האב לא השתכנע ואלצה בכח להיכנס לרכב
במציאות של ימינו זוכים אנו לראות מקרוב, רבים מאחינו שהיו רחוקים
מרחקים עצומים משמירת תורה ומצוות, "הרחק כמטחוי קשת", כאשר
דברו אתם בנושא התשובה וקרבת ה', תורתנו ויהדותנו – הם החלו לבער
באש של קדשה וקבלו עליהם שמירת תורה ומצוות בשלמות.
כששואלים אותם כיצד התקרבו ליהדות בתקופה כה קצרה, הם משיבים
ואומרים בתמיהה: "מה זאת אומרת איך? תשאל אותי איך הייתי קדם לכן,
איך הייתי מסגל להיות רחוק מכל יהדותי ואמתות תורתי, מהתורה הקדושה
שנתן לנו ה' יתברך!".
הדבר מזכיר את נסח הברכה שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה: "את צמח
דוד עבדך מהרה תצמיח… מצמיח קרן ישועה". מדוע אומרים "קרן" ישועה ולא
אומרים "מצמיח ישועה", הרי אנו רוצים ישועה שלמה? אלא, שכאשר קורנת
וחודרת הקרן הזו – כבר יודעים מהי הישועה. על ידי התשובה יש את האור,
עמו נתן להגיע אל הגאלה.
כאשר קרן האור נזרקת לעמק הבכא והאדם נצמד לקרן הזו – הוא מצליח לצאת
לחוף מבטחים, כפי שעשו זאת בעלי התשובה היקרים שהגיעו עד הלום, כמותם
יש אלפים ב"ה.
בענין זה אספר מעשה שהיה:
לאחד מרבני הישיבה היו בעבר שכנים חלונים שהבעל היה במאי טלויזיה מפרסם
והאשה עתונאית בכירה, שבקשי היתה נמצאת בביתה. רב הזמן הסתובבה ברחבי
העולם – פעם בארצות הברית, פעם בקנדה ופעם באנגליה.
בתם בת הארבע עשרה של הבמאי והעתונאית, היתה נכנסת לביתו של הרב
בתדירות ושואלת שאלות ביהדות, איך מברכים ומה מברכים על כל דבר, ומבקשת
סדור תפלה. והוסיפה לומר שהיא אוהבת את הדת ומאמינה במציאות ה' בעולם.
הוריה היו מתנגדים בחריפות לדרך הזו של בתם, ואמרו לה שכשתגדל תעשה כרצונה,
אך כעת תצית להם, ותעשה כמעשיהם. באחת משבתות השנה בקש האב מבתו
שתצטרף עמו לנסיעה ברכב, אך הבת עמדה בתקף ובעז, והתנגדה לחלל את השבת.
"קבלתי על עצמי להיות יהודיה אמתית, שומרת תורה ומצוות, ולכן לא אסע בשבת", אמרה.
האב לא השתכנע ואלצה בכח להכנס לרכב. אמרה לו הבת: "הפעם אסע אתך, אך דע לך
אבי היקר שאם תאלצני שוב לנסע בשבת, תהיה זו נסיעתי האחרונה עלי אדמות, כי מוכנה
אני להקריב את חיי למען שמירת השבת!". האב היה נבוך מאד, השתומם ממסירות נפשה
של בתו, והניחה לעשות כרצונה. באותה שנה, בבית הספר בה למדה הנערה, עמדה
המורה והרצתה על חג המולד במשך שלשה ימים רצופים, המקור לחג ומנהגיו, כששאר
השעורים נדחקים הצדה. ביום השלישי פקעה סבלנותה של הנערה והיא קמה ואמרה:
"מורתי הנכבדת, לפני כחדשים חגג העם היהודי את ראש השנה ויום הכפורים, ולא שמענו
שדברת על כך יותר ממחצית השעה, ואלו על הנצרות את עומדת ומספרת כבר שלשה ימים,
על מנהגיהם השונים וכדומה, האם אנו יהודים או נוצרים?!".
המורה נזפה בה ואמרה "הסתלקי מפה, את מפריעה לכלם, אל תטיפי לי מוסר על
מיסיונריות…". הבת לא נבהלה, ויצאה מהכתה בראש מורם, עם חיוך על הפנים,
לנוכח עיניהם המשתאות של המורה וחברותיה לספסל הלמודים.
מה נתן לה כח לעמד כך מול המורה?
הלחץ הרב שהפעל עליה, הן מצד הוריה והן מצד מוריה, העלה אותה יותר ויותר,
ונתן בה את הכח להמשיך לדבק באמת שלה, והתקים בה הפסוק:
"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות א, יב).
דבר זה עורר תמיהות אצל שאר התלמידים והתלמידות, והחלו להתענין ולהסתקרן
על נושאי היהדות המסתרים מהם, ורבים מהם שבו בתשובה שלמה.
ללמדך שהבא להטהר מסיעין בידו, וכאשר יהודי מצדו עושה את ההשתדלות
להתקרב לבוראו, הקב"ה מסיעו, "כי ימינך פשוטה לקבל שבים" (מנסח הסליחות).
(מתוך הספר 'משכני אחריך', שמות)