הוא גילה שזרק הדוקטור את כל תכולת הצנצנות שנחו בשלוה על המדפים. 'מה אתה עושה??' זעק משה

הדוקטור מומחה גדול שהיה אחד המנתחים המוערכים ביותר בקהילת הרופאים, מומחיותו

להתמודד  עם ניתוחים סבוכים שרופאים אחרים הגדירו כחסרי סיכוי, הייתה לאגדה. הדוקטור הזה,

תמיד נתן סיכויים, ורגיל היה לומר ש'כפי שאין בעיה שאין לה פתרון, כך אין גידול או גוף זר

שלא ניתן להוציאו'. במשך השנים המציא טכניקות רבות לניתוחים כירורגיים ונחשב לאחד המנתחים

הטובים בעולם, תחרות קשה שררה בין הסטז'רים שהיו אמורים לשרת בבית החולים בו עבד,

מי מהם יזכה לעבוד יחד עם דוקטור…

בכל שבוע היו כמה לילות שדוקטור היה ישן בבית החולים כשעבודתו התארכה, בית החולים הוקיר

את הדוקטור והעניק לו חדר מפואר, מתוך החדר ניתן היה להיכנס לחדרון קטן מלא מדפים, שנקרא

בפי עובדי בית החולים 'קודש הקודשים' של הדוקטור. על המדפים הונצחו הצלחותיו הרבות

במשך השנים, על המדפים ניצבו צנצנות שבתוכם גופים זרים או גידולים שהצליח הדוקטור להוציא

בניגוד לכל הציפיות, בחלק אחר של המדפים ניצבו המצאותיו שהפכו את הניתוחים הקשים לפשוטים יותר.

שנה אחת נבחר משה להיות אחד הסטז'רים של דוקטור, מכיוון שידע עד כמה שפר עליו גורלו השתדל

להיות צמוד אליו עד כמה שאפשר במסגרת הניתוחים והבדיקות. הוא הלך אחריו כמעט בכל הזדמנות,

מנסה לקלוט את מעשיו, ואת תוכניות הניתוחים וביצועיהם. מיום ליום הערכתו לדוקטור רק גברה, למרות

שהיה מבוגר, סדר יומו של הדוקטור היה כשל איש צעיר, ואף משה התקשה לעקוב אחריו בחלק מהזמן.

 

הבשורה הקשה

 

המשבר הקשה התחיל, לאחר שהדוקטור נקרא לחדרו של מנהל בית החולים. הוא שהה שם כחצי שעה

ולאחר שיצא נראה כמת מהלך, משה ניסה להבין מה קרה אך לא קבל תשובה עניינית. לאחר סיום

המשמרת כשיצא משה לביתו, נזכר כי שכח תיק רפואי חשוב,  הוא חזר לבית החולים ופנה לחדרו

של הדוקטור שם שכח את התיק. כשהתקרב שמע רעש מוזר,  למרות שהחדר היה חשוך ללא ספק

היה שם מישהו. משה נכנס לחדר אך לא ראה איש.  כשהרעש חזר על עצמו הבין שהוא מגיע

מהחדרון הקטן, 'קודש הקדשים' של הדוקטור. הוא נכנס פנימה וגילה עגלת אשפה סטרילית

ניצבת באמצע החדר, שלתוכה זרק הדוקטור את כל תכולת הצנצנות והמוצגים שנחו בשלוה

על המדפים. 'מה אתה עושה??' זעק משה, ומיד שתק כשקלט שהוא צועק על הפרופסור המכובד.

הדוקטור הביט בו בעיניים אדומות מבכי, בידו עדיין אחז צנצנת והניח אותה על השולחן.

'מנהל בית החולים הודיע לי שאיני כשיר יותר לבצע ניתוחים, בעקבות ידיי שהחלו לרעוד קלות'

הטיל את הפצצה לחלל האוויר. משה שתק במבוכה, לכל רופא מנתח מגיע הרגע שבו הוא מסיים

את תפקידו, הוא עדיין לא הבין מהו האסון הגדול וכיצד הדוקטור משליך לפח האשפה את עמלו

לאחר כל השנים. 'אתה סטאז'ר מצוין' פרגן הדוקטור, 'לכן אני מרשה לעצמי לספר לך מה שעובר עלי'

וניגב את עיניו, 'מאז שאני זוכר את עצמי, בית החולים והניתוחים היוו עבורי את הכול. בחיי האישיים

נולדו לי שלושה ילדים מדהימים, ולאחר שנים לא רבות אשתי לקחה אותם ועברה עימם למדינה אחרת

לאחר שהתגרשנו' והמשיך במבט מריר 'אתה בוודאי מתבונן על כל ההצלחות שבחדר הזה ומקנא בי…'

הדוקטור הרים צנצנת גדולה, 'כאן יש את אחת מהצלחותיי הגדולות ביותר, הניתוח ארך תשע שעות

רצופות וההצלחה ללא ספק הייתה עצומה…  אך בגללה הפסדתי את מסיבת הסיום של בני הבכור…!'

הצנצנת הועפה לפח, והדוקטור הרים צנצנת אחרת, לאחר שהסביר על תכולתה הבהיר בקול עצוב

שבגלל ההצלחה זו הפסיד את יום ההולדת של בנו השני, וגם צנצנת זו נזרקה לפח.

הדוקטור הרים צנצנות מאלו שנותרו והסביר על כל אחת כיצד ההצלחה הגדולה בהן, גרמה לו לפספס

אירועים חשובים ביותר כימי נישואין, חופשות שנתיות, ימי הולדת, וחוויות עם הילדים והאישה וכן הלאה.

'כיום, אני בקושי בקשר עם הילדים שלי' פרץ בבכי, 'וזה לא בגלל שאני לא אוהב אותם, אלא בגלל

שאני בקושי מכיר אותם… את כל חיי ביליתי כאן, ועתה כשאני יוצא מבית החולים, אני מגלה שלא נותר

לי כלום' הדוקטור עצם את עיניו, והמשיך 'אפשר לומר שכל החדר הזה, שנראה כפסגת הצלחתי כמנתח.

הוא למעשה כישלוני הגדול כבעל וכאב…' סיים, כשהוא זורק לפח את הצנצנת האחרונה…

 

כל אדם דואג תמיד להצלחתו ולקידומו האישי, אך חשוב תמיד לשים לב שדברים אלו צריכים לראות

את מה הפסדת בחיים לא לשכוח לאיזה מטרה באת לעולם לגדל את ילדך ולעשות את רצון הבורא

ולצאת מהעולם הזה ונגיע ללמעלה עם תכלית אמיתית.