"עכשיו מה הקטע? הוא בכלל לא יודע לשיר. אני אומר'ך הילד זייפן מקצועי.

אני מדבר עם עצמי ואתם מוזמנים להקשיב, אם בא לכם.

יוסי ברקאי לשיר

 

לפני כמה ימים דיברתי עם עצמי על הנושא של 'חינוך עקיף'.

אמרתי לי, וגם לכם, שהדרך הכי טובה להשפיע על אנשים זה לדבר איתם בצורה עקיפה.

כי השיטה ה'דוגרית' לא עובדת.

מניסיון.

אחר כך חשבתי על זה קצת, והבנתי משהו קצת יותר עמוק בסיפור הזה.

רוצים לשמוע?

יאללה.

אבל קודם סיפור…

פעם פעם, כשהייתי ילד בן 10 בערך, ארגנו אצלנו בבית הספר מקהלה של ילדים, לכבוד מסיבת חנוכה.

התמזל מזלי, והמורה בחר בי כאחד מילדי המקהלה.

הייתי מאושר!

אבל מה זה מאושר…

באותו היום לא הלכתי לשום מקום.

ז'תומרת בטח שהלכתי, אבל זה לא היה בהליכה אלא בצעדי ריקוד.

אח שלי הגדול ראה אותי מהדס ומקמץ בעליזות, ושאל אותי: תגיד מה אתה כל כך מאושר היום?

אמרתי לו, מה אתה לא יודע? מינו אותי להיות חבר במקהלה של מסיבת חנוכה…

"וואלה יופי", אמר אחי, "כל הכבוד לך".

אחרי כמה דקות אני שומע אותו מדבר עם חבר שלו, ואחר כך הצטערתי מאוד שהקשבתי לשיחה הזאת.

"איזה קטע, אתה לא מבין", הוא אמר לחבר, "אח שלי יוסי?? מינו אותו להיות חבר במקהלה.

"עכשיו מה הקטע? הוא בכלל לא יודע לשיר. אני אומר'ך הילד זייפן מקצועי.

"אבל מה? המורה שלו חבר של אבא שלנו, כנראה בגלל זה הוא נתן לו את התפקיד".

אתם כבר מכירים אותי, אני לא מתרגש מאנשים.

שמעתי, צחקתי, אמרתי לעצמי שהוא מקנא והמשכתי הלאה.

שרתי במקהלה והכל היה בסדר גמור.

גם הקול היה בסדר גמור.

תאמינו לי.

אבל אחרי כמה ימים ואולי כמה שבועות, המילים ששמעתי בדרך אגב, התחילו לחלחל לי פנימה.

'מים שקטים חודרים עמוק'.

מכירים את פתגם הזה?

אז אני לא רק מכיר, אני הרגשתי אותו על בשרי.

אחרי חודש כבר התביישתי לשיר בקול…

עברו כמה שנים טובות, עד שיום אחד שרתי לעצמי ככה בשקט, כשחשבתי שאף אחד לא שומע אותי.

אחי הגדול, אותו אח שדרס את הביטחון העצמי שלי בכל הקשור לשירה וזמרה, שמע אותי.

"בוא'נה יוסי, אתה שר יפה… ואללה לא ידעתי".

בום!!

חטפתי שוק.

הסמקתי עד תנוכי שערותי או עד שורשי אוזני… חח זה הפוך אני יודע, אבל תאמינו לי שאז לא ידעתי. פשוט הייתי בהלם כבד.

לקח לי כמה שנים להתאושש ולשקם את הביטחון העצמי הירוד שלי.

לאט לאט התחזקתי. שרתי בהתחלה רק לעצמי, אחר כך רק יחד עם עוד אנשים כששרו זמירות שבת מסביב לשולחן ובאירועים שונים.

בסוף בסוף התחלתי לשיר בקול, בלי להתבייש מאף אחד.

סיפור קצת עצוב.

נכון?

הבעיה שהסיפור הזה קורה לכל אחד מאתנו. ולא פעם אחת. לשיר

אנחנו כל הזמן שומעים דברים בדרך עקיפה.

פעם הדברים האלו מחזקים אותנו למעשים טובים, ופעם הם דורסים לנו את הביטחון העצמי.

לפעמים הדברים האלו מעודדים אותנו למעשים שליליים.

אנחנו שומעים מישהו מזלזל ברבנים חלילה וחס, ואומרים לעצמנו 'וואלה… יש משהו בדברים שלו'.

אנחנו שומעים מישהו מזלזל בצורך להקפיד על מסעדה שיש לה כשרות של רב.

ואומרים לעצמנו "אולי באמת לא צריך. גם בבית שלי אין רב שנותן כשרות, אז מה? האוכל בבית לא כשר???".

זה לא רק בקטע הדתי.

זה נכון לגבי כל דבר בחיים.

אז מה אנחנו צריכים לעשות?

לבנות חומות מסביבנו. לא חומות כאלו ששום דבר לא נכנס. לא בונקר.

חומות שיש בהן פתח רחב.

שער גדול שדרכו נוכל להכניס לתוכנו הרבה מאוד מסרים ומחשבות.

אבלם בשער חייב להיות שומר שבודק כל מה שנכנס.

אם זה חיובי, אני לוקח, אם זה שלילי אני זורק.

שלא תחשבו שזה קל, זאת עבודה של הרבה שנים. אבל לאט לאט אנחנו לומדים לנהל לעצמנו את החיים באופן עצמאי, ומפחיתים את מידת ההשפעה החיצונית שיש עלינו.

מצד שני, אנחנו לומדים להיות מושפעים מאוד מדברים חיוביים, לאמץ אותם אל לבנו בחום ובאהבה.

מי שעובד על זה, רוכש את המיומנות להבדיל בין החיובי לשלילי.

מי שמצליח בכך, החיים שלו תותים.

תאמינו לי.

מניסיון!

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.