"יהיה לך קשה לעמוד כל הדרך לוורשה, יש רכבת הנוסעת לריגה" רכבת
אוהד אטינגר
פייבל היה יהודי עשיר מאוד. הוא התגורר בוורשה בירת פולין, אבל עסקיו היו ענפים ומפוזרים על פני כמה וכמה ממדינות אירופה.
באחד המסעות שערך לרגל מסחרו נסע פעם ברכבת שחלפה בין היתר גם בעיירה קובנה, בה התגורר הצדיק רבי אלחנן וסרמן. השניים למדו יחד בישיבה כשהיו צעירים, ופייבל העשיר שמע שרבי אלחנן הפך לראש ישיבה גדול.
"אולי אלך להתארח בביתו", חשב לעצמו, "כך אראה את חברי הטוב כשהוא ראש ישיבה למאות תלמידים, וגם אוכל קצת לשוחח עמו ולהיזכר בשנות הנעורים המשותפות שלנו".
ירד פייבל מהרכבת, שילם כמה גרושים לאחד העגלונים שמתינו בסמוך לאנשים שאולי ישכרו את שרותיהם, העגלון העמיס את המזוודה של העשיר על גבי העגלה ומיהר להביא אותו אל הכתובת של רבי אלחנן וסרמן.
ירד העשיר מהעגלה, והסתכל על ביתו של רבי אלחנן. הבית היה מיושן, לא פאר ולא הדר, הדלת מקולפת והמדרגות קצת עקומות.
פגישה מרגשת
נקש על הדלת, ורבי אלחנן פתח אותה: "חברי היקר", זיהה אותו ראש הישיבה, "איזו שמחה גדולה שבאת לבקר בביתי… מדוע זכיתי לכבוד הגדול הזה, בוא שב, אכין לך כוס תה שתוכל להתחמם מעט".
בזמן שרבי אלחנן ניגש לחלוט את התה, העיף פייבל מבט סביבו, ונחרד לגלות שביתו של רבי אלחנן נראה גרוע עוד יותר מבפנים.
הגיע רבי אלחנן עם כוס התה, העשיר בירך עליה בכוונה ולגם לאטו, כשהוא אינו מצליח להתאפק: "רבי אלחנן ידידי", אמר, "אני רואה שאתה חי בתנאי עוני קשים מאוד. חבל לי עליך אחי, אם רק הייתי שולח את ידך במסחר, כמה שעות ביום, יכולת להיות עשיר מופלג. הרי אתה אדם מוכשר מאוד, ואם אני הצלחתי בעסקים, אתה בוודאי היית מצליח הרבה יותר".
שמע רבי אלחנן, ולא השיב לדברי העשיר. במקום זאת המשיך לשוחח אתו על עניינים אחרים, ולבסוף קם כדי ללוות אותו לתחנת הרכבת.
והנה כשהגיעו לתחנת הרכבת ופנו לרציף שאליו תגיע עוד מעט הרכבת הנוסעת לוורשה, הבחינו ברציך הסמוך, שהיה כמעט ריק מאנשים.
"ראה ידידי", אמר רבי אלחנן לחברו העשיר, "הרציף לוורשה עמוס וצפוף. אין מקום לשבת ברציף, ובטח גם הרכבת צפופה מאוד. ספק אם תמצא מקום לשבת, וגם אם כן תוכל לשבת, יהיה לך צפוף מאוד.
"מה דעתך שנעברו לרציף הסמוך", הוסיף רבי אלחנן, "הרי שם יש מקום לשבת, וגם הרכבת בוודאי תהיה ריקה יחסית ותוכל לשבת נוחות מירבית".
"ידידי רבי אלחנן", השיב לו פייבל בתמיהה, "אני מתפלא עליך. אתה יודע הרי שאני גר בוורשה. אני עכשיו נוסע לוורשה ולכן אני ממתין ברציף של הרכבת לוורשה. מה יצא לי מזה שאשב ברציף של הרכבת הפונה לכיוון ריגה. אין לי מה לחפש בריגה!".
איזו רכבת אתה בוחר…
"אבל פייבל", המשיך רבי אלחנן בשלו, "אני חושב עליך, מסכן, זה יהיה לך מאוד קשה לעמוד כל הדרך לוורשה. מדובר בשעות ארוכות של נסיעה. שמע בקולי, גש לרציף השני, אולי תגיע לריגה, אבל בינתיים תוכל לשבת בנוחות, לא תצטרך להידחק ולהצטופף".
פייבל כבר ממש כעס: "ידידי, מה קרה לך. אתה הרי אדם חכם, איך אתה מדבר דברי הבל כאלו? היעד שלי הוא ורשה, מה פתאום אסע לריגה??".
רבי אלחנן הביט בו כשחיוך עולה על פניו: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר", אמר לפייבל, "אתה מוכן להידחק ולהצטופף כדי להגיע ליעד שלך. נכון? אתה לא מוכן לשבת בנוחות וליהנות מהדרך אם זאת לא הדרך שלך.
"כך גם אני. הדרך שלי היא דרך התורה. אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה ללמד תורה לתלמידים, אני רוצה שיהיו לי זכויות. אני רוצה להגיע לעולם הבא עם כמה שיותר מצוות.
"נכון, אני יכול לשלוח את ידי במסחר, כמו שהצעת לי מקודם, כשהיית בביתי, יהיה לי יותר נוח. יהיה לי בית יפה ובגדים מכובדים יותר. אבל הנוחות הזאת לא שווה לי כלום, כי היעד שלי הוא אחר, ובשביל להגיע ליעד שלי אני מוכן להצטופף, להידחק, וגם לחיות בעוני ובמחסור".
מעובד מתוך 'ויחי ראובן' – הגדה של פסח