1/13

הלב מתחיל לדפוק בפראות. 'רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?'

על סטייה מהדרך, ועל ביטחון עצמי שנעלם ברגע

מאת: אוהד אטינגר

באחד הלילות של השבוע שעבר החלטנו לפקוד את מקום קבורתה של רחל אמנו ע"ה, ולהתפלל לשוכן מרומים, שבזכותה ישמע את קול תפילותינו וימלא את כל משאלות ליבנו לטובה.

השעה היתה קצת אחרי חצות הלילה, הדרכים המובילות לבית לחם מוארות באור קלוש, מוקפות באפלה עבותה. היה קצת מעונן ואורו של הירח כמעט ולא נראה על פני האדמה.

במעלה העליות החדות והמפותלות בואכה ביתר עילית, שרר ערפל כבד מאוד. זה היה מוזר, בגלל שאנחנו עדיין בעיצומו של הקיץ, אבל זה היה ערפל ממשי, שהגביל את הראות עד מאוד.

כמובן שהאטתי את הנסיעה, בהתאם לתנאי הכביש והראות הירודה, וכשעברנו את ביתר התבהר מזג האוויר, ושחרר לנו את הדרך.

ואז הגיע החלק המרכזי של הסיפור שאני רוצה לספר לכם היום. קצת אחרי שעברנו את ביתר ופנינו שמאלה בצומת ה-T שבסוף הכביש, נתקלנו במחסומים. לא המחסום הצבאי הקבוע שבכניסה לכביש המנהרות, אלא מחסומים זמניים שהוצבו בכניסה למנהרה הראשונה, והפנו את כל התנועה אל הנתיב החולף ימין למנהרה.

לרגע היססתי. סטייה מהכביש עלולה להביא אותי לתוך שטחי הרשות הפלסטינית. מה לי ולצרה הזאת? אולי כדאי להסתובב אחורה ולחזור הביתה?

אבל לא היו לי הרבה ברירות. הכביש הוא חד סטרי, אין שום אפשרות לחזור אחורה. הדרך היחידה היא להמשיך.

 

לתומי סברתי שהנתיב העוקף את המנהרה מימין, מתחברת מיד לאחריה עם כביש המנהרות.

לחצתי את הגז והתקדמתי הלאה… רק כדי לראות שאני ניצב בפני צומת שמציעה לי לפנות ימינה, להמשיך ישר או לחלופין לפנות שמאלה….

"ההיגיון אומר שאני צריך לפנות שמאלה", אמרתי לרעייתי בזמן שמכשיר הווייז שלי החלה לחשב מסלול מחדש. פניתי שמאלה, והלב שלי החסיר פעימה.

הווייז הפסיק פתאום לעבוד, 'אין קליטה' הוא מבשר לי. התמרורים שבצידי הכביש הפכו ישנים ודהויים. הכיתוב עליהם מופיע בשתי שפות בלבד. אנגלית וערבית.

הלב מתחיל לדפוק בפראות. רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?

איזה לחץ.

 

"לא יכול להיות", אמרתי לעצמי בקול, תוך שאני משתדל שרעייתי תשמע ותפנים את המסר המרגיע, "הם לא היו שולחים את הנהגים לשטחי הרשות הפלסטינית. אם חסמו את המנהרות והפנו אותנו לכאן, כנראה שזה עדיין שטחי ישראל…".

אז למה השלטים רק בערבית ובאנגלית? אני לא יודע. ולמה הוויז לא עובד? אולי זה בגלל שיצאנו את גבולות המדינה???

לא אלאה אתכם בסיפורים, אבל את אנחת הרווחה המאופקת שנאנחתי כשנגלה לפני שלט עם כיתוב בעברית בהמשך הדרך, ואת האנחה הגדולה והעמוקה שהשמעתי כשעברתי את המחסום והבנתי שאני עכשיו בטוח בטוח בטוח בשטחי ישראל – לא אשכח במהרה.

מה אני רוצה בעצם לומר בסיפור הזה?

 

את מוסר ההשכל שהפקתי ממנו.

 

ידידיי. לפעמים האדם מרגיש בטוח בעצמו. הוא מצליח בחיים, טוב לו, יש לו בית משפחה, עבודה, כסף (לי באופן אישי אין, אבל זה לא הנושא…), מעמד והרבה מאוד ביטחון עצמי.

ואז אתה סוטה עם הרכב שלך לרגע אחד קטן מהדרך הסלולה, ומגלה שאתה לא יותר מעלה נידף ברוח. פחדן קטן, חסר אומץ וזה למרות שברור לך שאין סיכוי שישלחו  אותך לנסוע דרך שטחי הרשות הפלסטינית רק בגלל שיפוצים בכביש, בלי לספק מעטפת הגנה הולמת.

ללמדך מה שעלולה הירידה מהדרך הסלולה לגרום לך, כמה אתה מאבד את כל היציבות ברגע שרק ירדת מהדרך המוכרת והבטוחה.

זה מלמד אותנו הרבה מאוד דברים על עצמנו ועל הסובבים אותנו, וזה בעיקר מכניס אותי לראש השנה עם לב נשבר, עם ידיעה שאני באמת באמת באמת לא שווה כלום, ושכל מה שיש לי זה הכל מאתו יתברך, כי הקב"ה יכול ברגע אחד לקחת מהאדם, רכיב אחד קטן מכל הטוב והשפע שהעניק לו, וברגע אחד מאבד האדם את כל היציבות שלו.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.