קרעתי את המכתב וזרקתי לפח, צלצלתי לאמי בעצבים וכעסתי שהיא מערבת רבנים

יום אחד נכנסה לבית חב"ד אישה לא צעירה והתיישבה במסעדה שלנו.

זו היתה שעת בוקר מוקדמת, והיא משכה את הזמן שעה ועוד שעה, ובסוף עזבה את המסעדה בשעת לילה מאוחרת.

גם למחרת היא הגיעה כמעט ראשונה ונשארה עד הלילה. ניסיתי לשוחח איתה אבל היא התחמקה, ראיתי שהיא שבורה אבל לא הצלחתי ליצור איתה קשר.

ביקשתי מאחת הבנות המטיילות לנסות לברר אצלה מה הסיפור, ולמחרת באה המטיילת וסיפרה, הבן של האישה הזו חזר בתשובה וקשה לה איתו מאוד, ולכן היא ברחה לכאן.

ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לשמוע את הסיפור של הבן שלה.

היא פרצה בבכי והחלה לספר:

"יש לי בן יחיד, לפני כשנה הוא נסע לטיול במזרח ובמהלך הטיול בהודו הוא חזר בתשובה.

כשחזר לארץ הוא החל להכניס כללים חדשים לבית. התאמצתי לכבד אותו, לקנות את האוכל לפי הכשרות שהוא רוצה ולסדר פלטה לשבת ועוד, אבל זה לא הספיק לו.

הוא החל לדרוש ממני בתוקף לשמור שבת בעצמי, וטען שחייבים לכסות את כל המראות בבית ועוד כל מיני רעיונות שלא יכולתי לעמוד בהם.

בשלב מסוים נשברתי, השארתי לו כרטיס אשראי, סיכמתי עם העוזרת שתבוא כמה פעמים בשבוע לכבס לו והודעתי לו שאני לא יכולה להישאר כך איתו בבית, ונסעתי.

עכשיו אני כאן ואין לי מושג לאן אני ממשיכה".

היא הסבירה לי שהוא הבן היחיד שלה ולמרות ההתנהגות שלו היא לא רוצה לצער אותו, ולכן החליטה שהיא תעזוב.

ביקשתי שתיתן לי את הטלפון שלו ואנסה לדבר איתו, אך היא היתה בטוחה בכך שהוא יסרב לדבר איתי.

החלטתי לכתוב לו מכתב, היא נתנה לי את מספר הפקס בבית, ושלחתי לו מכתב ארוך עם הרבה הבנה למצבו.

הסברתי לו שגם אם הוא חזר בתשובה הוא צריך לזכור שאחד מעשרת הדיברות זה "כבד את אביך ואת אמך".

כתבתי גם שיש לו הזדמנות לקרב את אמא שלו אם רק ינהג נכון.

למחרת פגשה אותי האמא וסיפרה לי שהבחור כעס עליה מאוד שהיא מערבת רבנים, ואמר לה:

"זה בכל מקרה לא יעזור לך, אני לא אשתנה וגם לא קראתי את המכתב, קרעתי אותו וזרקתי לפח".

אני חייב להודות שקצת כאב לי. בכל זאת השקעתי כמה שעות לכתוב מכתב שייתן לו הרגשה טובה מצד אחד ומצד שני יסביר לו שהוא טועה.

לא נעים היה לדעת שהוא אפילו לא קרא את המכתב.

כמה ימים אחר כך נסעה האמא ולא שמעתי ממנה יותר. קיוויתי שאיכשהו הדברים יסתדרו.

שנתיים אחר כך. ליל שבת אחד השתתף איתנו בתפילה ובסעודה בחור חרדי.

כשירדנו לעונג השבת הוא הצטרף וביקש מיד את רשות הדיבור:

"לפני שנתיים וקצת טיילתי טיול ארוך אחרי צבא, במהלך הטיול בהודו חזרתי בתשובה וכשחזרתי לארץ המשכתי בהתחזקות ונקטתי בקו קיצוני מאד.

אמא שלי לא הייתה מסוגלת להחזיק מעמד איתי ועזבה את הארץ.

היא הגיעה לבית חב"ד בבנגקוק וסיפרה על כך לרב, והרב כתב לי מכתב ארוך ושלח אותו בפקס אליי הביתה.

ברגע הראשון כעסתי, קרעתי את המכתב וזרקתי לפח

צלצלתי לאמי בעצבים וכעסתי שהיא מערבת רבנים. אבל אחרי שניתקתי את השיחה הסתקרנתי בכל זאת לדעת מה כתוב שם.

הוצאתי את הקרעים מהפח וישבתי להרכיב את הפאזל.

קראתי את המכתב שמאד נגע ללבי. אחרי כמה ימים של מחשבות צלצלתי לאמא, התנצלתי וביקשתי ממנה לחזור לארץ ומאז אנחנו חיים ביחד בשמחה ובאושר.

הגעתי היום לתאילנד ואני חוזר במוצאי שבת. מטרה אחת לנסיעה שלי:

לבקש סליחה מהרב ולהודות לו על שבזכותו אני בקשר כל כך טוב עם אמא. הפאזל שלנו לא הושלם".

(מתוך חוברת כי קרוב גליון 46 | ראה תש"פ)