יעקב א. לוסטיגמן
בשולי שכונת הבוכרים בירושלים מתנוסס לתפארה הקומפלקס הענק של ישיבת 'אור החיים',
שבראשה עומד חבר מועצת חכמי התורה הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א,
ראש ישיבת 'אור החיים', ומגדולי המחזירים בתשובה בדורנו.
עמדנו שם, בשולי בית המדרש, והבטנו בהתרגשות רבה על המחזה המופלא הזה.
"רוב תלמידי החכמים שאתה רואה כאן", לחש על אוזני אחד ממלווי
"לא נולדו בבתים של שומרי תורה ומצוות. הם באים מלב ליבה של החברה הישראלית,
מרעננה, כפר סבא, תל אביב, ראשון לציון.
"הם קצינים מצטיינים, סטודנטים מבריקים במיטב האוניברסיטאות, עורכי דין עתידיים
כאלו שכבר החלו בלימודי רפואה או מנהל עסקים וכלכלה. יש כאן גם ילדי שמנת,
שגדלו בבתים עשירים ומלאים בכל טוב. רק דבר אחד חסר להם: טעם בחיים…
"ואת הטעם הזה הם מצאו כאן, בבית המדרש השוקק חיים, בין דפי הגמרא המצהיבים.
פה הם מצאו את טעם החיים. כאן הם כמו נולדו מחדש".
מי שאינו מכיר, חשב שישיבת 'אור החיים' היא ישיבה אחת מיני רבות לבעלי תשובה.
אולי הטובה שבהן, אבל עדיין, ישיבה.
בפועל מדובר בהרבה יותר. 'אור החיים' זאת קהילה אדירה,
המונה אלפי בוגרים של הישיבה הפזורים בכל רחבי הארץ.
רבים מהם כבר מכהנים בעצמם כרבני קהילות שהקימו מאילת ועד קריית שמונה.
הגאון רבי ראובן אלבז, מנצח על המלאכה. סדר יומו מלא וגדוש במסירת שיעורים,
ומענה לשאלות המגיעות מתלמידיו הרבים. הוא הרוח החיה שסביבה מושתת הקהילה כולה.
האהבה העצומה שהיא מפגין לתלמידיו, יש בה כדי להמיס לבבות אבן קפואים וחסרי רגש.
החיוך שלו יכול להרים תלמיד שרוחו שבורה, ולמלא את כל השבוע הקרוב שלו בשמחה.
אחרי כל דרשה של ראש הישיבה, מרגישים התלמידים כאילו ניתנה בהם רוח חדשה,
והוא, הרב ראובן אלבז שליט"א, מתאמץ בכל כוחותיו לעמוד בקצב ולהרעיף על תלמידיו
אהוביו מקסימום אהבה והדרכה במינימום זמן.
זכינו להיכנס אל ראש הישיבה שליט"א, ושמענו ממנו דברי חיזוק והדרכה המיועדים
לצעירים מתחזקים המתחילים את דרכם בעולם התשובה.
בשולי השיחה ההיא, ביקשנו מראש הישיבה שיספר גם לנו, כיצד הגיע למקום שהגיע,
כגדול מחזירי התשובה בדורנו, וכיצד זכה לללמד תורה לאלפים ורבבות.
איך ראש הישיבה הגיע בכלל לנושא הזה של החזרה בתשובה?
"האמת אולי אסור לי להגיד", משיב לנו ראש הישיבה שליט"א, "אבל הקדוש ברוך הוא ברא אותי בצורה כזו.
"כך אני מרגיש, הכל שלו יתברך. תאמינו שה' ברא אותי כך, זה לא משהו שעבדתי עליו
או התאמצתי להצליח בו. אני מילדות, מילדות אני מרגיש ככה. הייתי ניגש לאנשים
שלא שמרו תורה ומצוות ואומר להם באהבה, למה? למה אתה לא מתפלל?
למה אתה לא נכנס לשיעור תורה? בוא, בוא תשמע דבר תורה. בוא תקרא משהו, תכנס לבית הכנסת בוא…
"אני לא יודע איך זה יצא לי מהפה דיבורים כאלו. ככה נולדתי, היתה לי משיכה
לעניין הזה של לקרב אנשים, להציע להם להיכנס לשיעור.
"בגיל חמש עשרה, אולי אפילו קודם, כבר הייתי אומר דרשות בבית הכנסת.
הייתי בישיבה קטנה, ההורים שלי גרו בטבריה, בשיכון ד'. הייתי מגיע לשבת הביתה,
ומבקש מהרב של בית הכנסת לדבר. הוא היה מאשר לי ואני ניגשתי לתיבה,
דפקתי עליה שתי דפיקות והתחלתי לדבר ברשות הקהל הקדוש וכו'…".
ניחוח עז של נוסטלגיה מציף את לשכתו של ראש הישיבה שליט"א כשהוא נזכר באותם ימים
"אני שומע שמספרים כל מיני סיפורים איך התחלתי ואיך הגעתי לישיבה וכו'",
מספר ראש הישיבה בחיוך, "אבל זה לא נכון. הסיפור האמיתי הוא כזה…
"מיד כשהגענו ממרוקו לארץ, נכנסתי ללמוד בתלמוד תורה של פועלי אגודת ישראל.
הייתי אז כבן 11 וחצי או 12. למדנו חצי יום גמרא והלכה. הלכות שמיטה,
הלכות מעשרות, הלכות כלאיים, למדנו מצוות התלויות בארץ.
"מיד לאחר בר המצוה שלי נכנסתי לישיבה, לישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה –
ישיבה קדושה וטהורה. "מיד כשהגעתי לקח אותי הרב רפאל שפירא זצ"ל,
בן דודו של הרב מבריסק ובנו של רבי איסר שפירא זצ"ל שהיה גאון עולם,
מנכדיו של הגאון רבי חיים מוולוזין.
"הוא אמר לי מה אתה יודע?… אמרתי לו למדנו גמרא בבא מציעא, למדנו קצת,
כמה דפים פה שם בתלמוד התורה של פא"י. אמר לי הרב שפירא, אתה נכנס לשיעור ב', תלמד אצלי.
"אמרתי לו שאני רק בן 13 ואני לא כל כך יודע ללמוד, אבל הוא אמר "תכנס לשיעור, אל תדאג…".
"אתם יודעים מה? נהייתי לא רק תלמיד של הרב שפירא, אלא היינו גם בידידות גדולה מאד.
הייתי בן בית אצלו, ממש את כל הנשמה הוא נתן לי, ממש ככה.
"וב"ה ה' יתברך זיכה אותי וגם הראש ישיבה זצ"ל שהיה חמיו של הרב שפירא,
הגאון רבי דב מאיר רובמן זצ"ל, שהיה קדוש עליון, קירב אותי מאוד וזכיתי להיות
בן בית גם אצלו, ממש בן בית כאילו הייתי בנו היחיד, על כל המשתמע מכך.
מדי פעם היה ראש הישיבה חוזר לטבריה, להורים…
"בוודאי, בכל פעם לפני שחזרתי הביתה להורים הייתי נכנס לראש הישיבה ואומר לו,
הרב, אם אני אדרוש בבית הכנסת, על מה אני אדרוש? והוא היה עונה לי:
אתה תגיד להם ככה, תגיד להם ככה. היה אומר לי מה לדרוש.
"הייתי בא לבית הכנסת, מבקש מהרב רשות, ולאחר מכן דופק בתיבה
והייתי דורש בפני קהל של מבוגרים. זה מולד, זאת מתנה משמים, באמת אני לא מבין,
אני בעצמי לא מבין איך לא פחדתי ולא נרתעתי מאימת הקהל אימתא דציבורא. הקב"ה הוליד אותי בצורה כזו…".
כלומר זה לא שהרב החליט, אני רוצה להיות רב או ראש ישיבה, אני רוצה לדרוש בפני קהל…
"לא", משיב הרב ראובן אלבז אלבז בנחרצות, "לא! לא החלטתי! זה בא באופן טבעי, בלי שהתכוונתי לכך.
מה שכן, היה לי כאב גדול מאוד ממה שעשו לעם ישראל. הם ניסו לבנות 'דגם חדש' של יהודי,
שעובד בחקלאות ומפתח את הגוף וכדו' חלילה וחס.
"עם ישראל זה לא מה שהם חושבים, מה שהם רוצים לעשות שהדגם של העם היהודי
יהיה בצורה כזו שיעשו כטוב בעיניהם בלי שבת בלי תורה בלי מצוות. זה לא ייתכן,
זה לא העם היהודי!!! זה לא העם היהודי, פשוטו כמשמעו!
"העם היהודי זה עם התורה, עם שקשור עם התורה שלו, כמו שאומר רבי סעדיה גאון
"אין אומה זו אומה אלא בתורותיה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה".
"אם אין תורה חס ושלום, הם מנתקים עצמם מהיהדות, ובאמת כל אלה שהתנתקו מהתורה,
נאבדו מן העולם, נאבדו מן העולם. מי נשאר? נשאר רק אלו שאחזו בקרנות המזבח בכל נשמתם,
ולכן זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לאחוז בקרנות המזבח, כל הזמן.
"ברגע שאנו מחדירים את זה לאותם בעלי תשובה, הם טועמים את טעם לימוד התורה
והופכים להיות פאר העם היהודי, מאורות גדולים, רבנים, תלמידי חכמים, בקיאים בש"ס,
בקיאים בחושן משפט, בקיאים! לומדים תורה, שוקדים יומם ולילה וכותבים ונבחנים, נבחנים על הכל.
אותם אנשים שעד תמול שלשום לא ידעו בכלל מה זה תורה ומצוות".