, ימהר לחלוץ אותם כשיעבור את קטע הדרך

שבו יש קוצים או אבנים חדות.

 

קרבה בין איש לאשה

מעבר לעצם האיסור המוטל בתשעה באב על תשמיש המיטה, חל איסור גם על מגע בין איש לאשתו,

ואפילו אם היא טהורה, ונוהגים את כל ההרחקות שנהוגות בין איש לאשה כשהיא נדה.

 

האיסור על רחצה

בתשעה באב אסור להתרחץ, לא עם מים חמים ולא עם מים קרים. כמו כן אסור לרחוץ אפילו רק חלקים

מהגוף, כמו הפנים, או הידיים והרגליים.

עם זאת, מי שבא מהדרך ורגליו מלאות בוץ, יכול לשטוף אותן במים קרים, וכן מי שהתלכלכו ידיו או פניו

מבוץ או מכל לכלוך אחר, יכול לשטוף אותן כהרגלו במים קרים עם סבון.

כשקם בבוקר, צריך ליטול את ידיו שש פעמים לסירוגין כמו בכל בוקר, אלא שיקפיד שהמים יגיעו רק

עד הקצה העליון של האצבעות, ולא ישפוך אותם על כף היד.

לאחר נטילת הידיים ינער את ידיו מעט מהמים שנשארו עליהן, ואת האצבעות הלחות יעביר על פניו

כדי לנקות אותן מעט מקורי השינה שדבקו בהן במהלך הלילה.

עם זאת, מי שעיניו נותרו מלוכלכות מההפרשות שיצאו מהן במהלך הלילה,

יכול לשטוף אותן מהלכלוך עם מעט מים.

 

איך יושבים בתשעה באב?

נוסף על 'חמשת העינויים' שהזכרנו: אכילה, שתיה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה,

אסור בתשעה באב גם לשבת על כסא רגיל, ובמקום זאת יושבים על הרצפה, או על כסא שגובהו

פחות משלושה טפחים: (כ-24 סנטימטרים).

נוהגים להימנע מישיבה על הרצפה עצמה, ומקפידים שיהיה הפסק בין האדם לבין הקרקע, אם בדמות

כרית או שמיכה, ואם בדמות מגבת או שטיח.

האיסור לשבת על כסא רגיל הוא רק עד חצות היום של תשעה באב, והחל מצהרי היום אפשר לשבת

על כסא רגיל, למרות שהצום ממשיך ונמנעים לחלוטין מאכילה, שתיה ויתר הדברים שהזכרנו.

חולים וזקנים, וכן נשים הרות שקשה להן לשבת על כסא נמוך, יכולים להקל ולשבת על כסא רגיל גם

בליל הצום ובבוקרו, וישתדלו שלא לשבת על כסא מפואר ונוח במיוחד, אלא יעדיפו כסא פשוט במידת האפשר.

 

לימוד תורה בתשעה באב

ביום זה אסור ללמוד תורה, כי לימוד התורה משמח את הלב, ומונע את האבל הכבד.

עם זאת, בתשעה באב מותר ללמוד את העניינים הקשורים במאורעות שאירעו לעם ישראל

בזמן החורבן, וכן עניינים אחרים המעציבים את נפש הלומד.

לכן מותר ללמוד את מגילת 'איכה' שמתארת את החורבן בצבעים עזים. מותר ללמוד בספר מלכים ב',

בפרק כ"ד ופרק כ"ה, וכן בספר ירמיה בפרקים ל"ו עד מ"ג, ואת ספר איוב.

כמו כן מותר ללמוד דפים מסוימים בתלמוד הבבלי שעוסקים באירועי החורבן, או בדיני אבלות,

וכן מותר ללמוד את ההלכות של תשעה באב, והלכות אבלות.

מותר ואף מומלץ לקרוא בתשעה באב את ספרי ההיסטוריה המתארים את מאורעות החורבן,

כמו ספר 'יוסיפון', וספרי היסטוריה עכשוויים שנכתבו על מאורעות אלו.

ראוי להימנע מקריאת ספרים ועיתונים שאינם עוסקים בענייני החורבן, כי בקריאתם שוקע האדם

בעניינים אחרים ומסיח את דעתו מהאבל הכבד על חורבן בית המקדש.

 

מגילת 'איכה' ואמירת ה'קינות'

אחרי תפילת ערבית בליל תשעה באב, יושבים הקהל על הקרקע, ומקשיבים לקריאה של מגילת 'איכה'.

לאחר מכן אומרים כמה פיוטים של 'קינות' ויוצאים מבית הכנסת.

בבוקר מתאספים לתפילת שחרית, ולאחר התפילה נוהגים ברוב הקהילות הספרדיות לקרוא פעם נוספת

את מגילת 'איכה', ולאחריה אומרים פיוטי 'קינות' עד קרוב לחצות היום. ברוב הקהילות האשכנזיות לא

נוהגים לקרוא את מגילת 'איכה' ביום, אלא רק בלילה אחר תפילת ערבית, אך ראוי לקרוא את המגילה

באופן פרטי, כל אחד בעצמו מתוך החומש או ספר התנ"ך.

 

דינים נוספים לתשעה באב

בתשעה באב לא אומרים 'שלום', ולא מקדמים בברכה את פניו של חבר או מכר.

עם זאת, מי שחברו אומר לו 'שלום' בתשעה באב, יענה לו בחזרה שלום בשפה רפה,

כדי שלא לעורר את כעסו ולגרום למריבה חלילה.

עישון סיגריות הוא מנהג מגונה בכל ימות השנה, ובתשעה באב יש שהחמירו ואסרו לעשן, ויש פוסקי הלכה

שהקלו בעניין וכתבו שאפשר לעשן אבל רק בצנעה ולא בפרהסיה, כדי שהמעשן לא ייראה כמי שמסיח

את דעתו מהאבלות על חורבן בית המקדש.

 

 

תשעה באב לילדים

מצווה לחנך את הילדים לכל המצוות והמנהגים שנהגו עם ישראל, ובכלל זה גם לצום תשעה באב

ולהלכות הנוהגות ביום זה.

עם זאת, החינוך הוא רק מהגיל שבו הילדים מבינים מעט את המשמעות של חורבן בית המקדש

והאבל בו נתון עם ישראל, ואין שום עניין או רווח בכפיית מנהגים אלו על ילדים קטנים במיוחד.

חשוב לדעת, שהחינוך הוא רק להרגיל את הילדים לצום מעט, מספר שעות. אסור למנוע מהילדים

אוכל ושתיה במשך כל היום, כי הדבר מסוכן לבריאותם, ולכן יצומו הילדים מעט, הקטנים יותר יוכלו

לשתות עוד בלילה לפני שהם הולכים לישון, והגדולים יותר בבוקר עם קומם משנתם, או מעט

מאוחר יותר לקראת הצהרים, בהתאם לגילם ולחוזק הגוף שלהם.

עם זאת, יש למנוע מהילדים שמבינים את משמעות היום אכילת ממתקים ומעדנים, וחשוב לעשות זאת

בדרך של אהבה וחינוך, כדי שהם יפנימו את המסר העיקרי שהוא האבל הכבד על חורבן בית המקדש,

שהיה משוש כל הארץ, מקום משכן השכינה הקדושה, ומרכז הקיום הרוחני של עם ישראל.

חשוב מאוד לשבת עם הילדים ביום זה, לספר להם על בית המקדש בתפארתו, על עבודת הכהנים

ושירת הלוויים, על כך שמכל רחבי העולם הגיעו עמי הארץ כדי להתפלל בבית המקדש ולהקריב בו

קרבנות לקדוש ברוך הוא.

אנחנו צריכים לספר להם על הצער הגדול שאנחנו חשים עד היום, למעלה מאלפיים שנה אחרי החורבן

הנורא, על כך שבית מקדשנו ותפארתנו שמם, לאחר שנחרב בידי רשעים בני עוולה, שרצחו את עם ישראל

ובזזו את רכושו, והגלו את אבותינו מארץ ישראל כדי למכור אותם כעבדים בזויים ושפלים בשווקי העבדים

במצרים, ברומא וברחבי העולם, תוך שהם מפרידים בין בעלים לנשותיהם, בין הורים לילדיהם, ובין אחים ואחיותיהם.

 

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (מסכת תענית דף ל:)

מה הסיפור עם תשעה באב… למה אני צריך לצום?

אוהד אטינגר

 

המשנה בפרק האחרון של מסכת 'תענית', מספרת לנו סיפור מאוד עצוב:

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְתִשְׁעָה בְאָב:

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקָעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפִּיסְטְמוֹס

אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב, נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת

בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתֵּר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.

 

אבל מה באמת קרה בתשעה באב?

האירוע הראשון המוזכר במשנה הוא: נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ.

אירוע זה קרה כשבני ישראל יצאו ממצרים והלכו במדבר.

לפני שנכנסו לארץ כנען כדי לכבוש אותה מידי העמים שהתגוררו בה באותם ימים,

שלח משה רבינו מרגלים. מכל שבט נבחר אדם אחד, שהצטרף ל'משלחת ריגול'.

כך צעדו 12 המרגלים ברחבי ארץ כנען, לאורכה ולרוחבה, וכעבור 40 יום שבו לבני ישראל

שהיו במדבר, כדי לדווח להם על אשר ראו עיניהם.

אלא שרוב המרגלים, עשרה מתוכם, לא הסתפקו רק בדיווח יבש, הם הוסיפו גם פרשנות.

זאת היתה הטעות שלהם, והיא מכונה 'חטא המרגלים'.

הם דיווחו שהעם המתגורר בארץ כנען הוא חזק ועצום, "לא נצליח לגבור עליהם במלחמה", הם אמרו.

האמת היא כמובן שכשהקדוש ברוך הוא רוצה, גם עם חלש ובלתי חמוש, יוכל לנצח במלחמה

את הגיבורים הגדולים ביותר. מי שקרע את ים סוף, הכה את מצרים בעשר מכות נוראות, הוריד כל יום

לחם מהשמים שיספיק לכל בני ישראל לאכול והוציא להם מים מסלע באופן קבוע במשך שנים רבות,

לא מסוגל לפנות את ארץ כנען לקראת בואם של בני ישראל??? טעות!!!

החטא היה לא רק של המרגלים, אלא של רבים מעם ישראל שהאמינו לדבריהם, וגעו בבכייה.

הם דיברו על כך שהם חוששים למות במלחמה, ולא האמינו למשה רבינו שאמר שהקדוש ברוך הוא

יסייע להם וישמור עליהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות".

 

ואכן, ביום זה אירעו לעם ישראל מאורעות קשים מאוד לאורך ההיסטוריה, בהן חורבן שני בתי המקדש,

חורבן ביתר, גירוש ספרד ועוד ועוד.

העונש המיידי על חטא זה היה שעם ישראל לא ייכנס לארץ כנען במשך ארבעים שנה נוספות.

על כל יום שהמרגלים סיירו בארץ ישראל, נענש עם ישראל להישאר שנה נוספת במדבר.

ארבעים שנה!

ומאחר שביום זה קיבל עם ישראל עונש חמור כל כך, מאז הפך תשעה באב ליום שבו אירעו צרות

נוראות לעם ישראל, ובראשן חורבן בית המקדש – פעמיים!

 

חורבן הבית

המאורע השני והשלישי שמזכירה המשנה: חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה.

בית המקדש נחרב בתשעה באב. פעמיים. גם בית המקדש הראשון, וגם בית המקדש השני.

שני המאורעות הללו קרו בתשעה באב, כשביניהם היה פער של 490 שנה.

כשאנו מתאבלים בתשעה באב, אנחנו מתאבלים בעיקר על שני המאורעות הללו, אבל אנחנו זוכרים

גם את האירועים האחרים שאירעו ביום זה.

כשאנחנו מדברים על חורבן בית המקדש, מדובר בעצם על החרבת המרכז העיקרי של העם היהודי.

בית המקדש היה המקום בו התאחד עם ישראל שלוש פעמים בשנה, זה המקום שאליו עלו בני ישראל

כדי לחגוג את החגים שלהם.

החורבן של בית המקדש הראשון, היה כרוך בהרג המוני, טבח בלתי פוסק של ילדים, נשים, זקנים,

גברים צעירים ומבוגרים. הנותרים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדים ולשפחות. הארץ כולה נחרבה,

לא רק בית המקדש. כל הערים התרוקנו מיושביהן ונשרפו כליל. לא נשאר כמעט זכר לעובדה

שאי פעם התגוררו בני אדם בארץ ישראל כולה.

גם חורבן בית המקדש השני היה כרוך בהרג המוני ובטבח נרחב מאוד.

 

חורבן ביתר

המאורע הרביעי המוזכר במשנה הוא: נִלְכְּדָה בֵיתֵּר

ביתר היתה עיר גדולה מאוד, בה התגוררו אלפים רבים.

היא המשיכה להתקיים גם אחרי חורבן בית המקדש השני, אך לאחר שתושבים מתוכה העליבו

את הרומאים, הם החליטו לכבוש ולהשמיד אותה.

במהלך כיבוש ביתר ביצעו הרומאים טבח מחריד בתושבי העיר, ורצחו אלפים רבים, במשך ימים ארוכים.

חכמי התלמוד מעידים שהדם שנשפך מהרוגי ביתר הפך לנהר של ממש, בגלל כמות ההרוגים הרבה

שנרצחו בחרבותיהם של הרומאים.

 

השפלת ירושלים

ואילו המאורע החמישי, אומרת המשנה, הוא נֶחְרְשָׁה הָעִיר.

ביום תשעה באב, ככל הנראה שנה אחרי החורבן של בית המקדש, שבו הרומאים לזירת הפשע,

כדי להשלים את המלאכה. הם לא הסתפקו בחורבן בית המקדש, אלא גם השמידו כל שריד שנותר

מהמבנה המפואר ששרפו, ולאחר מכן חרשו את אדמת הר הבית.

היה זה יום מר ונמהר לעם ישראל שחזה בהשפלה הנוראה שהפילו הרומאים את שרידיו של בית המקדש.

 

כעת, כשאנו יודעים מה קרה בתשעה באב, נוכל לגשת לשלב הבא:

לימוד ההלכות של תשעה באב…

 

יהי רצון שנזכה לנאמר "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"

 

"יש!!! אני הולך ללמוד גאומטריה 12 שעות…"

אוהד אטינגר

 

יש לי שאלה אליכם…

האם ראיתם פעם מישהו שלומד מתמטיקה, או אנגלית, או קורס לניהול עסקים, ופתאום,

תוך כדי הלימוד הוא מתחיל לשיר בשמחה ובהתלבות?

ראיתם פעם מישהו שאומר "איזה כיף עכשיו אני הולך לשבת 12 שעות ברצף וללמוד גאומטריה… יאיי".

כמובן שלא.

הלימודים חשובים לנו. אנחנו לומדים כי אנחנו רוצים להתקדם בחיים, וגם חשוב לנו להיות אנשים

משכילים שמבינים עניין ושיש להם ידע רחב.

בהחלט ייתכן לראות אנשים שמחים כשהם מסיימים קורס כלשהו, סוף סוף, למדתי ערבית,

ועכשיו אני מדבר ערבית שוטף, זה מאוד משמח אותי. למדתי הנדסה ועכשיו אני עומד לקבל

תעודת מהנדס. זה בהחלט משמח.

אבל הלימוד עצמו משמח?

אולי הוא מהנה, למי שאוהב ללמוד, אבל אין בו שום דבר משמח.

עכשיו שימו לב למשהו מאוד מעניין.

בתשעה באב, כך קבעו חכמי התלמוד, אסור ללמוד תורה.

למה? כי התורה משמחת את הלומד, ובתשעה באב אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש,

זה לא זמן לשמוח…

אז מה כן עושים?

יש כמה דברים שמותר ללמוד בתשעה באב, למשל אגדות חורבן בית המקדש, חלקים מספר ירמיה

העוסקים בחורבן הבית, את ספר איוב שהוא ספר עצוב ומלא בטרגדיות, וכן את מגילת 'איכה' שעוסקת

כל כולו בשב הנורא של עם ישראל לאחר חורבן בית המקדש.

אבל ללמוד תורה בלימוד רגיל? לא ולא! זה משמח. אסור לשמוח בתשעה באב.

רוצים לשמוע משהו עוד יותר מעניין?

האיסור ללמוד הוא לא רק בתשעה באב, אלא גם שש שעות קודם לכן. החל מחצות היום

של ערב תשעה באב, כבר אסור ללמוד תורה.

ולמה באמת אסור?

כי לימוד התורה הוא כל כך משמח, כך שמי שלומד, דף גמרא ישמח

אחר כך כמה שעות טובות, ואם הוא ילמד לפני צום תשעה באב, הוא עלול לשמוח כתוצאה מכך

במהלך תשעה באב עצמו. לכן נמנעים מלימוד תורה עוד לפני שמתחיל הצום…

והאמת? למי שמסתובב בבתי המדרש זה בכלל לא פלא.

אנשים שיודעים ללמוד גמרא, וחשוב לשים דגש על המילה 'יודעים', נהנים מכל רגע.

הלימוד הוא לא רק חוויה מהנה, אלא גם משמחת! העיסוק בתורה הקדושה נותן לאדם כח וחיות,

הוא ממלא אותו, נותן לו הרגשה מיוחדת במינה.

אבל כדי ליהנות מהלימוד צריכים לדעת ללמוד, וזה לוקח קצת זמן עד שמגיעים ליכולות האלו.

בגלל זה נמשלה התורה ליין, כמו שכתוב במגילת 'שיר השירים' "כי טובים דודיך מיין",

כי גם יין בתחילה הוא לא טעים למי שלא רגיל בשתייתו, אבל אחרי מתרגלים לטעם,

הוא הופך להיות לא רק טעים, אלא גם ממכר, ומי שהורגל בו אינו יכול להתנתק ממנו ולהספיק לצרוך אותו.

חשבתם פעם מה הם מבקשים מהרבנים ?

מאת: הרב ישראל היימן

 

את המחזה הזה ניתן לראות כל יום בחדרי ההמתנה בבתיהם של גדולי ישראל,

המוני עמך בית ישראל עומדים צפופים ומצפים בכליון עיניים לתורם להיכנס אל הקודש פנימה.

אם נעשה בדיקה קצרה בין האנשים מהו הנושא עליו הם באים לדבר עם גדולי הדור ניוותר מופתעים,

אחדים באים לבקש ברכה או לשאול בענייני הלכה ותורה, מאידך ישנם רבים שבאים להתייעץ בכל שטחי

החיים, ברפואה בשידוכים בפרנסה בשלום בית, גדולי ישראל מרבנים וראשי ישיבות עד אדמורי"ם

ומשפיעים מכל העדות והחוגים שהמכנה המשותף ביניהם שהם אנשים השקועים בד' אמות של הלכה

ומקדישים מזמנם לציבור, והם נשאלים את כל סוגי השאלות, מכל תחום שרק יכול לעלות על דעת מאן דהוא.

ננסה בכמה מילים לחקור לעומק את התופעה, לנסות להבין מה גורם לאנשים שמסובכים עד צוואר

בנבכי החיים ובתהפוכותיהם ללכת ולשטוח את צפונות הלב בפני אנשים שבהסתכלות שטחית לא אמורים

להבין מאומה מעבר לדף הגמרא, כיון שיש כאן יסוד חשוב שיכול ללמד כל אחד על מהות הלימוד, על איכות

החיים של לומד התורה, על העוצמה שהתורה נוסכת בקרב כל מי שעוסק בה ובעיקר על המושג

אמונת חכמים שנתפס היום בעיני מי שלא מספיק חי את הנושא כמשהו לאנשים לא מספיק חושבים,

כאלו שנתפסים למיסטיקה או כל מיני דברים רוחניים לא שכליים.

.  .  .

בוקר שקט ורגיל עלה על ירושלים של מעלה, בין בתי האבן הישנים צועדים להם בזריזות קבוצת אנשים

בפנים רציניות, הם מקיפים כגורן עגולה את מורם ורבם הגדול, הלה הוא הגאון העצום רבי יהושוע לייב

דיסקין, מי שמכונה בפי כל 'השרף מבריסק', שרף על שם גדלותו הנוראה ויראת הרוממות שחשים כלפיו

כל מי שרק שמע את שמע גדולת תורתו קדושתו ופרישותו, מבריסק על שם מקום רבנותו בגולה

עד לא מזמן כשעלה לחונן את עפר ארץ הקודש לעת זקנותו.

הם צועדים ביראה סביבו בדרך לברית מילה, אליה הוזמן 'השרף' לשמש בה בסנדקאות והם מנסים לבלוע

כל מילה היוצאת מפיו, שהלא כבר נאמר על ידי חכמינו 'אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד'.

השיחה נסובה על כוחה של שמירת הראיה ועל מה שהשמירה הזו נותנת לאדם, הוכחה אתם רוצים?

שאל לפתע הרב, הנה, הרב הרים את עיניו לרגע אחד ואמר, בעץ הזה, כאן לידינו יש אלף שבע מאות

שמונים וחמישה עלים, הרב הוריד את עיניו והמשיך בהליכה מהירה, רחש של התפעלות עבר בין חברי

הקבוצה, השיחה המשיכה עוד זמן קצר והקבוצה כולה נבלעה עד מהירה בפתח אחד הבתים שם

התקיימה שמחת הברית.

מיכאל, אחד התלמידים הצעירים לא יכול היה להישאר שווה נפש מול מה שחזו עיניו לפני מספר רגעים,

הוא תלמיד קצת פחות וותיק ועדיין לא היה מורגל במה שתלמידיו של השרף הקדוש ידעו זה מכבר

על עיניו החדות של הרב שאי אפשר להסתיר מהם לגודל קדושתם שום דבר.

הדרך חזור החלה בשתיקה, הרב שקוע במחשבותיו הקדושות ואף אחד לא מעז להפריע להם,

מיכאל צעד מהר יותר ועקף את הקבוצה, הוא ניגש אל העץ אותו אמד הרב לפני דקות לא ארוכות

בדרכם בהלוך ותלש ממנו ענף קטן, הוא ספר במהירות ארבעה עשר עלים הניח את הענף בצד הדרך

וניגש אל הקבוצה, מיכאל פנה בהיסוס אל הרב ושאל אותו, הרב עכשיו שהורדתי כמה עלים מהעץ

ישנה הזדמנות להוכיח את דבריו של הרב בהלוך, כמה עלים יש כעת על העץ?

זו הייתה העזה ממדרגה ראשונה, כולם הסתכלו עליו בתדהמה אבל הרב פשוט הרים את עיניו לרגע קט

נוסף ונקב במספר, אלף שבע מאות שבעים ואחד עלים.

זהו, הרב הוריד את עיניו והשתיקה נמשכה, מיכאל היה בהלם מוחלט, הוא לא העז להוסיף מילה.

כשהם הגיעו לבית הרב, מיכאל ניגש אל רבי חיים שמחה, בכיר תלמידיו של הרב, תסביר לי בבקשה,

הוא ביקש, מה היה כאן? איך זה עובד? רוח הקודש, כוחות על טבעיים?

האמת, ענה לו רבי חיים שמחה, שהרב עצמו הסביר לנו בהזדמנות מסויימת עוד לפני שהוא עלה

לארץ הקודש את העניין, רבי חיים שמחה זקר שתי אצבעות מול מיכאל, כמה אצבעות אני מראה לך?

שניים, ענה מיכאל בלי לחשוב, יפה, רבי חיים שמחה המשיך וזקר כעת שבע אצבעות בשתי ידיו,

וכמה כעת. הוא שאל, לקח למיכאל שניה אחת לענות שבע, בוא נמשיך, אמר לו רבי חיים שמחה,

אם אני יראה לך כאן שלוש עשרה אצבעות גם תוכל לענות בלי לחשוב או שתצטרך לספור?

ובעשרים וארבע אצבעות? איפה עובר הגבול בין הכמות שאתה כאדם ממוצע יכול לומר את המספר

בלי לחשוב בראייה אחת לבין הצורך לספור ולחשב?

אתה מבין, המשיך רבי חיים שמחה, זה עניין של ריכוז, רבינו שבעומק עיונו הנורא בתורה,

בלימוד ללא הפסק בצמצום כל החושים חידד את כח הריכוז שלו בצורה מופלאה כזו שגם

כאשר הוא רואה דבר שלך אין אפשרות לספור אותו הוא מצליח לחדד את ראייתו ולרכז

את מחשבתו ברמה כזו שאצלו זה כמו אצבעות ספורות, כמו שאדם רגיל לא צריך להתאמץ

ולספור אותם רבינו לא צריך לספור את העלים על העץ.

אותם אנשים הצובאים בהמוניהם על דלתות גדולי ישראל לא הולכים שבי אחרי מיסטיקה,

הם לא אנשים שרצים אחרי אמונות של כח עליון עלום, הם אנשים רציונליים כמוני וכמוך,

הם רק מבינים שאדם שמשקיע את כל כח ריכוזו ועיונו כמעט בכל שעות היממה לאורך שנים

רבות כל כך בתורה ובהגיונה הוא אדם שיכול לתפוס כל בעיה משורשה בשניות, לשאול שאלה

ממצה אחת ולפעמים אפילו את זה הוא לא צריך, ולתת תשובה על כל נושא כשהוא יורד לעומק

הרבה יותר ממומחה שלמד את הנושא שנים רבות.

כמובן שלגדולי ישראל יש גם את העזרה השמימית העליונה אותה הם מקבלים ישירות מנותן התורה

שמכוון אותם ושם את הדברים בפיהם, יש להם 'ערוץ פתוח' עם הבורא, כי הם מחוברים איליו הכי חזק

שאפשר והם גם יכולים לומר דברים בבחינת צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, אבל אפילו

אם לא נתייחס לחלק הרוחני יש כאן משהו לוגי פשוט, העיון שלהם בכל דבר, התפיסה שלהם

לעומק של כל נושא, החתירה לאמת בכל נקודה, אלו תכונות שמנחות אותם כל הזמן בלימוד התורה,

הם משתמשים בתכונות הללו כל כך הרבה שנים ובעצמה כזו חזקה שזה נהפך אצלם לטבע,

זה חלק מהאישיות שלהם, לכן באים אליהם, לכן אנשים סומכים עליהם ומקיימים את מוצא פיהם

בלי לחשוב אפילו, לפעמים אפילו בסתירה לדברי המומחים.

אצלנו קוראים לזה אמונת חכמים.

 

כן, אמונת חכמים היא לא מיסטיקה, לפני הכל היא פשוט חישוב נכון של המציאות, היא הכרה בכח שהתורה

נותנת לבנאדם, היא הבנה מה העומק של עיון התורה וכמה זה משפיע על החיים של מי שלומד מעמיק ומעיין באמת.

 

הקדוש ברוך הוא מחפש בנקאים הגונים, כדי להעביר לעניים כסף. אתה מעוניין להיות הבנקאי?

מאת: הרב ישראל היימן

 

את אותו שבוע קובי לא ישכח כל החיים, מרתון של פגישות ומרוץ בין יועצים, בסופו של דבר

הוא החליט לקנות את חנות הנעליים שעומדת בפאתי השכונה, הסיבה המרכזית לכך הייתה

שמועה שגונבה לאוזניו על תכנית עירונית להפוך את האיזור הנידח והשכוח לשדרת חנויות

שתאכלס את כל המי ומי בעולם האופנה והביגוד.

עוד חודש וקצת של סחבת מול הבנק וההלוואה שהוא ביקש אושרה, הוא נכנס לשיפוץ מאסיבי

וקנייה של סחורה בשווי של עשרות אלפי שקלים, עכשיו צריך רק עזרהמשמים כדי שההשקעה

הגדולה תתברר כנכונה ותניב את התשואה המיוחלת.

רב השכונה שהגיע לחנוכת העסק החדש והסרת הלוט משלט המיתוג הנוצץ לחש לו בסוף האירוע

הקצר, אם אתה רוצה 'סייעתא דשמיא' שתלווה אותך תמיד, כל מה שאתה צריך לעשות, קובי יקירי,

זה לקבל על עצמך לא לוותר ולהקפיד על מעשרות בצורה עקבית ולא מתפשרת,כמו שדורשים חז"ל:

'עשר בשביל שתתעשר', קובי הנהן בראשו, ואכן ההודעה לרואה החשבון נחתה עוד באותו היום

בתיבת המייל של זה האחרון, כשבה הוראה חד משמעית שהמעשר מכל ההכנסות, אבל ממש

מכל הכנסה שהיא, אפילו שקל קטן, יוגשו כל תחילת חודש לקובי בעצמו והוא יעביר את הצ'ק

לרב השכונה שיעשה בו כטוב בעיניו.

ההסדר הוכיח את עצמו מעבר למצופה, תוך שנה וחודשיים השדרה המתוכננת קרמה עור

וחנויות כשבמקום מרכזי באמצע השדרה ניצבת וגם פורחת חנות הנעליים היוקרתית שהפכה

להיות שוקקת חיים בכל שעות הפעילות כל ימות השנה.

סניף נוסף לחנות היה דבר שהתבקש מאיליו, הסניף נפתח במרכז העיר כשבעקבותיו נפתחים

תוך תקופה קצרה עוד ועוד סניפים בכמה ממרכזי הערים, עד מהרה הפך קובי לבעל רשת חנויות

נעליים משגשגת ומצליחה, וכל חודש, ממש כל חודש, סכום המעשרות שמועבר לרב השכונה

הלך וגדל, טפח וטיפס.

מעולם קובי לא בדק מה נעשה עם כסף המעשרות שלו, הוא סמך בעיניים עצומות על הרב

שאותו הוא הכיר כאדם מורם מעם, בוודאי הוא עושה עם הכסף את הצדקות הטובות ביותר שיש.

חודשים ושנים נהדפים להם לאחור בלוח השנה, הרשת גדלה, נוספות להם חנויות ביגוד לגברים

ולנשים, לילדים ולמתבגרים, קובי כבר הספיק להחליף רכב ולעבור לדירה המתאימה למעמדו החדש.

דבר אחד לא זז ממקומו, השליח החודשי שמעביר את הצ'ק לרב השכונה, הסכום כבר עמד

על אלפים רבים כל חודש של מעשר כספים, קובי ידע שזה הקמע שלו, הוא האמין בכל ליבו

שזה מה שמביא לו את ההצלחה.

עוד קניה מוצלחת של עוד רשת חנויות, עוד השקעה במקומות שהתבררו כנכונים, כשסכום

המעשר חצה את רף הארבעים אלף שקלים בחודש אז התחיל הסיפור.

לא משנה מי זה היה, מישהו שידע על הסוד, אותו ידיד מינה את עצמו ל'יועץ פיננסי רוחני'

מטעם עצמו ויום אחד הוא נכנס למשרדו המפואר של קובי בפנים עוטות ארשת סוד.

קובי, אתה יודע שיש לך אפשרות להרוויח עוד עשרות אלפי שקלים בחודש בלי להשקיע כלום,

קובי נדרך, למה אתה מתכוון, הוא שאל, יועץ המצוות התיישב בנוחות על אחת מהכורסאות

הרכות הפזורות בחינניות על פני המשרד, בתנוחה של ידיד ועל כוס קפה משובח הוא הכניס

את קובי לעולם של קומבינות… תראה, הוא פרס את משנתו, את התשלומים על הלימודים

של הילדים שלך שלומדים בבית הספר הדתי, אתה יכול להוריד מחשבון המעשרות כל חודש,

זו הרי גם הוצאה ללימוד תורה וגם פרנסה למורים והמורות שבדרך כלל פרנסתם דחוקה,

את דמי החבר בבית הכנסת אתה יכול לתת מהמעשרות, זו צדקה מהודרת, אולי גם

את הקניות לשבת ולחגים אתה יכול להוציא מהמעשרות, זה צרכי מצווה ופרנסה ברווח

לבעל המכולת המסכן…

בקיצור קובי, חבל, אתה מבזבז הרבה מאד בחודש בכפילויות, יש הרבה דברים שאתה יכול

להוריד מהמעשרות ורק להרוויח, וזה כשר וישר, אין בזה שום פיקפוק.

קובי סבר וקיבל, הוא ערך תרשים מדויק של כל המצוות שעלו כסף בחודש האחרון והורה

לרואה החשבון להפחית את הסכום מהצ'ק החודשי אותו הוא שלח לרב כמו בכל חודש.

הרב לא שאל מאומה, הוא קיבל את הצ'ק בתודה כרגיל, זה היה מוזר בעניו שהצ'קים

שהיו קבועים פחות או יותר עם עליה מתונה ועקבית כלפי מעלה החלו להגיע בסכומים

משתנים ומצומצמים משמעותית, כל חודש סכום אחר, הרבה פחות ממה שהוא היה

רגיל לקבל בתקופה האחרונה.

הרב חשש לעסקיו של קובי, אבל שמועה גונבה לאוזניו מאי מי על היועץ החדש ש'פוסק'

לקובי כל חודש איזה הוצאה אפשר לכלול במעשר וכמה אפשר עוד להעמיס על החשבון

המידלדל, הרב לא שאל וקובי מצידו לא טרח לדווח, כך כמה חודשים עד שבאחר צהרים

מהביל אחד, קובי דפק על דלתו של הרב וביקש לשוחח בארבע עיניים.

הוא סיפר לרב בקצרה את השתלשלות העניינים, מאותה פגישה במשרד עם הידיד שמינה

את עצמו ליועץ לענייני דת ומעשרות ולאורך החודשים האחרונים, את כל החשבונות המסובכים

אני אחסוך מהרב, הוא אמר, קיצורם של דברים הם, שהתחלתי לראות הפסדים, חד וחלק,

אני לא צריך יותר מידי הפסדים ובסכומי עתק בשביל להבין את הרמז, ברור לי מה מי שאמר

והיה העולם, ההוא שלו הכסף ולו הזהב מנסה לומר לי, והריני חוזר בי בזאת, קובי הוציא

תוך כדי דיבור סדרת צ'קים כמנין החודשים בהם הוא החסיר את המעשר, אבל דבר אחד

אני מבקש שהרב יסביר לי.

למה? איך זה עובד? בשביל מה כל המערכת הזו של הצדקה והמעשר? למה אלוקים תולה

את ההצלחה שלי במעשר? שייתן לי את מה שמגיע לי ולעניים את מה שמגיע להם,

למה כל הסירבול הזה?

כל כך הרבה שאלות, נאנח הרב, אני אנסה לענות על כולם בבת אחת.

למה אלוקים עשה עניים ועשירים זה כבר מפורש בחז"ל, אלוקים רצה לזכות את העשירים,

והעניים צריכים לעבור איזה תיקון, זה לא קשור אלינו, אבל לשאלתך למה ההצלחה שלך

תלויה בנתינה שלך, אני אסביר לך כך:

הקדוש ברוך הוא מחפש בנקאים הגונים, הוא אכן נותן לך את מה שמגיע לעניים, אלא

שאתה מקבל את זה כבנקאי, אם הקב"ה רואה שאתה בנקאי הגון הוא יכול לתת לך להתעסק

עם סכומים גדולים יותר, אם אתה מצליח לעשות את התפקיד שהוא מטיל עליך ולהעביר

את הכספים המופקדים אצלך למקומות הנכונים בנאמנות וביושרה הפיקדונות השמימיים גדלים,

ברגע שהעסק מתחיל לחרוק, כשבנקאי כבר עושה חשבונות אישיים בכסף לא לו ,אוטומטית

הנאמנות האלוקית פוחתת, הוא כבר לא כל כך סומך על הבנקאי שלו, ממילא הסכומים יורדים.

קובי שמע והפנים, הוא לא צריך הוכחה שזה נכון, הוא כבר הרגיש בחוש את תנודות עסקי

הבנקאות האלוקית.

 

כל אחד מאיתנו יכול לפנות למדור דרושים ולחפש את הצעת העבודה השמיימית,

כל אחד מתקבל שמה, לא צריך פרוטקציות, "ובחנוני נא בזאת", נסו ותיווכחו.

אז יאללה חַבֶרִימוֹס, אני שמח ורוקד שזכיתי להניח היום תפילין, כל היום הזה אני הולך להיות באנרגיות טובות כי 'פתחתי תַּ'יום עם תפילין'…

מאת: מענדי ויזל

7:23 בבוקר, עוד 6 דקות יש לי אוטובוס לעבודה אבל עדיין לא התפללתי.

מהר לוקח את התפילין מניח כמה דקות, קורא קריאת שמע וחולץ.

7:31 אני רואה את האוטובוס מרחוק, עוד שניה אני מפספס, דופק ריצה של החיים והופ ברוך השם מספיק…

מתיישב באוטובוס מתנשף והמצפון שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות… ככה יהודי מתפלל?

5 דקות מניח תפילין כאילו רק לצאת ידי חובה וזהו? פעם היו זמנים היית קם כל בוקר מוקדם

מתפלל כמו גבר מהתחלה עד סוף התפילה כולל כמה פרקי תהילים אחר כך. מה נהיה ממך?!

שולף ת'טלפון מנסה להעביר נושא… גולל ימינה שמאלה ואז קופץ לי מול העיניים סטורי…

חתיך יפה, משקפי שמש, בלורית יפה עם ג'ל ועליה תפילין של ראש. מתחת כתוב:

"הטיקטוקר שחורך את הרשת יַא-יַא (יוסף אליהו) סְוִיסַה, (שם בדוי) פותח תַּ'יום עם תפילין. תנו לייק".

ואז אני אומר לעצמי רגע רגע, הרי ה"יַא-יַא" הזה הניח תפילין הבוקר ומרגיש הכי צדיק בעולם,

פותח את היום בכיף ובשמחה ומרגיש שהיום הוא בפלוס אצל בורא עולם…

ממשיך לדרכו שמח ומאושר לעוד יום מוצלח, אז למה אני יושב לי פה בכזה דאון

כאילו עשיתי למישהו משהו רע?? אולי גם אני אעלה עכשיו סטורי "הבלוגר מענדי המכונה מֶענדַלֶה

פתח את היום עם תפילין" למה מה קרה, מה אני עז?!…

אבל המצפון שלי ממשיך את הדו שיח המעצבן שלו, "מה אתה משווה בכלל? אתה גדלת בבית חרדי,

למדת בישיבה, גדלת בתור דוס קשוח, לא הכרת משהו אחר, כל בוקר מתפללים, ואם אתה מבריז

אז מגיע לך מכות. אבל "יַא-יַא"? הוא יודע רק שפותחים את היום עם שייק חלבון וחדר כושר,

אתה יודע איזה כוחות נפש נדרשים ממנו לבוא ככה באומץ מול אלפי העוקבים שלו ולשתף שהוא

מתחזק בדת ובאמונה שרק בורא עולם עושה את הכל, זה תהליך ארוך ולא פשוט שהוא עובר ומגיע לו צל"ש.

ואז עולה לי מהאוב סיפור ישן מהפעמים הראשונות שהברזתי מתפילה במניין,

הייתי בחור צעיר בפנימייה בישיבה והתעוררתי מאוחר, לא ידעתי מה לעשות מרוב לחץ מהאיחור

אז התפללתי בחדר ליד המיטה. פתאום נכנס לחדר ראש הישיבה תפס אותי על חם…

אני זוכר כמו היום איך שהוא הסתכל עלי בזעזוע, מה??? אתה מתפלל יחיד? אתה לא מתבייש?

כל פרחח ברחוב מתפלל במניין. ככה הוא חזר על זה אולי עשרים פעם, אתה לא מתבייש?

כל פרחח ברחוב מתפלל במניין, תתבייש לך, אתה לא מתבייש? כל פרחח ברחוב מתפלל במניין, תתבייש לך…

אז אחרי שקיבלתי כזה חינוך מצוין די מובן איך אחרי 20 שנה אני עדיין בטראומה והמצפון שלי עובד פול טיים…

אבל מה האמת? איך באמת יוצרים את האיזון בין "אני לא שווה כלום כי עשיתי ככה וככה

ולכן אין מה להתאמץ יותר כי הכל כבר קיבינימט" לבין "אני היום הקרבתי משהו מעצמי לבורא עולם

ולכן יש לי אשראי פתוח עם רִבּוֹנוֹ לעשות עכשיו מה בא לי בראש"…

רופא הנפשות הגדול רבי נחמן מברסלב מגדיר את זה מאד יפה וברור. יש "התעוררות" ויש "התחזקות".

"התעוררות" הכוונה, בנאַדם תתעורר על עצמך, אייכה?, היכן אתה בעולם??? עוד רגע

אתה מסובב את הראש ואתה קולט את עצמך שנייה לפני הסוף, צריך להגיש דין וחשבון! העולם אינו הפקר!"

ו"התחזקות" הכוונה, "בן שלי יקר ואהוב, אֵיי לַאב יוּ סוֹ מאַטְש, אני מתגעגע אליך ורוצה בקרבתך,

אני שמח בכל דבר קטן שאתה עושה בשבילי, כל פעם שאתה מתגבר לעשות משהו

אתה עושה לי נחת רוח עצום, אף פעם לא תוכל להבין כמה אני רק רוצה להיטיב לך

כל רגע ורגע וכמה אני מצפה שתרים את עיניך ותתקרב אלי".

הרעיון ברור?! אז קדימה בא נתקדם…

עכשיו רבי נחמן הביא לנו מתכון מאד ברור מבחינת כמויות. וכך אמר לתלמידו רבי נתן:

"על כל כפית קטנה של התעוררות, תן כנגד זה מצקת שלמה של התחזקות".

הבנתם? על כל כפית צריך כנגד זה מצקת!…

אז יאללה חַבֶרִימוֹס, אני שמח ורוקד שזכיתי להניח היום תפילין כי ככה רוצה ממני אבא שלי האהוב

בורא כל העולמות. כל היום הזה אני הולך להיות באנרגיות טובות כי 'פתחתי תַּ'יום עם תפילין'…

בכל תנועה ותנועה שאני עושה לכבוד בורא עולם, כל פעם שאני שם יד על העיניים וקורא 'שמע ישראל',

ואני שומר על העיניים שלי קדושות יותר, כל בִּיס שאני מתאמץ לאכול כשר, כל התאפקות מסתם רכילויות,

אני מַבּסוּט מזה וזה פשוט נותן לי חיים!!

לא משנה מה המצב שלי בדיוק כרגע ומה הסטטוס הדתי שלי במדוייק בימים אלו, "אין רצון טוב שנאבד!!"

כל דבר קטן שאני עושה לכבוד בורא עולם הוא מתפאר בזה בכל העולמות!

כל תנועה שאני נוטה לכיוון שלו כל המלאכים מזמרים בפמליה…

יחד עם זאת אני מקבל על עצמי בלי נדר שמחר אני קם מוקדם והולך להתפלל במניין ראוי לשמו…

סגור העניין?! על כל כפית חמש CC אתה שופך בקבוק חצי ליטר…

ביוש מותק. אוהבים אותך.

שמעון שלי, אתה אולי חושב שקרה לי משהו, אולי משהו השתבש אצלי, אבל לא!!! תדע לך, שכעת נתתי לך את ביטוח החיים הטוב ביותר שיש!

מאת: הרב ישראל היימן

את נועם פגשתי בשבוע שעבר. הוא אמר לי אני חייב עזרה דחופה, בקשר להורים שלי

ישבנו לכוס קפה, ואז התברר שיש לו באלאגנים עם ההורים שלו, שלא משלימים עם העובדה

שהוא נמצא בתהליך של חזרה בתשובה.

שוחחנו והחלטתי שהנושא כ"כ חשוב שאני חייב להקדיש מאמר, אז התיישבתי לכתוב.

את המאמר הזה אני הולך להקדיש לאחד הנושאים המורכבים והעדינים ביותר בחייו של בחור

בעל תשובה העושה את צעדיו הראשונים בעולם התשובה.

לנושא הזה קוראים כיבוד אב ואם!

בחור צעיר בתחילת הדרך שמגיע ממשפחה שעדיין לא זכתה לחזור אל המקורות נמצא בצומת

משמעותית מאד בכל הנוגע ליחס אל ההורים שלפעמים גם אם הם לא מתנגדים לתהליךהחזרה בתשובה

הם לא מבינים הרבה מהפרטים והתהליכים שעוברים על בחור שנפשו חושקת בה' ובתורתו,

מצב זה יוצר קונפליקטים רבים בין הבחור להוריו ואף על פי שאי אפשר להתייחס לכל פרט

וכל מקרה לגופו, המאמר הזה בא לתת כמה כללים שילוו כל אחד שמתמודד עם הנושא הזה.

הדבר הראשון אותו אנחנו צריכים לזכור הוא שמצוות כיבוד אב ואם היא מצווה מדאורייתא,

אחת מעשרת הדברות, לא משהו שאפשר לזלזל בו, הלכות רבות נאמרו סביב הנושא הזה,

אין שום היתר שבעולם לא לכבד את אבא ואמא, גם אם הם ממש מתנגדים, גם אם הם מערימים

קשיים, זו הזכות שלנו, לכבד בכל מצב!!

מה זה לכבד?

אתם שואלים מה זה לכבד? לכבד נקרא לדבר בצורה ראויה, לכבד נקרא למלא את בקשותיהם,

לא להתווכח, לא להוכיח, כן לאהוב ולהרגיש שהכל, גם מה שאנחנו לא מסכימים עליו מגיע מהם ובזכותם.

מהצד השני צריך להדגיש גם את החלק הפחות נעים, הורים לא יכולים להסית ולהסיט אף אחד

לא בשם עצמם ולא בשם התורה מקיום שום מצווה שהיא, הם מחויבים בקיום התורה והמצוות

בדיוק כמו כל אחד, ובכל מה שנוגע לעיקר קיום המצוות אותה תורה המורה לנו לכבד את ההורים,

אותה תורה גם מורה לנו שלא לשמוע לקולם כאשר מדובר על שאלה של קיום מצווה או הימנעות ממנה.

אבל כל זה לא מתיר עדיין לא לכבד, גם כאשר מסרבים לדעתם, כי מדובר על קיום מצווה או הימנעות

מוכחת מעבירה, ואין שום היתר להיכנס לוויכוח, אין שום סיבה לדבר בצורה שאינה מכובדת,

ניתן להסביר עניינית את הנושא, לעשות את מה שצריך וזהו.

וכן, יש כאן שטח רחב שהוא שטח אפור ובו כל מקרה נידון לגופו, אי אפשר לתת בו כללים וכל אחד

צריך להתייעץ ספציפית עם הרב איתו הוא מתייעץ תמיד.

במקרה שבו לא מדובר על שחור ולבן, לעשות מצווה או לעבור חלילה עבירה, כשמדובר על נושאים

בהם ניתן להבין את שני הצדדים, כדוגמת רמת כשרות, כשהבחור רוצה כשרות מסוימת, מחמירה יותר,

שמותאמת למצבו הרוחני הנוכחי, וההורים לא מבינים מאיפה 'הדוס' הזה נפל להם כאן…

או בנסיעות לטיולים, לא למקומות בהם אסור להיות, אז זה שייך לנושא הקודם. אבל אבל במקום

בו חושש הבחור שזה יוריד אותו מרמתו הרוחנית וההורים לא מבינים מה נשתנה…

ויש עוד הרבה דוגמאות, נראה לי שהעיקרון מובן, במקרה כזה צריך להתייעץ וכמובן בכל מצב לכבד,

להבין שדרכיה דרכי נועם לא נאמר בשביל לוותר על קיום המצוות, הוא נאמר על הצורה בה אנחנו

מתנהלים דווקא בעת קיום התורה ודרישותיה.

ועכשיו אני חייב לספר את הסיפור הבא, שסיפרתי לנועם. סיפור שייתן לנו מימד נכון על נושא

כיבוד אב ואם וחשיבותו.

סיפורו של שמעון

קראו לו שמעון, והוא היה בחור רגיל שחי בהונגריה של שנות ערב מלחמת העולם השנייה.

על אף קולות המלחמה שנשמעו היטיב בכל העולם כולו, בהונגריה החיים היו שלווים יחסית,

הם היו מוגנים והיו להם את כל הסיבות לקוות שהמלחמה על כל מוראותיה לא תגיע אליהם.

אבל המלחמה בכל זאת פרצה, והיא הייתה נוראה, שמועות זוועה הגיעו מאיזור גרמניה פולין

והסביבה, הריגות המוניות, רצח עם, לא היה נעים להיות בחור צעיר באותם ימים, וודאי לא

ממשפחה חרדית שחלקה נמצא שם בתוך התופת והחרדה לגורלם ממלאת כל תא במוח וחדר בלב.

ועדיין המלחמה לא הגיעה להונגריה, ככל שהמלחמה התקדמה והתפשטה לכל העולם היה נראה

שהמטורף מברלין משקיע את מירב המאמצים שלו בלנגח את בעלות הברית והמדינות החזקות

ולא מפנה את ראשו להתעניין בכלל במדינות הקטנות והשקטות כמו הונגריה, בלב פיעמה התקווה,

שכל הסיוט הזה יגמר כבר, שיעבור החלום הרע הזה, ובעיקר שלכאן הם לא יגיעו…

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, השמועות על התקדמות הצבא הגרמני ועל כבישת צ'כוסלובקיה

הסמוכה כרסמו את הלבבות שפיעמו בעוז ובפחד, שמעון כמו יתר בני גילו היה עסוק בתכניות לאפשרות

של פלישה גרמנית להונגריה, הוא ניתח יחד עם חבריו את האפשרויות העומדות בפניהם והאם ואיך

יהיה ניתן להתגונן מהצרה הממשמשת ובאה, אבל שום דבר לא הכין אותם לדבר האמיתי,

ביום בהיר אחד הגרמנים ימ"ש פלשו בקול רעש גדול להונגריה וכהרגלם הנורא בכל מקום

בהם דרכה כף רגלם וגלגלי טנקיהם הדבר הראשון היה לרכז את כל היהודים המקומיים ולשלחם

במרוכז אל מחנות ההשמדה במזרח על ידי רכבות המוות המפורסמות לשמצה.

ביום קודר אחד הם פלשו אל העיירה השלווה בה התגורר שמעון ומשפחתו ותוך זמן קצר מאד

הסתובבו רמקולים ברחבי העיירה המורים לכל היהודים להתרכז ברחוב המרכזי כשהם נושאים

איתם מטען של לא יותר משלושה קילו לנפש תוך לא יאוחר משעתיים.

כמו בכל בתי היהודים בעיירה גם בביתו של שמעון שררה בהלה גדולה, בשלב זה של המלחמה

ידעו הכל את משמעות הריכוז ולאן הם משולחים משם, שמועות עקשניות שכבר היה להם ביסוס

סיפרו שהדרך הזו היא חד צדדית וכמעט ואין ממנה חזרה, הבלבול שרר בכל פינה, כל אחד ניסה

לחשב מה צריך לקחת ועל מה אפשר לוותר, הלבבות פעמו בחוזקה, והמוח סירב להאמין לסיטואציה האיומה.

שנים מאוחר יותר כששמעון היה מספר את הסיפור לבני משפחתו, בשלב זה קולו היה נשבר ועיניו

היו מתלחלחות בדמעות, אבא קרא לי, סיפר שמעון, והורה לי להוציא את חולצת השבת שלו ולגהץ אותה

במגהץ הפחמים הכבד שהיה לנו, זו הייתה מלאכה שדרשה מאמץ וארכה חצי שעה ויותר,

זה היה מוזר ביותר, מה עומד לאבא שלי בראש בשעה טרופה כזו, חולצת השבת שתהיה מגוהצת?

לא הבנתי אותו, אבל כילד מחונך לא הוצאתי הגה מהפה וביצעתי את רצונו של אבי.

זה לא נגמר בחולצת השבת אלא המשיך גם בלצחצח לו את הנעליים ולהבריש את המגבעת השבתית,

קצת אחרי שהתחלתי לחשוב שדעתו של אבי השתבשה בעקבות הלחץ והדאגה הוא קרא לי שוב,

חצי שעה בלבד נותרה עד שכבר היינו צריכים להתייצב ברחוב ולעלות לרכבת שתתברר כרכבת מות,

הוא הניח את ידיו על ראשי ובירך אותי בדמעות שליש כמו בערב יום כיפור, כשהוא סיים הוא הרים

את עיניו והביט בי בעוז, שמעון שלי, הוא אמר, אתה אולי חושב שקרה לי משהו, אולי אתה חושב

שמשהו השתבש אצלי, אבל לא!!! תדע לך, שכעת נתתי לך את ביטוח החיים הטוב ביותר שיש!

נתתי לך מתנה שלא תסולא בפז, מרגע זה אף אחד לא יודע מה יהיה, מי ישרוד, כמה זמן נשאר

לנו עלי אדמות, אבל אתה צועד בטוח יותר מכולם כי מלווה אותך ההבטחה האלוקית

של כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך! לך יש סיכוי!! בשעה הקשה ביותר עשית את ציווי אביך

בלי לחשוב ובלי להתחמק, זה דבר שלא היה לך אף פעם וזה ישמור עליך.

אין לי צורך בחולצה, לא מענין אותי כרגע נעלים או מגבעת נקיות, רציתי לשמור עליך, הלוואי והצלחתי…

והנה, היה מספר שמעון כל פעם מחדש, זה אכן הצליח, אני היחיד ששרדתי בניסים ונפלאות לאורך

כל הדרך מכל בני משפחתי, בניגוד לדרך הטבע, בזכות המצווה הזו, בזכות זה שלא חשבתי,

לא שמעתי לקול ההיגיון, זה היה נראה מופקע מהשכל ובכל זאת ביצעתי את רצונו של אבי בלי להרהר,

וזה הציל אותי!!

אין צורך להוסיף מילה, אין מה להרחיב, כל התמודדות וכל מצב מורכב, גם כשצריך על פי ההלכה

להמרות את פי ההורים, נזכור את המסר המהדהד הזה.

כיבוד הורים זו הזכות שלנו, לא החובה, למען יאריכון ימיך בטוב ובנעימים.

הספירה לאחור החלה, השוודי ענק המימדים והסיני הקטן מתקרבים אחד לשני, ובאצטדיון הענק שקט מוחלט, כולם עוצרים במתח את נשימתם

מאת: ישראל היימן

 

כל מספר שנים זה קורה.

הם מתאספים, קבוצה של אנשים, שכל המטרה שלהם היא לחבוט ולהיחבט אחד מהשני

בעוצמה רבה, אולימפיאדה קוראים לזה, אולימפיאדת האיגרוף העולמית.

מה שתפס אותי זה סיפור הנפלא שקרה שם באחד השנים ונותן לנו ללמוד ממנו הרבה.

כבר בשלב הראשון בו מתאספים כל הגברתנים למיניהם מכל רחבי העולם בבית המלון

המיועד להם הוא בלט, סיני צנום עם מבט נחוש בעיניים, חמוש בתעודות המעידות על כוחו הרב,

מלא באמביציה ובביטחון אישי רב, ובכל זאת הוא היה נראה מוזר, צנום ונמוך קומה יחסית

להרי האדם שסבבו אותו.

יום ההכרות של המתמודדים היה מלא אמוציות, כל אחד בטוח על כוחו ושריריו, וכל אחד מפריז

בעיני חבריו על יכולותיו וסיכוייו היחידים לנצח את התחרות המגושמת, רק אחד יושב בפינת הלובי,

כוס שתיה קרה בידיו והוא שותק ומחייך.

כן, ניחשתם נכון, הסיני, שמהרגע הראשון הוכר בפי כולם כהסיני הקטן, על שם מימדי גופו שלא תאמו

בכלל את הנוף האנושי שמסביבו.

הוא ישב וחייך, לא השתתף בכלל בכל הסערה שמסביבו, רק חדי עין היו יכולים להבחין שמידי שעה עגולה

הוא קם ממקומו ופונה לירכתי הלובי, מתעסק שם שניות ספורות במשהו וחוזר למקומו ברוגע.

בשלב מסוים כשמישהו פנה אליו ושאל אותו ישירות מה ואיך הוא מתכונן לתחרות הגדולה,

חייך שוב הסיני הקטן והוציא בקבוקון בינוני מכיסו, נפנף בו לעיני כולם והחזיר אותו לכיסו בתאטרליות.

שיקוי הפלאים

זהו משקה פלאים, הסביר לאחר הפצרות, את המשקה רקח עבורי אחד מגדולי הרוקחים בסין,

המשקה הזה מבטיח את נצחוני בתחרות בצורה וודאית, חבל על הזמן של כולכם, לא היה עוד כזה

משקה מעולם, הוא פותח במיוחד אלי, לפי מה שגופי ושרירי צריכים, לא צריך לספר לכם על עוצמת

ועליונותה של הטכנולוגיה הסינית, נכון? כולם הינהנו, ולכן, המשיך הסיני, אני פטור מכל מה שאתם

הולכים לעבור כאן הימים ובשבועות הקרובים, אדרבה תתאמצו, אני ממילא לוקח את המקום הראשון

בקלות בזכות משקה הפלאים הזה, סיים הסיני בפאתוס.

אוושת התפעלות עברה בלובי המלון, כולם באו לחזות בפלא, סיני בעל מימדי גוף צנומים במיוחד מול

עשרות אנשים מפותחי שרירים גבוהים וחסונים, עם בקבוק קטן איתו הוא מתעתד לצלוח את התחרות

ואף בטוח שהוא ינצח בה.

המחזה המוזר הלך ונהיה לשיחת היום בפי כל משתתפי האולימפיאדה ככל שעבר הזמן וכל משתתפי

התחרות נכנסו למשטר אימונים מפרך, מאמנים אישיים, תזונה מבוקרת, שיטות איגרוף, וכל זה לא עובר

את סף דלתו של הסיני הקטן שממשיך באדיקות לשבת על מרפסת חדרו ולצפות בהנאה בכל המתאמנים

מזיעים ומתאמצים כשהוא מטפטף אל קרונו מידי שעה עגולה טיפות מספר מהבקבוקון הנודע.

ימים ספורים לפני פתיחת התחרות, כשמכל העולם כבר מגיעים מכל הסוגים כדי לחזות בתחרות

המדוברת, בשעת ערב מאוחרת, הסביר הסיני הקטן בהתלהבות לאחד המתמודדים שחזר מאימון

מפרך לאחר שעות ארוכות של מאמץ והתפלא לפגוש את הסיני מיודעינו כשהוא יושב בלובי

ואוכל להנאתו ארוחת ערב מאוחרת, אתם סתם מתאמצים, נאם הסיני בפאתוס, אתם לא מבינים

מה יש שם בבקבוקון הזה, אני במקומך הייתי חוזר הביתה ולא לוקח סיכון על הבושה שתהיה נחלת

כל מי שמשתתף כאן, המשקה הזה ממלא אותי אנרגיות לא נתפסות, אני כבר מרגיש את הכוחות

העל אנושיים הנמסכים בכל חלקי גופי, הסיני הסתכל בשעונו והוציא את הבקבוקון, טפטף כמה טיפות

לגרונו והמשיך, אתם עושים את מה שעשו המונים לפניכם במשך שנים ארוכות אתם לא מבינים

שהקידמה והטכנולוגיה האנושית יכולה גם לזה, זה לא עוד וויטמינים, זה תרכובת מיוחדת,

כימית וצמחונית כאחד, שנותנת את האפקט של כל מה שאתם עושים כאן כבר ימים ארוכים

והרבה יותר, עזוב, הוא סיים, אין לכם סיכוי בכלל, אוי לו למי שיפול לידי בשעת התחרות.

לשאלת המתאמן העייף מדוע אתה אינך מתאמן גם, ענה הסיני, ברור שאני לא צריך כי חבל על הזמן

והכח שלי, אבל חוץ מזה, אני לא רוצה לבזבז את הכח הרב שאני צובר בשרירי, אני משאיר את זה

לשעת המבחן, לתחרות עצמה!

האימונים המשיכו, כל אחד בשלו, אלו מתאמנים ללא סוף וזה יושב על המרפסת ומטפטף

מידי שעה טיפות עלומות לגרונו.

התחרות

והנה היא הגיעה, התחרות הגדולה, באצטדיון ענק, מול אלפי צופים עלו בזה אחר זה זוגות זוגות

של מתאגרפים לסיבוב הראשון, מי שמנצח את הסיבוב הזה עולה לשלב האמיתי, שם זה כבר יהיה מסובך,

כאן זה עדיין משחק ילדים, לנצח מתאגרף אחר ולהצמיד אותו לריצפה לחמש שניות רצופות.

מתאמנים עולים ויורדים, שריקות עידוד מהקהל, המשחק בעיצומו.

והנה תורו של הסיני הקטן, בהגרלה מוקדמת הוא יצא מול שוודי ענק מימדים, כל שריר ושריר בגופו

בולט ורוטט, אבל הסיני לא מתבלבל בכלל, הוא עולה בגוו זקוף אל בימת המשחק, הבקבוקון אחוז

בחוזקה בין אצבעותיו וחיוך גדול של הנה זה מגיע מרחף על שפתיו.

טיפטוף אחרון של הטיפות האחרונות של הבקבוקון המפורסם לתוך הגרון, והסיני מסתכל לתוך עיניו

של השוודי המגודל ומסמן שהוא מוכן.

ספירה קצרה לאחור והאות ניתן, השוודי והסיני מתקרבים אחד לשני, ובאצטדיון הענק שקט מוחלט,

כולם יודעים את הסיפור, כולם עוצרים במתח את נשימתם, מרחמים על השוודי שנפל קרבן לפעלולי

המודרניזציה והטכנולוגיה של סין העצומה. הם כבר עומדים במרחק נגיעה אחד מול השני,

שוודי עם שרירים עצומים וסיני עם כוחות על טבעיים.

ואז זה קורה…

השוודי שולח את ידו בקלילות אל מול עיניו הלטושות של הסיני המטופטף למכביר, ומשלח אותו

לשינה עריבה שמסתיימת אי שם בבית קברות קטן בפאתי כפר סיני נידח.

אם יש מישהו שחשב אחרת, אם למישהו הייתה איזו דילמה אולי הסיני הוא זה שאכן ניצח,

הרי שאת סוד החיים הבסיסי הוא עדיין לא יודע!

אין דבר שלא בא בעמל!!

אין קיצורי דרך!!!

יש כאלו שבטוחים שיש להם כל מיני שיקויי פלא, בקבוקוני ביטחון, אמצעים לעקוף את הדרך הרגילה.

אבל לא היא!

הדרך היחידה להצליח, ברוחניות ובגשמיות, עוברת רק דרך עמל, דרך מאמץ, אימון של כל השרירים,

שריר הלימוד,

שריר התפילה,

שריר עבודת ה',

שריר שלום הבית, ש

ריר חינוך הילדים.

אין משקאות פלא!

יש מאמץ שמתווה את הדרך, יש רק דרך אחת.

אדם לעמל יולד!!!

 

נשפכו לי מים בשבת, מותר לנגב את הרצפה?

אוהד אטינגר

אחת המצוות החשובות ביותר בתורת ישראל, היא מצוות השבת. אנחנו כיהודים מחוייבים לשבת,

אוהבים אותה ונאמנים לה, וכדי לעשות זאת, עלינו להיות בקיאים בהלכות המיוחדות שלה.

כידוע, בשבת ישנן 39 'אבות מלאכות', ולכל אחת מהן יש 'תולדות' רבות. ה'אבות' וה'תולדות'

הם בעצם ראשי הפרקים של האיסורים השונים שאסורים לבצע בשבת, ולקים את השבת כהלכתו

אחד מאבות המלאכה הללו, מלאכת 'הַמְּלַבֵּן'. ובו נכנסים כל ההגבלות של כיבוס וניקוי בגדים

כשעם ישראל היה במדבר והם בנו את המשכן, הורה להם הקב"ה לא לעבוד בשבת.

מכן אנו יודעים אילו מלאכות אסורות לביצוע בשבת.

בזמן בניית המשכן, השתמשו בצמר לצורך אריגת הפרוכות והיריעות, ולאחר שגזזו את הצמר

מהכבשים, היו צריכים 'ללבן' אותו, כלומר לנקותו מהלכלוך שדבק בו, בעודו מחובר לגוף הצאן.

אחת התולדות של מלאכת 'מלבן', היא מלאכת 'מכבס', ובכלל זה האיסור לכבס כל בגד באשר הוא,

בין אם צבעו לבן ובין הוא צבעוני או שחור וכדו'.

האיסור הזה נוגע לא רק לבגדים, אלא גם לפריטים אחרים שיש לנו בבית כמו מפת השולחן,

מגבות מטבח ומגבות רחצה, וילונות, שמיכות, חיתולי בד של תינוקות ועוד.

נדגיש שכיבוס מורכב משלושה חלקים עיקריים, שכיום מתבצעים כולם בדרך כלל על ידי מכונת הכביסה:

השרייה במים, שפשוף הבגד להסרת הכתמים, והשלב השלישי הוא הסחיטה של הבגד מהמים.

ישנם שלבים נוספים שאליהם נתייחס בעזרת ה' במאמרים אחרים והם המלאכות שמתבצעות

לאחר הסחיטה, כולל תליית הבגד לייבוש או הכנסתו למייבש הכביסה, ולבסוף מגיע שלב הגיהוץ והקיפול.

כל שלושת החלקים הראשונים, אסורים באיסור חמור וגמור מהתורה לעשות בשבת:

• אין לשפוך מים או להשרות בגדים, מפות, מגבות, חיתולים וכל פריט אחר העשוי מבד וכדו'.

• אין לשפשף כתם שנוצר על בגד במים בין אם יש בהם חומר ניקוי ובין אם לא, ואפילו אם אנחנו
מנקים רק את הכתם עצמו ולא את כל הבגד.

• אין לסחוט בגד ממים שנספגו בו.

 

אבל, יש יוצאים מן הכלל:

בגדים העשויים מעור או מחומר אחר שאינו סופג, וכן מפת ניילון וכדו', מותר לשטוף אותם

ואת הכתמים שנוצרו עליהם, אבל צריך להיזהר שלא לשפשף אותם כדי להוציא את הלכלוך שנבלע בהם.

 

• חומרים שאיננם סופגים, אין בהם חשש של סחיטה, אבל חומרים שעשויים מחוטי ניילון וכדו', למרות

שחוטי הניילון עצמם אינם סופגים, הרי המים נתפסים ביניהם ונאגרים בתוך הבגד ולכן אסור לסחוט אותו.

 

חשש סחיטה

 

אם נשפכו מים או קולה על מפת בד או על בגד, כמובן שאסור לשטוף או לסחוט את המפה והבגד,

כפי שכתבנו. בנוסף אסור להספיג את המים שנשפכו על הרצפה במגבת וכדו', כי יש חשש שלאחר מכן

נסחט את המגבת מעל הכיור או הדלי, בגלל שאנו רגילים לעשות כך כשאנו מספיגים מים בימות החול.

לבעיה הזאת יש כמה פתרונות שאפשר להשתמש בהם:

אם משתמשים בסוג בד שלא נהוג לסחוט אותו מהמים שהצטברו בו, כמו סמרטוט מלוכלך למשל,

או נייר סופג וכדו', מותר להספיג בו מים בשבת, ולהיזהר שלא לסחוט לאחר מכן את המים החוצה.

אם אין שום אפשרות אלא רק על ידי מגבת, אפשר להחזיק במגבת שני אנשים ביחד, להספיג מים

ואז לפנות את המגבת למקום צדדי, ושני האנשים יזכירו זה לזה שלא לסחוט בטעות את המגבת

או הסמרטוט.

אפשרות נוספת, לקחת מגבות רבות, ולהספיג בכל אחת רק מעט מים, כך שלא תהיה אפשרות בכלל

לסחוט את המגבת מהמים, ואז אין חשש מפני סחיטה.

כל האמור נכון גם למקרה שנשפכו נוזלים אחרים, כמו יין, קולה, מיץ פטל וכדו'.

 

שטיפת כלים וניקוי השולחן

 

אסור להשתמש בשבת ב'סקוטש ברייט' או בספוג וכדו', לשטיפת כלים ולכל מטרה אחרת. זאת,

משום שעל ידי השימוש בפריטים אלו אנחנו סוחטים את המים הנמצאים בהם וגם מכבסים אותם

עצמם תוך כדי שאנו שוטפים את הכלים. עם זאת, מותר לשטוף כלים עם היד, גם עם סבון, אבל

בלי סקוטש ברייט, וכן אפשר להשתמש ב'ננס' עשוי מפלסטיק, שאינו סופג מים ואין בו חשש סחיטה.

אפשר להשתמש ב'שקית מזון' מרשרשת וכדו', להניח עליה מעט סבון לכלים ולשפשף באמצעותה

כלים בשטיפה.

כל מה שכתבנו שמותר לשטוף כלים, הכוונה רק לצורך השבת, אבל אסור לשטוף כלים בשבת אם

אין לנו כוונה להשתמש בכלים אלו במהלך השבת.

 

הכללים האמורים נכונים גם לגבי ניקוי השולחן לאחר הארוחה, או מפת הפלסטיק או הניילון שעל גבי השולחן.

מאחר והשולחן עצמו והמפות הללו אינם סופגים, אפשר לשטוף אותם ואפילו עם מעט מים, אבל יש להיזהר

כשמספיגים את המים במגבת או בסמרטוט לאחר מכן, שלא יבוא לידי רמת רטיבות כזאת שיהיה חשש

של סחיטה. ואם יש מים בכמות שמעוררת חשש מפני סחיטה, יש לבצע את אחד הפתרונות שכתבנו

בקטעים הקודמים, כדי להתגבר על החשש הזה, על ידי שימוש במספר רב של מגבות או שני אנשים

שמחזיקים את המגבת יחדיו וכדו'.

 

לסיום חשוב לזכור: חילול שבת אינו כרוך בהכרח לעבודה קשה ומפרכת. יש מלאכות שאסור לבצע

בשבת גם אם הן קלות מאוד לביצוע, ויש פעולות שמותרות בשבת, למרות שהן מצריכות מאמץ פיזי

משמעותי הרבה יותר. כך למשל מותר לעלות שמונה קומות במדרגות, למרות שזאת פעולה

קשה מאוד, ואסור ללחוץ ולהזמין את המעלית למרות שזאת פעולה קלה מאוד לביצוע.

 

כמה מים אנחנו צריכים לשפוך בכל יום???

אוהד אטינגר

חג השבועות מכונה בפי רבים גם בכינוי 'חג המים', וזאת משום שבחג זה ניתנה לנו התורה קדושה,

המשולה למים, בפסוק "הוי כל צמא לכו למים".

חכמי התלמוד הסבירו במדרש (שה"ש רבה) למה נמשלה התורה למים, והדגישו כמה וכמה נקודות

דמיון בין התורה לבין מים.

"מים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו.

"מים חיים לעולם, כך תורה חיים לעולם.

"מים מן השמים, כך התורה מן השמים.

"המים מטהרים הגוף, כך תורה מטהרת הגוף.

"המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים, כך תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתי

הלכות למחר, עד שנעשה כנחל נובע.

"מה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן:

למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת.

"ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם, סוף שהוא מתבלע (טובע), כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט

בהן ולהורות בהן, סוף שהוא מתבלע".

בגמרא יש השוואות נוספות בין מים לבין התורה הקדושה וההשוואה הידועה והמוכרת ביותר היא:

"מה מים עוזבים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה".

כלומר, התורה יכולה להתקיים ולהישמר רק אצל מי שאינו מתגאה, בדיוק כמו המים שתמיד זורמים

כלפי מטה, ולעולם אינם זורמים מעצמם כלפי מעלה.

מים בששון

מעניין לציין שהמים אכן מלווים אותנו במשך כל היום, כשאנחנו רוצים לקיים את התורה הקדושה.

הטבילה במקוה כדי להיטהר מטומאה היא דוגמה לטבילה שמתבצעת מעת לעת, ואינה יומיומית,

למעט מי שנוהגים לטבול כל יום ל'תוספת טהרה', אבל אין חיוב הלכתי לעשות זאת.

ויש גם דוגמאות יומיות, כפי שנפרט בעזרת ה' בשורות הבאות:

נטילת ידיים שחרית

כשאדם קם בבוקר, הוא צריך קודם כל לומר 'מודה אני לפניך….', ומיד לאחר מכן ליטול ידיים.

רבים מקפידים להניח עוד בלילה ספל מים עם קערה על יד המיטה, וליטול את הידיים עוד

לפני שהם קמים ממיטתם.

נטילת הידיים בבוקר היא חובה, ובהלכה כתוב שמי שאינו מקפיד על כך סובל משכחה של דברי

התורה שלמד, וגם עלול לרדת מדעתו חלילה וחס.

נטילת הידיים בבוקר צריכה להתבצע לפי כללים מאוד ברורים ומוגדרים, וחשוב ללמוד אום ואפילו

לתרגל אותם עד שנדע לעשות זאת בצורה הראויה:

מחזיקים את הספל המלא במים ביד ימין, מעבירים אותו ליד שמאל ושופכים מים על יד ימין.

המים צריכים לכסות את כל כף היד, עד החיבור אל הזרוע.

לאחר מכן מעבירים את הספל ליד ימין ושופכים מים על יד שמאל, גם הפעם על כל כף היד.

כך חוזרים על הנטילה שלוש פעמים לכל יד, יד ימין ואחריה יד שמאל ושוב יד ימין ואחריה

יד שמאל ושוב פעם שלישית יד ימין ואחריה יד שמאל.

רבים מקפידים ליטול גם פעם רביעית על כל יד, וזהו מנהג טוב אבל אינו חובה על פי ההלכה.

 

נטילת ידיים לפני התפילה

 

לפני כל תפילה יש ליטול ידיים. מספיק ליטול פעם אחת על כל יד, וכדאי מאוד ליטול על כף

היד כולה בלי 'להתקמצן' על המים.

 

נטילת ידיים לפני הארוחה

 

בכל פעם שאנו אוכלים לחם, פיתה, בגט, וכל סוג אחר של פת, אנחנו צריכים ליטול קודם

את הידיים, אבל הנטילה הזאת שונה מנטילת הידיים של שחרית שנוטלים מיד כשקמים בבוקר.

את הנטילה הזאת אנחנו עושים כך: ממלאים את הספל מים, ומעבירים אותו מיד ימין ליד שמאל

ונוטלים שתי נטילות על יד ימין, כלומר שופכים פעמיים מים על יד ימין באופן שהמים יכסו את

כל כף היד בשתי הפעמים, ולאחר מכן נוטלים שתי פעמים על יד שמאל.

לאחר מכן מרימים את הידיים כנגד הראש ומברכים: "ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים".

מיד לאחר הברכה מחככים את הידיים זו בזו, ומנגבים במגבת או בנייר סופג וכדו'.

רק אחרי שהידיים יבשות לחלוטין לוקחים את הלחם ביד ימין ומברכים: "ברוך אתה אדני

אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ", ואוכלים מהלחם.

מים אחרונים

אחרי שמסיימים את הארוחה, ולפני שמברכים 'ברכת המזון' יש ליטול 'מים אחרונים',

כלומר נטילת ידיים של אחרי הארוחה. הסיבה להלכה זו היא שבמהלך האוכל הידיים

מתלכלכות, ואין זה ראוי לברך לבורא עולם עם ידיים שאינן נקיות.

סיבה נוספת טמונה ב'מלח סדומית' שהיו רגילים להשתמש בו בארוחה בזמן חז"ל,

ומאחר והוא מלח מאוד חריף, עלולים גרגירים זעירים של מלח הנשארים דבוקים

על ראשי האצבעות, להיכנס לאחר מכן לעין, כשהסועד יגרד בעיניו וכדו', והדבר

עלול לגרום לעיוורון חלילה.

לכן חייבו ליטול מים אחרונים ובעצם לשטוף את היד משאריות המלח.

בזמנינו נוהגים לאכול עם סכו"ם, הידיים נשארות נקיות, ובנוסף אין חשש של עיוורון

ממעט מלח שנשאר על האצבעות, ולכן הסיבה לנטילת 'מים אחרונים' כבר לא קיימת לכאורה.

עם זאת, לנטילת 'מים אחרונים' יש גם הסבר עמוק מאוד על פי חכמת הקבלה, ולכן נוהגים גם

כיום ליטול 'מים אחרונים', אבל זו לא חובה הלכתית גמורה כמו נטילת הידיים שלפני הארוחה.

יש הנוהגים ליטול 'מים אחרונים' עם ספל ובנטילה על כל האצבעות, אבל רבים נוהגים דווקא

למעט במי נטילת 'מים אחרונים', ונוטלים מתוך כוס חד פעמית וכדו', על ראשי האצבעות.

יש ליטול את הידיים בנטילת 'מים אחרונים' לתוך כלי שאינו משמש לאכילה או לשתייה כמו

כוס חד פעמית, צלחת חד פעמית, או לתוך הכיור. כמובן שמיש שי לו כלי מיוחד לנטילת

'מים אחרונים', יכול ליטול אל תוכו.

מים אמצעיים 

הלכה זו פחות מוכרת וידועה, אבל מי שאוכל בשר ודגים באותה ארוחה, צריך לשטוף את ידיו

בין הדגים והבשר, ושטיפה זו מכונה 'מים אמצעיים'. בימינו שנוהגים לאכול עם כף ומזלג ולא

נוגעים באוכל בצורה ישירה, פחות מקפידים על כך, ומי שכן נגע בדג בצורה ישירה נדרש

לשטוף את ידיו לפני שהוא אוכל עוף או בשר.

בין חלב לבשר

מי שאכל מאכלים חלביים ולאחר מכן מעוניין לאכול מאכלים בשריים (לאחר המתנה של חצי

שעה כנדרש) צריך ליטול את ידיו כדי שלא יגע במאכל הבשרי עם הידיים שעליהן נותרו שאריות

של המאכל החלבי. במקרה זה אין צורך דווקא בספל, ומספיקה רחיצת היד תחת ברז המים.

נטילת ידיים לאחר יציאה משירותים

מי שיוצא משירותים, או מבית המרחץ (יש מחלוקת בין פוסקי ההלכה אם חדרי אמבטיה ביתיים

נחשבים לבית מרחץ לעניין זה), צריך ליטול את ידיו, כדי להתנקות מרוח הטומאה שדבקה בהן.

כך גם מי שעשה את צרכיו בחוץ במהלך טיול וכדו', ולא בשירותים, צריך ליטול את ידיו.

נטילת זו מספיק ליטול פעם אחת על כל יד, ואם אין מספיק מים או שאין ספל בקרבת מקום

אפשר לשפוך מעט מים על ראשי האצבעות ודי בכך.

אבל רבים מקפידים ליטול את הידיים שש פעמים לסירוגין, יד ימין ואחריה יד שמאל וחוזר

חלילה שלוש פעמים.

לאחר מכן מברכים את ברכת 'אשר יצר', ומודים לקדוש ברוך הוא על כך שהוא העניק לנו

גוף מתפקד שפועל בצורה מופלאה, מזרים בעצמו את הדם, מפנה החוצה את הפסולת,

ומסוגל להכניס ולהוציא אוויר לנשימה בלי שום עזרה חיצונית, למעט עזרתו התמידית

והבלתי פוסקת של בורא העולם בכבודו ובעצמו.

ועוד נטילות ידיים

יש עוד פעולות שחכמי התלמוד קבעו שמי שמבצע אותן חייב ליטול לאחר מכן את ידייו,

חלקן משום ניקיון היד, וחלקן בגלל הרוח הרעה ששורה על הידיים לאחר ביצוע הפעולות הללו.

הפעולות שמצריכות נטילה מטעמי ניקיון הן: תספורת, הן המסתפר והן הספר המספר אותו,

קציץ ציפורניים, הן מי שקצצו לו את ציפורניו והן מי שקצץ צפורני אחר,  החולץ נעליים והנועל

נעליים או הוא נוגע בהן בידיו, וכן הפושט גרביים אם הן מלוכלכות יש שהחמירו ליטול ידיים.

מי שנוגע בנעליים חדשות במהלך קניית נעליים בחנות, אינו צריך ליטול ידיו. מי שנוגע במקומות

שבגופו שנהוג לכסות אותם, או המגרד בשער ראשו, צריכים ליטול ידיים.

בכל אלו מספיקה נטילה אחת על כל יד.

פעולות שמצריכות נטילה בגלל 'רוח רעה' השורה על הידיים, מצריכות נטילת ידיים כמו בבוקר בעת

שקמים מהשינה, שלוש פעמים על כל יד, והנטילה היא לסירוגין, ימין, שמאל, ימין שמאל ושוב ימין ושמאל.

היוצא מבית קברות, צריך ליטול ידיים שלוש פעמים (וגם לפני הכנסה לבית הקברות כדאי ליטול ידיים).

מי שביקר בקבר של צדיק שאינו בתוך בית קברות, כמו קבר הרשב"י במירון או קבר רחל בבית לחם,

אינו צריך ליטול ידיו.

כמו כן מי שמשתתף בהלוויה חלילה, גם אם לא נכנס לבית הקברות אלא השתתף במסע ההלוויה

שנערך מחוץ לבית העלמין – צריך ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, ונוהגים שלא לנגב את הידיים

במגבת או בבגד אחרי הלוויית המת, אלא נוטלים את הידיים ומניחים להן להתייבש מעצמן.

שהכל נהיה בדברו

יש עוד מצוות שקשורות עם מים, אבל כאן השתדלנו להביא את הדברים הנוגעים בחיי היום יום,

ולא עסקנו במצוות נדירות יותר. בכל מקרה, יש עוד מצווה אחת חשובה מאוד שאנחנו יכולים לקיים

על ידי מים, ושאנחנו מקיימים אותה כל יום.

מצוות 'ונשמרתם לנפשותיכם'.

כל יהודי מחויב לשמור על הבריאות שלו, וכדי להיות בריאים אנחנו צריכים להרבות בשתיית מים.

כמובן שכל פעם לפני שאנחנו שותים מים אנחנו גם מחזיקים את הכוס ביד ימין ומברכים בכוונה

ובמתינות: "ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו".

אחרי שאנחנו שותים, אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על כך שנתן לנו מים די הצורך: "ברוך אתה אדני

אלוהינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי, ברוך חי העולמים".

האם יש הגבלה באמירת תיקון חצות לשנת שמיטה או מעוברת?

שאלה:

שלום לכבוד הרב
אני מבקש לשאול האם יש הגבלה באמירת תיקון חצות לשנת שמיטה או מעוברת.
אודה להתייחסותך
משה

 

תשובה:

משה שלום וברכה
אין איסור והגבלה, אך בשנת השמיטה יש רחמים גדולים והוא כמו רגל, ולכן יש הנוהגים
לומר רק תיקון לאה, ולא תיקון רחל.
ויש בכך כמה מנהגים בין המקובלים בארץ ישראל. והמנהג הנפוץ שלא לומר.
לגבי שנה מעוברת לא ידוע שיש הנוהגים שלא לומר, אולם איני בקי כל כך בענין.

ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

מה היה לפני בריאת העולם? וכמה זמן העולם קיים?

שאלה:

שלום. לפי התורה אלוהים ברא את העולם לפני 6000 שנה. לפי המדענים העולם קיים
לפחות 14000 שנה עם הוכחות מדעיות וארכיאולוגיות מהשטח. שאלתי האם ייתכן שהיו
עולם ציווילוויציה קודם בריאת העולם. מפותחות ומרשימות . האם בורא עולם היה גם אלוהים
שלהם? האם גם הם האמינו בבורא עולם ? כי אלוהים ציין שבריאת העולם לפני 6000 שנה
אז מי הם? ובמה הם האמינו ? האם הם היו קיימים לפני מעשי בראשית תודה רבה אין עוד מלבדו
תשובה:
המדע יכול לקחת נתונים עכשווים ולהחליט שאם אכן התהליך הקיים היום התקיים גם לפני שנים
רבות באותו מידה ובאותה מהירות וצורה, העולם הוא בן כך וכך שנים. וכשהוא לא לוקח בחשבון
מציאות כמו מבול שאולי זירזה תהליכים, כמו גם הצפת האוקינוס את העולם בימי דור אנוש, או דור
הפלגה, או סתם שינויים שנעשו בעולם במהלך השנים.
כמו גם תיאורה של פרופ' בכיר בבר אילן הקרוי ששת הימים הראשונים, לטענתו ניכר בבריאה סימנים
כי בתחילה המהירות של העולם התפתח היה במהירות מסחררת, ולהערכתו היו אילו ששת ימי בראשית.
ובכלל בדברי חז"ל מבואר כי העולם לפני המבול ואחרי המבול שונה לחלוטין בהרכבו, ובטבעו, ואי אפשר
להקיש מנתונים בעולם הזה לנתונים בעולם הקדום שלפני המבול.
למעשה אין לנו ידיעה יותר מידי על מה היה קודם וממה נוצר העולם, יש לנו כן מאמר חז"ל שקודם
בריאת העולם האלוקים ברא עולמות והרחיבם, האם יש לנו בעולם שלנו ממצאים מאותם עולמות,
אף אחד אינו יודע.
ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

מה מקור איסור נגיעה בימי נידה?

שאלה:

בעלי חוזר מטיול בחו"ל אחרי כמעט שבוע,

יש לי כרגע מחזור..

עד כמה האיסור על חיבוק הוא חמור?

אני לא רואה בזה משהו מיני, בעלי מחבק את הילדים, אני מחבקת את הילדים,

אין לי מחשבות מיניות אליהם, ממש קשה לי עם זה,

אשמח לתשובה, ואם אפשר גם מפורטת, ומה המקור לזה, תודה רבה

 

תשובה:

שלום וברכה

זה אכן נסיון קשה ביותר, לא סתם חכמים מפרשים את הפסוק וידעת כי שלום אהלך,

כשתחזור מהדרך תמצא את אשתך טהורה. אולם אם בורא עולם נתן לנו אתגר כזה, אין ספק

שהולך להיות לכם שכר עצום בעקבות העמידה באתגר, והמטרה בדברים הללו להביא לכם

בקרוב משהו ענק פי כמה וכמה מהמאמץ, ולפי גדול המאמץ ניתן להביא שהמדובר במשהו מיוחד.

לגופו של ענין חיבוק ונישוק של נדה האיסור הוא איסור חמור ביותר, והוא איסור מהתורה.

כיון שביקשת מקור אני מביא את דברי הגמרא שהביאה את תנא דבי אליהו [מה שאליהו הנביא

מסר לרבי ענן], אף שהדברים האמורים שם קשים מאד:

(שבת יג.): תני דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים

הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה

להם כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים

הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר.

פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך?

אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצלך? אכל עמי ושתה עמי וישן

עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים

לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. כי אתא רב דימי אמר מטה חדא

הואי. במערבא אמרי אמר רב יצחק בר יוסף סינר מפסיק בינו לבינה.

ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

מה עושים בליל חג השבועות? מתקנים!

יעקב לוסטיג

בכל תפוצות ישראל, בארץ ובגולה, נוהגים להתכנס בליל חג השבועות בבתי הכנסת,

ולומדים תורה עד עלות השחר. רבים נוהגים לומר את 'תיקון ליל שבועות', ורק אחרי

שהם מסיימים אותו, הם פונים ללמוד דברי תורה אחרים, או לומר את ספר התהילים.

 

למה בכלל לומדים תורה בליל שבועות, יותר מלילות אחרים?

בתורה כתוב שכשהגיע זמן מתן תורה בחג השבועות שחגגו בני ישראל במדבר אחרי צאתם

ממצרים, משה רבינו הוציא את בני ישראל מהמחנה בו שהו, לעבר הר האלוקים עליו ניתנה

להם התורה. חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים שבני ישראל עדיין היו שקועים בשנת הליל,

למרות שידעו שבאותו יום הם אמורים לקבל את התורה. היה בכך משום פגיעה בכבוד התורה,

כאילו עם ישראל לא מספיק שמח לקבל אותה.

 

לכן אנחנו מקפידים מדי שנה בליל חג השבועות להישאר ערים כל הלילה ולעסוק בתורה,

כדי להראות שחלילה לנו מלהמעיט בערכה של התורה הקדושה, ואנחנו כל כך מכבדים את התורה

ומתרגשים לקראת קבלתה המחודשת בחג השבועות, עד שאנו נשארים ערים כל הלילה.

 

מה זה 'תיקון ליל שבועות'?

תיקון ליל שבועות הוא סדר לימוד מיוחד, שבו אנחנו 'טועמים' כביכול מכל חלקי התורה.

אנחנו לומדים את תחילתה וסופה של כל אחת מפרשיות התורה, ולאחר מכן את תחילתו

וסופו של כל אחד מ-19 ספרי הנביאים והכתובים. בהמשך עוברים ללמוד את ההתחלה

והסוף של כל אחת ממסכתות הש"ס, גם לומדים מעט מספר הזוהר, ספר היצירה ועוד,

ומשלימים באמירת כל התרי"ג (613) מצוות שאותן קיבלנו בחג השבועות במעמד הר סיני.

 

מה הסיבה ללימוד של 'תיקון ליל שבועות'?

לימוד זה יש לו כמה וכמה סיבות. חלקן על פי הקבלה וחלקן על פי מדרשים שונים.

אך אנו מעדיפים להסביר זאת באמצעות משל.

תארו לעצמכם אדם שזכה בירושה שהותיר לו דוד רחוק שאינו מכיר ומעולם לא שמע עליו קודם.

מודיעים לו שהוא זכה בארמון פאר ענק, עם עשרות טרקלינים וחדרים, בריכות שחייה מפנקות,

חצר מטופחת ומושקעת ואוצר מלא במטבעות זהב.

הזוכה המאושר ימהר כמובן לראות את הארמון וכשיגיע אליו הוא ימהר לערוך סיור בכל

חדרי הארמון. ישאל אותו השואל: למה אתה ממהר להתרוצץ בין החדרים, ולא יושב לנוח

באחד מהם, ליהנות מכל העושר והפאר שעומד לרשותך?

 

היורש הטרי בוודאי יענה לו: "קודם אני רוצה לראות מה קיבלתי, לבקר בכל אחד מהטרקלינים

המפוארים, לראות את מטבעות הזהב הצבורים בחדרי האוצר, ורק אחר כך אמצא לי זמן ליהנות

מהשפע העצום הזה, להתחיל לבדוק איך זה מרגיש לשבת על הכורסה המפנקת שבטרקלין המרכזי,

ומה יש לחדר הכושר הצמוד לבריכה המחוממת להציע לי".

 

להבדיל אלף אלפי הבדלות. בחג השבועות אנחנו מקבלים מחדש את התורה. שפע עצום

של חכמה אלוקית. 24 ספרי התנ"ך, ששת סדרי המשנה על עשרות המסכתות. חכמת הנגלה והנסתר.

כזה שפע ענק, של חכמה שגם אם נקדיש לה עשרות שנים מחיינו לא נצליח להגיע אפילו לחציה,

הדבר הראשון שאנחנו רוצים לעשות זה לערוך סיור היכרות כביכול, לטעום קצת מכל אחד מהספרים

הקדושים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, להוקיר ולהעריך את המתנה היקרה כל כך.

 

מה עושים כשמאיר הבוקר?

במקומות רבים נוהגים להמשיך ללמוד גם אחרי 'עלות השחר', ולאחר מכן נעמדים לתפילת שחרית

כותיקין, ורק אחרי שמסיימים גם את קריאת התורה, קריאת מגילת רות ותפילת המוספין, הולכים

הביתה לישון מעט ולאכול את סעודת החג.

אבל יש שנהגו ללכת לישון עם עלות השחר, קוראים קריאת שמע של שחרית והולכים לישון,

כדי לקום אחרי מספר שעות, ולהתפלל את תפילת החג עם כוחות מחודשים ולא מתוך עייפות וחוסר ריכוז.

על פי הקבלה וחכמת הנסתר יש עניין גדול לטבול במקווה בזמן שבו עולה עמוד השחר, ואשרי מי

שנוהג כך, אך זו לא חובה הלכתית כמובן.

 

לפני שבועיים התקשר אלעד וסיפר לי על האקזיט הגדול שהוא מתכנן

מאת: הרב ישראל היימן

יניב קם ממקומו בסערה, הוא יצא מבית המדרש כרוח רפאים וכמעט נתקל חזיתית במשה,

חברו לחדר שחזר כעת עם ספר גדול בידיו פנימה אל בית המדרש,

היי… מה קרה לך יניב, שאל משה, אבל לא זכה בתגובה,

יניב המשיך במהירות לכיוון היציאה מהישיבה ולא הסיט את מבטו אפילו,

הוא היה שקוע מידי בעצמו בשביל להבחין במישהו אחר עכשיו, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל כבר,

אני לא טרי כל כך בישיבה, הוא חושב לעצמו תוך כדי הליכה מהירה, כבר כמה חודשים טובים

מאז שעזבתי הכל מאחורי ונכנסתי תחת כנפי השכינה, עד לפני שבועיים הכל היה בסדר,

שום דבר לא הפריע לי בדרך אותה בחרתי בדי עמל ויזע, אבל מאז ההצעה של אלעד, הדוד היקר,

אני מרגיש שהכל מתערבב לי בראש,

האקזיט

לפני שבועיים התקשר אלעד וסיפר לי על האקזיט הגדול שהוא מתכנן, לפתוח חברה מצליחה ולעשות

הרבה כסף כבוד וקרירה בתחום בו הוא ואני כל כך מתמחים, הוא מציע לי לנהל את החברה ולהצטרף

להצלחה, לא שיש לי משהו עקרוני נגד להרוויח כסף אבל כרגע אני באמצע ליישם תכניות קצת אחרות…

אני מצליח תודה לקל בישיבה, יש לי מעמד בין הבחורים כאן, אני מסתדר עם לימודי הגמרא וכל השאר,

אני גם רוצה ושואף לגדול בתורה, אבל אני רוצה גם כסף, קרירה, להיות איש מצליח בחיים,

ואלי זה לא סתירה? אולי יש דרך לשלב בין חיי תורה לבין הקרירה והעבודה המניבה?

אם כן איך עושים את זה? יש לי עוד הרבה מאד ללמוד כדי להיות תלמיד חכם ושהעבודה לא תפריע לי

לחיי הרוח, אבל אם אני לא יצא עכשיו ואשקיע את עצמי לעזור לאלעד להקים את החברה אני אפסיד

את ההזדמנות הפנטסטית שלא בטוח שתחזור אי פעם, יניב הרגיש שהמוח שלו מתפוצץ ממחשבות,

בכזו דילמה אמיתית הוא לא עמד אף פעם מאז שהוא זוכר את עצמו.

יניב התיישב בכבדות על ספסל בירכתי הגינה העירונית שבקצה הרחוב שהייתה כעת ריקה מאנשים

וניסה לנשום עמוק ולהשליט סדר במחשבות שאיימו להטריף את דעתו, שבועיים הוא מסתבך ככה עם עצמו,

לא מספר לאף אחד, לא מרגיש מספיק קרוב לאף אחד אליו הוא יכלו להשיח את דאגותיו, עכשיו זה התפרץ

החוצה, הוא לא מסוגל להמשיך ללמוד אפילו עוד דקה, הוא חייב כבר להגיע להחלטה, אלעד כבר לוחץ

לקבל תשובה והוא מבולבל מאד,

ידיו של יניב נקפצו והתמתחו חליפות והוא היה נראה כאילו כל משא המדינה והעם יושב על כתפיו הצעירות,

יניב עצם את עיניו ומליבו בקעה תפילה חרישית, אלוקים אתה כל כך גדול, תעזור לי לצאת מהפלונטר הזה,

תן לי להגיע להחלטה נכונה בשבילי ולהיות רגוע עם כל החלטה שאני אקבל,

הזקן

הוא פקח את עיניו וראה מולו אדם מבוגר עם זקן לבן ארוך שמביט בו בעיניים טובות ושואל ברוך,

אתה נראה לי נסער בחור צעיר, מה קרה? ספר לי, אולי אני אוכל לעזור לך?

יניב היה בטוח שהוא נמצא בתוך איזה חלום או סרט מוזר, מאיפה הוא צנח לכאן הזקן הזה?

מי זה? אליהו הנביא?? מלאך? הסיטואציה היתה לא ברורה בעליל.

אל תיבהל הצטחק הזקן, ישבתי כאן להתחמם בשמש הנעימה ולמדתי משהו, אבל מהרגע שנכנסת

לגינה בסערה כזו תפסת את מבטי וזה נראה שמשהו מעיק עליך, דקות ארוכות אתה יושב כאן ואפשר

כמעט במציאות לראות שיש לך מיליון מחשבות שרצות בראש בערבוביה ובלי סדר, וזה מציק לך, אגב

קוראים לי הרב יצחק, ואני גר כאן ממול ואם תרצה לשוחח אפשר לעשות את זה גם בבית בנחת וברוגע,

אה, נעים מאד, אני יניב, הוא התעשת, איך אתה יודע את כל זה מה אתה קורא מחשבות?

לא צריך לקרוא מחשבות, חייך הזקן שעכשיו כבר יש לו שם מסודר, צריך רק להסתכל עליך

ולראות את הפנים שלך הם ממש מדברות…. אם תרצה קוראים לזה ניסיון חיים,

המשיך הרב יצחק, נו, לא תעלה לאיזה כוס קפה?

יניב המופתע החליט לזרום עם האירוע, הוא תמך קלות בהרב יצחק ועלה איתו לדירתו הקטנה והמסודרת,

על כוס קפה ובאווירה הנעימה מול אדם שהוא לא מכיר ואין לו שום דבר איתו יניב הרגיש שמשתחררות לו

המילים, הוא שפך את ליבו על שלל הלבטים השוכנים להם בין מסתוריו, הוא הרגיש חופשי לדבר

על כל הצדדים ועל המשמעות של כל צעד כפי שזה נראה לעיניו, בעיקר בלט שם הבלבול וחוסר היכולת

להחליט מה הוא רוצה מעצמו ומהם שאיפותיו להמשך החיים, להיות רב או אברך, מנהל מפעל או איש עסקים,

הרב יצחק ישב כל אותה העת והקשיב, פשוט הקשיב, בלי לעשות כלום, ומעבר למספר שאלות קישור

והבנה קצרות הוא לא התערב ולא ניסה להביע דיעות.

דרך השם לרמח"ל

כשיניב סיים את ההרצאה הארוכה הרב יצחק קם בלא אומר ודברים והוציא מהארון ספר ישן, על כריכת

הספר היה כתוב 'דרך השם לרמח"ל', הוא הניח את הספר ואמר ליניב, תקשיב ידידי הצעיר, שמעתי הכל

ואני רק רוצה ללמוד איתך את ההקדמה לספר אותו כתב הרמח"ל, ההקדמה הזו מעבר למה שהיא הקדמה

לספר היא יסוד ענק לחיים וחוץ ממה שהיא תעזור לך עם הלבטים שלך היא גם תעתן לך דרך להמשך החיים,

יניב התרווח במקומו והרב יצחק התחיל להסביר,

הרמח"ל בהקדמתו מתאר את אתגרי החיים כגן גדול שהאדם העומד מולו מנסה להבין את הסדר והתכנון

של מי שנטע את הגן, הנה אם הוא אדם שאיננו משכיל הוא רואה מולו יער מבולגן המורכב מערבוביה

של צמחים והוא אינו מנסה כלל להבין מה נמצא מולו, אדם כזה יכול להעביר את שנותיו לריק בלי כל

תכלית, נע ונד מכאן לשם הלוך וחזור בלי להבין מה נעשה סביבו ומה התכלית של כל מה שהוא עושה

או מה שעובר עליו, אבל האיש הנבון בעל המחשבה ואוהב החקירה הרי הוא רואה מולו גן יפיפה הנטוע

במחשבה תחילה ושלכל חלק ופינה בו יש תכלית ומטרה, האדם הזה, המשיך הרב יצחק, הוא עומד נבוך

מול המציאות אותה הוא רואה לנגד עיניו ומתפלא לעצמו מהי המטרה בכל חלק ולמה נועדה כל פינה בגן,

והתמיהות האלו מפריעים לו ומציקים לו עד כאב, נפשו של האדם המשכיל לא מוצאת לעצמה מרגוע

אל מול האתגרים שהחיים מזמנים לה לא רק בגלל הצורך להתמודד עם האתגרים האלו אלא גם ובעיקר

בגלל הרצון להבין מה תועיל לו ההתמודדות, למה מתכוון מי שמביא לו את ההתמודדות ומה המטרה

והתועלת בעצם ההתמודדות,

הרב יצחק לקח אתנחתא קלה והציץ ביניב לראות האם הוא מחזיק ראש ומצליח לעקוב אחרי הדברים,

כשהוא ראה את פיו הפעור ועיניו המרוכזות הוא נטל כח להמשיך בהרצאה המלומדת,

הרמח"ל לא עוסק בכלל עם האיש שאינו משכיל, איתו אין לו מה לדבר בכלל, או איך אומר הפתגם,

אם אין שכל אין דאגות, מכיר את זה?

יניב הנהן בתגובה, והרב יצחק המשיך,

דווקא זה שמנסה להבין זה שמציקות לו המחשבות, זה שטורדות אותו התמודדויות החיים הוא האיש

איתו בוחר הרמח"ל לצאת למסע בספרו העמוק דרך השם לא לפני שהוא נותן לו את עצת הזהב איתה

הוא הולך לאורך כל הספר,

עצת הזהב

וכך אומר הרמח"ל וכאן אני מגיע למה שאני רוצה לומר לך, קולו של הרב יצחק לבש ארשת צופנת סוד,

העצה היא פשוט לשבת ולעשות סדר, לנסות לתת משמעות לכל דבר, לעקוב ולראות מהיכן מגיעה כל

התמודדות, להגדיר נכון כל צד, להכיר את ההשלכות של כל חלק, להרים מבט ממעוף הציפור על הגן

ולראות את כולו מלמעלה בצורה שתתן לך הגדרה ברורה וידיעה מוחלטת על כל המתרחש בכל רגע

נתון עם עצמך ועם הסובב אותך,

סדר הדברים, יקירי הצעיר, הוא הסוד של כל העניין, אף אחד לא יחליט בשבילך, אף אדם חוץ ממך

לא יעשה לך את העבודה, אבל בשביל להחליט לעצמך מה אתה רוצה ולאיזה כיוון אתה פונה בכל שלב

בחיים אתה חייב להיות כנה וברור עם עצמך, ואז יגיע גם הסיפוק ותחושת השלימות, כי אם אתה מחליט

מחוסר ברירה, תמיד יהיו לך נקיפות מצפון, אולי לא עשיתי מה שצריך, אולי הייתי יכול לעשות יותר טוב,

את כל זה אתה חוסך, אתה יכול להיות שלם עם עצמך, להסיר את כל הלבטים וההתחבטויות, אם רק

תשב עם עצמך ברצינות ותגדיר כל דבר בצורה נכונה.

זה פשוט עניין של סיפוק איכות חיים….

הרב יצחק לגם מכוס המים שהיתה מונחת לפניו ונתן ליניב להכיל את עומק העניין,

אתה מבין יניב? אני לא יכול להגיד לך מה לעשות אבל דבר אחד ברור לי, אם תעשה לעצמך סדר בדברים

תהיה גם שלם עם עצמך, אתה יכול לקחת דף ועט ולסכם את הדברים לעצמך עד שתהיה שלם איתם, אתה

יכול גם להתייעץ עם מישהו שמכיר אותך היטיב ולבקש ממנו עזרה בהגדרת הצדדים, ויש עוד רעיונות

שאפשר לבצע על מנת להגיע להגדרות הברורות ולסדר הרצוי, אבל דבר אחד תזכור תמיד,

את ההחלטה אתה תצטרך לקבל בכל מקרה השאלה היא אם תהיה שלם איתה ואם תהנה

ממה שאתה עושה, זה פשוט עניין של סיפוק איכות חיים….

 

הרב יצחק קם ממקומו והושיט את ידו לפרידה מיניב שנותר מהורהר, יניב קם בכבדות מהכיסא

ונפרד ממנו בתודה על הזמן שהוא הקדיש לו, כשיצא משם הוא עדיין לא ידע מה הוא יחליט אבל

היה ברור לו שהוא הולך לעבוד קשה בשביל שעם כל החלטה הוא יהיה שלם,

איך אמר הרב יצחק, עניין של סיפוק איכות חיים….

 

המדריך המלא לשבת וחג השבועות

יעקב א. לוסטיגמן

הלכות שבת וחג הן הלכות רבות ומורכבות, וראוי לכל יהודי לערוך עמן 'היכרות', ללמוד ולשנן אותן

באופן תמידי. אבל כשהחג והשבת יוצאים צמודים זה לזו, הם מייצרים יחד כללים הלכתיים חדשים

שחובה לדעת לפני כן, כדי שנוכל להיערך מראש בהתאם, לשמור את השבת ולחגוג את החג כדת

וכדין, בלי להיכשל חלילה וחס באיסורים חמורים.

 

לקראת חג השבועות המתקרב, שיחול השנה (תשפ"ב 2022) במוצאי שבת וביום ראשון,

ריכזנו לכם כאן את עיקרי ההלכות הנחוצות למקרה זה:

 

  • • חשוב לדעת שלמרות שבחג עצמו מותר לבשל, בכפוף לתנאים הלכתיים מסוימים, ההיתר הוא לבשל

    אך ורק לאחר שנכנס החג, ולאחר שיצאה השבת. כל עוד לא יצאה השבת, עדיין חלים כל כללי ההלכה

    הנוגעים לשבת ואסור באיסור חמור לבשל או להדליק אש בשום פנים ואופן, גם לא לצורך החג.

  • • האיסור לבשל כולל כמובן גם איסור להניח אוכל מבושל על פלטת השבת כדי לחמם אותו בשבת

    אחר הצהרים לכבוד סעודת ליל החג וכדו'.

  • • מעבר לכך, יש איסור של 'הכנה משבת לחול', וכמו כן אסור להכין שום דבר משבת לחג שאחריה.

    אסור לשטוף כלים בשבת לצורך החג, אסור לערוך את השולחן בשבת לצורך החג, וכן לקפל בגדים,

    לפרוס מפה ועוד.

  • • עם זאת, מותר לישון בשבת אחר הצהרים כדי שיהיה לנו כח להישאר ערים בליל חג השבועות,

    אבל אסור לומר זאת בפה מלא: "אני הולך לישון כדי שיהיה לי כח בלילה", כי הדבר פוגע בכבוד השבת.

  • • מומלץ להקדים את אכילת הסעודה השלישית של שבת לשעות אחר הצהרים המוקדמות,

    כדי שבמוצאי שבת נוכל לסעוד את סעודת החג ולאכול את מאכלי החג בתיאבון. בכל מקרה יש להקדים

    את הסעודה השלישית ולאכול אותה לפחות שלוש שעות לפני שקיעת החמה, ואם אירע שלא אכלו קודם,

    יש לאכול גם לאחר מכן עד שקיעת החמה, אבל יש לאכול רק מעט, כדי שלא ניכנס לחג כשאנו שבעים

    ונימנע חלילה מלסעוד את סעודת ליל החג.

  • • בתפילת ערבית של ליל החג, מתפללים תפילת חג רגילה, ובתפילת העמידה מוסיפים את תפילת

    'ותודיענו', כפי שמופיע במחזורים השונים.

  • • בליל החג, לאחר צאת השבת, מדליקות הנשים נרות חג, ומברכות:

    "ברוך אתה אדני אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום טוב".

    וכן ברכת 'שהחיינו והגיענו לזמן הזה'

  • • אשה שלא התפללה ערבית לפני הדלקת נרות, תאמר לפני הדלקתן , וכן לפני שהיא מבשלת

    או מחממת את האוכל: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", כדי להוציא את השבת, על מנת שנוכל

    לבצע מלאכות המותרות בחג ואסורות בשבת.

  • • את הנרות מדליקים על ידי העברה של אש דולקת מנר שדלק מלפני שבת. ולכן צריך לזכור

    להדליק בערב שבת 'נר נשמה' או כל נר אחר שיידלק עד לאחר צאת השבת וממנו נוכל לקחת

    אש להדלקת הנרות ולבישולים.

  • • אין להדליק בחג אש חדשה על ידי גפרור או בכל דרך אחרת, ואם שכחתם להשאיר נר דולק

    מערב שבת, או שהנר כבה, יש להשיג אש מהשכנים וכדו'.

  • • לאחר שמדליקים את הנרות, יש להיזהר שלא לכבות את הגפרור חלילה, כי בחג אסור לכבות אש.

    ולכן, מומלץ להכין עוד לפני שמדליקים את הנרות, צלחת זכוכית או תבנית אלומיניום וכדו',

    בה נוכל להניח את הגפרור הבוער כדי שייכבה מעצמו.

  • • בתחילת סעודת ליל החג מקדשים על היין כמו בכל חג, אלא שהפעם הקידוש מיוחד במינו וכולל

    בתוכו גם הבדלה של צאת שבת יחד עם הקידוש שאנו מקדשים את החג הנכנס, ולכן תיקנו

    חכמי התלמוד שבקידוש זה נאמר חמש ברכות, לפי הסדר יקנה"ז שמשמעותו:

    יין (ברכת בורא פרי הגפן), קידוש (ברכת אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון)

    נר (בורא מאורי האש) הבדלה (המבדיל בין קודש לקודש) זמן (שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה).

  • • מי שטעה בסדר הברכות יצא ידי חובתו, ואינו צריך לשוב ולקדש על היין.
  • • כשמברכים 'בורא מאורי האש' צריכים להסתכל לאחר מכן על נר דולק, ולכתחילה טוב להסתכל

    על שני נרות דולקים, ולכן חשוב לוודא לפני שמתחילים לקדש על היין, שיש על השולחן

    או בסמוך שני נרות דולקים.

  • • אפשר כמובן לברך 'מאורי האש' גם על נרות החג שהדליקה האשה, ואין צורך להדליק נרות מיוחדים לשם כך.

 

אז שיהיה לכולנו שבת וחג שבועות שמח!

 

מה זה אומר אם מכירת הדירה מסתבכת?

שאלה:

היי אני אמורה למכור דירה הייתי אמורה לסגור חוזה ובסוף זה התבטל על ידי בגלל חוסר התאמת תנאים כרגע הוא רוצה לטבוע אותנו נמצאים עם קונה אחר השאלה אם נוכל למכור את הבית בלי בעיות או שיהיה בעיה אודה לתגובה בהקדם

 

תשובה:

בעזרת השם תצליחו למכור את הדירה לקונה ישר, וצריך רק להתפלל על כך, ומומלץ לתת צדקה כדי שתצליחו למכור את הדירה בלי תביעות ובלי בעיות וסיבוכים.
קונה שהולך לתבוע על כך שהדירה לא נמכרה, הוא קונה שברוך השם שניצלתם מלמכור לו, כי הוא היה תובע אותכם על כל צעד ושעל לאחר המכירה. לעיתים כשלא מצליחים למכור זה רק לטובה.

ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

האם מותר להתנדב למד"א בשבת?

שאלה:

אני בן 17.5 דתי מסורתי ואני מתנדב במדא.
נתבקשתי (לא חובה, אך אם אוכל זה יעזור) לעשות משמרת בשבת באמבולנס בתור חונך
המתנדבים החדשים, כמובן שיהיה לי איסוף עם האמבולנס מהבית ולא אחלל שבת שלא לצורך.
אני אישית מכיר אפילו חרדים שעושים משמרות בשבת ע"פ התנאים שרשמתי לעיל.
שאלתי היא האם מותר לי ללכת למשמרת?

 

תשובה:

אליה שלום וברכה
מצד אחד פיקוח נפש בשבת הוא מצוה גדולה וחשובה, מצד שני לא כל דבר שמד"א עושים בשבת הוא בהכרח פיקוח נפש.
אם יש רב שמלווה את הפעילות, ונותן הנחיות מה מותר לאדם דתי לעשות, ואתה יכול לקבל ממנו אישור כי הפעילות הספציפית שלך מותרת, ולקבל הנחיות מה כן ומה לא. הדבר ראוי ונכון. אך אם אין אפשרות כזו עדיף שלא לעשות משמרת, ולתת לאחרים לעשות זאת.

במקרה ומד"א פועל בשיתוף פעולה למשל עם איחוד הצלה וכודמה, ורבני הארגון מורים למתנדבים מה לעשות, יש מצוה גדולה לעשות משמרת בשבת. כפי שקורה למשל בעיר שלנו מודיעין עילית.
במקרים שמד"א מתעקש שהוא אינו מוכן לפעול ע"פ הנחיות והוראות רב, כפי שקורה בלא מעט מקומות בארץ, עדיף באופן כללי שלא לקחת משמרת שבת.
אם מחמת סיבה מסוימת נראה לך שאם אתה אישית לא תתנדב בשבת יהיה בעיה העלולה להביא חשש פיקוח נפש, והם לא יכולים להשיג מחליף שיכול לעשות זאת במקומך, צריך להתנדב ולפנות לקבל הנחיות מפורטות מרב מה כן ומה לא לעשות.

ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

מה אפשר לעשות כדי לזרז את הזיווג?

שאלה:

שלום רב,
מה אני אמורה לעשות שהזיווג יגיע במהרה לבתי
עשיתי הכל
תרמתי כסף לעמותות,קניתי טלית,אני קוראת פסוקים תהילים
מדליקה נרות שבת,כמובן גם הבת
מה אמורה לעשות עוד?

תשובה:

שלום וברכה

השאיפה שלך כה מובנת, הרצון העז של בתך להקים בית נאמן בישראל, יחד עם הלב המיוחד של אמא שרוצה כבר לראות את הבת מאושרת מתחת לחופה עם החתן הטוב ביותר שיכול להיות, ויחד מקימים בית נהדר ובונים את הדור הבא. ואכן הדבר הרצוי ביותר הוא פשוט להתפלל בשפה שלך במילים לבקש, כל בוקר פעם אחת, מבורא עולם שיביא את הישועה.

הוספתי גם אני תפילה קטנה פרק תהילים וברכה שבעזרת השם הבת תוושע במהרה.

ביהדות אין לנו כספוט ישועות שבו אנחנו יכולים לעשות קוד מסוים ומיד להביא שיעוה שצריך, והשאלה מדוע באמת זה לא עובד כך, התורה מלמדת אותנו את הכל, מדוע היא לא מסרה לנו גם ספר ישועות שנוכל להפעיל ולתכנת את העולם לפי הצרכים שלנו?

להסביר את הדבר אביא משל קטן:

כאשר אנחנו רואים פועלי בנין באים בבוקר מפנים שטח ובשעות הצהריים כבר עומדים ומקימים בו מבנה, אנחנו מבינים שמדובר בצריף או משהו דומה.

כאשר הם חופרים יסודות ולאחר שבועיים הם כבר עסוקים בבניה, אנחנו מבינים שהולך לקום כאן וילה קטנה ונחמדה.

אם חפירת היסודות נמשכות חודשיים, אנחנו מבינים שהולך לקום כאן בנין רב מימדים.

אולם כאשר חפירת היסודות נמשכת שנה אנחנו מבינים שהולך לקום כאן משהו ענק משהו עוצמתי.

אך כאשר חופרים יסודות עוד ועוד במשך שנים אנחנו עדיין רואים את פועלי הבנין עסוקים בחפירת יסודות ברור לנו שהולך לקום כאן גורד שחקים שישנה את האיזור כולו.

כאשר חנה ביקשה רחמים על שמואל, ועלי הכהן אמר לה אל תדאגי אני אתן לך ילד טוב יותר מזה, אולם חנה סירבה ואמרה 'אל הנער הזה התפללתי', הצדיק רבי דן סגל שליט"א ביאר לי שכוונתה היתה, את יכול בתפילות שלך ובקדושתך להביא לי ילד חדש מושלם יותר, אולם כדי להיות שמואל הנביא יש צורך בכל התפילות שהתפללתי במשך כל שנות עקרותי הרבות, כל תפילה ותפילה, כל התחזקות וכל מעשה טוב יוצרת יסוד איתן נוסף שעליו נבנה הבנין העוצמתי של שמואל הנביא.

ככל שאנחנו רואים שיש יותר תפילות יותר חיזוקים ומעשים טובים אנחנו מבינים שמעמידים כאן יותר יסודות לבית שעתיד להיות. וככל שנדרשים יותר יסודות אנחנו מבינים שהולך להיות משהו יותר עוצמתי משהו יותר מיוחד שיאיר את העולם היהודי.

לדוגמא הוריו של מרן הרב יוסף שלום אלישיב זצוק"ל התפללו והתחזקו במשך 11 שנה עד שנולד בנם יחידם, שאכן היווה מגדלור של 102 שנות עשיה תורה וקדושה שנשען על אותם יסודות איתנים של התפילות והמעשים הטובים האינסופיות של הוריו.

כך אנחנו קוראים בפרשה על יצחק ורבקה שחיכו 20 שנה עד שנולד להם יעקב, משום שהשם התאוה לתפילתם, כלומר כדי שיעקב אבינו יוולד עם כל הכוחות הדרושים להקים את עם ישראל, יצחק ורבקה היו צריכים לצקת יסודות נאמנים 20 שנה עד שהישועה הגיעה. אולם כפי שאמרנו ככל שצריך יותר המתנה סימן שצריך יותר יסודות, וזה סימן שהולך להיות כאן משהו עוצמתי במיוחד.

הדבר שאני הכי ממליץ שהבת תקבל על עצמה שהבית יהיה בקדושה ובטהרה, ותתפלל שתזכה לבית של תורה, וזה היסוד הטוב ביותר שניתן לצקת לבית. וברגע שהיסודות יהיו מוכנים מהר יותר, הישועה תגיע מיד אחר כך, ולא שניה אחת אחרי.

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

מה הקשר בין ל"ג בעומר ובין תפוחי אדמה? ומה ההבדל בין תפוח אדמה לבן ואדום?

אוהד אטינגר

מה הקשר בין ל"ג בעומר ובין תפוחי אדמה?

ובכן… אין כל כך קשר.

למעשה, אין בכלל קשר!

אבל בכל זאת, מאחר ובל"ג בעומר נהגו להדליק מדורות לכבודו של התנא רבי שמעון בר יוחאי

שנפטר ביום זה, ומאחר ולרבים מאתנו יש תחביב מאוד מעניין ומאוד טעים, להטמין תפוחי אדמה

עטופי נייר כסף בתוך גחלים לוהטים ולאחר מכן לאכול אותם בעודם רותחים עד כדי כווייה,

החליט משרד החקלאות לפרסם במיוחד לכבוד ל"ג נתונים מעניינים מאוד על תפוחי האדמה

והצרכן הישראלי הצורך אותם, ואנחנו תמיד שמחים לקרוא תוכן מעניין, אז למה לא?

אבל לפני שאנחנו עוברים לקרוא את הסקירה של משרד החקלאות, אנחנו רוצים לומר לכם

שיש ויכוח הלכתי מאוד מעניין לגבי הברכה שאותה אנו מברכים על תפוח האדמה, לפני שאנו אוכלים אותו.

רוב רובם של פוסקי ההלכה סבורים שעל תפוחי האדמה מברכים "בורא פרי האדמה",

כי הם גדלים באדמה בדיוק כמו מלפפון, עגבניה, סלק, אבטיח, בצל, פלפל, מלון או גזר,

ועוד מינים רבים מאוד של ירקות ופירות האדמה שעליהם מברכים 'בורא פרי האדמה'.

אבל… יש גם דעה נוספת

תפוח אדמה בכלל לא יונק מהאדמה אלא מהלחות שבה, בשונה משאר מיני פירות האדמה

שיונקים גם מהאדמה עצמה. ולכן, כך סוברת אותו דעה, על תפוח אדמה צריך לברך 'שהכל

נהיה בדברו'. כמו שמברכים על פטריות למשל, שיונקות את הגידול שלהם מהעובד הנוצר

על פני האדמה ולא מהאדמה עצמה. כולם מסכימים שפטריה יכולה לצמוח גם על מצע של צמר

למשל, או צמר גפן וכדו', ולכן ברכתה 'שהכל נהיה בדברו', ולא 'בורא פרי האדמה', ויש הסוברים

שכך גם דינו של תפוח האדמה. בפועל, ברוב קהילות ישראל נוהגים לברך על תפוח אדמה 'בורא

פרי האדמה', ורק בכמה קהילות בודדות ההולכות בדרכו של בעל ה'דברי חיים' מצאנז זכר צדיק

לברכה, מברכים על תפוחי אדמה 'שהכל נהיה בדברו'. אחרי שאוכלים את תפוח האדמה, מברכים

עליו כמובן ברכת 'בורא נפשות', כמו אחרי כל סוגי הירקות והפירות ובכלל זה גם הפטריות.

'רק' 359 מיליון טון בשנה

ועכשיו נעבור לנתונים שמפרסם משרד החקלאות על הצריכה הישראלית של תפוחי האדמה:

"תפוחי האדמה הם מקור לפחמימות, מינרלים, ויטמינים, סיבים תזונתיים וחלבון. הם גם נחשבים

לגידול הרביעי(!) בחשיבותו, מבחינת נפח הייצור וצריכתו בעולם, אחרי תירס, חיטה ואורז.

אבל יש שיופתעו לדעת כי הייצור העולמי של תפוחי האדמה, עמד נכון לשנת 2020 על כ-359 מיליון

טון בשנה (על פי ארגון המזון והחקלאות FAO).

" בראש הטבלה ממוקמת סין, הנחשבת למובילה בענף, ומייצרת כ-78 מיליון טון. לעומתה, מדינת

ישראל מייצרת כ-509 אלף טון תפוחי אדמה, נכון לשנת 2021. בתוך כך, כ-222 אלף טון מתוך

התוצרת המקומית, הם לצריכה הישראלית, כ-97 אלף טון כחומר גלם לתעשייה, כ-22 אלפי טון

משמשים כזרעי תפוח אדמה ליבול הבא וכ-169 אלפי טון הם לייצוא, ומהווים כ-48% מסך כמויות

היצוא של ירקות מישראל.

זן לבן, זן אדום ומה שבניהם

בישראל מייצרים מעל 60 זני תפוח אדמה, וכל שנה מאמצים זנים חדשים. בחלוקה גסה מרבית

תפוחי האדמה הנמכרים ברשתות השיווק, נחלקים לשני סוגים: תפוחי אדמה לבנים ואדומים.

אולם, מומחי משרד החקלאות חילקו את הענף למספר זנים אשר שכיחים ביותר ברשתות השיווק.

בזני הקליפה האדומה: דזירה, ממפיס, מוצארט, קנברה ורודאו; נוספים בעלי קליפה לבנה: סיפרה

וטייסון וזנים מובחרים צהובים ביניהם נמצאים הזנים: סלטיא, שרלוט וניקולה.

מה לגבי מחירים?

בישראל, על פי נתוני רשתות השיווק בשנת 2021, רבים מהצרכנים רכשו תפוח אדמה לבן, שמחירו

בממוצע עומד על כ-3.81 ₪ לק"ג. מדובר בירידה של 3.7% במחיר ביחס לשנת 2020. המחיר הממוצע

לתפו"א אדום, יקר יותר, ועומד על כ-4.55 ₪ לק"ג. גם כאן מדובר בירידה במחיר של כ-7% ביחס לשנה

הקודמת. מחירם של כלל זני תפוחי האדמה ירד ב-4.2% ביחס לשנה שעברה. לצד הזנים שהוזכרו,

ישנם זני גורמה שבדרך כלל קטנים יותר וטעימים במיוחד שבינתיים נמכרים בארץ בכמויות קטנות בלבד.

איפה אנחנו ביחס לשאר העולם?

בעוד שבמדינות אירופה הצריכה לנפש בשנה נאמדת בממוצע בכ-80 ק"ג, הישראלי הממוצע צורך בשנה

כ-35 ק"ג תפוחי אדמה. בחלק ממדינות אירופה, כדוגמת: פולין, בריטניה, הולנד ובלגיה, הצריכה לנפש

אף מגיעה לעד 100 ק"ג בשנה(!) .

ועל מה כדאי לשים לב בעת הרכישה?

מגדלי תפוחי האדמה ומומחי שה"מ (שירות ההדרכה והמקצוע) במשרד החקלאות קיבצו את הטיפים הטובים:

  • בחרו בתפוחי האדמה בגודל אחיד בעלי קליפה יציבה, הנקיים מכתמים ירוקים. הצבע הירוק
    המופיע על תפוחי האדמה, מלווה בדרך כלל גם בחומרים נוספים העלולים להקנות לתפו"א טעם מר.
  • בחרו בתפו"א המיועד לאפייה. טעמם הטבעי של הזנים האלה, בשילוב אופן ההכנה על גחלים יהיה מעדן אמיתי.
  • הניחו את תפוחי האדמה על גחלים לוחשות ולא על אש גלויה, כדי ליהנות מתפו"א מוכן גם במרכזו,
    ורק מעט שרוף בקליפה.

וכיצד עלינו לאחסנם עד ההכנה?

  • יש לאחסן את תפוחי האדמה במקום חשוך, קריר, מאוורר, עדיף בקרטון, ולא בשקית פלסטיק.
  • מומלץ שלא לשטוף את תפוחי האדמה לפני אחסונם, אלא רק לפני השימוש. דבר שימנע ריקבון
    מוקדם, וישמור על איכות תפוח האדמה לאורך זמן.

האם כדאי לשמור את הכלב?

שאלה:

אני בלבטים האם להמשיך עם בן הזוג שלי
אנחנו 4 שנים ביחד, לפני שבועיים התארסנו
יש לנו כלבה שאימצנו לפני שנה בדיוק
בן הזוג לא רוצה אותה בכלל, אני רוצה לשמור עליה כי אני לא רוצה לאבד אותה אני יודעת שזה יצער

אותו אם אשמור על הכלבה, אך מצד שני זה יצער אותי שלא אהיה איתה גם הוא בהתחלה אמר שלא

תהיה לו בעיה להשאיר אותה בבית, אחרי זה רק מחוץ לבית(הכוונה במרפסת/חצר) והיום להעיף בכלל

אני באמת לא יודעת מה לעשות, חשוב לי להיות איתו כי טוב לי איתו אך מצד שני, אני לא אוהבת את זה

שלא יהיה לו טוב

אשמח לתשובה תודה

 

תשובה:

 

שלום וברכה
בעצם השאלה מראה עד כמה את רגישה ורוצה לתת מעצמך, עד כמה את אכפתית אפילו על כלבה

שאמצתם וממש קשה לך הרעיון שלא לתת לה מכל הלב. והתפעלתי ממך.

אך ממש משמים שפנית אלינו, משום שעל פי היהדות יש כאן מוקש קטן שיכול לפגוע חס ושלום בעתיד

שלך, וחשוב מאד שנלמד יחד כיצד לנטרל אותו. יש בעיה קשה מאד בתרבות המערב בגידול בעלי חיים,

כל אדם יש כמות מסוימת של אהבה ורצון לנתינה, אולם נתינה לבן זוג וילדים למשפחה מצריך עבודה

עצמית עמוקה וקשבה, משום שלכל אחד יש דעה משלו, הנתינה ואהבה מחייבת גם מקרים שלא נח לנו,

והמערב אלוף בלפתח תחליפים נוחים, ולכן הוא פיתח מקום לתת לבעלי חיים במקום לבני אנוש,

ולבעלי חיים זה נתינה אגואיסטית, נתינה שאינה מחייבת כלום, נתינה על ריק, נתינה שרק נועד

להרגיע את המצפון ולשחרר את הצורך העמוק שלנו לתת.

לא במקרה ארגוני צער בעלי חיים ברחבי העולם הם גדולי התומכים באויבי עם ישראל.

מתוך השאלה ניכר עד כמה את רגישה, כמה הלב שלך מלא אהבה ורצון לנתינה, כמה נתוני הפתיחה

שלך מעולים, חשוב מאד שתנצלי את כל האהבה והנתינה למשפחה, ואת תצליחי בכך ובגדול.

בניית בית נאמן בישראל הקמת משפחה הוא אחד המשימות המורכבות ביותר, ורוב הציבור לצערנו

נכשל בכך ומתגרש, דבר המביא סבל רב לילדי ישראל בשנות 2000 שלא זוכים לגדול בבית טבעי עם אבא ואמא.

דוקא לך יש את הכלים הנדירים לכך, ולשם כך תתמקדי בלתת לבעלך, ואם יש צורך להעביר את הכלבה הלאה.

ואני בטוח שבכך תזכי לנישואין מוצלחים ומאושרים, להקים בית של אהבה ואחוה שלום ורעות.

 

ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

האם זה אסור לקרוא שם על בן משפחה שנפטר ממחלה?

שאלה:

שלום,
נולדו לנו תאומים לפני ארבעה וחצי חודשים. לאחד מהם קראנו ינון.
במשפחה של בעלי היה ילד בשם זה שנפטר בגיל צעיר עקב מחלה כשאני ובעלי חשבנו על השם לא קישרנו אותו
לאותו בן משפחה והחלטנו שנקרא לו כך כי אהבנו את השם.
בזמן האחרון שמעתי את בעלי שאומר שקראנו לילד על שמו של אותו בן משפחה, זה התחיל קצת להציק לי וניסיתי
לדבר עם הבעל הוא אמר שנשאל רב.
בשיחה איתי בעלי הדגיש לי שהוא לא חושב על אותו בן משפחה ולא קרא על שמו לילד שלנו האם זה בסדר להשאיר
את השם או שצריך להחליף שם או להוסיף?
תודה רבה!
תשובה:
השם ינון הוא שם מעולה, ובגמרא (סנהדרין צח:) הוא מוזכר כאחד משמותיו של המשיח
. דבר המלמד על עוצמתו הגדולה של השם המיוחד.
ובעזרת השם אתם תראו ממנו הרבה מאד נחת, ותזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים.
לגופו של ענין אם את החלטת שהשם אינו קשור לאותו בן משפחה, וגם בעלך מצהיר בפניך על כך, גם אם בשיחה עם
המשפחה ההיא הוא אומר להם שהם ירגישו טוב שינון הוא על שם הבן שנפטר, אין בכך שום בעיה. והעיקר מה שאת
ובעלך קבעתם בפה [וזה לא משנה אם בלב יש לפעמים מחשבה שיהי גם על שמו].
בכל אופן אם יש חשש בלב או לאי מי מבני המשפחה הקרובה, ניתן להוסיף את שם חיים, ואז אין בכלל בעיה גם אם זה
בפירוש על שמו של אותו בן משפחה.
ברכה והצלחה והרבה נחת
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

את חושבת שאני משועמם? קחי את המגבת ושימי בפח! מה את רוצה ממני, הרגע קמתי ואת כבר משגעת אותי!!!".

אוהד אטינגר

לפעמים אנחנו נתקלים בסיטואציה מקוממת. אנחנו רואים אדם שמתנהג בצורה לא ראויה,

ומתקשים למצוא הסבר שיניח את הדעת מדוע הוא מתנהג כך.

מה, הוא לא מבין שככה לא מתנהגים? לא חינכו אותו כשהיה ילד? למה הוא כך מזלזל בזולתו,

או מתחצף להוריו? זה לא יאומן איך בנאדם בוגר, מסוגל לעשות מעשה שכזה.

אי שם במעלה העורף אנחנו חשים בגירוד קל, המנסה להזכיר לנו את מאמר חכמי המשנה

במסכת 'אבות': "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

אבל איך אפשר ללמד זכות על בנאדם שמתנהג ככה? זה בלתי אפשרי!

תראה איך הוא מתנהג, החוצפן! אין לנו בושה!!!

באמת לא קל. לפעמים זה אפילו מאוד מאוד קשה ללמד זכות על אנשים.

בפועל, לכל אדם יש הסבר למה הוא מתנהג כך או אחרת. אף אחד לא קם בבוקר

ומחליט לרמוס היום את כולם ולהתנהג בצורה שאינה הגונה.

אבל מה? קל לנו למצוא את לימוד הזכות על המעשים שלנו, וקשה לנו

או כמעט בלתי אפשרי למצוא אותו כשמדובר במעשיהם של אחרים.

לכן כדאי מאוד שנקרא את השורות הבאות.

 

אומרים צדיקי הדורות, שבית הדין של מעלה, שדן את האדם על מעשיו ומעניש אותו

על חטאיו, נותן לכל אדם לשפוט את עצמו.

לדוגמה, אתה קם בבוקר, עייף ועצבני אחרי לילה של נדודי שינה. המזגן של השכנים הרעיש

בלי סוף, המזגן שלך לעומת זאת בדיוק התקלקל, חם, רועש, מזיע, כל הלילה נרדמת והתעוררת

נרדמת והתעוררת, והנה מגיע הבוקר, ושנייה אחרי שאתה פוקח את העיניים אתה מקבל טלפון

מאמא שלך שמבקשת ממך שתבוא אליה הביתה כדי לקחת את המגבת ששכחת אצלה כשביקרת שם אתמול.

אתה עונה לאמא בחוסר סבלנות: טוב אמא, אני אבוא בהמשך לקחת את המגבת.

אבל אמא רוצה לדעת מתי בדיוק. המגבת מעצבנת אותה, היא לא יכולה להכניס אותה לארון

כי זה לא המקום שלה, וזה שהיא נשארת בסלון שלה, מהווה מטרד של ממש לשלוות הנפש שלה…

אתה אומר לה שאתה מקווה לבוא בלילה, או אולי מחר.

אמא לוחצת: למה שלא תעבור עכשיו דרכי לקחת את המגבת?

ואז מגיע הפיצוץ: מה את חושבת? שאני משועמם? אין לי מה לעשות? קחי את המגבת ושימי בפח!

מה את רוצה ממני, הרגע קמתי ואת כבר משגעת אותי!!!".

אוי ואבוי!!!

כך מדברים לאמא???

בוא נראה מה כתוב ב'שולחן ערוך', הספר שמורה לנו איך להתנהג על פי התורה וההלכה.

"עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם, אֲפִלּוּ נָטְלוּ כִּיס שֶׁל זְהוּבִים שֶׁלּוֹ, וְהִשְׁלִיכוּ בְּפָנָיו לַיָּם, לֹא יַכְלִימֵם

וְלא יְצַעֵר בִּפְנֵיהֶם וְלֹא יִכְעֹס כְּנֶגְדָּם, אֶלָּא יְקַבֵּל גְּזֵרַת הַכָּתוּב וְיִשְׁתֹּק".

כלומר, אפילו אם אמא שלך היתה באה אליך הביתה, מתפרצת פנימה ומנפצת לך

את כל החלונות, אסור היה לך לצעוק עליה או לבזות אותה!!! ומה היא עשתה,

בסך הכל ביקשה שתבוא לקחת את המגבת… ובכל זאת כך הגבת…

חמור מאוד!!!

כמה זה חמור???

בואו נראה מה אומר השולחן ערוך בעניין:

"כָּל הַמְבַזֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים (בדיבור בלבד), אֲפִלּוּ בִּרְמִיזָה, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל אָרוּר

מִפִּי הַגְּבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ (דְּבָרִים כז, טז) . וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת עַל זֶה

מַכַּת מַרְדוּת וְלַעֲנֹשׁ כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי".

אכן, חמור מאוד מאוד.

עכשיו יושבים בשמים ומבקשים לדון את האדם. איך נתנהג איתך אחרי שכך ביזית את אמא שלך?

שנעניש אותך בחומרה, כי המעשה חמור מאוד, או שנתנהג בצורה מקילה ומרחמת יותר, כי בעצם

זה קרה אחרי לילה קשה של נדודי שינה ויש 'נסיבות מקלות'???

שאלה טובה…

ומה התשובה?

אומרים צדיקי הדורות, שבשמים מחליטים לתת לך להחליט בעצמך.

ברור שאם יגידו לך: נו, מה אתה אומר שמוליק, שנעניש אותך בחומרה או שנקל עמך את הדין???

ברור שתענה שיש נסיבות מקלות ושלא מגיע לך עונש חמור,

ובכלל סבא שלך היה תוקע בשופר כל ערב ראש חודש…

אז מה עושים?

מהשמים מגלגלים את העניינים כך שאתה תהיה עד למקרה שבו מישהו אחר

מזלזל באמא שלו ומדבר אליה בחוסר כבוד.

אתה עומד בתור בבית מרקחת, והנה מגיע מישהו יחד עם האמא המבוגרת שמנדנדת לו

שהיא רוצה שהוא ישאל את הרוקח איזו שאלה, והוא לא רוצה לשאול ואמא שלו ממשיכה

לנדנד עד שהוא מתפוצץ וצועק עליה.

כמובן שזה דבר מזעזע!

איך אפשר לראות אדם שככה מבזה את אמא שלו ומרשה לעצמו לצעוק עליה? השם ישמור ויציל.

כך מתנהג יהודי??? אוי ואבוי לנו!!! שמע ישראל!

אנחנו לא מסכימים עם מעשיו. אנחנו אפילו מזדעזעים מהם קשות, אבל זה לא אומר שאנחנו

לא צריכים ללמד עליו זכות. אולי עבר עליו לילה קשה והעצבים שלו רופפים. אולי הטיפול באמא

שלו נמשך כבר שנים, ובגלל גילה המבוגר היא מרבה לבקש ממנו בקשות או לתת לו הוראות

שקשה לו מאוד לבצע??? אם אני הייתי במקומו, מי יודע אם לא הייתי מתפוצץ גם אני,

למרות שמדובר במעשה חמור ובלתי ראוי בכל קנה מידה אפשרי.

בית הדין של מעלה עוקב אחרי התגובה שלך. לא רק אחרי מה שאתה אומר ועושה אלא גם

אחרי המחשבות שלך. אם אתה מלמד זכות על הזולת שחוטא באותו החטא שאתה חטאת,

גם אתה זוכה שילמדו עליך זכות בשמי מרום.

אבל אם חלילה אתה שופט את האיש לחומרה ולא מסוגל למצוא לו שום נקודת זכות…

חלילה וחלילה אתה שופט את עצמך, וגוזר בעצמך את גזר הדין שלך…

ולכן, כדאי, מומלץ וחכם יהיה מצדנו ללמד זכות על כל אדם, בכל מצב ובכל זמן.

גם כשהוא חוטא כלפי אחרים, ובמיוחד וביתר שאת כשהוא חוטא כלפינו.

אם מישהו עשה לך רעה ובכל זאת לימדת עליו זכות, אתה עושה חסד עצום עם עצמך.

על זה אמרו חכמנו זיכרונם לברכה בתלמוד הבבלי: "כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו".

אדם שמוותר לאחרים כשנקלע עמם לחיכוך או סכסוך, גם בשמים מרחמים עליו ומוחלים לו על כל פשעיו וחטאיו.

 

איך מכבסים את הנשמה שחטאה? האם יש 'מכונת כביסה לנשמות'???

אוהד אטינגר

על פי תורת הקבלה, כל חטא שאדם חוטא בו חלילה, מלכלך ומטנף את נשמתו.

וכל כתם שכזה נשאר על הנשמה ואינו יורד ממנה, עד שאנחנו ננקה אותו.

דיברת לשון הרע חלילה? כאילו טבלת את ידך בבוץ ולאחר מכן קינחת אותה בחולצתך.

שיקרת? כתם נוסף מתנוסס 'לתפארה' בסמוך לכתם הקודם.

פספסת קריאת שמע בזמנה? כתם נוסף הצטרף לו, וכך הולכים הכתמים ומתרבים,

עד שהנשמה כולה עלולה להיות מלוכלכת ומטונפת בטינוף של העבירות והחטאים.

על זה בדיוק אומר הנביא יחזקאל בשמו של הקדוש ברוך הוא: "וזרקתי עליכם מים טהורים

וטהרתם מכל טמאותיכם".

החטא גורם ללכלוך, טומאה, ואת הלכלוך הזה צריך לנקות.

אם נמשיך עם הדוגמה שבה התחלנו, נתאר לעצמנו שאותו אדם שמרח לכלוך ובוץ על החולצה שלו,

החליט להפסיק. הוא עוצר את מעשיו, ואינו מורח עוד בוץ על חולצתו.

האם על ידי כך החולצה מתנקה מכל הלכלוך כבר דבק בה?

ברור שלא!

אם אנחנו רוצים שהחולצה תהיה נקייה, אנחנו צריכים לכבס אותה ולנקות אותה מהלכלוך.

כך בדיוק קורה גם ברוחניות.

אדם שחטא בחטא של לשון הרע, ולאחר מכן לא דיבר עוד לשון הרע ולא חטא בחטאים נוספים,

נשאר מלוכלך ומטונף בחטא של לשון הרע.

אז מה הוא צריך לעשות? לכבס את החולצה, או במקרה שלנו, לכבס את הלב ואת הנשמה.

כיצד מכבסים?

לכבס חולצה זה קל, תשאלו את אמא והיא תספר לכם. לוקחים את החולצה מכניסים למכונת הכביסה,

בוחרים תוכנית הפעלה, מכניסים קצת אבקת כביסה או ג'ל כביסה וכדו', ואחרי שעה יש לנו חולצה נקייה.

גיהוץ קל ואפשר ללבוש אותה לחתונה של חבר…

אבל איך מכבסים את הנשמה.

האם יש 'מכונת כביסה לנשמות'???

יש כמה וכמה דרכים לכבס את הנשמה. צריכים לשוב בתשובה התנאי הבסיסי ביותר לפני כל

הליך ניקוי, זה לחזור בתשובה שלימה, להתחרט על העבר, ולקבל על עצמינו לא לשוב ולחטוא.

ומה חוץ מזה?

חכמי הקבלה כותבים חשבון מדויק כמה צומות צריך לצום כדי לכפר על כל חטא. אם תעשו חשבון

תגלו שאחרי משהו כמו 45,789 ימי תענית, כנראה תצליחו לכבס בערך חצי מהכתמים שבהם

הכתמתם את הנשמה שלכם…

חוץ מזה, שכל גדולי הדורות האחרונים מזהירים שלא להרבות בצומות ובסיגופים גופניים.

הם מבהירים שהדרך הזאת אינה מתאימה כיום, כשאנשים חלשים יותר ומפונקים יותר,

והסיגוף הגופני עלול לגרום לנזקים בריאותיים קשים מאוד, הן לבריאות הגוף והן לבריאות הנפש.

אז מה כן אפשר לעשות?

יש כל מיני דרכים לטיהור וזיכוך הנשמה. צדיקים המליצו להרבות בקריאת תהילים וכן בקריאת

ספר האור החיים הקדוש, הדבר מועיל מאוד לזיכוך הנשמה והניקוי שלה מלכלוך החטאים.

הלימוד תורה והעיסוק בתורה הקדושה הוא הזיכוך הכי גדול שיכול להיות לנשמה ואין דבר חשוב

יותר מלימוד התורה. הלימוד והעמל בתורה הקדושה הוא לא קל, אבל ישנם המון שיעורים וגם המון

שיעורים מקוונים שיכולים לסייע לכם ללמוד את תורתינו הקדושה, אז אל תוותרו על הלימוד הזה

שמזכך את הנשמות ויעשה לכם רק טוב.

 

הכן עצמך לקבלת התורה

אוהד אטינגר

מצוות ספירת העומר היא מצווה מיוחדת במינה, שנוהגת במשך 49 ימים בשנה

מהיום הראשון של חול המועד פסח, ועד ערב חג השבועות. הסברים וטעמים רבים נאמרו

במצוה זו, וכולם לדבר אחד מכוונים: מדובר בהכנה לקראת חג השבועות, חג מתן תורה.

אחד הרעיונות הידועים והמוכרים ביותר, הוא הרעיון של תיקון המידות בימי ספירת העומר.

 

בשבוע הראשון אנחנו מתקנים את מידת החסד, משתדלים להרבות בנתינה, עזרה, סיוע

אהבה הזולת ועוד.

 

בשבוע השני אנחנו מתקנים את מידת הגבורה, ובמסגרת זו אנחנו משתדלים

להימנע מכעס והקפדה, מתאמצים לשמור על רוגע ושלווה, להתגבר בכל הכח על היצר הרע ועל

התאוות הרעות המרחיקות אותנו מהקדוש ברוך הוא, ועוד.

 

בשבוע השלישי, מידת התפארת. אנחנו משתדלים להימנע מהתפארות, כלומר מלהתגאות ולהתהדר

במעשים הטובים שלנו ובהישגים שהשגנו בימי חיינו, מתוך הבנה שכל ההצלחות שהצלחנו התאפשרו

לנו רק בגלל שהקב"ה רצה שנצליח, ובלי עזרתו וישועתו לא היינו משיגים שום הישג. כמו כן אנחנו

משתדלים לפאר את הקדוש ברוך הוא ואת התורה הקדושה, כל אחד כפי יכולתו והבנתו.

 

וכך אנחנו ממשיכים בשבוע הרביעי שבו אנחנו מתקנים את מידת הנצח, על ידי שאנו נמנעים

מלהתנצח עם אחרים, משתדלים שלא להיגרר ל'תאוות הניצחון', לנצח בכל וויכוח וכדו',

ומרבים להתנצח עם היצר הרע וגם לנצח אותו בסייעתא דשמיא.

 

השבוע החמישי של ימי ספירת העומר הוא השבוע של מידת ה'הוד', הכולל הודיה. אנחנו גם משתדלים

להתגבר על הצורך שלנו שאנשים אחרים יודו לנו על כל פעולה קטנה שאנחנו עושים עבורם, ומנגד

אנחנו מגבירים את הכרת הטובה שלנו לבורא העולם ומרבים להודות לו על החיים שהעניק לנו,

על המשפחה שנתן לנו, ועל החסדים הרבים בהם הוא עוטף אותנו בכל עת ובכל רגע.

 

בשבוע השישי, זה הזמן לתקן במיוחד את מידת היסוד, שעניינה התרחקות מתאוות רעות,

הגברת השמירה על קדושת העיניים וכדו', וכן לחזק את הקשר שלנו עם התורה הקדושה,

עם הצדיקים ועם מי שמסייעים לנו להתקדם בתורה וביראת שמים. במיוחד אנחנו מחזקים

את הקשר עם בורא העולם בכבודו ובעצמו, על ידי שאנחנו מוסיפים בתפילה בקשות אישיות,

ומפתחים שיחה של ממש עם בורא העולם, ברמה של קשר חזק ואוהב.

 

השבוע השביעי והאחרון הוא השבוע שבו אנחנו צריכים לתקן בעיקר את מידת המלכות. קודם כל

אנחנו צריכים להכיר בכך שהקדוש ברוך הוא מלך העולם, ולא רק להבין את זה בשכל אלא גם

להרגיש את הדברים בלב. להבין שהקדוש ברוך הוא שולט בכל העולמות, וכל מה שקורה ברחבי תבל,

קורה תחת שליטתו ועל ידי שהוא מאפשר לזה להתחולל. ולכן אנחנו צריכים להאמין בו, לבטוח בו

ולהתפלל אליו, כי רק הוא לבדו מולך ומושל בכל, ואין שום כח אחר בעולם שיכול להתגבר עליו

או לעשות פעולה כלשהי שאינה רצון ה'.

 

כמו כן בשבוע של מידת ה'מלכות', אנחנו צריכים לקדש את הפה שלנו, להרבות בדיבורי תורה ותפילה,

ולמעט בדיבורים אסורים כמו קשר, ליצנות, לשון הרע, ניבול פה ועוד.

 

שבע המידות הללו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הן שבע המידות העיקריות שקיימות

בכל אדם, וכשהמידות הללו מתוקנות, כל מידותיו של האדם מתוקנות.

כדי לקבל את התורה אנחנו צריכים להיות ערוכים ומוכנים, ולפחות להשתדל לעשות מאמץ קטן

כדי להשתפר בכל אחת מהמידות הללו, על מנת שהשנה נוכל לקבל את התורה בשמחה ובהתרגשות.

וכדאי שנזכור, שגם אחרי שאנחנו מתקנים את כל המידות ומשתפרים בכל התחומים, עדיין נשארה לנו

עבודה רבה, ותמיד אנחנו צריכים לשאוף לשיפור נוסף.

כי מי שמתגאה חלילה וחלילה, וחושב שהוא כבר ראוי לקבל את התורה הקדושה, חוץ מהעובדה שהוא

פוגם במידת ה'תפארת' בכך שהוא מתפאר נגד רצון השם יתברך, הוא גם מרחיק את עצמו מקבלת התורה.

 

כי חכמינו זכרונם לברכה לימדו אותנו שהתורה נמשלה למים, וכמו שמים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך,

ולעולם אינם נשפכים ממקום נמוך למקום גבוה יותר, כך גם התורה הקדושה, היא תמיד 'זורמת' לכיוונם

של האנשים שמרגישים את עצמם נמוכים, אלו שאינם מתגאים ואינם מתפארים.

ויהי רצון שנזכה לקבל את התורה הקדושה, עם מידות מתוקנות ומתוך ענווה ושמחה גדולה.

 

מכירים את הסרטים הקוריאניים האלו על ילד חְנוּן שיודע קצת לצייר או לנגן בפסנתר וכולם לועגים לו, ואז מגיע המורה המיוחד הזה..

מאת: מענדי ויזל

מכירים את הסרטים הקוריאניים האלו על ילד חְנוּן עם משקפי מגדלת שיודע קצת לצייר או לנגן בפסנתר

אבל כולם לועגים לו, ואז מגיע המורה המיוחד הזה -שכמובן גם הוא עבר חוויה דומה בילדותו- והוא היחיד

שמאמין בו ומעודד ומטפח אותו ונותן לו כוחות עד שבסוף הוא זוכה בתחרות אליפות ארצית נגד

כל הסיכויים וכל החברה מהשכונה שצחקו עליו בולעים את הכובע…

אני חולה על הז'אנר הזה, למרות שזה די בנאלי, אולי בגלל שזה די מזכיר לי את עצמי.

תקופת הילדות

גדלתי בבית שההורים שלי עבדו מאד קשה להביא לחם הביתה, לא רוצה להגיד 'קשי יום' כי זה ביטוי קצת

מפחיד, אבל המשפחה שלי הייתה מאד קרובה לזה, הייתי ילד מופנם, אפס בתקשורת ובחברה, אבל נפש

הומייה… נשמה של אוֹמַן אמיתי… נמשכתי מאד לכל דבר שקשור לאומנות, למוזיקה ולציור, ולכל מה שקשור

ל'רוּחְני' (במלעיל)… פחות היה לי קשר עם העולם החיצון ואפילו המשפחה הקרובה שלי לא מידי התעניינה בי

כל עוד לא הפרעתי להם בעיסוקיהם.

 

בגדול הכול היה סבבה, הסתדרתי יפה עם הספרים והפסנתר שלי לבד בחדרי, אבל רק דבר אחד היה חסר שם

אף אחד לא ממש אהב אותי! – – –

ההורים שלי שיהיו בריאים הם באמת אנשים טובים, אבל היום במבט לאחור אני מבין שהם היו כל כך עסוקים

בלשרוד את מרוץ החיים המטורף הזה שהם פשוט לא שמו לב אלי, הייתי צמא למילה טובה, להכרה בסיסית

שמישהו ישים לב שאני קיים בכלל.

דייויד..

אבל זה לא יהיה הוגן להציג את זה כל כך גרוע כי כן היה מישהו אחד… מישהו אחד ויחיד שאני חב לו

את הילדות שלי ואת בריאות הנפש שלי.

דייויד – – –

דייויד הוא אח של אימא שלי, בזמנו היה גר בניו יורק שם היה לו ביזנעס, אבל אחת לחצי שנה בערך

היה קופץ לבקר בהוֹלִי-לֶנד כלשונו, ובשבילי הביקורים האלה שלו היו כמו מים קרים על נפש עייפה.

הוא היה מגיע לביתנו כולו שופע חום וחיוכים, כמובן שולף מתנות שוות מהמזוודה, ואז מכריח אותי

להצטרף אליו לנסיעה לכותל המערבי שם היה מתחבק עם כל חייל שפגש כאילו הוא האח האובד שלו

שלא פגש ארבעים שנה…

וזה היה עבור הנפש שלי כמו בלון חמצן, פתאום מישהו רואה אותי, מישהו רוצה לצאת איתי לטייל,

אני לא צריך לשחק אותה חולה במיטה כדי שמישהו יואיל בטובו להסתכל עלי.

בִּיקָאז איי לאָב יוּ בּייבּי

והאמת שזה היה נראה לי קצת מוזר, היו לי כל מיני סימני שאלה בראש, למה הוא עושה לי את זה

למה אני שווה את זה, עד שפעם אחת בדרך הביתה אזרתי אומץ ושאלתי אותו בשקט "דייויד,

למה אתה לוקח אותי לטיולים?" ודייויד הנבון שהבין מצוין למה אני שואל, דייויד היקר שראה

בעיניים שלי את הכמיהה למעט אהבה, התכופף אלי, תפס את שתי ידיי, הסתכל לי לתוך העיניים עמוק

עמוק ואמר – " בִּיקָאז איי לאָב יוּ בּייבּי, דֶטְס אִיט, גַ'אסְט בִּיקָאז איי לאָב יוּ…" ונתן לי נשיקה חמה במצח.

 

ואני הקטנצ'יק, שעוד לא למדתי אנגלית בסיסית, הבנתי מצוין מה הוא אמר, כי כידוע את שפת הלב,

שפת האהבה כולם מבינים. לב מרגיש לב. אז למרות שעברתי עוד כמה דברים בחיים, גדלתי והחכמתי

והתפתחתי בקריירה מצליחה בתור מוזיקאי, ואפילו כמעט התפטרתי מהתדמית של החְנוּן שדבקה בי

כל השנים… אבל עדיין כשאני בא לכתוב קצת על הילדות שלי, דייויד תופס שם מקום מרכזי מאד.

גַ'אסְט בִּיקָאז איי לאָב יוּ – – –

 

רגע רגע, עוד לא סיימתי…

האהבה שהבורא יתברך שמו,  מעניק לנו הוא ללא גבולות..

אנחנו עם סגולה שהאלוקים בחר בנו, אנחנו בני העם היהודי הנבחר שלו., האהבה שלו אלינו היא ללא גבולות,

אז בוא נחזיר קצת אהבה… נעשה את רצונו, נשפר את דרכינו נתעלה ברוחניות ונזכה לאהבת עולם מהבורא

 

היא נכנסה למכולת, לקחה כמה פריטים ו'שכחה' לדווח על קופסת הגבינה…

אוהד אטינגר

הימים ימי ספירת העומר, ימים בהם אנו מצווים על תיקון המידות ושיפור ההתנהגות שלנו.

חכמי התלמוד מספרים שבימים אלו מתו 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא שנענשו על כך שלא נהגו כבוד זה בזה.

כשמזכירים את המגפה המצערת הזאת, כדאי שנזכור שרבי עקיבא לא היה אדם פשוט כלל ועיקר,

הוא היה אחד מגדולי התנאים הקדושים. נאמר במדרש שכשמשה רבינו עלה למרום כדי לקבל את התורה

מפי הקדוש ברוך הוא, הראה לו הקדוש ברוך הוא את עקיבא בן יוסף, הלא הוא התנא רבי עקיבא.

עד כדי כך הוא היה גדול.

 

כמובן שאם הרבי היה צדיק קדוש וטהור, גם תלמידיו לא היו אנשים פשוטים. הם היו יהודים צדיקים

ותלמידי חכמים מופלגים. מסתבר שחוסר הכבוד שהפגינו זה כלפי זה היתה כמובן ביחס לגודל מעלתם,

פגיעה קטנה ושולית, ורק בגלל שהם היו כאלו צדיקים וקדושים, היא נחשבה להם לעוון חמור כל כך,

מי מתלמידי חכמים ברמה שכזאת, מצופה שיתנהגו בצורה מושלמת.

 

כך או כך, בגלל אותו מקרה, נקבעו ימים אלו, ימי ספירת העומר הן כימים שבהם אנחנו נוהגים קצת

דיני אבלות, לא מתחתנים, לא קונים בגדים חדשים, לא מסתפרים ועוד.

ובנוסף, אנחנו משתדלים מאוד לתקן את המידות שלנו, כלומר, את צורת ההתנהגות שלנו הן כלפי

הקדוש ברוך הוא, והן כלפי בני האדם האחרים. לוותר יותר, לכעוס פחות, להעניק יותר צדקה,

לרחם על מי שראוי לרחמים וגם על מי שפחות ראוי.

 

בהקשר זה, כדאי שנשים לב לנקודה חשובה מאוד:

לכף זכות!

חכמי התלמוד מייחסים חשיבות רבה מאוד לאופן שבו יהודי מסתכל וחושב על זולתו.

נניח ואנחנו רואים אשה מבוגרת שנכנסת למכולת, מכניסה לסל כמה פריטים,

ולא מדווחת למוכר על קופסת גבינה שהכניסה לסל.

איך אנחנו נסתכל עליה?

כמו על גנבת שפלה ונבזית, או שנאמר שהיא בוודאי שכחה והתבלבלה?

ואם נאמר שהיא כן לקחה את הפריט בכוונה ולא רצתה לשלם עליו, האם זה בגלל שהיא אשה מושחתת

וגנבה, או שאולי בעצם היא סובלת ממחסור חמור ואין לה כסף לקנות אוכל. אולי היא גונבת פשוט כי היא

רעבה, ואם כך אנחנו לא צריכים לכעוס עליה ולבוז לה, אלא להיפך, להשתדל לסייע לה לדווח עליה

למחלקת הרווחה של העירייה שיבואו לעזור לה, ואולי לנסות ולאתר קרובי משפחה שלה שיעמדו לצדה

ויסייעו לה להצטייד במוצרי מזון…

 

ומה אם זאת לא אשה מבוגרת, אלא גבר צעיר שעוקף אותנו בתור בסופר? האם נאמר שהוא חצוף וחייבי

ם להעמיד אותו במקומו, או שנחשוב על כך שאולי הוא נורא נורא ממהר ולא שם לב שעמדנו שם בצד?

אולי הוא בכלל עמד שם קודם, ורק הלך רגע להביא עוד איזה מוצר בזמן, כך שבעיניו הוא לא עוקף אותנו

אלא חוזר למקום שלו בתור שלדעתו שייך לו.

גם אם אנחנו לא מוותרים על המקום שלנו, וגם אם אנחנו עומדים על זכויותינו ודורשים ממנו לכבד את

הכללים ולעמוד אחרינו בתור, אנחנו עדיין צריכים ללמד עליו זכון.

אנחנו צריכים לדון אנשים לכף זכות.

וכך אמרו חכמי המשנה: "הווי דן את כל האדם לכף זכות"!

תמיד תחפש תירוצים והסברים למה האיש ההוא או האיש ההיא לא עשו דבר נורא כל כך כמו שזה נראה

במבט ראשון, תמיד ננסה להבין אותם, גם אם לא נסכים איתם ולא נקבל את ההתנהגות שלהם.

לפעמים זה נראה בלתי אפשרי, אבל האמת שזה בכלל לא מסובך…

תסתכלו על עצמכם. באמת אתם תמיד תמיד מתנהגים כראוי וכמצופה? או שלפעמים אתם קצת חורגים

מהכללים בגלל שיש לכם סיבה טובה! כמובן שיש לכם סיבה טובה, אם לא, לא הייתם חורגים מהכללים.

אז ברוב המקרים, גם לאנשים אחרים יש סיבה טובה. אנחנו פשוט צריכים לחפש אותה.

וגם אם לא מצאנו את הסיבה הטובה שגרמה להם להתנהג כך, אנחנו צריכים להניח שכנראה יש להם

אחת כזאת שאנחנו לא מכירים אותה ולא מודעים אליה.

 

שאלות באמונה

שאלה:

במהלך החיים . אדם שגדל כחרדי קודם כל עושה. אחכ כדי להבין מה רצון ה' ממנו שואל.

יש לי הרבה שאלות . חבל שאין כאן מייל.

שאלה ראשונה : חטא אדם הראשון. היה נחש שזה יצר רע . היה אדם וחווה . איפה היצר הטוב?

אולי הם חטאו כי לא היה בניסיון שלהם יצר טוב ?

לא היה שם נחש לבן שיגיד לא אסור. ואולי עד היום ועד מחר אין בנו יצר טוב בכלל.

יש ציווי ה' חוקים ומשפטים . יצר רע ברמות מטורפות. אבל אין יצר טוב בכלל.

רק זיכרון ומצפון שאומר לנו לא כדאי לכם תקבלו עונש.

כל עבודת ה' החרדית היא מיראה והפחדה של בני אדם.

כל השליטה של הרבנים והגברים. זה דרך דתות .

ולפי הדרך היהודית המשיח יחזיר אותנו לתקופת האבן. בו האישה תהיה צייתנית לבעל .

אשמח לתגובתכם

 

תשובה:

שלום וברכה

את מוזמנת לשאול כל מה שלא ברור לך, ואני אשתדל לענות לך כמיטב יכולתי.

הזיכרון והמצפון זהו היצר הטוב, חכמים מגדירים זאת בזמן של היצר הרע אין מי שמזכיר את היצר הטוב.

דווקא חטא עץ הדעת היה החטא היחיד שבא מבחוץ, היה נחש חיצוני שפיתה את האדם, היצר הרע

היה מחוץ לאדם, המאבק לא היה יצרי חושני אלא שכלי, והנחש לצערנו הצליח לפתות את אדם וחוה

בצורה שכלית לאכול מעץ הדעת.

מאז נכנס היצר הרע לתוך גופו של האדם, מצד אחד השכל ההגיון הישר, המצפון גרמו לכך שקבוצה

קטנה אך אליטה של האנושות הצליחה לדחות סיפוקים ולפעול ע"פ היצר הרע. והרוב אכן נמשך אחר היצר

ואינו זוכר את היום שאחרי ההנאה. חז"ל האריכו בכמה מקומות שהצדיקים מועטים, ושעם ישראל הוא אומה

בודדת מתוך שבעים אומות.

היצר טוב אינו משתמש דוקא בעונש, ולהיפך עיקר היהדות בנוי שנזכור תמיד כמה טוב לנו לעבוד את השם

ולקיים את המצוות, טוב בעולם הזה ומושלם בעולם הבא. לעיתים רחוקות כשהיצר עובד חזק מאד

במצבים מסוימים צריך לזכור גם שיש עונש, אולם אסור בשום פנים ואופן לבסס את עבודת השם

על יראת העונש, זה כלי עזר למצבים חריגים בלבד.

הרבנים והגברים לא אמורים לשלוט עליך ולא על אף אחד אחר.

רב אמור להדריך לתת מהידע שלו מחכמת התורה, לתת את ההדרכה הנכונה להגיע לטוב המושלם.

חס ושלום לא לשלוט באף אחד אחר.

גבר ע"פ היהדות אסור לו באיסור חמור לשלוט על אשתו, אין בשום דת בוודאי לא בתרבות המערב,

חובה על הבעל לכבד את אשתו, ולתת לה מקום ולדאוג לה לכל צרכיה כפי שיש ביהדות.

יוצר האדם הוא היחיד המכיר במדויק את התכונות של גבר ואשה, ולכן התורה הטילה על הבעל

חיובים רבים לכבד ולדאוג לאשתו, והטילה עליו את החלקים בבית שמתאימים ליכולתו לאופיו,

מצד שני התורה נתנה לאשה תפקידים אחרים.

אין עוד שום מקום בעולם כמו היהדות שבה אשה מגיע לאושר וכבוד אמיתי.

זה נכון שישנם יהודים גם הקרויים חרדים שהיצר הרע הצליח לגרום להם לעשות דברים האסורים

ע"פ ההלכה ביחס שבין בעל לאשתו. סביר להניח שנתקלת בכמה מקרים כאלו,

אך חובתנו להבדיל את הפרט מהכלל.

 

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

האם יש מסר בחלומות?

שאלה:

אני חולמת במשך תקופה ארוכה את אותו חלום רק בגרסה שונה, אני חולמת כמעט כל לילה

או שגונבים לי את האוטו או ששורפים לי את האוטו. זה חלום שחוזר על עצמו המון בתקופה האחרונה.

האם יש פה מסר?

תשובה:

שלום וברכה

גדולי הדור מסרו לנו שבימינו אין חלומות אמת, וכל החלומות באים רק מהרהורי הלב,

להוציא מקרים מאד מאד נדירים. אם הדבר אמור על חלומות רגילים ברגע שחושבים על חלום

הוא חוזר על עצמו כי חושבים עליו ולכן זה הרהורי הלב בלבד, וחסר כל משמעות.

אם בכל זאת החלום מטריד אותך, אני יכול להסביר את משמעותו אילו היה חלום אמת.

 

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

מה לעשות אם מישהו מדבר עלי מאחורי הגב? או עושה עלי עין הרע?

שאלה:

האם זה עוזר לירוק 3 פעמים על תמונה של שנוא/ת ומה עושים שמדברים עליך מאחורי הגב

ומנסים או עושים עיניים.. זה ללא ספק בטוח איך מסירים עין הרע.. האם בעופרת או בדרך אחרת

תשובה:

שלום וברכה

חס ושלום, אין להתעסק עם הדברים הללו, רק לחשוב שעין עוד מלבדו, ורק בורא עולם קובע הכל,

ואז אין כח לשום עין הרע לשלוט עליך.

וכאשר מוותרים לזולת, שום שונא ואויב אינו יכול להציק לך.

ברכה והצלחה

הרב יהודה סטורץ

בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

לפי מה קובעים תאריך אזכרה יום הפטירה או יום הקבורה?

שאלה:

לפי מה קובעים תאריך אזכרה יום הפטירה או יום הקבורה?
תשובה:
שלום וברכה
יום האזכרה נקבע לפי יום הפטירה.
בשנה הראשונה יש בכך מנבהגים שונים, ואם לא ידוע לך המנהג במשפחה ובקהילה
תנהג ביום הפטירה.
ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א