1/27

אל תגידו לה שסיפרתי לכם, אבל היא עקשנית. אי אפשר לשנות את דעתה

אני מדבר עם עצמי ואתם מוזמנים להקשיב, אם בא לכם.

יוסי ברקאי

 

הבת השלישית שלי, מיכלי, תמיד היא מרוצה ומאושרת.

אם יש לה מבחן גדול בבית הספר, זה אומר שאמא מרשה לה ללכת לישון מאוחר בלילות שלפני כן, כדי לדגור על החומר.

כיף!!

לא?

אם היא קיבלה מכה, היא בוכה קצת, אני לא אומר שלא.

אבל זה עובר לה מהר מאוד.

אם מישהו עצבן אותה, וזה קורה הרבה בבית שיש בו חמישה ילדים שצריכים להתחלק במשחקים, להסתדר בכל פעם מחדש לגבי מקומות הישיבה מסביב לשולחן בארוחת הצהרים או הערב.

קיצור, אם מישהו מעצבן אותה, היא מעצבנת אותו בחזרה, אבל מיד אחר כך היא חוזרת לעצמה.

שמחה ומאושרת, אמרנו?

אמרנו!

אז למה אני מספר לכם על מיכלי?

קודם כל כי אני מאוד גאה בה. אין עליה, חיימשלי.

אני גאה בכל הילדים שלי, שלא תבינו לא נכון, הם כולם מיוחדים, כל אחד בדרכו שלו.

אבל עכשיו אני רוצה לספר לכם על מיכלי.

למה?

תקשיבו סיפור…

אל תגידו לה שסיפרתי לכם, אבל היא ילדה עקשנית בלי עין הרע.

לפעמים 'נתפס' לה משהו, ואתה לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את דעתה.

למשל, היא מחליטה שהיא ישנה עם שמיכה דקה. לא רוצה שמיכה עבה ומחממת.

אני מגיע בלילה בודק מה קורה עם הילדים הישנים, הילדה קפואה!!

שם לה שמיכה נוספת, והיא מעיפה אותה מתוך שינה.

אני אומר לה מיכלי, פליז, שימי עוד שמיכה, זה מסוכן, את עלולה להצטנן חלילה…

לא יעזור כלום.

עקשנית, כבר אמרנו?

אמרנו!

בתקופה האחרונה הילדה החליטה שהיא לא אוכלת יותר ירקות.

"מיכלי תאכלי קצת סלט", לא רוצה.

"אני אכין לך כריך עם גבינה ופרוסות עגבניה", לא רוצה.

"מיכלי, לקלף לך גזר ולחתוך לרצועות?" לא.

כלום!

אשתי אומרת לי אין מה לעשות, עזוב אותה. אתה מכיר אותה ויודע שאי אפשר להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה.

החלטתי לעבוד איתה בצורה שונה מהרגיל.

'חינוך עקיף' קוראים לזה.

ישבתי עם הילדים ושוחחתי אתם קצת מה קורה בבית הספר ובתלמוד תורה, מה אתם, עם הם רבים ועם מי הם השלימו.

הדברים הרגילים… אתם יודעים.

ואז תוך כדי סיפרתי להם שהיום פגשתי את שמוליק, חבר שלי מהילדות.

נדהמתי לראות ששמוליק הפך להיות עיוור.

לא עיוור לגמרי, אבל כבד ראיה. הוא הולך ברחוב עם מקל עיוורים, ומבקש מאנשים שיעזרו לו לעבור את הכביש.

מסכן…

הילדים הגיבו בחמלה ורחמים גדולים על האיש ועל הילדים שלו שבטח לא פשוט להם להתמודד עם זה שאבא שלהם כמעט לא יכול לראות אותם.

"איך זה קרה לו?" שאלה אותי מיכלי…

אמרתי לה את האמת.

"שמוליק אמר לי שהרופאים טוענים שזה קרה לו בגלל שבילדות הוא לא אכל ירקות. אמרו לו שזה לא בריא, ושהגוף חייב את הוויטמינים והמינרלים שיש בירקות אבל הוא התעקש. עכשיו הוא משלם את המחיר למרבה הצער. ולא רק עכשיו, אלא מעכשיו ועד סוף ימי חייו עלי אדמות…".

זהו.

קמתי והלכתי משם.

לא אמרתי למיכלי כלום על זה שגם היא לא אוכלת ירקות. כבר חודש שלא דיברתי איתה על זה.

כשחזרתי הביתה הילדים בדיוק אכלו ארוחת ערב.

מה נראה לכם שהיה בצלחת של מיכלי?

סלט ירקות!!

סלט אמיתי, עם מלפפון, עגבניה, גזר מגורד, קוביות בצל ופרוסות דקיקות של קולורבי.

הבלעתי חיוך של ניצחון, ולא אמרתי לה כלום.

למחרת בבוקר מרחתי לה גבינה בכריך, והיא באה וביקשה שאשים לה גם פרוסות עגבניה. הסתכלתי עליה בעיניים גאות, ואמרתי לה "כל הכבוד לך מיכלי. אני מאוד מעריך אותך על השינוי הזה".

סיפור יפה, אה?

אבל מה הקטע בסיפור אם אין בסוף מסר חזק?

לא שווה כלום.

אבל אל תדאגו, הנה זה מגיע:

חשבתי לעצמי, בוא'נה יוסי, תראה מה זה…

מסרים עקיפים חודרים עמוק.

בשפה מקצועית קוראים לזה חינוך עקיף.

כל בנאדם, ילד או מבוגר, אם אתה רוצה להעביר לו מסר שהוא צריך להשתנות או להשתפר, תמיד תעשה את זה בעקיפין.

אף פעם אל תהיה דוגרי.

הדוגריות לא עוזרת!!

כי חינוף עקיף עובד לא רק על הילדים, אלא גם על חברים ואפילו על נהג האוטובוס שאתו אתה נוסע כל יום.

יום אחד תגיד לו שאתה מה זה מעריך אותו על זה שיש לו סבלנות לנוסעים הקשישים.

פתאום תראה שבאמת יש לו סבלנות אליהם.

תאמינו לי…

אני אומר לכם את זה מניסיון.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.