מה לה לקשישה האלמונית ולניחום האבלים בבית האדמו"ר, ומדוע היא מחזיקה בידיה גרביים ישנים…

סיפור מדהים שמעניק לנו פרספקטיבה אחרת על צניעות, ועל שמירת המצוות בכלל.

אוהד אטינגר גרביים

 

היה זה לפני למעלה מ-25 שנה. הצדיק הקדוש רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מצאנז זכר צדיק לברכה, נפטר למגינת לבם של חסידיו ואוהדיו הרבים, ובביתו שבנתניה ישבו בניו שבעה, וקיבלו את רבבות המנחמים שברו מכל קצוות הארץ.

והנה נכנסת אל בית האבלים אשה זקנה הנשענת על מקל ההליכה שלה, ובידיה זוג גרביים ישנים…

הנוכחים במקום תמהו, מה לה לקשישה האלמונית ולניחום האבלים בבית האדמו"ר, ומדוע היא מחזיקה בידיה זוג גרביים…

הכניסו אותה לחדר בו ישבו בנותיו של הרבי שבעה, נתנו לה כסא לשבת עליו, ולפני שהספיקו לשאול אותה מדוע היא מחזיקה בידיה גרביים בלים מיושן, פתחה היא עצמה את פיה והחלה לספר.

היה זה אחרי השואה האיומה. נערה בודדה וגלמודה הייתי, צעירה לימים ושבעת תלאות ומכאובים. כל משפחתי נשחטה בידי הנאצים ימח שמם, לא נותר ממני שריד ופליט, חוץ ממני. הנערה הצעירה שנותרה לפליטה.

התגוררתי במשך תקופה במחנה העקורים שבו שהו עוד אלפי ניצולי שואה. באותה העת, עוד לא ידעתי מה עלה בגורל יקיריי. שלחתי מכתבים וגלויות, שאלתי עקורים אחרים, וחיפשתי כל בדל של מידע אודות בני משפחתי. אט אט התררה לי התמונה המלאה. מאן דהו סיפר לי על הדודה שנרצחה, מישהו אחר העיד באוזני על מותה של אחותי, וכך קיבלתי את בשורות האיוב בזו אחר זו.

באחד הימים נשברתי. ישבתי לי בצד הדרך, ומיררתי בבכי. לא היה זה מחזה נדיר באותו מקום. כולנו היינו ניצולי התופת הנאצית, כולנו איבדנו את היקרים שלנו. לכולנו היו סיבות רבות לבכות בכי תמרורים.

והנה עוצר לידי יהודי נשוא פנים, היה זה אביכם הרבי מצאנז זכר צדיק לברכה. הוא שמע את הבכי שלי וניגש לבדוק כיצד יוכל לעזור לי.

שעה ארוכה דובב אותי הרבי, ביקש שאספר לו מי אני, מהיכן משפחתי. חיזק אותי, עודד אותי בשעתי הקשה, ובירך אותי מעומק לבו שאזכה להרבה שנים טובות ומאושרות. שאזכה ללדת ילדים שימשיכו את השושלת המשפחתית שכמעט ונגדעה לחלוטין.

ואז ראיתי שגם מעיניו של הרבי זולגות דמעות חמות. נבהלתי. מילא אני נערה צעירה, אבל הוא רב חשוב ומפורסם, מדוע הוא בוכה.

הרבי אמר לי שהוא כואב את כאבי ולכן הוא בוכה יחד איתי. הוא גם הוסיף ואמר לי שהוא בוכה על כך שאני כבת להורים יראי שמים, ילדה שהתחנכה לצניעות ולקיום המצוות בהידור, הולכת במחנה בלי גרביים, דבר שאינו מתאים לבת ישראל כשרה וצנועה.

"הרב אל תחשוד בי שאיני צנועה חלילה", אמרתי לו. "אכן היה לי זוג גרביים אחד, והקפדתי שלא לצאת בלי לגרוב אותם. אבל הגרביים בלו ונקרעו, ואין לי גרביים אחרות לגרוב במקומן".

רק יצאו המילים הללו מפי, ואביכם, הרבי זכר צדיק לברכה, מיהר לחלוץ את נעליו, פשט את הגרביים שלו והעניק לי בשמחה.

"כבוד הרב, חלילה לי מלקחת את הגרביים של הרבי", מחיתי בתוקף, "אין זה כבוד לתורה שהרב צועד בלי גרביים, הרי גם לרבי אין עוד זוג גרביים נוספות".

אבל הרבי התעקש, ואמר לי שהוא לא יוכל לגרוב גרביים כשהוא יודע שנערה יהודייה נאלצת לצאת לרחוב כשאין גרביים לרגליה. ואכן, במשך חודשים ארוכים לא היו לרבי גרביים, עד שהגיעה מעט אספקה למחנה העקורים, ונמצא עבורו זוג גרביים חדשים.

הגרביים הללו, שאני מחזיקה בידי, הלא הם אותם גרביים של הרבי, עליהם אני שומרת מאז. הם מזכירים לי כמה חשובה היא מצוות הצניעות, וכמה צריך כל יהודי להתאמץ כדי לאחוז במסורת ולשמור את מצוות התורה.

 

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.