מעשה באדם, שלא היה כל כך שומר תורה ומצוות, שהזדמן לשיעור תורה ושמע מהרב שעל כל דבר שקונה לשבת יאמר: "לכבוד שבת קדש" לפי שהדיבור פועל הרבה בקדושה והוא קיבל על עצמו לנהוג כך.
ביום חמישי נכנס האיש לחנות וקנה מוצר לשבת. כשהגביהו קרא בקול רם: "לכבוד שבת קדש". האמת ניתנת להיאמר, שכל האנשים שעמדו לידו נבהלו, וגם הוא בעצמו התבייש, אך כל זאת לא מנע ממנו להמשיך בקבלה שקיבל על עצמו.
למחרת נכנס לחנות דגים גדולה בשוק, ולאחר שבחר דג שמן וטוב, הגביהו וקרא בקול רעש גדול: "לכבוד שבת קדש"… האנשים מסביבו הביטו בו בתמיהה, והוא לא ידע היכן לטמון את ראשו מרוב בושה. הוא מיהר לשלם את הכסף ולעזוב את החנות.
ביום ראשון הזדמן שוב לאיזשהו שיעור תורה, ושמע את הרב – שאותו לא הכיר – אומר לציבור שדרך ארץ קדמה לתורה נאמר גם לגבי קיום מצוות, ועל האדם לקיים מצוות בצורה נינוחה, שלא תזיק לבריות, ושלא תגרום חילול השם.
כדוגמא לדברים, הביא הרב, שביום ששי האחרון, הוא היה בחנות דגים בשוק, ולפתע הגיע אדם לקנות דג, והחל לקרוא בקולי קולות: "לכבוד שבת קדש", בצורה שהבהילה מאד את הלקוחות שהיו בחנות.
"כך לא מקיימים מצוות", הדגיש הרב. "זהו שיבוש גמור", הוסיף ואמר. "דרך ארץ קדמה לתורה".
הלה שמע את הדברים, ולבו התכווץ. הוא מיהר לביתו וסיפר לאשתו: "אין לך מושג איך הרב דיבר כנגדי בשיעור. אמנם אף אחד מהשומעים לא הבין שהכוונה אלי, ומכל מקום לפי דבריו לא עשיתי טוב, ואני אנה אני בא? בסך הכל התכוונתי לעשות מצוה".
האשה רצתה לנחמו ולעודד את רוחו, והחליטה לצאת אתו לטיול רגלי. בהיותם מהלכים בדרך, עברו ליד מסעדה של דגים, וריח הדגים התפשט לרחוב. היא ביקשה מבעלה להיכנס למסעדה ולהזמין להם מנה קטנה, הבעל מצא בכיסו שטר של עשרים שקלים, ותו לא. נכנס עם אשתו למסעדה וביקש מבעל המסעדה שיביא להם חתיכת דג קטנה – בשווי עשרים שקלים ולא יותר – רק כדי להשיב את דעתה של אשתו המעוברת.
"אין כל בעיה. הסר דאגה מלבך", השיב בעל המסעדה, "שבו כאן, ובעוד דקות ספורות, אגיש לפניכם את המנה שביקשתם".
כעבור כמה דקות הגיע בעל המסעדה ובידיו מגש עמוס בדגים.
"הדגשתי לך מראש שאין לי יותר מעשרים שקל", קרא לעברו הבעל ההמום.
"אמרתי לך להסיר כל דאגה מלבך", השיב לו בעל המסעדה. "תאכלו בהנאה, לבריאות, וכשתסיימו אספר לכם מדוע הגשתי לפניכם את המגש הזה".
לאחר שסיימו, החל הלה לספר:
"הייתי אדם מסורתי. השתדלתי לשמור שבת וללכת לתפילות. דא עקא, השקעתי את ראשי בעסקים ואט אט עזבתי גם את המעט שקיימתי. התקיים בי מקרא שכתוב (דברים לב, טו): 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ'.
"והנה לאחרונה אשתי החלה לדבר על לבי לשוב לכל הפחות לְמַה שֶׁהָיִינוּ בתחילה, ולשמור שבת. ואני השבתי לה: 'אם הקב"ה ישלח לי סימן מן השמים – אקבל על עצמי לשמור שבת!'
"היות ויש לי מסעדת דגים, הלכתי ביום ששי האחרון לבדוק כמה חנויות דגים בשוק. סקרן אותי איך הולך שם המכירות. נכנסתי לאחת מהחנויות, ולפתע נכנס לשם יהודי וקנה דג, וצעק בקול גדול: 'לכבוד שבת קדש'. הלקוחות אמנם נבהלו, וחלק מהם החלו לנוס מהחנות, אבל אני הבנתי את הסימן שהקב"ה שלח לי כבקשתי. את השבת האחרונה כבר שמרתי.
"מיד כשנכנסת למסעדה זיהיתי אותך. אתה האיש שֶׁלּוֹ אני חייב את חיי! בזכותך שבתי לשמור שבת, ובע"ה להוסיף ולהתחזק עוד ועוד!"
"מה הוא, אפוא, מגש דגים לעומת מה שאני חייב לך"? סיים בעל המסעדה את סיפורו.
תמים תהיה עם ה' אלוקיך. ה' אוהב את התמימות הזאת.
אותו יהודי תמים, שקיים את ההלכה ששמע מהרב הראשון בתמימות ובלי להתבייש, זכה לחזק יהודי אחר בשמירת שבת, וברית ידידות נרקמה בין השניים שהוסיפו לחזק זה את זה, ביתר שאת וביתר עֹז, לשמור תורה ומצוות.
ולגופה של הלכה, שאלו את אחד הפוסקים איך כדאי לנהוג? והוא השיב שכל אחד יעשה כרצונו, יאמר בקול רם או בלחש, ובלבד שיכוון לבו לשמים. וכשכוונתו לשם שמים – מעשהו רצוי לפני בוראו, והשי"ת יצליח דרכו.
(מתוך הספר 'משכני אחריך)