ביתו של הצדיק רבי אהרן לייב שטיינמן זכר צדיק לברכה, שימש ככתובת עבור אנשים רבים מכל קצווי הארץ והעולם, שהגיעו אל הרב כדי לקבל את ברכתו ולשאול בעצתו.
באחת הפעמים נקש על דלתו של הרב יהודי תלמיד חכם, ששימש כרב בישיבה קטנה ולא מוכרת, וכעת הציעו לו לעבור ולכהן כרב בישיבה גדולה ומפורסמת. הוא הסביר לרב את הלבטים השונים שלו, כמו המרחק מביתו, הצורך להחליף מקום עבודה על כל המשתמע מכך, החשש שאולי הוא לא יצליח עם התלמידים הבוגרים יותר, וגם הרצון שלו לעלות לרמה גבוהה יותר בתקווה שהוא יוכל לקדם את התלמידים בתורה וביראת שמים.
"בין השיקולים השונים שעומדים בפני", אמר האיש לרב שטיינמן, "יש גם את השיקול של הכבוד והפרסום. הישיבה הגדולה והמפורסמת היא ישיבה מאוד מכובדת. לשמש כרב בישיבה הזאת, זה כבוד גדול מאוד, הרבה יותר מהתפקיד הנוכחי שלי בישיבה הקטנה והלא מוכרת…".
הרב השיב לאיש את תשובתו, ולאחר שסיים לשוחח עמו, קם ממקומו וליווה אותו עד הדלת בצאתו מביתו.
בני הבית התפלאו מאוד על הכבוד הגדול שמכבד הרב את האיש. אומנם מדובר ביהודי תלמיד חכם, אבל תלמידי חכמים רבים פקדו את ביתו של הרב שהיה כבר זקן ובא בימים, ורק לאנשים מיוחדים מאוד הוא היה חולק כבוד כזה גדול, והיה מלווה אותם עד לדלת.
הרב שטיינמן ראה את פליאתם הגדולה והשיב להם על תמיהתם: "בכל יום באים לכאן אנשים רבים, שואלים אותי שאלות אם לעשות כך או אחרת, ומספרים לי סיפורים שונים ומשונים למה ככה יהיה יותר טוב ולא ככה, ואני מרגיש לפעמים שכל התירוצים האלו באו רק לחפות על כך שהם רוצים כבוד. לא נעים להם להודות בכך, אז הם מוצאים תירוצים אחרים וכל מיני סיבות משונות, בניסיון להוביל אותי להמליץ להם על הדרך שתביא להם יותר כבוד.
"והנה בא האיש הזה, והוא לא מתרץ תירוצים. הוא אומר את האמת, גם אם זה לא כל כך נעים לו. את זה אני מכבד. רק על זה שהוא אומר את האמת – מגיע לו שאני אלווה אותו עד הדלת!".