הצדיק המפורסם רבי אהרן לייב שטיינמן זכר צדיק לברכה, שנפטר בערב חנוכה האחרון, היה מוסר שיעור קבוע בשבת אחרי סעודה שלישית לקבוצה תלמידי חכמים.
באחד השיעורים נקט הרב בצעד לא שגרתי, וסיפר למשתתפי השיעור על שאלה שנקרתה לפניו באותו שבוע, בעודו מבקש מהם לחוות את דעתם בנושא:
לחולה במצב קשה שהיה זקוק לניתוח, הציעו שתי אפשרויות – רופא אחד מומחה גדול בעל שם בינלאומי, אבל אדם מתנשא עד כדי כך שאי אפשר לשוחח עמו אפילו שיחה פשוטה שהחולה והמשפחה זקוקים לה כדי להירגע, ולעומתו הוצע להם רופא טוב שאינו מומחה גדול כל כך, אולם אדם טוב ונעים הליכות שאפשר לשוחח עמו בגובה העיניים. מי מהם עדיף?
השיבו משתתפי השיעור לרב: ודאי שהרופא הבכיר עדיף, כי עליו אפשר יותר לסמוך מנושא הרפואי. ומה שאינו מתנהג כראוי – זאת בעיה אומנם, אבל היא לא מצדיקה שניקח בגללה רופא פחות טוב.
אבל אחד ממשתתפי השיעור, מלבד היותו תלמיד חכם, היה גם עסקן רפואי ידוע, שמטפל בתיקים רפואיים רבים ועומד בקשר רציף מול רופאים בכירים בארץ ובעולם. דעתו היה שונה מדעתם של חבירו: "צריך לקחת את הרופא השני, כי על אדם גאוותן אמר הקדוש ברוך הוא: 'אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת'. אם הקדוש ברוך הוא לא רוצה להיות אתו במקום אחד, הוא לא יהיה אתו גם בחדר הניתוח.
הרב העדיף את תשובתו של המשתתף הבודד על פני דעתם של המשתתפים האחרים, אבל הדגיש שבכל מקרה צריך תמיד להתייעץ עם רב גדול בתורה, לפני שמחליטים לוותר על רופא בכיר בגלל שהוא נגוע במידת הגאווה.
ממעשה זה אנחנו יכולים עד כמה צריך האדם להתרחק ממידת הגאווה והיהירות. כשאדם מתגאה על חבריו ועל אנשים אחרים, הוא מרחיק ממנו את הקדוש ברוך הוא, ובכך הוא מאבד את הסיעתא דשמיא (עזרה משמים), שהיתה מלווה אותו אם היה מתנהג בצניעות ובענווה.