סיפר פעם הגאון רבי אלה לופיאן: "כשהלכתי פעם לגבות צדקה לצורך מפעל חשוב. באתי בין השאר לבית אחד העשירים והמכובדים ביותר שבעיר לבקש ממנו תרומה. בפתח ביתו מצאתי המונים צובאים כשבידיהם שטרות חוב שלו שהתחייב לפרעם ופניהם זועמים לאחר שיצא קול בעיר שעשיר זה פשט את הרגל. התאספו כל בעלי החובות ונפנפו עליו בשטרותיהם באיומים וצעקות גדולות. בתוך הבית מצאתי את האיש חיוור מסכן ואומלל, ופנה אלי ואמר, כי כבר שבועות אחדים שאינו יוצא מפתח ביתו מפחד בעלי החוב שמא יתנכלו לו להכותו ולחבול בו. בלילות – אינו יכול להירדם, ובימים – אין לו שום הנאה מהאוכל הבא אל פיו בעל כרחו רק כדי שלא ימות מרעב.
בראותי על שולחנו עומד בקבוק יין, התפלאתי ואמרתי לו: אם כן, מה היין עושה כאן? ענה לי ואמר: לצערי ולצרתי, זה שנים אחדות שהתרגלתי לשתות יין כמו מים, וכבר איני יכול להינזר משתייתו, ואם חס ושלום גם היין יילקח ממני הרי זה אסון גדול עבורי אשר לא אוכל שאתו ואכרע ואפול תחתי!…"
למשמע דברי העשיר אמר רבי אלה "משל הוא לכל בעלי הנאות עולם הזה, כי כל אלה שהתרגלו לחיי מותרות ותענוגים, לחיים של קנאה, תאווה וכבוד – חייהם אינם חיים! ובכל פסיעה ופסיעה שנכנס בתוכם יותר, הרי הוא מתרחק יותר מהאושר וההצלחה אשר תקוה לו מהם. שהרי כל הנאה גוררת עמה תאווה גדולה יותר שהראשונה אינה נחשבת לכלום נגדה, ועד שמשיג את השנייה כבר משתוקק לשלישית, וכן הלאה.
והנה בעלי החובות מתנפלים עליו ותובעים את שלהם הב, הב, תן תאווה, תן קנאה, תן כבוד, והוא פושט את הרגל ונופל תחתיו כעמיר אחר הקוצר!"
וכבר המשיל הגר"א ז"ל "כל הנאות עולם הזה לאדם צמא שמצא מים מלוחים בחבית ושתה מהם בצימאון רב, הרי בשעת שתייתו נדמה לו שמרווה צמאונו. אבל רגעים ממש לאחר שתייתו מתגבר בו הצמאון שבעתיים מאשר היה לו קודם ששתה!…"
פצצה איומה שמונחת בפינה או בתוך אולם גדול מזה כמה שנים. אלפי אנשים עברו על ידה – ולא התפוצצה. האם משום כך כבר אין סכנה שמא תתפוצץ עוד?…
אחד מידידיו של רבי אלה סיפר על פגישתו עמו בעת שהיה משפיע רוחני בישיבת כפר-חסידים: "באתי לביקור בארץ ישראל והגעתי לישיבה. הוא הזמינני לישון עמו בחדרו. בבוקר של יום אחד התעוררתי מוקדם מן הרגיל, והנה אני רואהו עומד ליד החלון ומדבר כאילו אל עצמו בלחישה כדי שלא לעוררני מהשינה. הטיתי אוזני ושמעתי כיצד הוא חוזר פעם אחר פעם על הפסוק: "ולא תביא תועבה אל ביתך". תמהתי, מה שייך לחזור כעת על פסוק זה, קמתי ממיטתי ושאלתיו במחילה מכבודו שיאמר לי מה פשר הדבר. ויען רבינו ויאמר: אהה, עוררתי את כבודו מהשינה!… אמרתי לו שלא העירני, וכי הייתי כבר ער, אבל מאחר ושמעתיו מדבר, מבקש אני ממנו שיאמר לי מה פשר אמירתו את אותו פסוק.
נענה לי ואמר: עוד מעט הולכים אנו לישיבה להתפלל. מקום תפילתי הוא ב'מזרח' ובני הישיבה קמים מפני וגם ממתינים לי בקריאת-שמע ובתפילת שמונה עשרה, וגם ממתינים לי בקריאת שמע ותפילת שמונה עשרה, והרי יש לחשוש שמא, חס וחלילה אפול בגאווה. ואף שלא שייך בזה ליפול בגאווה ממש, אבל לגבהות הלב יש לחשוש, והרי כתוב (משלי ט"ז, ה'): "תועבת ד' כל גבה לב", המילה 'כל' לרבות באה כל גבה-לב! היינו, אפילו מי שגבהות ליבו יסודה בתפקיד רוחני נעלה וכגון משפיע רוחני בישיבה וכדומה לזה, היה מקום לומר שבכגון זה אין הגאווה פסולה, ולא זו בלבד, אלא כשירה ומותרת, וזאת על סמך הפסוק (דברי הימים ב', י"ז, ו'): "ויגבה לבו בדרכי ד'" – מכל מקום מי שיכול לשפוט ולומר שלא נתערבה, חס וחלילה, גבהות לב שאינה של מצוה, ונעשה זה האיש תועבת ד', ר"ל, והיאך יוכל רב כזה להשפיע על התלמידים?! ולכן, חוזר אני על הפסוק: "ולא תביא תועבה אל ביתך".
כששמעתי זאת יוצא מפי קדשו התפעלתי מאוד. מרוב רגשותיי, אמרתי לו בתמיהה: רבינו, האם אנשים זקנים כמונו היום שבורים ורצוצים בגוף ונפש, יש לנו עוד מקום לחשוש שמא ניפול בגאווה?
ויפן אלי ויאמר: איזו שאלה?! – משל למה הדבר דומה? לפצצה איומה שמונחת בפינה או בתוך אולם גדול מזה כמה שנים. אלפי אנשים עברו על ידה – ולא התפוצצה. האם משום כך כבר אין סכנה שמא תתפוצץ עוד?…
מתוך הספר ר' אל'ה