הדרך אל האושר

ההורים לא ששו לתכנית, החברים תמהו, אבל נתן היה נחוש. נחת בהודו וזרם עם ההמון. נגרף לאיזה חוף ומצא בחור אנגלי משרטט עיגולים וקווים בחול. "מה זה?" תמה. האנגלי הביט בו בעיניים קורנות :"סוד החיים", אמר. הנה המאסטר, המפתח הכללי. "אולי תסביר", שאל בלהיטות.

המאורע עורר הדים, בשעתו, התמונה פורסמה בעיתונים: האם המאושרת חובקת רביעייה, שני בנים ושתי בנות. טיבן של ידיעות כאלו, שהן מעוררות עניין לשעה, אך נשכחות כעבור יום .אבל משפחת ויינשטיין התמודדה יום אחר יום עם המטלה: ארבעה בקבוקים בארבעה צבעים, כך גם המוצצים, המגבות ומברשות השיניים. כשגדלו הלכו תמיד ביחד, בזוגות.

לנתן היה מעט חסר בייחודיות, בביטוי העצמי ובבידול. לרווחתו, הוברר עם הזמן, שאין זו רביעייה זהה, לא במראה ולא באופי. כל אחד בחר בכיוון אחר, בערוץ אחר ובחברה אחרת. עם זאת, נתן סבור שההמולה הקבועה, ההתחככות המתמדת, הנחילה לו תכונה מבורכת. הוא למד לסגת צעד ולהתבונן מהצד. לסקור, להבין ולהסיק מסקנות. תכונה שהועליה לו מאוד בעתיד.

לאביו חברה גדולה, הגדולה בארץ לכספות. עם סיום לימודי התיכון עבד נתן אצל אביו בהתקנת מנעולים לכספות המיובאות. כשחויל נשלח לתצפית של חיל המודיעין ברמת הגולן. אתה משקיף למרחק של מאה ועשרים קילומטרים, מרחק גדול מזה שבין תל אביב לחופה, וחייב להיות ער למתרחש. לכל פרט עלולה להיות משמעות. דווקא בחדגוניות צון האתגר. התכונה שהוזכרה, לעמוד מן הצד, להתבונן ולהסיק, עזרה לו בתפקיד.

יום אחד היה אביך. עננים נמוכים התפרסו, אי אפשר היה לתצפת. אין טעם לאמץ את העיניים, כשלפניך מסך לבן ואטום. עיניו נתקלו בספרון בעל שם יומרני:" מאה טיפים לחיים מאושרים". דיפדף וקלט. המסר היה חד. המפתח לשיפור, בידך . קח את מאה הטיפים, הם צרור מפתחות. אחד מהם ודאי מתאים לך. נחמדות, סבלנות, ויתור, יזמה, תושייה. נסה מפתח אחר מפתח, אחד מהם מותאם למנעול שלך. אך מה יעזור עם לא תנעץ אותו בחריר, ולא תסובב, ותלחץ על הידית, ותפתח ותיכנס?

בתוך כך עבר מסלול הכנה לקצונה ושאף למצוינות. נקע את הרגל, החלים, וחזר לתצפית כמפקד. חש שמיצה את המקום. כאן לא ימצא את המפתח המבוקש. יצא לאזרחות וחסך כסף לנסיעה להודו. שמע על תורות המזרח. מי יודע, אולי שם ימצא את המפתח הנכסף.

ההורים לא ששו לתכנית, האחים לא הבינוהו, החברים תמהו, אבל נתן היה נחוש. נחת בהודו וזרם עם ההמון. בלי מידע, בלי כתובות, בלי תכנון. נגרף לאיזה חוף ומצא בחור אנגלי משרטט עיגולים וקווים בחול. "מה זה?" תמה. האנגלי הביט בו בעיניים קורנות :"סוד החיים", אמר. הנה המאסטר, המפתח הכללי. "אולי תסביר", שאל בלהיטות. אז זהו, שגם האנגלי לא הבין בדיוק. יש פה גורו, והוא מלמד בהתנדבות. וואו, גם ידע וגם בחינם. איפה הוא?! האנגלי הציג אותו בפני הודי קשיש שמחלפות שערו הלבן גולשות על גלימת ארגמן. זה עשה רושם כביר היה לו קול חם, עשיר, מתנגן באנגלית רצוצה. הוא מחזיק בידו את כל רזי נפש האדם, כולם כלולים בעיגולים ובקווים. צריכים רק לשקוד, ללמוד ולפענח. העניק הרצאת מבוא דחוסת מלל. לא היה בה היגיון, לא קו ולא שיטה. רצף מילים בלתי נדלה ומתיש.

נראה שהתיש גם את המרצה. "אולי נעשה הפסקה", הציע. "תזמין אותי לארוחה?"

הוא הנחה אותו למסעדת יוקרה שמחיריה כמאכליה, מפולפלים. הכירוהו שם כאורח קבוע. המלצר קרץ לנתן: "אתה הקרבן, הפעם". עיניו נפקחו. העיגולים והקווים אכן היו סוד החיים הטובים של הגורו המדושן בגלימת הארגמן. זה החליא את נתן. לא בשביל זה הוא כאן. קם ונטש. חש נבגד. מובן, ששילם על הארוחה. התרופה היתה מרה, אבל היא ריפאה מהאשליות. לאן ממשיכים מכאן? מה הלאה?

הלך בסימטה הצרה, הדלוחה, ולפתע ראה מולו מחזה תעתועים: בחור יהודי, דתי, מזוקן. כיפה גדולה לראשו, ציציות ארוכות מבעד לחולצתו הצחורה. בעירו, בראשון לציון נדיר לראות שכמותו. מי שתל

אותו כאן, מולו. ולא ייאמן, הבחור פונה אליו בעברית: "שמע, אנחנו מכינים שבת, בוא לעזור". איך ידע שהוא ישראלי? ומי זה "אנחנו"? מה מכינים? ומה הקשר שלו לשבת?

מרוב תדהמה לא שאל מאומה. התאים את צעדיו לפסיעות האלמוני בעל הזקן האדמוני, התפתל בין נהר העוברים, השבים ובעלי החיים, והגיע לפיסת מולדת, אל "הבית היהודי" של "ערכים". גילה שם תרמילאים ישראלים. מצא לב חם והמון שמחת חיים, ספרים מעניינים והרצאות מרתקות, ושיחות לתוך הלילה על משמעות החיים ועל ייעוד האדם. בין לבין הועסק עם השאר בהכנת השבת. השבת היתה חוויה נחמדה. לא הכיר את סידור התפילה אבל נהנה מהשירה ושמע בעניין את הסיפורים ואת הלקחים על פרשת השבוע. האמת. גם בתיכון למדו תנ"ך, אבל לא כך. לא בצורה חיה, לא בכזו חיוניות.

סיפרו שבשבוע הבא יגיעו שני מרצים מהארץ, הרב יוני אליצור והרב מיכי יוספי. נתן התלבט, כבר היה אמור להמשיך במסע. אך קול פנימי אמר לו שעתה העת להבין שאתה לא מבין. באת לכאן להתבונן, ללמוד ולהסיק. השתכנע, נשאר, וחייו השתנו. לא מיד, כמובן, אבל זו היתה נקודת המפנה. נתן הוקסם מאישיותם של המרצים, מהיקף ידיעותיהם ומחתירתם לעומק הנושאים. הוא לא הסתפק בהרצאות, וליווה אותם. בין לבין, ליבן נקודות שהועלו, שאף לשמוע עוד ועוד. ביקש: "שהרב יישאר פה עוד שבוע". הרב יוספי חייך ואמר:"הגעתי לפה בשבילך ובשביל כמה עשרות נוספים. אבל תבין, בארץ ממתינים לי מאות ואלפים אני מדלג מסמינר לסמינר משיעור להרצאה. בוא, תחזור לארץ, ונהיה בקשר. כל מה ששמעת הוא כטיפה מים המחשבה של היהדות, ממשנתה הסדורה".

לשמוע, להתפעם, כן. להבין, לדעת שזו האמת, כן. אבל שהוא יהיה דתי, שהוא ייראה כמו הרב, חנוט בכובע ובחליפה, ואפילו כמו אליעזר החייכן, שכובש את הלב בכנותו, התחזית מסייטת. "הרב", ענה נתן, "אין ספק, היהדות היא אמת. אבל אולי יש עוד אמיתות. אני רוצה לבדוק". הוא התבייש בעצמו. השווה את הגורו החמדן, אדום הגלימה, לרב העומד מולו. האם אפשר להשוות את הלהג המבולבל על העיגולים ועל הקווים, לרעיונות הנפלאים ולאופקים שנפתחו כאן לפניו. אבל אולי יש תורות אחרות שאינן כה סגורות ולוחצות, שאינן תובעות קיום מצוות ושינוי מהפכני בכל אורחות החיים.

הרב חייך ואמר: "אין בעיה, תבדוק. תבטיח לי ולעצמך דבר אחד: שתהיה כן עם עצמך". נתן התרגש: "ודאי! אני מבטיח!" החיוך התרחב: "אם כך, אני יודע שתחזור". נתן התריס: "איך הרב יודע? האם הרב מכיר את כל התורות?" כאן הרצין הרב?"אני יודע מה אמר הבורא, ואני מצטט בפניך:"כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למיום ברוא ד' אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו: השמע עם קול אלקים חיים מדבר אליו מתוך האש כאשר שמעת אתה, ויחי!" לך, תברר, ותחזור!"

מה לא עבר? היכן לא היה? מה לא בדק? שיטות שונות ומשונות של יוגה, סדנאות שתיקה, הרפיה וריכוז, אנרגיות זורמות והילות מקיפות. הרגיש שהוא חוזר לתקופת התצפיתנות, עומד מן הצד ובוחן, מאתר ומגבש דעה. דבר אחד לא מצא: לא היתה זו האמת הצרופה, התורה המונחלת ממרום. פעם, בשיחת נפש עם הגורו ההודי, אמר לו הלה בגילוי לב: "ראה, אני נמנה עם חכמי אמונתי. אתה כפי שאני מבין, אינך נמנה עם חכמי דתך. אבל כבר עתה, חכם אתה ממני. אין לך מה לחפש כאן, שוב לכור מחצבתך, תשתלם שם!"

וזה שיכנע? עדיין לא. לפניו עוד מקום אחד. אומרים שהוא השיא, הלוז. העיר ורנסי. צומת הגידים שאליה מתנקזים כולם, מתקבצים ומבוססים. והוא נסע.

הלם. אין מלים להגדיר, מלבד זוועה מסתחררת באין ספור פנים, מחליפה צבעים כזיקית. ורנסי היא הגיהנום עלי אדמות, על שבעה מדוריו. העיר שוכנת על גדות נהר הגנגס המקודש להודים, והם מביאים לשם את גופות מתיהם לשרפה. עננת צחנה מרחפת על העיר, ריח הגופות הנשרפות מקביס. בנהר המרופש טובלים רבבות הודים. חלקי גופות נגרפים בזרם העכור. הסימטאות מרובבות דומן, וההודים מבוססים בו ברגליים יחפות ונדחקים אל הקירות כדי לפנות מקום לפרות המשוטטות. אם מחליט הפרה לרבוץ תחתיה, ייעצר הכל.

מה מושך לשם משוטטים מכל העולם – כייסים, נוכלים וכוהני עבודה זרה מכל הסוגים? כוח הטומאה! אין הסבר אחר. נתן שוטט בסימטאות הצרות, ראשו סחרחר מצחנות העשן וענני הקטורת, מהמולת ההמון,, משפעת הצבעים ומבליל השפות. ולפתע, כנווה מדבר, שלט מאיר עיניים: "הבית היהודי" של "ערכים", גם פה. אי של טוהר בלב הטומאה, זיק של קדושה בעומק הגיהינום. ההכרה היכתה בו: חיפשת את המפתח לחיים, ומצאת. נעץ מפתח וסובב, פתח והכנס! והוא נכנס.

איך שמחו לקראתו? "הגעת בזמן", קראו. חג הפסח מתקרב, עורכים סדר ענק לכמאתיים ישראלים שמחפשים כאן את עצמם. "יש לטבול כלים",אמרו לו. "קנו כלים רבים לסדר, ויש להכשירם". נתן שמע לראשונה על טבילת כלים. ככל שזה מצמרר, הנהר המצחין והמרופש שימש לראשונה לקדושה. בין לבין שמע מהמארחים על משמעותו העמוקה של ליל הסדר, על היציאה מטומאת מצרים לרוממות קבלת התורה, מתהום השפלות וההתבהמות לטוהר ליל הסדר. כשנאספו המוני הישראלים המשוטטים לחוג את הסדר ב"בית היהודי"- עברה השמועה מפה לאוזן ונהרו מקרוב ומרחוק – חש

נתן כבן בית . עזר להגיש, שמח ליטול חלק, קיבל על עצמו

עול מצוות.

der

התקשר הביתה, וסיפרו שאביו עומד לנסוע לסין, למפעל כספות. ביקש שבדרך חזרה יעבור דרך הודו ויביא לו זוג תפילין. נפגשו בניו דלהי ובילו שלושה ימים מאושרים. לא שהאב הבין איך מגיעות אליו התפילין, אבל מוטב כך מאשר מדי נזיר בודהיסטי. האב חזר לארץ, ונתן החליט למצות את המזרח.

עתה לא חיפש עוד את המפתח לחיים. את המפתח כבר מצא. הניח תפילין,. שמר שבת כידיעותיו, התכלכל מירקות בלבד. נסע לנפאל, טייל בהרים המושלגים וביערות העד, והתפעל מהדר הבריאה, התחבר לבורא. שוב ראה עצמו כתצפיתן המתבונן ומזהה, מסיק מסקנות ומפרש. והמסקנות התרוננו להן מתוך מזמורי התהילים שקרא תוך כדי המסע. ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, רמש וציפור כנף, יהללו את שם ד' כי נשגב שמו לבדו. נסע בכבישים צרים ומתפתלים, תלויים מעל תהומות עמוקים, והתחזק בפסוקי ביטחון. חצי שנה של חישול אמונה. כשהגיע הביתה בסוף השנה, נבהלו למראהו: שדוף וצנום מדיאטת הירקות, כיפה לראשו והציציות מתבדרות מחולצתו.

התקשר אל הרב יוני אליצור. בישר שחזר. שחיפש, ואין אמת אחרת. "אמת", אישר הרב. "אמת אחרת אין, אבל את האמת האחת אינך יודע". הופתע, הכיצד, הרי מניח הוא תפילין, חובש כיפה, שומר שבת. "תשמע", ענהו הרב. "אם לא מכניסים עד הסוף, זה לא מסתובב"". אה, נכון. "אז דע לך, שאתה בהתחלה. עד הסוף, פירושו להירשם לסמינר. לשמוע בצורה מודרגת, מושכלת, להתקדם מהבסיס ועד לפיסגה".

ושוב חזר לתפקיד התצפיתן. השתתף בסמינר סוכות והשקיף על המתרחש. שמע את ההרצאות בעניין, בחן ושקל, סיכם והסיק, זיהה לאן כל זה מוביל, וזה היה היעד שלו. הזדהה כל כך, הבין למה התכוון הרב. התחבר עד הסוף.

ובלא שידע, בלא שתכנן, מלמעלה סובבו, פתח המפתח פתח נוסף, את הפתח לבניין ביתו. אלמלא דרכו החדשה, כיצד היה מכיר את שירה?

שירה גדלה ביישוב עומר שליד באר שבע, אביה מדען בכור בדימונה, והיא ירשה את הכישורים. קפצה כיתה, קטפה הצטיינויות בקלילות. למדה פסיכולוגיה וקלינאות תקשורת, ורתמה את ידיעותיה לטיפול אינטנסיבי באוטיסטים בוגרים, לנסות לתקשר ולקדם.

חייבת היתה להתאוורר, להתרענן. חברה סיפרה לה שיש חוג בתחום המודעות העצמית וחתירה לשינוי. המרצה טען שהאדם הוא יצור גדוש יכולות שאינן מתממשות שאפשר ושצריך להשתנות לטובה. יש לשים את הדגש על מידות טובות, רגש ורגישות. לא במוח, אלא בלב. הטיל שיעורי בית לעקוב אחר המחשבות והרגשות, לכתוב יומן מפורט. כמה פעמים קינאתי, כמה פעמים התמרמרתי, כמה פעמים ריחמתי, וכמה פעמים שאפתי לעזור. שירה התפעלה. הרי למדה פסיכולוגיה, אבל כחוקרת, כעוקבת אחר מצבים ותהליכים, לא מתוך חתירה להשתפר. במהלך הקורס החל המרצה בתהליך חזרה בתשובה. בחודש אלול ארגן אמירת סליחות בחצות. שירה נמשכה לתפילות, והוא המליץ לה להירשם לסמינר של "ערכים" שייערך בחג הסוכות הקרוב בירושלים.

אחרי הסמינר הכירו לה את נתן. החינוך החרדי הרוויח קלינאית תקשורת מהדרגה הראשונה. נתן השתלם במשך ארבע שנים בהומיאופתיה קלאסית, למד ביסודיות בבית הספר של דוקטור רוזנטל, ועבר התמחות אצל ראש האגודה להומיאופתיה, מיכל יקיר. הוא מחלק את יומו בין לימוד תורה בישיבת "נתיבות עולם" ובין עזרה לאנשים. פתח קליניקות הומיאופתיה בבני ברק ובראשון לציון, וחזר, כעדותו, לתפקד כתצפיתן: לאבחן את הבעיות ואת התופעות, לעקוב אחר המסלול והכיוון, להבין את הגורמים ולחפש את הפיתרון, למצוא את השילוב ואת האיזון. תוכנת המחשב עומדת לשירותו, מקבלת את כל הנתונים, משקללת, מעבדת וממליצה על תרופה, ורואים נפלאות. ממש "מאה טיפים לחיים מאושרים", הוא מחייך. ברוך השם, אנו הגענו לחיים המאושרים שלנו, ומשתדלים להעניק חיים מאושרים גם לאחרים.

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.