כשאבן במשקל חצי טון צנחה על כסאו של הדיין

הדיין רבי יחזקאל אברמסקי, ניצל ללא פגע באורח פלא, לימים גילה מדוע ניצל  • ''וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ''

הרב אהרן כהן שליט"א

חוויות קשות עברו על רבי יחזקאל אברמסקי ז"ל בתקופת השואה, אך תמיד תלה בטחונו בבורא עולם ולא ידע אפילו שמץ פחד, כשהוא מעוטף בטלית קטן שאותו לא הסיר מגופו אף לרגע. על מקצת מן ההרפתקאות והתלאות שעברו עליו בימי המלחמה, סיפרו בני המשפחה את הפרטים הבאים בספרו "מלך ביופיו".

סמוך לביתו במזרח העיר לונדון, היה ממוקם בית הדין הגדול, בנין רם ומפואר בן שלש קומות. באחד מימי ה"בְּלִיצְקְרִיג" (מתקפות בזק שבוצעו ע"י הגרמנים) ביום סגריר, כאשר השמים נתכסו בעננים קודרים, ישב רבינו בהיכל בית הדין יחד עם עוד שלושה דיינים, וטיפל בעניינם של בני זוג שבאו להתגרש.

רעיתו הרבנית רייזל ובנם הבכור משה שהו אותה שעה בדירתם, והבן הצעיר מנחם עזרא היה במקום לימודו בישיבת "עץ חיים".  לפתע פתאום נשמע קול התפוצצות אדירה מפרקת הרים ומשברת סלעים. הפיצוץ אירע ללא שום התרעה מוקדמת. התלמידים מן הישיבה התחילו לרוץ אל המקלטים הציבוריים הסמוכים ורק אז שמעו את קול צפירת האזעקה.

התברר, שמטוסי האויב ניצלו את מסך העננים, ובחסותו הצליחו לחמוק מ"עיני" ההגנה האנטי- אווירית של האנגלים, והטילו את פצצותיהם. רק כעבור שעה ארוכה, לאחר שנשמעה צפירת ארגעה, פנה הבן הצעיר הביתה ושם נודע לו מה שקרה והתרחש בינתיים. מיד בהישמע קול הפיצוץ, הכריז הבן הבכור משה כי הוא פונה בריצה לעבר בית הדין, מהלך כעשר דקות מן הבית, כדי לברר מה שלום אבא. כל שידולי אמו הרבנית לבל יעז לצאת החוצה בשעה כזאת, וכי בוודאי האב ירד למקלט בנין הרבנות, לא הועילו. הוא מיהר ורץ לשם בכל כוחו. בדרכו פגש ברחוב את אביו – רבי יחזקאל ומראהו כ"פועל בנין" – טיט וחול מפוזרים על פניו, זקנו, בגדיו, ובידו אחת הוא אוחז בזרועו של אחד הרבנים ומוליכו. מראהו של רב זה היה כאיש אחוז הלם.

הוא מילמל בפיו כי נפגע בעמוד השדרה. אולם רבינו ניסה להרגיעו, באמרו, שאם חלילה היה נפגע בעמוד השדרה, לא היה מסוגל ללכת ברגליו כלל – ואמנם התאושש האיש תוך זמן קצר ויצא בשלום מן ה"טראומה" ללא פגע.

רבי יחזקאל סיפר אחר כך לבנו את השתלשלות המאורע מתחילה ועד סוף באותה שעה שישב בבית הדין והתעסק בדיון בעניין גט מאיש לאשתו כדת משה וישראל. יחד עמו ישבו: הדיין רבי ישי גרינפלד ז"ל, והרב סוויפט ז"ל, שנזדמן אותו יום במקרה לבית הדין (ורבינו כיבד אותו לשבת אצל הדיינים, למרות שהוא לא היה עדיין חבר בית הדין). מולם מעבר לשולחן עמדו חמשה בני אדם, הבעל והאשה, סופר הגיטין, ושני העדים. על הספסל ביציע ישבו עוד מספר אנשים קרובי האשה. ברגע מסוים כשפנה ושאל את העדים, אם אכן שמעו כשציוה הבעל לכתוב את הגט לשמה, נשמע פתאום קול פיצוץ מרעיד והבית כולו הזדעזע מיסודותיו.

האולם שישבו בו נתמלא עשן. זרם החשמל נפסק והשתרר חושך מוחלט. אבנים גדולות ורגבי עפר נשרו מכל צד. רבינו צעק אל האנשים, כי הדלת ליציאה החוצה נמצאת בצד צפון בפינה השמאלית, והוא עצמו זחל על ארבע כדי למצוא את הפתח, כשהרב סוויפט אוחז בבגדו וזוחל אחריו. תוך דקות ספורות הגיעו אנשי ההגנה האזרחית לחלצם. ענני האבק והערפל התחילו להתפוגג. כהרף–עין התברר, לא עלינו, שהאשה אינה זקוקה יותר לגט, בעלה אינו בין החיים יותר, ויש לה דין אלמנה! אחד העדים שכב על הרצפה ורגלו קטועה. הדיין רבי ישי גרינפלד נשם בכבדות (ועד יומו האחרון סבל, ממחושים בריאותיו כתוצאה מאותו מאורע). עוד אנשים אחדים נפצעו קלות. וגם רבי יחזקאל היה צולע במקצת ואמר שרגלו כואבת.

כשהגיע לביתו כעבור שעה קלה, התברר פתאום שאין מים בדירה, מכיוון שהפיצוצים גרמו להפסקה באספקת המים. בלית ברירה, הזמינה הרבנית עבורו חדר במלון "סטראנד", כדי שיוכל לרחוץ שם מרגבי הבוץ והטיט שדבקו בו, ולהחליף בגדיו. אחר כך ליווה במכונית את הרב סוויפט אל מעונו ושב הביתה. כעבור יומיים של מנוחה נעלמו הכאבים שברגלו לגמרי. הוא אסף עשרה יהודים והלך עמהם אל חורבת בית הדין, ובירך שמה בנוכחותם את ברכת ההודאה לבורא עולם  "שעשה לי נס במקום הזה".

באותו מעמד גילו להם אנשי הג"א, כי על המקום בו ישב רבי יחזקאל צנחה אבן במשקל כחצי טון, ולפי הערכתם הוא נפל מכסאו – כתוצאה מן ההדף של הפיצוץ  – שניה אחת לפני שהאבן ירדה על הכסא. כך ניצל. בעקבות דבריהם סיפר אף הוא לבניו, כי בעת נפילתו הציל האולר שהחזיק בכיסו הימני את רגלו ממעיכה מוחלטת.

ידית האולר, העשויה משן פיל , נסדקה סדק עמוק מעוצמת המכה, ואילו ברגלו נותרה רק שריטה קטנה (היה זה אולר יפה שבניו רכשו פעם עבורו, והשתמש בו לפרקים לצורך בדיקת "שאלה" בעוף, או לגרידה בכתבי תורתו כשנזקק למחוק תיבה מסוימת). לימים כשהזכיר רבינו את המאורע והנס, ותוך כדי דיבורו ליטף בחביבות את הציצית שלבש, הוסיף והתבטא: "כשלעצמי לא הרגשתי אז שום פחד. מעודי כאשר אני מתעטף בציצית ואומר את הפסוקים כל בוקר "מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון", אני מרגיש בבירור שאני נכנס עכשיו לחסות בצל כנפיו של השם, ושום רע לא יאונה לי. גם באותו מאורע התעטפתי בטלית לפני סידור נתינת הגט כמנהגי תמיד. חסיתי בצל כנפיו של רבונו של עולם – ואיך אפחד?!"

"יתכן, שזכות זו עמדה לי להינצל מן הפיצוץ" הפטיר.

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.