כולל על גלגלים

בעלי חברת ההסעות אינם יודעים להסביר מה הניע אותם להקים כולל אברכים בתוך משרדי החברה החילונית במושב אורה, שבו הם ממוקמים.

עיתון משפחה

בוקר. השעה תשע ורבע בדיוק ובכולל שבמושב אורה כבר שוקדים על תלמודם כעשרה אברכים מצטיינים. הם מתנצחים ביניהם בהתלהבות, ודומה שקל להם מאוד לשכוח מכל הקיים סביבם, אולי בשל העובדה שדבר סביבם לא קיים, והם מרוחקים מכל מקום יישוב מוכר.

במבט ראשוני זה נראה עוד כולל רציני מאוד, אחד מאלו שנוהגים לבחור את אברכיהם בקפידה אחד לאחד. החדר אמנם קטן אך מרווח ומחומם, קירותיו מצופים ארונות עמוסי ספרי קודש מכל הסוגים, בהם גם ספרים שיצאו בעת האחרונה ממש. בפינת החדר, פינה לשתייה חמה ואפילו ארון קודש ובו ספר תורה מהודר. כן, כולל לכל דבר.

אבל אם רק תצאו לרגע מבית המדרש – תתקשו להאמין. ההמולה שבחוץ תפתיע גם אתכם. נעים מאוד, אתם נמצאים באחת מקומותיו של בנין משרדים הממוקם בכניסה למושב אורה הסמוך לירושלים. קומה זו שייכת כל כולה לחברת ההסעות אשר מפעילה שירותי הסעות לכל חלקי הארץ ורואה הצלחה רבה במעשיה. מימינכם נמצא חדרו של רכז הנהגים ("הלו, עופר, עוד לא הגעת?", "מנשה, הגברת מחכה כבר שעה", "יניב אתה פנוי לנסיעה לשדה התעופה?"), משמאלכם ממוקם חדרו של האחראי על קבלת ההזמנות הטלפוניות, ממול נמצאת פינת ישיבה לנהגים המבקשים לנוח מעט אחרי שעות ארוכות של אחיזה בהגה, ובתווך יש את חדריהם של חשב החברה ושל המנכ"לים הראשיים.

וכמו בכל חברת הסעות מה שמאפיין את המקום אלו בעיקר צעקות לא מעטות, תזוזה רבה ונהגים שעוברים, נכנסים ויוצאים. הדבר הבלתי מתקבל על הדעת שבמקום, הוא כולל האברכים שפועל בקצה המסדרון, במשך חמישה ימים בשבוע, ומכנס בתוכו אברכים מן העילית שבעילית, כולם בוגרי ישיבות רציניים.

יחידי למנין

כפי שברור לקוראים, לא תמיד נראו כך הדברים. עד לפני שלוש שנים פעלה חברת ההסעות באופן שגרתי למדי, תחת בעלות חילונית של שני אחים שותפים כאשר היא מנתבת את דרכה וקונה לעצמה שם ומוניטין. לפני שלוש שנים בדיוק החליט אחד האחים להזמין אל המקום את הרב מימון בן ישי, כדי שילמד עמו שיעור קצר מידי בוקר. מה גרם לו להחליט על כך? עד היום אין הוא יודע להסביר זאת, אך זאת הייתה התחלתו של מסע שהתגלגל מהר יותר מכל כלי רכב שבבעלות החברה והוביל לפתיחתו של הכולל הנדיר מסוגו.

"השלב הבא היה כאשר הצטרף לשיעור גם אחיו של בעל החברה, זה שעובד עימו כשותף", מספר הרב בן ישי. "בעקבות כך הרחבנו בהדרגה את נושאי הלימוד וזכיתי להתוודע לשני יהודים שצמאים לשמוע ומגלים עניין רב בכל נושא שעולה לדיון. מידי פעם נזקקנו לספרי לימוד, אך אז גיליתי למרבה הצער, שלא רק שבבניין החברה אין דבר כזה, אלא בכל מושב אורה לא ניתן להשיג ספרי קודש מתאימים, שכן מדובר במושב שרוב תושביו חילוניים. כאב לי הלב וחשתי נורא עם המחשבה על כך שיהודים כה רבים מתגוררים כאן, אך לא ניתן לגבש מהם אפילו מניין.

"כמה שנים קודם לכן שבתי משליחות בהונג-קונג, שם הקמתי בסייעתא דשמיא קהילה גדולה שכללה בית ספר, בית כנסת ופעילות מלאה. היה לי ברור שאם בסין אפשר לחולל מהפכה, על אחת כמה וכמה שבארץ אפשר לעשות זאת. הייתי חדור מוטיבציה, ואז הצעתי לבעלי החברה לראשונה את ההצעה המפתיעה- להקים כולל, כאן, בתוך בניין המשרדים של חברת ההסעות. ידעתי שזה מגוחך, אך תגובתם של השניים הייתה לא פחות מהבקשה שלי: 'אנחנו מוכנים, מה עלינו לעשות לשם כך?'

"אתם מבינים?" מתרגש הרב בן ישי, "מדובר באחים שכלל אינם שומרי תורה ומצוות וקשה לי להאמין שעד אותו יום הם שמעו על המושג 'כולל'. ובכל זאת, הם נרתמו למשימה באופן כה מופלא, עד כדי כך שכששבתי באותו יום הביתה- לא יכולתי לעשות דבר,. הייתי נרגש וידעתי שמשהו גדול עומד לקרות פה".

איך אתם מסבירים את קבלת ההחלטה?

"בראש ובראשונה יש כאן בוודאי סייעתא דשמיא גדולה, שהיא זו שמלווה אותנו מתחילת הדרך ובלעדיה לא היה נעשה דבר. אך מלבד זאת, מכיוון שאני הייתי החרדי היחיד שהאחים הכירו – הם הביטו עלי כבר מאז שנפגשנו לראשונה כביכול הייתי הרב של המקום. מבחינתם – מה שהרב אומר זה מה שעושים. ואם הוא מדבר על כולל – אז מפנים שני חדרים מקומת המשרדים, מאבזרים אותם כראוי ומתחילים ללמוד".

אך למרות ההסכמה הגורפת הדבר לא היה פשוט, והרב בן ישי החליט שלא להתחיל בגיוס אברכים, בטרם הוא רואה שהכולל אכן קורם עור וגידים. "למדתי בחודשיים הראשונים לבדי בכולל", הוא נזכר, "וחשתי ממש כמו בהונג קונג, שם גם הייתי בודד במערכה. הנהגים שהגיעו לעבודתם בחנו אותי בכל יום מחדש במבטים משתאים, כביכול רצו לשאול: 'אתה עדיין כאן?' ואחד מהם אף אמר: 'אתה מזכיר לי איזה תמני שהכרתי פעם בקיבוץ. הוא תמיד למד תורה לבדו וכשחיפש מניין- מעולם לא מצא'. שמעתי את הדברים והבטחתי 'עוד יבואו ימים שבהם יהיה כאן לא רק מנין, אלא אפילו לא תמצא מקום לשבת מרוב אברכים'. ואכן, עם חלוף הזמן צירף הרב בן ישי לכולל אברך שהכיר ולאחר מכן הצטרף אברך נוסף ועוד אברך".

בשלב זה, כאשר הכולל הקטן כבר מנה ארבעה אברכים, החל לימוד התורה לתת את אותותיו באופן רשמי על הבניין ולהשפיע על האזור כולו. הרב בן ישי מספר, שאחת לכמה דקות הייתה דלת החדר נפתחת לרווחה ו'פרצוף' נוסף היה מציץ פנימה כדי לחזות בארבעת החרדים שרוכנים על הסטנדרים בגודל מלא ובלבוש אוטנטי. אך דווקא בדרך זו החל גם הקירוב.

"בזמן הלימוד- למדנו ללא הפסקה אף לרגע, אך לאחר מכן היינו מוכנים בשמחה להישאר עם הנהגים או עם אנשי המושב כדי להשיב להם על שאלות ולתת הסברים. בערבי חגים כינסנו אותם כדי לספר להם על החג ואף ערכנו מסיבות חנוכה ופורים וחילקנו נרות שבת".

'אי אפשר בלי חברותא'

אט אט הגיעו אל הכולל עוד ועוד אנשים שביקשו להניח תפילין, ולא מעטים סיפרו שעד לרגע זה התפילין שלהם נחו בוויטרינה או שלא באו לידי שימוש כלל מאז חגיגת הבר מצווה. כעת, כשגילו שיש להם הזדמנות להניחן שוב, הם לא חשבו לוותר על כך. ובאופן זה נוצר סביב האברכים מעגל חם ואוהד מאוד. "חשנו סיפוק רב. אין לי ספק שדווקא בתקופה זו שבה יוצאים כל כך הרבה נגד החרדים ובני התורה, יש צורך רב ביותר להראות לכולם עד כמה הלימוד חשוב, וזוהי דרכנו לתרום לכך.

"כשחלפו עוד כמה חודשים פנינו אל מנהלי חברת ההסעות והסברנו להם כי חשוב לנו להוסיף עוד אברכים לכולל, כדי להגדיל את מספר הלומדים ולהעצים את הלימוד. מכיוון שעד אז הם מימנו מכספם הפרטי את מלגות הכולל והיה מדובר בסכומים לא מבוטלים כלל, הם החליטו לחבור לחברת 'דיזליין' העוסקת בייצור סולר (ואשר בעליה אף הם חילוניים) ולקבל תמיכה כספית נוספת.

"בעלי החברה נענו בשמחה, וכך התאפשר לנו להוסיף עוד אברכים ולשלם להם מלגות נאות. בשלב שבו הגענו לשמונה אברכים – קיימנו פעם תפילת מנחה. הצטרף אלינו אחד הנהגים, אך עדיין היה חסר העשירי למניין. בעל הבית הבחין בכך ולאחר התפילה הוא ניגש לשותף שלו וקבע: 'מוסיפים עוד אברך'. השותף שכבר היה בקי בסדרי הלימוד, העיר: 'אי אפשר להכניס אברך בלי חברותא'. אך בן שיחו לא היסס: 'אז נכניס שני אברכים ועם תקציב כבר נסתדר,. כך צמח הכולל שלנו לעשרה אברכים שכולם מגיעים מידי יום ביומו והוגים בתורה מתוך תחושת שליחות ובשקידה מופלגת".

ואכן, מבט קל לעבר אברכי הכולל חושף, כי לא מדובר בברנשים 'טיפוסיים' או חובבי הרפתקאות. כולם אברכים רציניים ביותר, בוגרי ישיבות ליטאיות חשובות, אשר מנהלים אורח חיים סטנדרטי לגמרי. בשעות הצהריים רובם לומדים בכוללים בירושלים וחלקם אף משמשים 'משיבים' בישיבות מוכרות. "אני חושב שעד לרגע זה, בעלי המקום אינם מבינים את גודל המהפך שהתחולל בזכותם, אין הם מפנימים את העובדה שהם מגדלים כאן בני עלייה ממש", מציין הרב בן ישי.

ואכן, מנכ"ל חברת ההסעות, שאותו אנו פוגשים לבסוף בקצה המסדרון, נראה עסוק מאוד אך בכל זאת הוא מפנה לנו מזמנו. כאשר אנו שואלים בסקרנות מה גורם לאדם כמוהו להחליט על הקמת כולל ועל תחזוקו באופן כה שוטף, הוא מחייך חיוך מרוצה ומביט בבני טיפוחיו: "אני עוד לא שומר מצוות, אבל אולי זה עוד יגיע אי פעם"- הוא אומר לנו בכנות, וממשיך לעסקיו.

הרעש המקרב

לא קל ולא פשוט היה לשכנע אברכים להגיע אל 'כולל הסעות' המתפתח. כאשר הוחלט על הרחבת הכולל, הטיל הרב בן ישי את משימת גיוס האברכים על כתפיו של הרב עוזיאל לורי, אשר לקח זאת על עצמו ועם הזמן הפך לאחראי על תכני הלימוד וסדריהם. "כשפניתי בתחילה לאברכים, זה היה נשמע להם רעיון קצת הזוי", הוא מספר. 'למה לנסוע עד לאורה אם אפשר ללמוד בירושלים?' הם היו שואלים אותי בקביעות, ו-'אתה בטוח שבאמת לומדים שם? אז למה זה בבניין של הסעות?' האמת היא שגם אני עברתי בדיוק את אותם תמיהות וספקות, וכתלמיד ישיבת בריסק במשך שנים ידעתי להעריך לימוד וחששתי מפני הלא ידוע. אך לאחר שביקרתי במושב הגעתי למסקנה שאין דבר טוב מזה לאברך.

"היתרון הגדול, לדעתי", אומר הרב לורי, "הוא בכך שאברך המגיע לכאן יודע שהוא מוכרח ללמוד, כי פשוט אין לו אפשרות אחרת. הוא מנותק לחלוטין מכל הסובב, כי אין לו מה לחפש בסביבה. נפשית זה מסייע ללימוד. מטבע הדברים גם הסדרים נשמרים במלואם, כי אין תחבורה נוחה למושב ואנו חייבים לצאת יחד בהסעה וגם לשוב ביחד. בשל כך מי שמגיע יודע שהוא חייב ללמוד וזה דבר שמהווה תמריץ להרבה אברכים מצוינים.

"מעבר לכך", מוסיף הרב לורי , "הייתי גם מצטט באוזני כולם את דבריו של הרב בן ישי על הערך המוסף שיש כאן- 'תבינו אם אתם לומדים בבית הכנסת שלכם אתם תורמים לעצמכם בלבד, בעוד שכאשר אתם לומדים במקום כזה- אתם מפיצים אור גדול לכל הסביבה, ומי יודע, אולי בזכותכם עוד תקום כאן קהילה?' "

ובכל זאת, האם לא קשה ללמוד בתוך בניין שוקק פעילות? העבודה שמתנהלת שם לא מפריעה? הנהגים לא מרעישים?

אל השיחה מצטרף כעת אחד האברכים שממלא פיו צחוק. "הם מפריעים לנו? נראה לי נכון יותר לומר שאנחנו מפריעים להם, כי הרעש של הלימוד הוא חזק ולא פעם במהלך הלימוד נכנסים אלינו חלק מהעובדים ושואלים: 'למה אתם צועקים? מה כבר קרה?' בתחילה היינו פשוט מתנצלים ומנסים ללמוד יותר בשקט, אך כשראינו שהם עדיין ממשיכים להעיר- הבנו שמה שהם רוצים זה באמת להבין את פשר הצעקות שלנו, ואכן התחלנו לענות ולהסביר להם על דרך הלימוד".

"המקרה המעניין ביותר היה כאשר למדנו מסכת ברכות. לפתע, בעיצומה של הסוגיה, נכנס לחדר אחד מבני המושב, חילוני מקריח וגדל מימדים. הוא פתח את הדלת ונבח: 'אינכם מתביישים? למה אתם מפריעים לכל המושב?' אחד האברכים לא חשב פעמיים והשיב לו בטבעיות: 'אנחנו לומדים מסכת ברכות לקראת חנוכה וכעת דנים בסוגיה הנוגעת לברכתו של שמן הזית, ומה יש לך להגיד על כך?

החילוני לא נבוך אלא פתח את פיו והחל להסביר כי בנושא קיים דיון שלם.

"למרבה הפלא הוא אף ציטט את הסוגיה מתחילתה ועד סופה. בעוד אנו עומדים משתאים התמלאו עיניו בדמעות והוא סיפר: 'אני הייתי בדיוק כמוכם, למדתי באחת הישיבות המוכרות ביותר ונחשבתי לבחור הכי חזק בשיעור, אך מכיוון שראשי נמשך כל העת לעסקים- עזבתי בסופו של דבר הכול והגעתי למקום שבו אני כיום. כעת, כשראיתי אתכם לומדים במלוא העוצמה והחיוניות- נשאבתי אל עברי ופשוט התגעגעתי".

סופו של הסיפור אינו בכך שהיהודי חזר אל העולם הישיבות, אולי עוד יעשה זאת בעתיד. בינתיים הוא החל לתמוך בכולל ביד רחבה ולדאוג לספרי קודש ולתנאים משופרים.

בכלל, מתברר שאין זה הסיפור היחיד שמתגלגל בחברת ההסעות, שכן כמעט לכל אחד מן האברכים יש נהג או יהודי מהמושב שקרוב אליו במיוחד והוא מלווה אותו לאורך כל הדרך. הרב לורי גם מציין, שמדהים להיווכח בכל פעם מחדש כיצד דווקא המילים הפשוטות וההסברים היוצאים מן הלב, הם אלה שיוצרים את הכבוד האמיתי ללומדי התורה.

"רק בשבוע האחרון חלה אחד האברכים שלנו, ומכיוון שהוא זה שמביא את כולנו ברכבו יום- יום מירושלים, לא הייתה לנו דרך להגיע אל המושב. חשבנו בתחילה שכל אחד ייסע בכוחות עצמו, אך בעל הבית ששמע על כך הודיע מיד, כי הוא שולח אלינו אחד מנהגי החברה. הנהג אכן הגיע ואסף את כולם מהבתים. במהלך הנסיעה הוא שוחח איתנו על אורח חיינו והיה המום לשמוע שמשפחה חרדית סטנדרטית מתפרנסת בדרך כלל מן המלגה של הבעל בכולל ומהכנסה צדדית של האישה.

"הוא שאל, פעם אחר פעם, כיצד יתכן לפרנס בסכום כזה שמונה ילדים ואיך אפשר לחיות ככה. בסיומה של הנסיעה סיפר לנו הנהג בכנות: 'דעו שמידי בוקר אני יוצא מאזור המרכז לירושלים ובכל פעם אוסף טרמפיסטים ברכבי. באופן עקרוני אני מקפיד שלא לאסוף אברכים חרדיים, כיוון שאין לי מוטיבציה לעזור להם ואני חש כי 'לשם מה לי להביא אותם למקום לימודם בשעה מוקדמת? הרי ממילא הם יתבטלו ויקבלו בסוף החודש כספים על חשבון המדינה'. כעת, כאשר אני מבין שאף אחד מהם לא חי ממשכורת גבוהה ומטרתם היא באמת הלימוד עצמו, אני מקבל על עצמי להשתדל לקחת דווקא אותם ברכבי, כי מגיע להם'.

"הנהג דיבר בהתרגשות, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שבה שמענו משפטים כאלו בסביבתנו. אישית, אני יכול להעיד שבעקבות כאלו מקרים אני מרגיש בכל פעם מחדש שהדבר מחייב אותי להשקיע הרבה יותר בלימוד ולהצדיק את ההערכה הזו".

לימוד, ערך והערכה

בכולל שבמושב אורה הלימודים מתחילים בשעה תשע אפס- אפס בדיוק. "אנחנו לומדים החל מהשעה תשע בבוקר ועד השעה רבע לאחת בצהריים", מספר הרב בן ישי בסיפוק. "בשעה זו מגיעים למקום מרבית הנהגים ואז אנחנו מתכנסים בבית המדרש לתפילת מנחה. רובם ככולם אינם חובשי כיפות, אך הדבר לא מונע מהם להתפלל. אחד מהם כה נקשר לתפילה עד שהוא מקפיד תמיד לעמוד בפתח, וברגע שרואה שיש בחדר תשעה בני אדם הוא נכנס מיד וקורא: 'אני העשירי למניין!'

"לאחר התפילה מצטופפים כל הנוכחים סביבנו ומנצלים את ההזדמנות כדי לשמוע עוד מעט על אירועי השבוע והחודש ביהדות ולהציב שאלות בעניינים שונים- 'למה היום קראו בספר התורה ואתמול לא?', נזקקתי בשבת למים רותחים, האם היה מותר לי לחבר את השקע לקומקום?' אשתי חולה ועוברת ניתוח האם תוכלו להקדיש את הלימוד למענה?' וכך הלאה והלאה. מרגש לראות כיצד דווקא האנשים החילוניים הללו כל כך מעריכים את הווי הלימוד, ועל אף שהעולם שלנו כה שונה משלהם, אף פעם לא היו כאן ויכוחים אלא רק הערכה ופרגון.

"פעם, לקראת אחד החגים, חילק בעל הבית תלושים לכל העובדים והעניק תלוש גם לכל אחד מהאברכים שלנו. כשכולם תמהו על כך, הוא הסביר: 'תבינו, חבר'ה, כולכם עובדים של חברת ההסעות. יש מכם שאחראים על הנהלת חשבונות, יש כאלו שעובדים כנהגים ויש לומדי תורה. הם עובדים בדיוק כמו כולם, ומבחינתי זהו תפקידם".

ואכן, הכולל קיים במתכונתו הנוכחית רק כשנה, אך כיום כבר ברור שאין עוד צורך לשכנע את מנהלי החברה לתחזק אותו. בשיחות עם הרב בן ישי הם מעידי , כי מאז שהוקם הכולל הם רואים ברכה מיוחדת בעמלם ובצלחה העסקית. "בעל החברה אף התבטא פעם באוזניי לא פעם ולא פעמיים, כי ידוע לו שנהגי ההסעות שמסתובבים כל כך הרבה בדרכים זקוקים יותר מכל אחד אחר לשמירה ולהגנה, ואין ספק שהתורה שאנו לומדים שומרת עליהם", מספר הרב בן ישי.

"אז נכון שכיום המקום עדיין קטן יחסית, אך הוא בוודאי גדול באיכות וכבר בזמן הקרוב אנו עומדים להרחיב את הכולל ולהכפיל את מספר האברכים שלומדים בו. בנוסף, אנו גם מתכננים לארגן סמינרים בנושא יהדות בתוך מושב אורה עצמו, במטרה אחת – למלא את שליחותנו ולקרב כמה שיותר לבבות לאביהם שבשמים".

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.