יורם שדה סיים יסודי ותיכון ככולם, למד בקונסרבטוריון על כלי הקשה ואימוני מחול, סיים צבא כסגן מפקד פלוגה, ויצא לטיול אופנועים של שנה מחוף לחוף בארצות הברית. עבר קורס מאבטחים ואבטח מטוסים באילת. המשיך לעבוד ככבאי ברשות שדה התעופה. המשכורת טובה, העבודה רגועה, אבל זה לא זה. אין כאן מיצוי עצמי, אין כאן ביטוי ייחודי, אין הרגשת נתינה, אין קשר עם אנשים. לא ראה את עצמו בתפקיד זה עד לגיל הפנסיה. הגיע הזמן שיחליט מה יעשה בחיים.
הבחירה נפלה על הרפואה המשלימה. יש בה אפשרויות של עזרה לזולת, של התחברות לאנשים, של הגשמה עצמית. נרשם למכללה ללימודי רפואה משלימה ולמד בהתלהבות ובהתמסרות בטיפולים רפואיים ובהקניית כושר, משרכש מיומנות וביטחון, החליט להעפיל אל השלב הבא. החליט להקים בקניון בדיזנגוף סנטר מרכז להכרת הרפואה האלטרנטיבית, תחום שמשך התעניינות רבה. בתהליך ההקמה פנה לעשות ביטוח. בסוכנות פגש את שרון.
הם נישאו, ושרון היתה לעזר בתפעול המרכז לרפואה משלימה, שהפך לסיפור הצלחה. היו בו מוקדי מכירות של אביזרי בריאות מהרפואה המזרחית, מגנטים ובשמים, תוספי מזון. תבלינים וצמחי מרפא, ותאי טיפולים לשיטות שונות, שהעסיקו כשמונה עשר מטפלים ומאבחנים. ידיהם מלאו עבודה. היתה זו הצלחה בכל קנה מידה. מאוחר יותר הרחיבו את העסק. הם מעניקים שירותי בריאות במקומות עבודה שונים שהכירו בערך הבריאותי טי, ובייחוד בערך המוראלי שבטיפולים אלו, המרעננים וממריצים את העובדים. מפעלים רבים עורכים יום בריאות לעובדיהם, כולל התעמלות, טפולים ממוקדים והדרכות. דרך מקורית לחברה להביע הוקרתה לעובדים ולרכוש את הוקרתם.
יום אחד מיינה שרון את דברי הדואר שהגיעו וגילתה פרוספקט של "ערכים", הזמנה לסמינר של "בורא, בריאה ובריאות". מעניין. האומנם, כל מה שעושים כאן שייך ליהדות? מה הקשר בין היהדות לרפואה הסינית העתיקה? בדקה בלוח, נשמע מתאים, והמחיר נוח. ארבעה ימים, שלושה לילות, מרביעי עד מוצאי שבת. עניינה את יורם ונרשמו. וכאן קרה מה שקורה פעמים לא מעטות. נפער פער בין ההתרשמויות. היא, שיזמה את הנופש, התייחסה אליו כאל נופש. איבדה סבלנות בהרצאות, נהנתה מהאווירה, ותו לא. הוא גילה עולם חדש ובא בשעריו בסקרנות ובהתלהבות. ליבן נקודות עם המרצים, השתכנע עמוקות, רכש קלטות, לא שבע לשמוע. חזר והתחבר לשיעורי תורה מדי ערב. שרון היתה בעד. אם זה עושה לו טוב, אם זה ממלא אותו בתוכן, למה לא. כשהביא הביתה מיחם ופלטה של שבת, הבינה שזה רציני. הוא רציני, והיא לא מחוברת. מה עושים?
ידעה מה לא עושים: לא מפרקים את החבילה, שומרים על הבית. אם תידרש, תלך איתו. אבל רצוי לצידו ולא מאחוריו. נרשמו לעוד סמינר, נכנסה יותר להרצאות, התחברה יותר, גם אם לא הזדהתה. אם זה המחיר לשלום הבית, היא תשלם.
יורם התקשר וביקש שישלחו אליו רב לחוג בית משפחתי. הוא והילדים. שני ילדים פעוטים. שרון עסקה בשלה. הגיע אברך חביב, קלט את המצב. לא לימד גמרא, גם לא משנה. הקסים את יורם ואת הילדים בסיפורים על פרשת השבוע, לקחים ומסרים. השחיל כמה דינים. שרון היטתה אוזן ממטבחה. הילדים ציפו כל השבוע לביקורו של הרב.
ואז חל המפנה. זה לא מוסבר, כי זה לא שכלי. כשם שהמחסום היה רגשי, כך התמוססותו. היה זה בלידה השלישית. שרון לא מסוגלת להסביר, אבל זה היה מוחשי כל כך. היא חשה בתחושה עזה שבורא עולם ניצב לצידה. כביכול, אוחז בידה, לא עוזבה לרגע. תחושה חזקה ומפעימה שלא נטשה אותה מאז!
שלוש וחצי שנים עברו, והיא חשה בקירבת אלוקים בלתי אמצעית. מאז התחילה להשתתף בשיעורים השבועיים. אבל יותר מזה, הרבה יותר. אולי זה תהליך שהבשיל, אולי חסד ממרום, אבל היא חשה שהבורא מרעיף עליה חסדים. זה לא שהיא חייבת לברך על האוכל: היא חייבת לומר תודה, ומביעה אותה בברכה. זה לא שהיא חייבת להתפלל. היא חייבת לשוחח עם הבורא, ועושה זאת באמצעות התפילה. "אנחנו חייבים ללכת לעוד סמינר", אמרה ליורם. הפעם, להזדהות לגמרי. שאלה את עצמה: הבורא כה טוב כלפי, מיטיב כל כך, במה אוכל לגמול לו, ולו במעט. והתשובה: לרשום את הילד לחינוך תורני. לחבר אותו מילדותו לבורא הטוב והמיטיב!
הלימודים החלו, ושרון הביאה את הבן הבכור, שי, לבית הספר התורני. המורה קיבלה את פניהם בשלום לבבי. השתאתה כששרון לא ענתה. אבל עיניה של שרון היו מצועפות וגרונה נשנק. לא היתה מסוגלת לענות. היא הביאה לבורא עולם מנחת תודה, הביאה את ילדיה, לחנכם לאור האמונה!