יוחנן דוד
תוכחה נוקבת זו הושמעה אמנם בתוך דירה סגורה, אך יש להניח כי כל דייר סמוך בשיכון היוקרתי שהיה מטה אוזן, יכול היה לשמוע את זעקות התוכחה של אמא שפרצו ועלו מקרקעית ליבה הכואב ובקעו קירות. פניה החווירו, וידיה רעדו. אבא היסה אותה, הושיב אותה על הכיסא והריץ את הבן להביא כוס מים מהמטבח. עברו דקות אחדות עד שנרגעה, ואז נטל אבא את רשות הדיבור ובטון נמוך פתח את הסיבוב השני:
בא נשתדל לא להתרגש, נשתדל להיות הגיוניים ומוסריים. ננסה לבדוק ביחד במה חטאנו כלפיך עד שאתה עושה לנו את הדבר הזה. משחר ילדותך השתדלנו לתת לך כל מה שיכלנו, לא חסכנו כסף ולא מאמצים השקענו בך כמו באח שלך, כל מה שהיה לנו, כל מה שיכולנו. אין לך שום סיבה בעולם לשנוא אותנו, שום סיבה להעניש אותנו, או לנקום בנו.
והנה דווקא אתה הענשת אותנו בעונש המשפיל ביותר, המבזה ביותר, המנתק אותו מהחברה שלנו, הופך אותנו לצחוק ולביזיון ומטיל עלינו נידוי חברתי. אנחנו מן הוותיקים ביותר כאן, מעורים בכל פעילות חברתית וכולם חברים שלנו. ועכשיו אנשים מתלחשים: תראו, תראו, זה אודי הבן לופטמן! תראו, הוא נהיה דוס! כל מעמדנו החברתי, כל שמנו הטוב שעמלנו עליו במשך כל חיינו, כל התדמית שלנו כמשפחה הגונה היודעת לחנך את ילדיה, הכל גז ונעלם בגלל איזה שיגעון לא הגיוני שתקף אותך.
כל מה שעמלנו עליו במשך כל חיינו, כל התדמית שלנו והמעמד שלנו בחברה, הכל פקע כמו בלון שנעצו בו מסמר, מסמר חלוד! במה חטאנו?! מדוע הבן שלנו לא ממשיך בדרך הוריו שהשקיעו בו כל מה שיש להם? איך אתה מסוגל להתאכזר אלינו כך?!
במהלך דבריו הלך ועלה הטון של קולו, עד שבמשפט האחרון הוא השתנק. אודי הזדרז להביא לאביו כוס מים מהמטבח, ובעוד האב לוגם ומתנשף אמר אודי: אבא יקר, אתה עצמך אמרת לי שכאשר אתה סבור שהצדק איתך, אתה לא חייב להתחשב כלל ברגשנותם של הורים.
היה זה כאשר סיפרת לי כיצד ברחת מבית הוריך לקיבוץ והשארת את התפילין שלך בבית. אין ספק שצערכם על שחזרתי בתשובה הוא כאין וכאפס לעומת צערם התהומי של הוריך בשעתו. את עקבותיו של אותו צער אני יכול לראות פעם בשנה כאשר אתה מביא את סבא ממושב זקנים לביקור אצלנו, והוא לא יכול לשתות כאן אפילו כוס מים .
ואת, אמא יקרה, לאחר שנים של חינוך בבית דתי עמדת ונשאת לאדם לא דתי למורת רוחם של הוריך זיכרונם לברכה, ואף שערת שמעשה זה של הבת היחידה שלהם קיצר את חייהם. הצדקת את עצמך בטענה שלאף אדם אין זכות לכפות עליך דרך חיים המנוגדת לרגשותייך.
אבא ואמא יקרים, אני בנכם הנאמן קלטתי את המסר והפנמתי אותו היטב. למדתי מכם שאידיאל חברתי או רגשות אישיים, מצדיקים את ההולך אחריהם עד לשינוי כיון קיצוני מדרך החיים של הוריו, גם נגד התנגדות עד כלות הנפש של אלה שהביאו אותו לעולם וגידלו אותו ונתנו לו כל מה שיש לו. מבחינה זו אתם צריכים להיות גאים בי כמי שצועד בדיוק בעקבות שלכם, שאתם סימנתם לו כדוגמה אישית בדרך החיים.
אבל זה אינו הכל, המשיך אודי: לך, אבא, אני חייב הכרת הטוב על עקרון חיים חשוב שדיברת איתי עליו, וחזרת והדגשת אותו כמה וכמה פעמים ואמרת לי לשנן אותו היטב. עקרון חיים זה משמש לי כמנחה עיקרי בחיי. היה זה ביום אחד בו חזרת נרגש מאד מן המשרד בו אתה עובד, וסיפרת לאמא שוועדת החקירה העיפה את אחד הבכירים מעבודתו. באותו ערב קראת לי לשבת לידך, והורשת לי אז הנחיה לכל החיים. כך אמרת:
אודי, תקשיב יפה למה שאני אומר לך עכשיו, כי אלו דברים בעלי חשיבות עליונה וגורלית. יש אנשים שלמילוי תפקידם ניתנו להם תקציבים וסמכויות, אך במשך הזמן הם שכחו שהם קיבלו אותם ממישהו מעליהם לצורך התפקיד. הם שכחו זאת, והחלו להתנהג כאילו מה שהופקד בידם הוא ירושה שזכו בה, והכל שלהם. הם עשו כרצונם כאילו איתן תקנות ונוהלים ולא חוקים וסמכויות מוגדרות. הם פשוט שכחו שיום מסוים בעתיד הם עלולים לעמוד לפני ועדת חקירה של מי שנותן להם את הקופה ואת זכות החתימה, ויצטרכו לתת דין וחשבון על כל פעולה שעשו.
ישאלו אותם שאלות מפורטות ופולשניות; למה, מדוע, מה ההבדל, וכל שאלה כזאת תחייב תשובה מניחה את הדעת התואמת בדיוק את החוק ואת התקנות. זה בדיוק מה שקרה לבכיר שפוטר אצלינו. הוא גמגם כהוגן עם תשובות מטופשות של "לא זוכר בדיוק", "אולי במקרה זה טעיתי", ואפילו "זה לא יכול להיות". היום פרסמה הוועדה את מסקנותיה והבכיר פוטר ללא זכויות.
אתה שומע, אודי? לי זה לא יכול לקרות. בכל פעולה שאני עושה, אני חושב היטב: איך אנמק את החלטתי זאת בפני ועדת חקירה? לנגד עיני תמיד, כל הזמן, הצורך והחובה לתת דין וחשבון שלם ואמיתי על כל פעולה. את הגישה הזאת אני רוצה להנחיל לך. אפילו אם לא תזכור ממני אלא רק את העיקרון הזה, כבר ירשת ממני משהו גדול מאד שישמש אותך כל החיים. זכור זאת היטב! כך אמרת לי.
אבא יקר, הקנית לי בדבריך ראייה אחרת של חיי. בזכות דבריך תפסתי את מושג האחריות. אתה דיברת על תחומי המשרד הממשלתי בו אתה עובד, ואני תפסתי מאוחר יותר שאותו עקרון חל על כל חיי האדם, ועל כל פעולה שלו במשך כל חייו, ומשמעו: אחריות וחובת מתן דין וחשבון לפני מי שנתן לנו את החיים, את יכולת הפעולה, וגם את התבונה הדרושה כדי להבין את העקרון שאתה , אבא שלי, הסברת לי כל כך יפה.
ביהדות מנוסח העיקרון שלך במילים פשוטות: דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון! זכור כי תצטרך לתת דין וחשבון על כל מעשה ועל כל מחדל, ודע מי יהיה המבקר החוקר, הוא אשר נתן לך את כל מה שיש לך, והוא גם יודע את מחשבות לבך. תשובותיך יעמדו לפניו למבחן ולביקורת. אני גאה באבא שלי שהקנה לי הנחיה כה חשובה לחיים, ואני שמח שבעזרת הנחיה זו הצלחתי לגלות גם מיהו המבקר שעבורו ולשביעות רצונו, עלי להכין את הדין והחשבון האישי שלי.