הוא נעמד במרכז הצריף והחל לתלוש את כפתורי חולצתו, אנשים נדו בראשם: מסכן, הוא השתגע לגמרי! חנוכה
הרב מרדכי נויגרשל
שמעתי סיפור יפה, שמאוד מסמל את חנוכה, מפי עד ראייה, רבי ישראל מאיר לאו שליט"א.
הרב לאו היה אחד הילדים הראשונים שהגיעו אחרי השואה. הוא היה ילד בגיל שמונה, באוניה הראשונה
שהגיה לארץ מיד אחרי המלחמה, בשנת תש"ה, והביאה שלוש מאות ילדים פליטי מחנות ברגן-בלזן ובוכנואלד,
לחופי ארץ ישראל. הילדים הללו היו שרידי יהדות פולין והונגריה, ילדים שלא זכרו כלום מבית אבא, שלדי אדם
שנותרו אחרי חמש שנות טרור נורא. הרב לאו עזב את בית אבא בהיותו בן שלוש וחצי. הגם שאביו
היה מגדולי רבני פולין- רבה של פיוטרקוב- הוא לא יכול היה לזכור כלום.
הם הגיעו למחנה עתלית, ולאר כמה ימים חילקו אותם לקיבוצים בארץ. בחלונות הגבוהים של הסוכנות סוכם,
שהחלוקה תהיה לפי יחסי הכוחות של הציבור בארץ, ולמרות שאיש מהם לא בא מהבית חילוני, רובם,
כמובן נשלחו למקומות חילוניים.
ישראל מאיר לאו בן השמונה הועלה למשאית שיעדה היה קיבוץ להבות הבשן. ברגע האחרון גרר אותו אחיו הגדול
מנו, נפתלי לביא, שכבר ידע לקרוא עברית, לעבר משאית אחרת שכינסה את הילדים שהועברו אל כפר הנוער הדתי.
שם הם החלו ללמוד מנהגי חגים ושירי חגים. הכל היה חדש לו. הוא לא זכר כלום. לא נרות שבת ולא שום דבר.
וכי מניין יזכור משהו מבית אבא ? אבל כשהגיע חג החנוכה, ובבית הספר שרו את השיר ' מעוז צור' במנגינה
המסורתית, נשמעה לו המנגינה קרובה מאוד ומוכרת. זה היה מוזר מאוד. מאיפה הוא יכול לזכור את המנגינה הזו??
כשפגש מאוחר יותר אח אחיו נפתלי, הטריד אותו העניין הזה. "תגיד לי, נפתלי", פנה אליו, "איפה שמענו
את המנגינה הזו? מאיפה אני זוכר אותה?". נפתלי נתן בו את עיניו ושאל: "אינך זוכר מה קרה בשנה שעברה בצריף?"
פתאום הוא נזכר.
צריף שישים ושתים
זה היה בבוכנואלד בחנוכה תש"ה. צריף ששישים ושתים הכיל ארבע מאות אסירים מזלמנים,
שרידי אדם, שלדים, אנשים שבורים בגופם ורמוסים בנפשותיהם. אחרי ארבע וחצי שנות טרור נאצי
כבר לא נשאר הרבה. כל יום אחרי העבודה היו מחלקים להם אוכל. כל אחד היה מקבל חתיכת לחם יבש,
מאה וחמישים גרם, מיקש שיבולת שועל. כל אחד היה מביא את הכוס שלו, מין כלי ברזל מלוכלך,
שלתוכו יצקו משקה דלוח חם, המשקה היחיד של היום, שמשום מה קראו לו קפה.
פעמיים בשבוע היו מחלקים להם גם מרגרינה- מנת שומן חצי שבועית. אם נרצה לשער את גודלה,
עלינו לחלק לפיסת מרגרינה של היום לשישה עשר חלקים. כל אחד קיבל בערך משבצת כזו.
כשהסתיימה חלוקת המרגרינה, היתה לגרמני האחראי הנאה מיוחדת במינה. בסיר נשארו דבוקות חתיכות מרגרינה
קשה. הוא פקד על היהודי התורן לחפון בשתי ידיו מהפרורים שנשארו, והכריז בקול שהוא משליך אותך באוויר.
רוב היהודים בצריף לא הלכו להשפיל את עצמם בשביל פרורי מרגרינה גם אחרי ארבע שנות מלחמה,
אבל היו כמה עשרות שאי אפשר לדון אותם. חמש שנים הם חיים בלי משפחה ובלי תרבות, מורעבים עד כדי טרוף.
הם היו מוכנים לעשות הכל בשביל להשיג עוד פרור מרגרינה. הם התפלשו בעפר נשכו זה את זה, ונאבקו זה בזה
כדי לזכות בעוד משהו להכניס לפה… הגרמני שאב הנאה מרובה מן המחזה.
בצריף היה יהודי זקן בעל הדרת פנים מיוחדת. בחלומות הילדות, כך 'רואים' את אליהו הביא.. בדרך לא דרך
הוא הצליח לשמור על הזקן שלו בכל המחנות. פניו האירו תמיד, חיוך היה שוכן דרך קבע בקצה שפתותיו,
ובפיו היתה זמינה מילה טובה לכל אדם שנשבר. את האוכל שלו הוא חילק פעמים רבות למישהו שהיה נראה לו
זקוק יותר. למותר לציין, שהוא כלל לא השתתף במאבקים סביב המרגרינה.
היהודים התקשו לעמוד במחזה. הרב בכבודו ובעצמו?
יום אחד באמצע חורף תש"ה, לאחר שגמרו לחלק את הלחם והקפה והמרגרינה, פקד הגרמני את הפקודה הרגילה
שלו- לזורק באוויר את החתיכות שנותרו. תוך שניות התעבתה באמצע הצריף ערמה של יהודים. פקעת שכולה
התכתשויות והתפלשויות, ובסופה הלך כל אחד למקומו חפוי ראש עם האוצר, במידה וזכה לו. על הארץ נשאר
שרוע אדם אחד- אותו זקן. הוא הצליח לתפוס כמה חתיכות מרגרינה! הוא נאבק עם צעירים ממנו ביחסי כוחות
לא שקולים- והצליח!
הלב נשבר לראות אותו. היהודים התקשו לעמוד במחזה. הרב בכבודו ובעצמו? מי שסימל יותר מכל את היכולת ה
אנושית לשמור על צלם האלוקים בכל מצב? קשה לראותו בשפלותו, וקשה יותר מכך לחשוב שאם לו זה קרה,
מי יכול להיות בטוח שמחר לא יקרה לו אותו דבר?!
הזקן אסף רגל אחת ועוד אחת והלך לו למקומו. בדרך ריחמו עליו כמה והציעו לו את המרגרינה שלהם. הפלא הגדול
היה שהוא לקח. זה כל כך לא התאים לו! לבסוף הוא התיישב בדרגש שלו, והמתין שהגרמני יצא.
ברגע שיצא הנאצי, הוא נעמד במרכז הצריף והחל לתלוש את כפתורי חולצתו, בגד האסירים שלו. אנשים נדו בראשם:
מסכן, הוא השתגע לגמרי! כשסיים לתלוש את הכפתורים תפס את שולי הבגד והחל לפרום ולקרוע ממנו חוטים.
בשלב הזה ניסו כמה לעצור אותו ולהניא אותו מן המעשה, אבל שום כח בעולם לא הצליח לעצור בעדו.
"יהודים, חנוכה היום!".
אחר כך הוא החזיק את המרגרינה הקשה סמוך לכוס הקפה המהביל החם, והמרגרינה ניתכת והולכת
וזורמת על אצבעותיו. או אז, כשכל הציוד היה בידו, הוא נעמד במרכז הצריף וצעק בקול לא לו: "יהודים, חנוכה היום!".
הוא לקח את הכפתורים, העמיד אותם בשורה, לקח את המרגרינה המותכת, יצק אותה לתוך הכפתורים,
לקח את החוטים, השחיל אותם בכפתורים- והרי לכם נרות, שמן, ופתילות…
בתקרת הצריף היתה תלויה מנורת נפט שתפקידה היה להאיר קצת את הצריף, כדי שאם יכנס גרמני
הוא יוכל להרביץ בלי להיכשל באף אחד… עמד יהודי והרים על כתפיו יהודי אחר. הם לקחו איזו חתיכת נייר
שהצליחו למצוא מאי שם, והדליקו את השמש. השמש ניתן בידיו של הזקן, והוא נעמד בין ארבע מאות שברי אדם,
כביכול, שמילאו את צריף שישים ושתיים במחנה בוכנוואלד, וברך את ברכות ההדלקה" "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו
להדליק נר של חנוכה", "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם הזמן הזה", "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"- והדליק.
כשסיים להדליק פצחו כל היהודים בצריף שישים ושתיים, ארבע מאות במספר, בשירת 'מעוז צור'. הם שרו ביחד ,
באותה מנגינה מסורתית ששרים בכל מקום עד היום… עד שפרץ הגרמני את הדלת כדי לראות מה פתאום השתגעו
היהודים והחלו שרים.
סבורני, שהשירה הזו היתה בשורת הניצחון של העם היהודי. אחת מתוך הרבה בשורות מעין אלו. אולי לא מול היוונים
ממש, אלא מול ממשיכי דרכם, שלא הסתפקו בכריתת הרוח, אלא רצו לצרף אליה גם את כריתת הגוף.
חג החנוכה הוא, אם כן, החג שבו אנו מציינים את ה"לא ככל הגויים בית ישראל". ברור הדבר, שכאשר הסיסמא
הצטמקה והפכה להיות 'ככל הגויים בית ישראל' נעשה חג החנוכה לצנינים בעיניהם. ממילא היה צורך לשנות אותו
ולהפוך אותו על פיו. כך נולד בליל החושף והבלהות של חג האורים, שנועד להחשיך את עיניהם וליבם של ישראל,
לנסות להמשיך את מה שלא הצליחו היוונים לעשות.
אבל אנחנו נדליק בעזרת ה' כולנו את נר חג החנוכה, שיאיר את החושך הזה !
(מתוך הספר דורש טוב- חנוכה )