צעדנו, שני סוהרים מצדי, ומאחורי מנהל הכלא שהרשה לי להדליק נרות חנוכה במשרדו

האסיר היהודי שקיבל חנינה מלאה מהנשיא דונלד טראמפ, מספר על נס החנוכה האישי שלו ועל המאבק על כל מצווה שרצה לקיים בכלא האמריקאי.

צעדנו, שני סוהרים מצדי, ומאחורי מנהל הכלא שהרשה לי להדליק נרות חנוכה במשרדו

יעקב א. לוסטיגמן

 

את הסיפור הבא זכיתי לשמוע מפיו של האסיר היהודי המפורסם,

הרב שלום מרדכי רובשקין, חסיד חב"ד שנשלח לכלא על לא עוול בכפו.

רובשקין נשלח ל-27 שנות מאסר לאחר שנפל קרבן לעלילה, ונשפט

על ידי שופטת אמריקאית אנטישמית. באורח פלא, החליט נשיא ארה"ב דונלד טראמפ

להעניק לרובשקין חנינה. היה זה לפני כשלוש שנים, ולאחר שרובשקין ריצה שמונה

שנות מאסר בפועל. מכתב השחרור הגיע אליו בחנוכה וכעבור דקות ספורות הוא כבר היה אדם חופשי.

לאחר שהתאושש מעט, הגיע רובשקין לביקור בארץ, כדי להודות לכל מי שפעלו

למען שחרורו ושהתפלל עליו רבות כדי שיזכה לשחרור מהכלא.

במסגרת הביקור שלו בארץ, שמעתי מפיו כמה מהחוויות שחווה בכלא, ובכללם גם את הסיפור הבא:

"היה זה בחנוכה הראשון שלי בבית האסורים", מספר רובשקין, "שבועות אחדים

לפני החנוכה כבר התחלתי לדאוג לכך שבימי החנוכה יותר לי להדליק נרות כמצוות חז"ל,

במסגרת המחויבות של בתי הכלא בארה"ב לכבד את חופש הפולחן של האסירים מכל הדתות,

ובכללם גם היהודים להבדיל".

"שלחתי מכתבים לרב של בתי הכלא ולעסקנים שונים, עד שהתקבל האישור,

ובלילה הראשון של חנוכה נלקחתי על ידי סוהרים לחדר כליאה מיוחד,

אליו הוכנסתי. על השולחן הוצבה מנורת חנוכה, ובה נר אחד ועוד 'שמש'.

"הסוהרים יצאו וסגרו אחריהם את הדלת, כשהם מורים לי לדפוק עליה בחוזקה

לאחר שאסיים, כדי שיבואו להחזיר אותי לתא הכליאה שלי.

"הדלת נסגרת ואני מתכונן להדליק את הנר, והנה אני רואה שבחדר יש שירותים.

אי אפשר לברך כאן ברכה, ולפני שמדליקים נרות חנוכה צריך לברך.

"חשבתי אולי לסובב את גבי לשירותים ולהדליק, שהרי אם לא אדליק כאן לא אוכל לקיים

בכלל את המצווה, אבל ליבי היה נוקף וממאן לעשות זאת".

"בית הכלא הוא לא קייטנה", מספר הרב רובשקין, "האפשרות של האסיר לקבל החלטות

על עצמו ועל סדר היום שלו מוגבלת מאוד. לך תקרא עכשיו ל סוהרים, ותסביר להם שכדי

להדליק נר צריך לברך, ואסור לברך ליד שירותים… הידע שלהם ביהדות הוא אפסי,

והרצון שלהם לעזור לי נמוך עוד יותר. "אבל מאז שנכנסתי לכלא ידוע ידעתי שאני

אולי נמצא במקום לא נעים במיוחד, אבל גם כאן הקדוש ברוך הוא מנהל אותי, ולא מנהל הכלא או ה סוהרים".

"דפקתי על הדלת…"

"בפתח עומד סוהר גבה קומה ורחב גרם, והוא שואל אותי לרצוני. הבהרתי לו שאיני

יכול להדליק כאן את הנרות, ואני מבקש שיעבירו אותי למקום אחר. בתאי האסירים אסור

להדליק אש מחשש לשריפה, וכאן אני לא יכול. מה עושים?" "הסוהר לא כל כך הבין מה אני רוצה,

אבל לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הוא הסכים לפנות בנושא למנהל הכלא,

אדם קשוח לא פחות, שכבר שבע ויכוחים עם אסירים חסרי כבוד שמנסים להערים עליו יומם ולילה".

"המנהל הופיע ושאל אותי לרצוני בקוצר רוח. דיברתי אליו בכבוד והסברתי לו

את ההלכות הבסיסיות שבגללן אני לא יכול להדליק כאן את הנרות.

בליבי ידעתי שאין סיכוי שאקבל את מבוקשי, אבל 'השתדלות' חייבים לעשות…

כלומר, אני עושה את כל מה שביכולתי לעשות, ומכאן והלאה הקדוש ברוך הוא הוא זה שמחליט מה יקרה"

"להפתעתי הרבה, ניאות המנהל למלא את בקשתי, אך מפאת חוסר מקום מתאים להדלקת הנרות,

הוא יצא מגדרו והתיר לי להדליק את הנרות במשרד הפרטי שלו".

"הייתי המום, הודיתי לו מעומק ליבי, והוא מצדו הגיב בפנים חתומות, ולא התרגש יחד איתי…"

 

"צעדנו לעבר משרדו של מנהל הכלא, אני באמצע כחתן המובל אל חופתו, משני צדדי סוהרים

המשמשים לי כשושבינים כדי שלא אברח מהחופה חלילה, ומאחורינו צועד המנהל שכנראה תהה אם לא טעה

כשהחליט לתת לי להדליק נרות ולקיים טקס דתי במשרדו הפרטי".

"ההיתר שניתן לי מלכתחילה היה ל-30 דקות, כפי שקובעת ההלכה וכפי שהורה הרב של בתי הכלא.

אבל לפי מנהג חב"ד נוהגים להדליק נרות שיחזיקו מעמד לפחות 50 דקות, וגם לשבת לצד הנרות במשך הזמן הזה".

"התלבטתי אם לבקש מהמנהל בקשה נוספת שיתיר לי להישאר בחדרו 50 דקות,

הרי רק לפני דקה הוא עשה למעני דבר שאינו מובן מאליו, חרג מכל הכללים והתעלה מעל

כל הנהלים כדי לאפשר לי להדליק נרות במקום שבו אוכל לברך עליהם כדת וכדין

והנה אני שוב מציק לו עם בקשות חריגות?" "אבל החלטתי שאני עושה את ה'השתדלות' במלואה.

אני אבקש, והוא יכול לסרב. לפחות אדע שאני עשיתי את המקסימום האפשרי כדי לקיים את המצווה

כמנהג חב"ד כפי שהורגלתי מצעירותי". "פניתי למנהל, וביקשתי את סליחתו: "אני מבין שאתה תחשוב

שאני 'נודניק' שלא מסתפק במה שנותנים לו", אמרתי לו, "קשה לי להסביר לך כמה זה חשוב עבורי,

ואני חייב להודות שלפי ההלכה היהודית 30 דקות בהחלט מספיקות,

אבל אני חסיד חב"ד

ואצלנו נוהגים לשבת ליד הנרות 50 דקות. תמיד הקפדתי על כך מאוד,

ואני אודה לך מאוד מאוד, כבוד המנהל, אם תאפשר לי לעשות כך גם עכשיו".

"המנהל הביט לעברי במבט חוקר, ובליבי כבר נטיתי לחשוב שעוד רגע הוא מבטל לגמרי את האישור

שנתן לי. הוא חשב בדממה מספר דקות, בעוד שאנחנו ממשיכים ללכת לעבר חדרו.

"לפתע פונה אלי המנהל ושואל אותי: "רובשקין, תגיד לי, כשהיית מדליק נרות בבית, עם המשפחה שלך,

כמה זמן ישבת ליד הנרות?". "קשה לי לומר", השבתי לו, "לפעמים היו לי עיסוקים שונים, אבל בכל מקרה

הייתי יושב עם הילדים והמשפחה ליד הנרות במשך שעתיים או שלוש שעות. לפעמים יותר".

"אם כן", משיב לי המנהל, "אני רוצה שאתה תשב עכשיו ליד הנרות שלוש שעות. בדיוק כמו שעשית בבית שלך!". "הייתי המום.

"חשבתי שאני מדמיין.

"המנהל הקשוח שכבר ראה הכל והתמודד עם אסירים מכל הסוגים הופך לפתע לנדיב כל כך ומאפשר

לי לשבת ליד הנרות שלוש שעות? ועוד במשרד הפרטי שלו?!! זה לא מציאותי.

"אבל אז הבנתי מה שידעתי גם קודם לכן, וכעת הרגשתי זאת ביתר שאת. אני לא נמצא בכלא

כי איזה גוי כזה או אחר החליט ככה… "אני נמצא כאן כי יש לי שליחות ותפקיד לעשות בכלא.

הקדוש ברוך הוא שם אותי כאן, ואני לא שואל שאלות, אני רק מנסה לעבוד אותו ולעשות את רצונו

בתנאים המורכבים שאיתם אני צריך להתמודד". כשסיפר הרב רובשקין את הסיפור הזה, ניתן היה

לראות על פניו שהוא חי את אותם הרגעים תוך כדי הסיפור. השמחה בה סיפר על הזכות שזכה

להדליק נרות "כמו בבית", פרצה ממנו והקרינה על כל סובביו.

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.