דו – שיח מדהים בעולם העליון בין אב ובנו, עם מסקנות מדהימות
זהו עוד סיפור מדהים – של אדם שעבר אירוע של תאונת דרכים מחרידה, היה במצב אנוש וחזר לחיים.
האיש בן למשפחה ניצולת שואה, איש עסקים מכובד מאוד ומצליח, אדם משכיל ובעל עמדה חברתית בכירה, חלק מה"אליטה" החברתית – החילונית – "העשירון העלון", "חי נהדר" – אשה טובה בעלת מקצוע אקדמאי מבוקש, ילדים מחוננים הלומדים בבתי הספר היוקרתיים ביותר, וילה מפוארת המשתרעת על פני כמה דונמים באחד האזורים היפים והיוקרתיים ביותר – עם ברכת שחיה פרטית ומגרש טניס, מכוניות מפוארות לכל אחד מבני המשפחה. הוא עצמו נוהג ברכב העולה כמה מאות אלפי שקלים… בקיצור "אידיליה" של חיים, נהנה מכל מנעמי החיים, כל התענוגות כל התפנוקים, נסיעות לחוץ לארץ כמה פעמים בשנה כמובן, שום דבר לא חסר, "מצליחן" במלוא מובן המילה… עד לאותו יום… עד לאותו רגע… בו מחצה משאית ענקית אותו ואת מכוניתו המפוארת והפכה את רכבו למלכודת מוות… שני אנשים ניספו באותה תאונה מחרידה… הוא ניצל… מרוסק… מרוטש… משוסע… הובל לחדר הניתוח… בלי שום סיכוי… לחיות… האיש מת… אמר הרופא הבכיר שקיבל אותו… חבל אפילו לנסות… גם נס לא יעזור לו… האיש אבוד… אבל… הוא חזר… חזר בגדול… חזר לחיים בעולם הזה לא רק במובן הפיסי, אלא חזר לחיים לחיי תורה ומצוות… לחיים האמיתיים… עשה מהפך בחייו… ריבולוציה של ממש…
במוקד האירוע דיאלוג מדהים בין אב ובנו בעולם העליון…
עדות מדהימה!!! מצמררת!!! מפגש של אב ובנו בעולם העליון – האב מספר לבנו את אשר נגזר על הבן בבית דין של מעלה – חזרה לחיים – וביצוע מהפך רוחני-דתי, תיאור מרתק שאין כמוהו!
"… לעולם לא אשכח את אותו יום, אני זוכר היטב את כל אשר התרחש, אני זוכר באופן הברור ביותר את כל אשר קרה…
אני זוכר את דברי הרופא שהגיע בניידת טיפול נמרץ אומר לשוטר שעמד לידו "תעזוב אותו הוא כבר מת… אין יותר מה לעשות… בוא נטפל בפצועים האחרים…" רציתי לקום ולצעוק – לא אתם טועים טעות מרה, אני חי! אני חי! אבל לא יכולתי לעשות דבר. הייתי כבר בעולם אחר, נשמתי ריחפה אי שם בעולם חדש… התבוננתי בגופי הפיסי המיוסר – הלכוד בתוך המכונית המרוסקת והמעוכה…
ראיתי אותו מלמעלה, מהצד, ראיתי את כל האנשים שהתאספו סביב המכונית… היתה לי הרגשה מוזרה, לא הרגשתי שום רגשות כלפיו, כאילו לא הייתי בתוכו במשך שלושים ושש שנים…
כמה מוזר הדבר חשבתי לעצמי באותו זמן. אני לא חש כל כאב, אני כולי רגוע ושלו, אנשים שם למטה מנסרים את גג המכונית המעוכה – עושים מאמצים עילאיים לחלץ את גופי מבין ההריסות, ואני – נפשי – רוחי מרחפת – שועטת קדימה ללא מעצור…
אני מרגיש כי נשמתי עוברת בתוך מין מחסום, מעין גבול, מעבר ממקום למקום… ופתאום אני ניצב מול אור אדיר, אור זוהר, עוצמה רוחנית אדירה שאין לתארה במלים, ואני מתחיל להרגיש חויה נפלאה, הרגשה ותחושה שלא הרגשתי מעולם, הכל מסביבי מלא אהבה, רוך, נעימות… חשבתי לעצמי כמה טוב לי עכשיו, כמה נעים שלו ושקט, רק חום עצום של הקרנת אהבה, אהבה אמיתית.
אבל עם כל ההרגשה הנפלאה בה אני נתון, אני ממשיך לראות את גופי, אני רואה בצורה ברורה וחדה, איך שאני מובל לחדר הניתוח, אני רואה את הרופאים המטפלים בי, את הצוות הרפואי, את כל הנוכחים…
ולפתע, מתוך איזה שהוא מקום עולה וניצבת לפני דמותי של אבי, אני מזהה אותו מיד, בצורה ברורה ביותר… ומפי נפלטת זעקה אדירה אבא!!! אבא!!! והוא מביט בי במבט שכולו זעם וכעס, פניו זועפים כגלי יום ביום זעף ואני כולי מתמוסס – מתחיל לבכות בדמעות שליש, ומתחנן לפניו ושואל אותו בקול מר תוך בכי גדול: "אבל למה אבא? מדוע אתה כל כך כעוס? הרי לא ראיתי אותך מזה שבע שנים, מאז שהלכת לבית עולמך! אני אוהב אותך בכל לבי ונפשי, אני הייתי כל חיי בן נאמן ומסור, קיימתי תמיד בכל כוחי מצות כיבוד אב ואם???!!!… ובאותו רגע שבו הזכרתי את אמי… עלתה לפני דמותה של אמי, כולה רועדת ובוכה כשהיא ניצבת ליד אבי והיא אומרת לי בקול מיוסר ושבור… למה בני אהובי למה? אבא ואני סובלים מאד בגללך, אין לנו שלוות הנפש כאן בעולם העליון, למרות שחלפו שנים מאז שאנחנו כאן, אנו סובלים מאד… מייסרים אותנו… מאשימים אותנו שלא חינכנו אותך כראוי… מדוע אתה עושה לנו את זה? הרי השקענו בך את כל כוחנו כדי שאתה תהיה יהודי הגון – שומר תורה ומצוות… זו הרי היתה כל שאיפת חיינו… למה בני… למה אהובי… למה יקירי בן בטני…
…וכאן נכנס לשיחה אבי כאשר ארשת פניו משתנה… ופניו נראים עתה מעונים ומיוסרים… והוא פורץ בבכי מר כלענה וזועק אוי… בני… אוי בני… מר לי… רע לי בני… וי לי… מי יצילני מבאר שחת… אוי ואבוי לאם ולאב שאתה בנם… אוי לאותה בושה… אוי לאותה כלימה… אוי מה גדולה היא החרפה… בן יחיד נשארת בני… אתה היית כל תקותנו… אתה "הקדיש" שלנו… אמך אשה כשרה וטהורה… כל חייה מסרה את נפשה עבורך… חסכה מפת פיה… כמעט ולא קנתה לעצמה מעולם בגד חדש… ולמרות היותה חולה ושברירית לא בחלה בשום עבודה… אתה הרי יודע היטב כי שנינו אמך ואני אנחנו ניצולי שואה… את שלושת ילדינו הקטנים חנלה, מושלה, ואברמלה השם יקום דמם, לקחו מאתנו חיות הטרף כבר בראשית המלחמה… קרעו אותם מידינו… כל חיי בני… בלילות… בעת שוכבי על מיטתי הייתי שומע מחדש את זעקות השבר האיומות של אחיך… כל לילה היו הזוועות עולות מחדש… אבא!!! אמא!!! זעקו אחיך… כל לילה… בני, במשך כל חיי היה בא ועולה לפני מראה הפלצות…
"אבא!" זעקה חנלה בקול מחריד "אבא!!! אל תתן להם לקחת אותנו…" "אבא! אנו רוצים להשאר אתכם… אמא!… אמא!… אמא!… …" היו המלים האחרונות ששמענו מהם… כשידיהם הקטנות… הזעירות… מושטות מתוך משאית המוות שלקחה אותם לדרכם האחרונה… אוי א-לי שבשמים… "ונקיתי דמם לא נקיתי…" אוי אבינו מלכנו… "כי דם עבדיו יקום…" "ונקם ישיב לצריו…"
בחסדי ה' הגדולים כי לא תמו… לאחר ימי האימה והחושך… נולדת אתה בני… הקב"ה היטיב לנו ברחמיו הרבים… שהרי אנשים כבר לא צעירים היינו אז… עם לידתך נולדנו גם אנו מחדש… בפעם הראשונה מאז שנים… ראינו מעט אור… מעט שמחה… נחמה מועטה… אתה היית כל חיינו… את הכל עשינו למען תלמד תשכיל ותהיה יהודי טוב… יהודי שומר תורה ומצוות…
ועתה דע לך בני! שמיום שנטשת את הדת… מיום שהתפקרת ופרקת מעליך עול תורה ומצוות… אנו, אני ואמך סובלים מאד כאן… מייסרים אותנו מאשימים אותנו בבית-דין של מעלה שלא חינכנו אותך כראוי… שפינקנו אותך יותר מדי…
ביום שישי האחרון התמלאה הסאה… נגזר עליך בני לצערי הרב… בבית-דין של מעלה… גזר דין של מוות… היה זה לאחר אותה מסיבה גדולה שעשית בביתך לעשרות אנשים שחיללו את השבת בגללך… אוי איזה חילול שבת נורא היה זה… עשרות מכוניות רמסו את השבת הקדושה… מוזיקה… הדלקת אש… פריקת מצוות טוטלית… הקיטרוג כאן בשמים… בבית-דין של מעלה… היה איום ונורא… מיד נגזר עליך דין מוות… מוות של סקילה כדין מחלל שבת… ריסוק עצמות בתוך מכונית…
דע לך בני!!! שאנו כאן בעולם העליון יודעים את כל אשר מתרחש בעולם של החיים… וכאשר נודע לנו כי רוצים לגזור עליך בני יחידי גזר דין מוות… ניסינו אמך ואני לבטל את גזר הדין… העלנו טענות מטענות שונות… בכינו… התחננו… ביקשנו רחמים עליך… מאך זעקה שאתה עדין צעיר… שלא הגיע עדין זמנך למות… אך שום דבר לא עזר… הקטיגור הביא אלפי מלאכים שעמדו וזעקו בכל כוחם במשך כל זמן המשפט… מוות!!! … סקילה!!! … שבת!!! מחלל שבת מות יומת!!! … ואז כאשר ראיתי כי כלתה הרעה וגזר הדין עומד להיחתם… צעקתי בכל כוחי… "… כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך…"
"… בני כיבד את אביו ואת אמו כל חייו… הוא קיים מצות כיבוד את בהידור רב… למהדרין מן המהדרין… ולפתע דממה מוחלטת הושלכה בבית הדין של מעלה… וכל המשטינים והמקטרגים נאלמו דום… והקול בוקע ומהדהד… אבל העבירות חמורות… חמורות ביותר… ואז אני זועק… תשובה!!! … תשובה רבונו של עולם מעבירה את רע הגזירה… "אתה נותן יד לפושעים… וימינך פשוטה לקבל שבים…" "… יעזוב רשע דרכו… וישוב אל ה' וירחמהו…"
ושוב ההד העמום עולה ומרעיד… יובא הבן לכאן… יעבור תהליך של סקילה… יעבור את סף החיים… אם ישוב בתשובה שלמה… תינתן לו האפשרות לחזור שוב לעולם שלמטה… כדי לתקן את מעשיו… ולהחזיר בתשובה את בני משפחתו…
כן!!! כן… אבא… פרצתי בבכי נורא שכולי רועד ומזועזע… אני מקבל עלי ברגע זה לחזור בתשובה שלמה… אני מקבל על עצמי עול תורה ומצוות… קלה כבחמורה… אני אעשה ככל יכולתי להחזיר בתשובה את ילדי ואשתי… כן… כן…
ומיד הרגשתי כי אבי ואמי מתרחקים… נמוגים בערפל… ולפני שהם נעלמו מעיני לגמרי… עוד הספקתי לראותם בפעם האחרונה… ארשת פניהם נראתה שמחה ומלאת סיפוק ומבעד לערפלי הטוהר… עוד הצלחתי לשמוע את שניהם אומרים יחד כבקול אחד… שום בן… ברוך תהיה בן… תודה בן… תודה… בן… אני מתבונן סביבי והכל נעלם, כל התחושות, ההרגשות, הכל נמוג… וני מתחיל להרגיש שאני יורד… נוחת… מרגיש שאני חוזר אט אט לתוך גופי הפיסי, שישה ימים שכבתי בחוסר הכרה כאשר צוות מוגבר של רופאים מטפל בגופי המרוסק… ואז לפתע התעוררתי… פקחתי את עיני… האחות שישבה ליד מיטתי הבחינה בכך, והזעיקה את כל הרופאים שהיו במחלקה… הדבר הראשון שהבחנתי בו… היו הדמעות שזלגו מעיניהם של האחיות… הוא חי… שמעתי את הקולות סביבי מבשרים…
עברתי סדרה ארוכה של טיפולים רפואיים מהקשים ביותר במשך חודשים ארוכים. גדולי הרופאים הכירורגיים הפיסיותרפיסטיים בעולם טיפלו בי, וברוך השם לאט לאט הלך מצבי והשתפר.
יום אחד, לאחר כשנה של טיפולים הגעתי כהרגלי למחלקה בה אני מטופל, בפרוזדור פגשתי בראש המחלקה פרופסור ידוע בעל שם עולמי שליוה אותי מהיום הראשון לפציעתי. "בוא כנס אלי לחדר… אני רוצה לשוחח אתך מעט" אמר הפרופסור. נכנסתי לחדרו, הוא נעל את הדלת מאחורינו, נתן הוראה למזכירתו לא להעביר אליו שום שיחות טלפוניות… האמת, קצת נבהלתי מהצורה הדרמטית שבה הוא התנהג. חששתי שמא הוא בא לבשר לי בשורה לא טובה על מצב בריאותי… "תשמע אדוני הוא פתח, מזה זמן שאני רוצה לשוחח אתך. יש משהו שאני מנסה להבין מאז היום הראשון שהביאו אותך לכאן לאחר התאונה המחרידה שהיתה לך. אני עוסק במקצועי הרפואי מזה למעלה מארבעים שנה. ראיתי לצערי אלפי מקרים מחרידים של תאונות איומות, אבל מקרה כמו שלך היה מהקשים ביותר שאני זוכר, ואני לא מבין איך אתה יצאת חי מהמצב הנוראי שבו היית? כל פעם שאני רואה אותך, אני שואל את עצמי מחדש איך זה ייתכן? דרך אגב, העליתי את השאלה הזו גם בפני שאר הרופאים והמומחים שטיפלו בך, ואיש אינו יכול להסביר את הדברים, אתה היית אדוני מכל בחינה רפואית מת, אנחנו כולנו התייאשנו ממך, לא היה לך שמץ של תקווה…
ישבתי אתו שעה ארוכה וסיפרתי לו את כל מהלך הדברים מאלף ועד תו, הוא הקשיב לדבריי בקשב רב, לא נכנס לתוך דבריי אפילו פעם אחת, וכאשר סיימתי את דבריי, הוא ניגב את לחלוחית עיניו ואמר … כן אדוני… אני לא איש דתי… אבל יש אלקים… יש אלקים… כנראה שהוא אוהב אותך אוהב אותך מאד… מאד מאד!!!
זהו. זה סיפורי, סיפור חיי… וכפי שהבטחתי בעת היותי שם בעולמות העליונים, שיניתי את אורח חיי מהקצה את הקצה, הצלחתי ברוך השם גם להשפיע על אשתי ועל ילדיי, ובאחת מלילות השבת, כאשר כל המשפחה הסבה סביב שולחן השבת המבהיק בזוהרו, אוכלים את סעודת השבת החגיגית, שרים בהרמוניה נפלאה את שירי השבת… "ישמחו במלכותך שומרי שבת… וקוראי עונג… כולם ישבעו ויתענגו מטובך…" לפתע, פרצה אשתי בבכי, געתה בבכיה עמוקה… כאשר דמעותיה הטהורות זולגות על המפה הצחורה, ואמרה בקול מלא מתיקות איזה אושר… איזו נחת… מעולם לא הייתי מאושרת כל כך… איזו תחושה מקסימה של התעלות… של קדושה… של טוהר… בימים עברו לא ידענו מה זה שולחן שבת… הילדים כל אחד היה הולך לדרכו זה לבילוי בדיסקוטק… זה למסבאה… לבית מרזח… חוזרים לפנות בוקר שיכורים… שתויים… מטושטשים… והיום… תודה רבונו של עולם… אוי… מה טוב ומה נעים שבת כל משפחה יחד… לא יכלנו לעצור, כולנו הבנים והבנות ואני נסחפנו אחריה – כולנו פרצנו בבכיה אדירה של אושר גיל ושמחה… ומאוחר יותר כאשר נרדמתי, התגלה אלי בחלום אבי, כולו קורן מאושר, ליטף ברוך ובאהבה את ראשי ואמר… כן, בני… שימחת אותנו בגן-עדן… שמחה גדולה יש לאמך ולי שם בגן-עדן… במקום שבעלי תשובה עומדים… תודה בן… תודה…"