יעקב לוסטיג
סביר להניח שלא שמעתם על דרן בראון, אבל באנגליה הוא אדם מפורסם מאוד. בראון עובד כאיש תקשורת, הוא מפיק תוכניות שבוחנות טבעים, פחדים, הפרעות נפשיות ועוד. במשך השנים הפיק בראון כמה וכמה תוכניות שהפכו נושא לשיחה במשך ימים ארוכים בכל רחבי אנגליה.
באחרונה העלה בראון תוכנית חדשה, שפותחת לא מעט שאלות קיומיות וחשובות מאוד עבור בני האדם.
בראון עשה מבדקים שבסופם העלה בחכתו ארבעה אנשים שאותם הוא הגדיר 'צייתנים'. אלו מסוג האנשים שאם תתנו להם פקודה לפתוח עבורכם את הדלת, הם יפתחו אותה. יהיה להם לא נעים לסרב לכם.
את הארבעה הללו הזמין בראון לערב גאלה של ארגון סיוע, כשכל הערב מתחילתו ועד סופו אינו אלא הצדה אחת גדולה. כל המשתתפים באירוע היו שחקנים, הארגון שערך את האירוע אינו קיים בכלל, ובכל פעם הגיע למקום רק אדם אחד שחשב בתמימותו שהוא אכן מגיע לאירוע התרמה.
כשאותו אדם מגיע למקום, הוא נופל מייד ברשתו של שחקן המציג את עצמו כמיליארדר מפורסם. הוא מתחיל לחלק לאורח התמים הוראות, מנחה אותו לקחת את התיק שלו וכדו', ואט אט מחזק אצלו את תחושת הנחיתות – אני נותן פקודות ואתה מבצע.
זה נמשך בכך שלתמונה נכנסים שחקנים נוספים, שגם הם נותנים לאיש פקודות קטנות, פשוטות וקלות לביצוע. אט אט זה הולך ומחריף, עד שבסופו של דבר המיליארדר המפורסם מת כביכול, ומנהל האירוע פונה לאורח התמים ומבקש ממנו לסייע בהסתרת הגופה כדי למנוע הפרעה למהלך האירוע.
בסופו של דבר המת קם לתחייה, ומאיים לתבוע את האורח התמים, הוויכוח עובר לגג כשבו נוטלים חלק כמה אנשים עסקים עשירים כביכול, והם כולם שמשכנעים את האורח התמים לדחוף את המיליארדר אל מותו, כדי להינצל מעונש המאסר הממושך הצפוי לו כביכול. כמובן שהאיש מתנגד לכך בתוקף אבל אחרי שהם מפעילים עליו לחץ פסיכולוגי כבד, הוא נכנע ללחצים, מגיע אל האיש ודוחף אותו אל מותו, מבלי לדעת שמדובר בשחקן הקשור היטב ברתמת בטיחות.
הניסוי הזה הוכיח שרק אחד מתוך ארבעת המשתתפים והמשתתפות בניסוי סירב בכל תקוף לרצוח את האיש. גבר אחר ושתי נשים צעירות הסכימו לבצע את הפקודה, ודחפו אדם כשהם בטוחים במאה אחוז שברגע זה הם מסיימים את חייו עלי אדמות.
הניסוי נועד לפתוח את השאלה הבאה: "האם בכל אחד מאתנו מסתתר רוצח קטן, שבנסיבות מסוימות מסוגל להפוך לגדול וממשי מאוד, ולדחוף אדם חי אל מותו?".
המסקנה של הניסוי היא חיובית. מסתבר שהרבה מאוד בני אדם יהיו מסוגלים להפוך לרוצחים שפלים אם יניחו אותם במקום הנכון ויאמרו להם את המילים הנכונות. חלקם אולי ישתכנעו רק אחרי שבועות ארוכים, אולי אחרי שנים של הסתה ושכנוע, אבל בסופו של דבר לרצוח אדם אחר זה בהחלט דבר שכל אדם מהשורה יכול לעשות.
המסקנה שנויה במחלוקת. חשוב לזכור שמלכתחילה לקח המפיק של כל האירוע דווקא ארבעה אנשים שמטבעם הם צייתנים יותר מאחרים.
אבל חסר כאן נתון חשוב מאוד במשוואה הזאת: האמונה בבורא עולם, והיראה מפניו. כשיש לך יראת שמים, גם אם אתה האיש הכי צייתן בעולם, אתה לא תתפתה לרצוח אדם אחר.
נכון, גם מי שאינו ירא שמים יכול להיות אדם ישר והגון, שלא רוצח אף אחד ולא גונב מאף אחד. אבל מהיכן הוא לוקח את הכללים של האסור והמותר? מהמוסכמה החברתית. מהמוסר החברתי. אם החברה תשנה את כללי המוסר, גם האיש הישר וההגון הזה ישתנה יחד עם החברה.
עובדה שמיליוני נשים הגונות וישרות סבורות שיש להן זכות אלמנטרית לסיים את חיי העובר שלהן!
עובדה שלא פעם ולא פעמיים לאורך ההיסטוריה ראינו נערים צעירים שלובשים מדים וטובחים ללא רחם בבני עמים אחרים, או אפילו בבני עמם שלהם. כשאדם חי בתוך תפיסה שדבר מסויים הוא אסור, הוא לא יעשה אותו אם הוא רוצה להיות אדם הגון וישר, אבל אם התפיסה תשתנה ומעשה מעין זה ייחשב למותר ואפילו רצוי, למה שהוא לא יעשה זאת?
אלא אם כן יש לו יראת שמים. מי שמחויב להלכה, אינו יכול לעשות מעשים חמורים כאלו רק כי הוא נמצא כעת בתפיסה חברתית שקובעת שזה מותר. כי הוא רגיל לקבל על עצמו את עול ההלכה, וגם כשנראה לי שזה הכי טבעי בעולם לכבות את האור לפני שהוא הולך לישון, הוא לא יעשה זאת בליל שבת, כי ההלכה קובעת שזה אסור.
לכבות את האור בליל שבת הוא לא מכבה, ולדחוף אדם אל מותו הוא כן ידחוף? בוודאי שלא! הוא חי על פי כללי האסור והמותר, ולא לפי כללי מוסר גמישים שנקבעו על ידי בני אדם, ומשתנים ללא הרף על ידי בני אדם.
זאת בדיוק הסיבה שיצחק אבינו אמר לאבימלך מלך גרר: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".
אם אין יראת אלוקים, הכל הגיוני. אם כללי המוסר וההגינות נקבעים על ידי בני אדם, הם יכולים גם להיות מעוותים בצורה מחרידה, ועדיין כולם יפעלו על פיהם.
אז תגידו לי אתם, לא עדיף לסמוך על כללי המוסר שקבע הקדוש ברוך הוא?!