אדם עושה צעד קטן להקב"ה – והוא פותח מולו שערים גדולים של סיעתא דשמיא ושל קדשה וטהרה. "הבא להטהר מסיעים בידו"
מן השמים מסיעים להגדיל את הפתח
לפעמים קורה לאדם, שאין הוא רואה תוצאות מידיות לצעד טוב שהוא עושה. לא פעם מדמה הוא, שהוא אפילו נכשל וטועה… אך צריך לדעת שכאשר אדם פועל לשם שמים, מן השמים דואגים שלא תצא תקלה על ידו, ועד מהרה מתברר מה היו התוצאות הגדולות של אותו מעשה קטן, לכאורה.
חסיד, תושב מנהטן, לקח על עצמו משימה כבדה – להניח תפילין ליהודים הרחוקים מתורה וממצוות. מי שמכיר את רחובות מנהטן יודע, שאלו הם רחובות עמוסים מאד. בכל יום עוברים שם כמיליון אנשים. הכבישים והמדרכות מלאים כל הזמן. אך דבר לא הרתיע את החסיד. הוא התמקם שם באחת הפינות המרכזיות למשך שעתים בכל יום, ולא נלאה מלפנות לכל אחד ואחד בשאלה הנצחית שלו: "אר יו אי ג'ו?" [האם אתה יהודי?]. כששמע תשובה חיובית, סימן לאדם לגשת אליו, הראה לו את התפילין, הסביר על חשיבות המצוה היקרה הזו, הניח לו וקרא אתו פסוק ראשון של שמע.
היו שלא התייחסו אליו, אבל היו רבים, שאף על פי שלא הניחו תפילין בקביעות, נאותו לקיים את המצוה שהזדמנה לידם ולא הפסידוה. הללו היו מניחים, קוראים קריאת שמע ומתחברים מעט להקב"ה.
מרביתם היו יהודים "חד פעמיים" – פעם אחת הניחו תפילין, ויותר לא ראו אותם… אבל היה יהודי אחד, חסון וגבוה מאד, שחזר אליו יום אחרי יום. היתה לו שעה קבועה שבה היה מגיע, מניח תפילין וקורא קריאת שמע. מטבע הדברים התפתחה ביניהם הכרות מינימלית, שכללה שיחה קצרה מדי יום.
כשבוע לפני פורים אמר לו החסיד: "מצאת חן בעיני. אתה יודע, שבעוד שבוע יחול פורים. מה דעתך לעשות סעודה ולהזמין את החבר'ה שלך, ואני אקח אתי את החבר'ה שלי, נתחפש, ונבוא לשיר ולנגן לכם?"
הרעיון מצא חן בעיני האמריקאי. הוא ברר באיזו שעה צריכה הסעודה להיות, והודיע כי יזמין את החברים לשעה ארבע. החסיד מצידו הודיע לו, שיבוא מאוחר מעט יותר, מתוך מחשבה שהוא וחבריו צריכים לסיים את הסעודה בביתם, שהרי לא שייך לסמוך על הכשרות שם.
ואכן, החסיד הצליח לאסוף כמה חברים שהתגייסו למשימה בכל לבם. הם סיימו במהירות את סעודת פורים בביתם ופנו לצאת לדרך.
אלא שפקקים נוראיים עיכבום, בסופו של דבר מצאו את עצמם בכתובת שמסר להם רק לאחר צאת הכוכבים.
שקט קדם את פניהם, משמע – כולם התייאשו והלכו. בכל זאת הם נקשו על הדלת. בעל הבית פתח להם ולא הסתיר את זעמו וקצפו: "תתביש לך!" – הוא צעק על החסיד שהכיר – "שקרן! בזית אותי! האמנתי לך, והשקעתי רבות בהזמנת כל החברים שלי. כולם באו וחיכו עד בוש, ולבסוף התייאשו והלכו"…
"אתם שקרנים!" – החרתה החזיקה אחריו גם אשתו, שהצטרפה אליו – "לכו מכאן! אתם, וכל היהודים שקרנים"…
הם נסו להסביר את עצמם ולספר על הפקקים הרבים שהיו בכבישים, אבל העומדים מולם כה כעסו, עד שלא היה שייך לדבר עמם כלל. בלית בררה הסתובבו החסיד וחבריו והלכו משם בתחושה חמוצה ומעיקה.
למחרת היה יום שישי. בדרך כלל נהג החסיד להגיע לשעתיים של הנחת תפילין, אך באותו יום הוא התלבט וקצת חשש: מי יודע מה צפוי לו היום מאותו יהודי, שכעס עליו אתמול כל כך? אולי הוא יבוא ויצעק עליו לעיני כולם? אולי יתנפל הוא עליו בחמת זעם ויוציא את כל כעסו על גופו הצנום?
לרגע עלתה בו מחשבה לא ללכת היום כלל. אך מיד התחזק ואמר: 'מה פתאום? שומר מצוה לא ידע דבר רע, ושלוחי מצוה אינם ניזוקין. אין לי שום סיבה לפחד כאשר אני הולך לקיים מצוה'.
הוא הגיע כרגיל, והניח תפילין לכל מי שרצה. לפתע פקו ברכיו. מקצה הרחוב ראה את אותו יהודי ענק וחסון מתקרב בצעדים גדולים. עוד רגע והוא עוקף את השולחן הקטן שהניח לפניו, ונגש ממש אליו…
אך לתדהמתו – הוא רכן לעברו – ובמקום להכותו החל לחבקו חבוק גדול וחם…
החסיד כבר הכין את עצמו לכל תרחיש. הוא היה בטוח שכעת הלה יפיל אותו ארצה ויחבוט בו. אך אז התבונן האמריקאי לתוך עיניו ואמר:
– "אין לך משג איזו טובה גדולה עשית לי!"…
– "אני מצטער על מה שקרה"… החל החסיד להתנצל
– "אל תצטער" – קטע אותו.
– "אתה וחבריך היקרים הצלתם את חיי, ועשיתם לי את הדבר הטוב ביותר". והוא הסביר את דבריו:
– "לצערי נכשלתי והתחתנתי עם אשה גויה. במהלך השנים הבנתי, שאסור ליהודי לעשות דבר כזה, אבל כשהתחלתי להניח אצלך תפילין גברה בתוכי ההבנה שעלי לעזוב את אשתי הגויה, אך לא הצלחתי לקום ולעשות צעד מכריע זה".
– "אמנם מדי פעם נסיתי לדבר אתה על כך, ולהציע לה להפרד, אך היא לא הסכימה בשום אופן, שוב ושוב הייתי נכבש בידי היצר הרע. מה יכולתי לעשות?!
– "אבל אתמול קרה משהו, שהפך את הקערה על פיה… כשהיא ראתה שלא הגעתם, היא התחילה לצעק: 'היהודים שקרנים!' פתאום היא הסתכלה עלי והפטירה מתוך שנאה: 'גם אתה יהודי שקרן! אני לא רוצה לחיות אתך יותר!'… בסופו של דבר היא לקחה את ילדינו ועזבה את הבית, כשהיא מודיעה לי שנפגש אצל עורך דין"…
דמעות נצצו בעיניו – "אתם הצלתם את חיי! עשיתם לי את השרות הטוב ביותר שיכול להיות! לעולם אהיה אסיר תודה לכם!"…
ההזמנה לסעודת השבת היתה מתבקשת מאליה, ועד מהרה התגלגל כל השאר, עד שקבל על עצמו על תורה ומצוות.
לפעמים אדם מקיים מצוה, ובמקום שכר הוא מקבל בזיונות. הוא אומר לעצמו: "חבל שהלכתי, חבל שאמרתי, אולי רק קלקלתי"… ואינו יודע איזו טובה גדולה נעשתה בעולם דוקא בגלל המעשים שעשה!
אדם צריך לכוון בכל מעשיו לשם שמים. הוא אינו יכול לדעת את התוצאות, אבל בורא העולם צריך רק את הושטת הידיים שלו, והוא יעשה כבר כל מה שצריך.
מתוך הספר 'משכני אחריך' שמות