2/14

בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

המסר הנוקב לקראת ראש השנה, במשל משעשע במיוחד שסיפר הרב יחיאל צוקר.

ראש השנה הולך ומתקרב, ובבתי ישראל נערכים לחגוג אותו בחיק המשפחה. זוגות צעירים מגיעים להתארח בבתי הוריהם, והזקנים מתארחים בבתי ילדיהם. כולם יחד סועדים את סעודות ראש השנה, ושומרי המצוות והמסורת גם מקפידים לבקר בבית הכנסת ולהשתתף בתפילות היום.

המשפחתיות היא ערך חשוב מאוד, כיבוד ההורים והסבים הנו מצווה גדולה, וגם הכנסת אורחים היא זכות גדולה וכבר אמרו חכמנו זיכרונם לברכה ש'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה'.

אבל חשוב מאוד לזכור בתוך כל החוויה המשפחתית, שראש השנה הוא יום הדין, ולא יום של חגיגות משוחררות מכל עול.

כדי שנבין על מה אנחנו מדברים, הבאנו את המשל הבא, שסיפר הרב יחיאל צוקר, ושהובא בהגדת 'דורש טוב'.

 

בכי תמרורים

 

כפרי אחד גידל את ילדיו הרכים יחד עם שאר ילדי הכפר, אך משגדלו ובגרו החליט החלטה נכונה: ילדיו לא יצאו עגלונים פשוטים כשאר חבריהם, אלא בכוחם להתפתח יותר ולהיות תלמידי חכמים כילדי העיר הלומדים בתלמוד התורה, בזמן שילדי הכפר מבלים את זמנם בין הרפת לשדות המרעה.

מה עשה? חסך מפת לחמו ויצא לעיר לתור אחר יהודי טוב שיסכים לבוא אל הכפר ולדור בו עמם, הוא יהיה למורה ויחכים את בניו תורה.

לאחר מאמצים רבים מצא יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שכדי לפרנס את משפחתו הסכים לבוא ולהשתקע עימם בכפר למשך ימות השבוע, וללמד את הבנים תורה, ואכן המורה החדש הגיע והחל לעשות את מלאכתו נאמנה.

לילה אחד קם הכפרי וראה אור בוקע מחדרו של המלמד.

הציץ פנימה ולפניו נגלה מחזה מעורר רחמים: המלמד יושב על הארץ ובוכה…!

הוא נכנס בשקט והתיישב לצידו, הניח את ידו על כתפי המורה והחל לדבר עמו ברכות, למען יגלה מה מציק לו ומדוע הוא ממרר בבכי.

אמר לו המורה: "וכי אינך יודע מה אני עושה? הרי היה לנו בית מקדש והוא חרב, ועלינו לבכות כל לילה על חורבן בית המקדש וזאת אני עושה!"

 

ריקודים על השולחן

 

השתומם הכפרי ושאל בתמימות: "האם גם אני יכול להשתתף בעניין? או שאולי צריך להיות בעל מדרגה כדי לבכות על בית המקדש?" השיב המורה, כי ישנו סעיף ב'שולחן ערוך' המורה שכל אחד ואחד יהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, וזה נאמר לכל יהודי באשר הוא, ועל כן ודאי ובודאי שגם הוא יכול להשתתף.

מיהר הכפרי והתיישב אף הוא על הארץ, נטל לידיו סידור והחל מתנועע, אבל מהר מאד גילה שלשבת על הרצפה באמצע לילה אירופאי חורפי קר זה לא נעים בכלל. הקור החל לחדור לעצמותיו, הוא רעד בכל גופו ושיניו נקשו זו לזו.

שאל הכפרי את המורה: "האם באמצע התפילה הזו מותר לשתות כוס וודקה כדי לחמם את הלב?" "כן…" ענה המלמד, "לא מצאנו ב'שולחן ערוך' סעיף שאוסר זאת".

חיש מהר ניגש הכפרי למזנון, הוציא ממנו בקבוק וודקה ושתי כוסות לתוכן מזג את המשקה, והגיש אחת למורה ואחת לעצמו…

המורה, שלא הכיר בטיבו של המשקה שתה ממנו מהנאה מרובה… והמשיך לבכות! הכפרי הבין שהמשקה מצא חן בעיניו, ומזג לו כוס שניה, ולאחר שהיא עלתה לראשו – הכוס השלישית והרביעית כבר נמזגו מעצמן… או אז, כשארבע כוסות אלכוהול טיפסו למוחם של צמד החברים, קמו שניהם מהארץ ופצחו בשירה וריקודים – זמר שיכורים שהעיר את כל בני הכפר…

למשמע הקולות קפצו בני הכפר ממיטותיהם, וחיש מהר התלבשו וצבאו על דלת ביתו של חברם ועיניהם לא מאמינות: בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

הם נצלו הפוגה קלה בשירתם של אלו ושאלו: "איזה חג היום? מדוע אתם רוקדים ושרים?"

והכפרי משיב לעומתם: "כפריים טפשים ונבערים שכמותכם, וכי אינכם יודעים שבית המקדש חרב לנו?!…"

כך נראים הטוב והרע כשהם משמשים בערבוביה… חורבן הופך לששון ולשמחה, ויום דין לפסטיבל.

החטאים נעשים לשם שמים, ומצוות ומעשים טובים הם 'דיעבד' שיש להסתפק בהם במועט…"

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.