רבי, אני פוחדת שאשכח מה שלמדתי. לכן הבאתי מחברת ועפרון, ואני מבקשת שתרשום לי.

רבי, אני פוחדת שאשכח מה שלמדתי. לכן הבאתי מחברת ועפרון, ואני מבקשת שתרשום לי. אמונה פשוטה

 

כבר הזכרתי את אשר שמעתי ממרן הרב שך, כי גדלות בתורה כרוכה בקשר

בלתי נפרד עם גדלות במידות טובות. ואכן, רבינו היה 'נאה דורש ונאה מקיים',

ומלבד גדלותו בתורה, ועם היותו כל כולו שקוע בתורה, היה דבוק במידת החסד

ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.

***

פעמים אירע, שדפקו על דלתו של מרן בשעה 2:00 בלילה. בני הבית כבר ישנו, והוא

פתח את הדלת בעצמו וקיבל את השואל. כששאלוהו, מדוע הוא מקבל אנשים בשעה

כל כך מאוחרת, הרי זה מעל לכוחותיו ומעבר למקובל, השיב מרן: "כך ראיתי ולמדתי

אצל דודי, הגאון רבי איסר זלמן מלצר. במשך כל 24 שעות היממה צריכים להיות מסורים

לציבור, ולפתוח את הדלת גם כאשר דופקים באמצע הלילה. אי אפשר לדעת, יתכן שבא

אדם עם לב שבור ועומד מאחורי הדלת. מספק, אני פותח את הדלת לכולם, ומקבל את כולם".

כאשר היה מרן  הרב שך במצב של חולשה, נהגו בני הבית לתלות על הדלת מודעה,

כי מרן חולה ואין באפשרותו לקבל קהל. כאשר ראה מרן, שאין מגיעים אנשים כמו תמיד,

דרש וחקר לסיבת הדבר, ונאלצו לגלות שתלו פתק על הדלת. מרן יצא והוריד בעצמו את

הפתק, באומרו: "אצלי אין הגבלה, כל אחד יכול להיכנס, בין אם אני מרגיש טוב ובין אם לאו".

אירע שנכנסו אנשים לביתו בזמן הארוחה, מיד כאשר מרן ראה אותם, הפסיק את ארוחתו

כדי להתפנות אליהם. בני הבית נאלצו להשגיח, שמרן לא יראה את האנשים הנכנסים

לביתו בזמן הארוחה, כדי שיוכל לאכול ללא הפרעה.

***

פעם הבחנתי כי מרן מתאמץ מעל לכוחותיו וחלש עד מאד. לשאלתי, הוא ענה שבאמת

הוא נמצא במצב של כלות הכוחות. ידעתי שמרן לא יסע לנופש בפנסיון או במלון, ולכן

הצעתי לו לשהות בביתי משך כמה ימים, מנותק מן הציבור וטרדותיו, ויוכל לנוח שם עד

שישוב לכוחותיו. באותה תקופה גרתי ברחוב השומר בבני ברק, והשטח סביב ביתי עדיין

לא נבנה, והיה מנותק ומרוחק מכל העיר בני ברק. אמרתי לו, שהזמנה זו היא על דעת

אשתי, אשר תשמח לארח אותו.

אך מרן סרב להצעתי ואמר לי: "אסור לי להיות מנותק מן הציבור, אסור שמישהו יזדקק

לי ולא ימצא אותי. אתה רוצה שאהיה במקום נסתר, שאף אחד לא ידע על מקום המצאי,

אך אני צריך להיות בביתי, כדי שאוכל לעזור למי שנזקק לכך, למרות חולשתי".

 

***

בהזדמנות כלשהי שאלתי את מרן: "אנשים רבים פונים אלי בבקשות, ואני

טרוד בזה מאד עד שלא נותר לי זמן. אינני מדבר על מנוחה, אלא על זמן ללמוד.

נוסף לכך, קורה לפעמים שאינני מסוגל להכין את נאומי, ואת החומר שאני חייב

להכין לכנסת (הייתי יושב ראש ועדת הכספים, ותפקיד זה דרש ממני ידיעות רבות

בנעשה). באים אנשים, יחיד ועוד יחיד, ולוקחים ממני את הזמן המועט שעדיין נותר לי.

נוסף לכך – אמרתי למרן – פניות רבות מאלה המגיעות אלי אינן שייכות בכלל לנציג ציבור.

יש פניות ששייכות לעורכי דין, ויש פניות השייכות לעסקנים אחרים, ולאו דווקא לחבר כנסת.

אם כן – שאלתי – האם מותר לבני ביתי להשתמט באיזו צורה שהיא, ולומר שאינני יכול

להתפנות עכשיו וכדו', כדי שאהיה פטור מלקבל אותם?"

מרן חשב זמן רב, ובענוותנותו הרבה הוא אמר לי כך: "במה שנוגע אליך אינני

יכול לפסוק, אבל ברצוני לומר לך מהו הנוהג שלי. גם אני טרוד – אמר מרן –

עלי להכין שיעורים, אני צריך ללמוד, וכואב לי מאד מאד כאשר אני מתחיל ללמוד,

נכנס לסוגיא ומרוכז בסוגיא, ואז אני צריך להפסיק, אבל אני מפסיק!… אם מישהו

בא אלי באיזה עניין שיהיה, אני מפסיק!".

המשיך מרן ואמר: "אתה טוען, שישנם דברים אשר אינם שייכים אליך. גם אלי באים

בדברים שלגמרי לא שייכים אלי, ואספר לך סיפור אחד:

אתמול בערב באה אלי אשה ואמרה לי: 'רבי, אני רוצה שתלמד אותי בקצרה את העניין

של 'אמונה פשוטה'. התפלאתי מאד, כיצד זה שייך אלי, ללמד אשה ענייני אמונה פשוטה.

אבל לימדתי אותה בקצרה מה היא אמונה פשוטה. היא הודתה לי ועזבה. לאחר כרבע

שעה חזרה אותה אשה ואמרה לי: "רבי, אני פוחדת שאשכח מה שלמדתי. לכן הבאתי

מחברת ועפרון, ואני מבקשת שתרשום לי, כדי שאם אשכח, אוכל להסתכל במחברת".

המשיך מרן וסיפר: "לקחתי את המחברת, ורשמתי לה מה שלימדתי אותה בעניין

אמונה פשוטה. לאחר רבע שעה היא הופיעה שוב, וטענה, שקשה לה לקרוא כמה

אותיות שלי, והיא חוששת שלא תדע לקרוא, ומבקשת שאתקן. ואכן, תיקנתי… כך חזרה

אותה אשה שוב ושוב, ובכל פעם עשיתי מה שביקשה…

 

וכל כך למה?

 

הסביר מרן – ראיתי שאשה זו קצת עצבנית, ובכך שעזרתי לה הרגעתי את

עצביה. דבר נוסף, חשבתי, כי בזה אני עושה טובה לבעלה, אם היא תהיה

רגועה – זו טובה לבעלה". מרן סיים את דבריו: "כך אני נוהג. על אף שאין

זה שייך אלי, ואין לי הזמן, כך אני עושה. אך אצלך השאלה היא הרבה יותר

קשה… כיון שהנך שליח ציבור, אני מניח שהטרדות שמטרידים אותך רבות

יותר מאשר אצלי, ולכן אינני יכול לפסוק לך". מובן, שבדבריו כבר קיבלתי

תשובה ברורה. פשוט התביישתי, התביישתי מאד, כי עשיתי קל וחומר:

אם מרן שהוא גדול הדור, וכל רגע שלו חשוב וקדוש יותר משעות רבות

של אדם אחר, מתמסר כל כך לאנשים, ממש כאב לבנו יחידו… קל וחומר…

והשתדלתי לנהוג בהתאם לכך.

וכי מה עניינו של מרן ללמד אשה אלמונית אמונה פשוטה? הרי היא יכול ללמוד

זאת ממורה בסמינר… אך כפי שכבר אמרנו, כך נוהג אבא עם בתו. לבת לא

מסרבים. ואצל מרן כל אחד היה בן או בת… רגיל הייתי בביתם של הרבה אנשים

גדולים, אך דברים כאלה – המסירות ללא גבול לכל יחיד ויחיד, הטרחה על כל יחיד,

וכפי לשונו של מרן: "אבא לא שולח בן לבד" – ראיתי רק אצל מרן.

כשם שהתמסר במסירות נפש לכל יחיד ויחיד, ממש כאב לבנו יחידו, כך דרש

זאת גם מנציגי הציבור. כאשר דיבר איתי על תפקידי כאיש ציבור והדריך אותי

בענייני ציבור, היה מסיים תמיד באומרו: "דע לך: הדאגה לצורכי היחיד היא

החשובה ביותר. אי אפשר לעבור על זה, ואין זה תירוץ שטרודים בענייני ציבור".

***

בעל חנות מחולון, אשר מרן הרגיש הכרת הטוב כלפיו, אירס את בתו, ובא למרן

לקבל ממנו ברכת מזל טוב. מרן איחל לו מזל טוב, ואחר כך שאלו: "האם אוכל

לעזור לך במשהו?" אמר לו היהודי: "אני זקוק להלוואה. יש בירושלים קופת גמ"ח

גדולה, אבל הם אינם מכירים אותי. אולי מרן יכול להמליץ בעבורי?" מובן שמרן

שהשיב שיעשה כדבריו וימליץ עבורו באותו גמ"ח. אך מרן לא רק המליץ. הוא קם

ונסע לירושלים, סידר עבורו הלוואה גדולה, ולמחרת הודיע לו: "סידרתי כבר את

ההלוואה, כעת עליך רק לגשת ולקבל את מה שביקשת"… היהודי היה כולו מופתע:

"מעולם לא עלה על דעתי להטריח את מרן, הלא ביקשתי רק המלצה, אם מרן היה

רק כותב שתי שורות, זה היה מספיק!"

צחק מרן ואמר: "אם רוצים לעזור, צריך לעשות עם כל הלב, כמו שעוזרים לבן.

לא יוצאים ידי חובה בהמלצה, צריכים לסדר הכל מתחילה ועד הסוף".

***

סיפר לי הרב ישראל גליס: הרב שמעון ברוק, נכדו של הגאון רבי בן ציון ברוק,

ניגש למרן הרב שך והזמינו לשמש כסנדק בברית לאחד משני בניו התאומים.

מרן נענה להזמנה, אך הוסיף, כי הוא מעוניין לשמש כסנדק גם לבן השני.

גם כאשר ר' שמעון הסביר, כי הם רוצים לכבד בסנדקאות לבן השני את הסבא

מצד אשתו, לו הם מרגישים מחוייבות, מרן עמד בשלו. והודיע כי לא יסכים לשמש

כסנדק רק לאחד מהם – "או שאהיה סנדק לשניהם, או לא לאף אחד מהם".

אבי-הבנים בא במבוכה. לאחר מחשבה הוא הביע את הסכמתו לכך שמרן ישמש

כסנדק לשני הבנים. אך הוא הוסיף ושאל, מדוע מרן אינו מוכן לשמש כסנדק רק

לאחד הבנים? מרן ענה לו בבת שחוק: "הילדים יגדלו, וכדרך הילדים, גם הם

יתקוטטו. אם אהיה סנדק רק אצל אחד מהם, יוכל האחד לומר לשני 'לי היה

סנדק יותר חשוב מאשר לך…' כדי למנוע זאת, החלטתי כי לא אשמש כסנדק

רק לאחד מהם…"

 

 (נערך, מתוך הספר 'במחיצתם' של גדולי ישראל)