מדוע האסון הגדול ביותר שהיה אי פעם נחתם על שמו?!

מאת: יהושע הכהן רוזובסקי

תקופה ארוכה שעם ישראל נמצא במצב כלל לא פשוט. רעב, צמאה, עת מלחמה עם האימפריה הרומית ובנוסף לכך – סכסוך פנימי.
שנאה נוראית פשתה בעם. איננו מדברים על שנאת העם לרומא אלא שנאה של איש יהודי אל אחיו.
שנאת חינם, על לא דבר, סתם חוסר פירגון ועין טובה.

רבותינו מבהירים לנו שאם יש מישהו שחושב שבית המקדש נחרב בגלל מעשים נוראיים ומכוערים, להווי ידוע שזו לא הסיבה.
סיבת החורבן היא השנאה שאנו מדברים עליה כעת!
דבר שלצערנו לפעמים נראה לגיטימי.

נכון. אמנם בתורה הקדושה ישנם עונשים חמורים ביותר על עבירות מסויימות בשונה משנאת הזולת שלכאורה על פי התבוננות נראה בפסוקי התורה שאין עונשים כאלו חמורים על שנאת אחים. כל שכן לא עונש של שריפת בית המקדש וגלות נוראית.
ואם כן נשאלת השאלה, מדוע הגיע לעם ישראל עונש הכי חמור שיש?!

אך זה בדיוק הענין. הקדוש ברוך הוא שהוא אבינו אב הרחמן רואה בנו כבניו אהוביו.
ביחסי מלך ועם, נשיא ובני מדינתו, יש הוראות ברורות איך לתפעל את המלכות, את המדינה ואנשיה.

חייבים סדר ציבורי למען הפרט והכלל. כמובן שהמלך מצפה שיעריכו אותו ויעשו את רצונו, אך הכללים נחוצים גם בהעדר רגש הערצה כלפי המלך. אנשי המדינה יכולים וחייבים לציית לחוקים גם ללא אהבה למלך. ומפני שיש חשיבות רבה בחוקים היבשים לכשעצמם למען הסדר הציבורי, ישנן גם אזהרות בדרגות שונות. אדם שעובר על חוק מסויים צפוי לקבל קנס כספי נמוך.

לעומת זאת, אם עבר על חוק אחר הדבר עלול לגרור לעונש חמור ביותר, הכל כפי חומרת הענין.

שונה הוא היחס בין אב לבנו אהובו. הבן יודע היטיב מה מכעיס את אביו, מה אביו שונא ביותר.
למשל, אם האב ישלח את בנו על מנת להעביר סכום כסף נכבד ממקום למקום ובדרך איבד הבן את הכסף,
ודאי שהדבר יכאב מאוד לאביו, אך פי כמה וכמה יכאב לו במאוד מאוד כאשר בניו יתקוטטו זה עם זה.
הם עלולים להיענש בעונש חמור ביותר.

מדוע? כיון שהאב לא מסוגל לראות איך בנו האחד מכאיב לבנו השני. שני הבנים הם ממש חלק ממנו ומציאות זו שהבנים מפתחים שנאה כלפי האחר גורמת לאב כאב עז כמו שתכה ידו האחת את השניה.

אכן. לא כל דבר אמור להיות כתוב ב'הסכם בכתב', ישנם דברים שאדם אמור להבין לבדו גם אם לא כתוב פירוט עונשים או תגמולים על העדר עשיה או יישומה.

לצערנו הדור ההוא לא השכיל את הענין הזה.
וצערנו יוכפל בכך שגם בדורנו המחלה הזו קיימת…
בכדי שבית המקדש יבנה צריכים אנו לעשות תשובת המשקל.

כנגד מה שהדור ההוא הרבה בשנאה, עלינו למגר את השורש הרע הזה ולהרבות באהבת ישראל.

המעשה ב'קמצא' ו'בר קמצא':

בתלמוד במסכת גיטין מובא מעשה נורא שהשליך ישירות על חורבן בית המקדש.
לשון התלמוד הוא שבגלל 'קמצא' ו'בר קמצא' נחרבה ירושלים!

וכך היה המעשה:

בין תושבי ירושלים התגוררו שני יהודים שהיו ביחסים 'לא תקינים'. שם האחד אינו מוזכר בתלמוד אך שמו של השני היה "בר קמצא".
היהודי הנזכר ממש לא הסתדר עם בר קמצא. לעומתו היה לו חבר עם שם ממש דומה "קמצא", הוא היה חבר טוב של היהודי הנ"ל.

בביתו של אותו יהודי התכוננו לסעודה גדולה ומיוחדת.
אמר היהודי למשרתו, "לך והזמן בבקשה לשמחה את קמצא ידידי".
המשרת טעה בזיהוי והלך להזמין את שונאו – בר קמצא…

בר קמצא חשב ששונאו מזמינו על מנת להתפייס עימו ועל כן בהגיע התאריך הוא הופיע בחגיגה.
לא נשכח שקמצא אהובו של היהודי לא קיבל הזמנה בגלל טעותו של המשרת ולכן הוא לא הגיע לשמחה.
כאשר ראה היהודי בעל השמחה את בר קמצא כעס מאוד ובא לגרשו.

בר קמצא התחנן אליו שלא יעשה את הצעד הזה בפני כולם אך לא הועילו תחנוניו.
בר קמצא אמר לו שהוא ישלם את כל מה שאכל אך שיועיל בטובו לא לגרשו בבזיון שכזה.
בעל הבית לא הסכים.
שוב הציע לו בר קמצא שישלם לו דמי חצי סעודה ואפילו הוא מוכן לממן את כל הסעודה!
בעל הבית תפסו בבגדיו וזרק אותו אל מחוץ לבית…

אוי! מזעזע! איך אפשר להכיל התנהגות שכזו?!

אך לצערנו גם בר קמצא נוקט בצעד נוראי שהמיט חורבן על עם ישראל כולו.
הולך בר קמצא ברחובות ירושלים בכעס רב, "מדוע חכמי הדור לא השתיקו את בעל הבית?!" הרהר לעצמו והחליט לעשות מעשה אשר לא יעשה.

פונה בר קמצא אל הקיסר אשר מזה זמן רב זעמו על העם היהודי ועיניו מביטות אל בית המקדש.
בר קמצא מנצל את העיתוי הרגיש ואומר לקיסר "אכן אדוני! אם הסתפקת שמא היהודים לא מורדים בך, להווי ידוע שהיהודים בהחלט מורדים בך! שלא יהיה לך צל של ספק בזה".

הקיסר כבר תקופה בוחן האם באמת העם אינו מציית לו או שמא מדובר רק בקומץ מרדן קטן. על כן הוא נצרך לראיה מספקת בכדי לאמת זאת ולמגר את התופעה.
כאשר בא בר קמצא עם ידיעה שכזו, זה מדרבן יותר את הקיסר לבדוק את האמת. יהודי מגיע ואומר דברים שכאלו זה כבר ממש שופך אור.
אומר בר קמצא לקיסר, "ישלח הקיסר כבש כקרבן אל בית המקדש ונראה האם היהודים יקרבוהו או לא".
קיבל הקיסר את הרעיון וכך עשה.

אם הקרבן היה מגיע בשלימותו כפי שאנו מצווים בתורה הקדושה, הכהנים היו מקריבים אותו גם אם אינו יהודי הביאו.
אך בר קמצא תכנן היטיב את מזימתו ובדרך לבית המקדש הוא פסל את הקרבן על ידי שהטיל בו מום.
כשהכהנים ראו את המום אמר רבי זכריה בן אבקולס שלא יקריבו את הקרבן כיון שכך התורה מצווה אותנו, לא להקריב קרבן עם מום.
מעשה זה שימש את קמצא כראיה לקיסר שהם מורדים בו בכך שלא הקריבו את קרבנו ובאמת הקיסר (שלא ידע שבר קמצא הטיל מום בקרבן) ברוב כעסו החל בפעולות להחרבת בית המקדש והגליית היהודים מארצם.

המסקנות ממעשה זה:

מסקנות רבות אנו יכולים ללמוד ממעשה זה. נציג כאן מספר לקחים שמלמדים אותנו רבותינו.

למשל, אהובו של אותו יהודי כאמור היה קמצא. והנה, הלשון בתלמוד הוא שבגלל קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים.
ולכאורה קשה, מדוע בית המקדש נחרב בגלל קמצא? הוא בכלל לא היה בשמחה של בעל הבית, הוא גם לא הלך והלשין, הוא סך הכל נשאר בביתו בכל זמן המאורע הזה?! מדוע האסון הגדול ביותר שהיה אי פעם נחתם על שמו?!
אחת התשובות היא, שהוא היה צריך לבוא לשמחה גם אם לא הזמינו אותו!

אם הוא היה מגיע לשמחה בעל הבית לא היה כועס כל כך שבר קמצא שונאו הגיע לשמחה כיון שהיה מתנחם בכך שאהובו קמצא גם כן נוכח. אך בגלל שקמצא עשה חשבונות על כך שלא הזמינו אותו ונמנע מלבוא, נתגלגל הדבר שלא היה ניתן לרכך את בעל הבית והוא גירש בבזיון את בר קמצא.

היה אפשר לחסוך עוגמת נפש שכזו מעם ישראל.

כמו כן, בר קמצא.
נכון שפגעו בך קשות, אך יש דברים שאסור לעשות. כיהודים אנו יודעים שיש אחריות וערבות הדדית.
אין דבר כזה "לשרוף את המועדון" בגלל שמישהו פגע בך. כל שכן לא לשרוף את בית המקדש הגדול והקדוש שהוא בית חיינו, נשמת העם היהודי.

זה מלמד אותנו עד כמה השנאה פשתה בצורה חולנית ביותר. המעשה הזה של בר קמצא לא היה חריג בנוף, לא ביום אחד אדם קם ועושה מעשה שכזה, זה התגלמות של מצב שנהיה נורמטיבי במשך תקופה לא קצרה, זה ביטוי (אמנם גס אך ל-) רוח שנושבת בירושלים כתושבת קבע כבר ימים רבים.

אנו חייבים להתבונן בזה!

הרי זה ודאי לא התחיל ביום אחד, ברמה אחידה. אם כן, כמה עלינו להיזהר לא להתחיל את הגלגל חס ושלום, להתרחק מכל שנאה ומריבה כבורח מן הדבר המאיים ביותר, צונאמי או שריפה ביערות קליפורניה או כל דבר הממחיש ביותר את הסכנה לאדם.

רבי ישעיה הלוי הורביץ (המכונה השל"ה הקדוש על שם ספרו שני לוחות הברית) מדגיש לנו שצריך להיזהר מכל קטטה הכי קטנה. וכך הוא אומר – 'מריבה' זה לשון נקבה. כיון שאדם מתחיל במריבה קטנה אך מהר מאוד היא מולידה עוד ועוד מריבות!

הרי אנו רוצים שאבא יחזור לבית!!!
והרי זה נורא ואיום, אנו יושבים בבתים, רצים מפה לשם, בו בזמן שכבר 1954 שנים אין לאבא שלנו בית!
אנו בשר ודם ואין באפשרותנו להשיג את הקדוש ברוך הוא. אך בחסדיו המרובים הוא ייחד מקום שבו הוא יתגלה אלינו עד כמה שאנו כן מסוגלים לסבול.

מקום זה היה בבית המקדש שנחרב.
איך אפשר שלא לבכות. כמה עלינו להתחזק בתפילה לריבונו של עולם שיחזור לבית המקדש ממש בקרוב.

הלכות זכר לחורבן:

בימים אלו אנו יותר מבטאים בהלכות מעשיות את הכאב העצום שיש בחורבן הבית מאשר במשך השנה.
אך יש לדעת שבכל השנה ישנם הלכות שקבעו לנו חכמים על מנת שלא נסיח דעת חלילה מהחורבן וזו חובה גמורה.
כמו כן, עיקר הענין הוא הלב שבכל דבר. גם פה, עלינו ליישם את ההלכות אך להכניס את רגש הכאב והצער בתוך ההלכות, לרדת לעומק הענין ולא ליישם את ההלכות רק מן השפה ולחוץ. כמובן שאדם שלא מרגיש את הכאב אינו פטור מיישום ההלכות, אך לאט לאט, צעד אחר צעד עליו להשתדל ולהכניס גם רגש בקיומו את ההלכות.

נציג כאן כמה הלכות:

אפילו בשעת השמחה הגדולה ביותר שיש לאדם, שמחת נישואין, שמים על ראש החתן אפר, שוברים כוס תחת החופה ומכריזים –
"אם אשכך ירושלים תשכח ימיני", מצננים את האווירה בכדי שהשמחה לא תגרום לנו להסיח דעת מהחורבן אפילו לא לרגע אחד.

לפני שמתחילים לברך ברכת המזון, נהגו לומר מזמור קל"ז בתהלים "על נהרות בבל". גם זה מבטא את הצער הגדול על החורבן.
בשבת ויום טוב גם כן אומרים מזמור השייך לבית המקדש קודם ברכת המזון אך מזמור אחר הנוסך תקווה. כל זה בכדי לא להיות עצובים ביום שבת קודש. המזמור שנהגו לומר הוא "שיר המעלות בשוב א-דני את שיבת ציון היינו כחולמים", פרק קכ"ו בתהלים.
זה יהיה ממש כמו חלום, פתאום לאחר גלות כל כך ארוכה פשוט נעלה לירושלים הבנויה.

בהחלט אנו צריכים את העידוד הזה, התקווה, האמונה שהקדוש ברוך הוא אף פעם לא שוכח אותנו.

כאשר אדם בונה בית חדש, מפואר ככל שיהיה, עליו להשאיר חלק בפתח הבית מבפנים שאינו מסוייד.
כן. להשאיר בין כל היופי של הבית בעיצוב הכי מודרני חלק שלכאורה נראה מכוער!

למעשה החלק הזה הוא יפה ביותר. הוא חלק חביב לפני הקדוש ברוך הוא בכך שאדם מוותר משלימות מסויימת ומקדיש אותה לריבונו של עולם. הוא לא שוכח שלמרות היופי של הבית ולמרות השפע שיש לו הוא עדיין בגלות, הוא כואב את הכאב של הקדוש ברוך הוא, הוא לא שוכח שלאבא שבשמים אין עדיין בית, הוא משתתף עימו בצערו.

גודל הריבוע צריך להיות 4 על 4 טפחים בלשון פוסקי ההלכה ובתרגום לימינו –32 על 32 סנטימ'.

אמונה בביאת המשיח:

בכל יום לאחר התפילה נהוג לומר את "שלשה עשר עיקרי אמונה" אשר מודפס בסידורים לאחר תפילת שחרית.
העיקר השנים עשר הוא להאמין בביאת המשיח, בכל יום ורגע יכול להיות שהוא יבוא. וגם אם נראה שהוא לא בדיוק בכיוון לבוא, עדיין עלינו להתחזק ולהמשיך להאמין בכל הכוח שהוא יכול להופיע בכל רגע.

אני והגאולה:

לא ניפול לרגע למרות כל הקשיים, למרות הסיפורים המזעזעים שהגלות מביאה עימה.
נתפלל בחוזק בכל יום על הגאולה השלימה, נאמר כמה פרקי תהלים בכל יום.

הקדוש ברוך הוא מחכה לתפילות שלנו, אסור לנו לומר משפטים כמו "מי אני בכלל שאביא את המשיח". חלילה וחלילה!
רבותינו מלמדים אותנו שכל תפילה של כל יהודי מקרבת עוד ועוד את הגאולה.

נתחזק במעשים טובים, באהבת ישראל ונביא יחד בקרוב ממש במהרה בימינו את משיח צדקנו ונזכה לראות ולהיכנס לבנין בית המקדש אמן ואמן.