משה ויטמן
את גלעד אני מכיר כבר שנים. הוא אדם מאוד רגיש ואכפתי. הוא בוכה כשהוא רואה חתול שנדרס והוא רוקד מאושר כשחבר טוב שלו מתחתן. כזה הוא: יש לו לב. יש לו נשמה. אחד הדברים שמאוד מרגשים אותו זה לראות את השמש מתחילה לזרוח "כשאני יוצא לעבודה בשעה מוקדמת כשעוד חשוך, ורואה מהדרך את השמש מתחילה לזרוח, רואה את העולם מסביבי נקי וריחני, גם אני זורח" הוא אומר תמיד, "זאת השעה שלי. אני חש אז דחף רוחני בתוכי להתפלל מהלב למי שברא את כל היופי הזה, לרצות להתחבר אליו להתקשר איתו". זו החוויה הרוחנית שלו, חוויה של תפילה. "אבל זה נשאר אצלי בתוך הלב, אני לא מבין למה צריך להביע את זה במילים, זה רק הורס, לא?!" תמיד חשבתי שהוא צודק. מדוע יש נוסח לתפילה? מדוע יש לה זמנים? מדוע יש לה סדר וצורה? המילים בסידור הן די קשות ולא תמיד מובנות, מדוע לא נתפלל בשפתינו שלנו על הדברים שדחופים לנו?
תשמעו סיפור:
היתה זו סיטואציה בה נתקלתי לפני כמה שבועות. היינו צריכים להגיע אל אחד מבעלי הסמכות הבכירים בעירייה, לצורך פתרון בעיה מסויימת שהתהוותה בעסק בו אני עובד, בכדי לנסות לשכנעו להגמיש את דרישות העירייה היבשות ולבוא לקראתינו, דבר שלנו היה שווה כסף רב. ניסינו להשיגו בדרכים שונות ומשונות, דרך הטלפון, באמצעות המשפחה, בתיווך חבר בעירייה, על ידי עיתונאי, אך ללא הועיל, לא הצלחנו לקבוע את הפגישה בה היינו מאוד מעוניינים. עד שיום אחד, פגשתי באקראי אדם מבוגר ממני, שידעתי כי בעבר היה לו עסק דומה לשלי. שוחחתי עמו על הבעיה. הוא מיד הגיב "מנסיוני, תדבר עם פלוני בצורה כזו וכזו, תאמר לו כך וכך, תבטיח לו נושא מסויים. זה כבר יעשה בשבילך את העבודה". כך אכן עשיתי, הפגישה נקבעה והעניין הצליח לבוא על פתרונו.
לאחר נסיונותי להפעיל קשרים בעירייה הבנתי את הנקודה. וכתוצאה מכך, הפנמתי את הצורך בתקנה של נוסח התפילה. הנוסח נקבע ברוח הקודש על ידי אנשי "כנסת הגדולה" שחיו בסיום תקופת הנביאים. עד לימיהם כל אדם אכן היה מתפלל בשפה אישית משלו כנאמר בתורה "לעבדו בכל לבבכם" ואמרו חכמים "איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה!" התפילה כעבודת הלב, בוקעת מתוך הלב ורגשות האדם ואף אם היא מובעת במילים היו אלו מילותיו של האדם עצמו. אנשי כנסת הגדולה ראו צורך לקבוע נוסח אחיד ותמידי לתפילות, כך שבכל יום, שלוש פעמים, כל יהודי מתפלל את אותו הנוסח (ההבדלים בין העדות השונות הם מזעריים) ומבקש את אותן הבקשות. הם עשו זאת, בכדי להורות לכל יהודי ויהודי את הדרך בה יצליח להשיג את התוצאה המבוקשת בתפילתו. לחסוך מאתנו את נסיונות השווא כיצד לדבר עם הקב"ה, מה לומר כדי להפעיל את מידת הרחמים כלפינו, מהו העיתוי הראוי לכך ועל אילו צרכים להתמקד, באו אנשי כנסת הגדולה, שברוח חכמתם וקדושתם ידעו מה באמת הופך את מדת הדין למדת הרחמים והורו לנו באצבע: "זה שער השמים!". כך נפרוט על המיתרים הנכונים ונשיג את מבוקשינו.
את נוסח התפילה קבעו החכמים בסדר מסויים. סוג של פירמידה. כאשר מרכז התפילה בכל שלושת התפילות הוא תפילת העמידה (שמכונה כך משום החיוב לאומרה בעמידה ישרה כשהרגליים צמודות זו לזו כדוגמת המלאכים) הנקראת גם תפילת "שמונה עשרה", על שם שמונה עשרה הברכות המרכיבות אותה כשאליהם נוספה בתקופה מאוחרת יותר הברכה התשע עשרה- ברכת "ולמינים ולמלשינים". חלק זה של התפילה הוא החשוב והעקרי, כך שלדוגמא חולה שאינו מסוגל לומר את כל התפילה ונאלץ לבחור בין חלקי התפילה, עליו לבחור לומר את תפילה "שמונה עשרה" מאחר והיא העיקר. תפילה זו היא גם אחידה לשלושת תפילות היום (מלבד הבדלים פרטניים בברכת "שים שלום", הברכה האחרונה, על פי חלק המנוסחאות) והיא משתנית רק בשבתות וימים טובים בהם התפילה מונה רק שבע ברכות.
נשים לב כי תפילת שמונה עשרה בנויה באופן הבא: שבח, בקשה והודאה, בהתאם לעקרון שאמרו חכמים "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום (=הקב"ה) ואחר כך יתפלל", לא חלילה בכדי "להחניף" לבורא עולם, אלא משום שעלינו לבסס את אמונתינו שהכל מגיע ממנו קודם שנבקש את צרכינו. לכן נקבעו בנוסח התפילה שלושת הברכות הראשונות: אבות, גבורות וקדושה לאמירת שבחו של הקב"ה. לאחר מכן מגיעות שלוש עשרה ברכות הבקשה, שש מהן אישיות שבהן אנו מבקשים על הדעת, התורה, הסליחה, הגאולה, הרפואה והפרנסה. אחריהן שש כלליות שבהן אנו מבקשים על קיבוץ גלויות, השבת משפט ישראל, סילוק הרשע, רחמים, בנין ירושלים וביאת משיח. ובסופן ברכה כוללת – ברכת שמע קולינו שבה אנו מבקשים על קבלת התפילה כולה. חלקה האחרון של התפילה הוא שלושת ברכות ההודאה (למרות שמשולבות בהן בקשות, מטרתן הודאה): שיבת ציון, מודים ושים שלום.
לסיום ברכות שמונה עשרה מתלווית תפילה שנסחו חכמי התלמוד (– האמוראים) על עניינים חשובים שונים תפילת "אלוהי נצור", המסתיימת בבקשה "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי".
להורדת נוסח התפילה לחץ כאן
את תפילת שמונה עשרה יש לומר בלחש כתפילת חנה שנאמר בה "היא מדברת אל ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" ויש לאומרה ברצינות, בכבוד ובריכוז, כאדם העומד לפני מלך ומבקש ממנו את חייו. מסיבה זו אנו גם פוסעים שלוש פסיעות קדימה בתחילת התפילה ואחורנית בסיום התפילה כאשר מבקשים "עושה שלום במרומיו", לציין את ההתקרבות שלנו אל הקב"ה לצורך התפילה ואת יציאתינו מלפניו בסיומה. נשים לב כי נוסח התפילה בנוי בלשון נוכח "ברוך אתה ה"' כי אנחנו עומדים ומדברים אל מלך מלכי המלכים ישירות! ללא שום גורם מתווך או מקשר. לכן אנו פותחים את התפילה בבקשה "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" כי רק ממנו יתברך מגיעה אלינו הזכות והעוצמה לדבר אתו ישירות.
התפילה מנוסחת בלשון רבים "רפאנו ה"' במקום בלשון יחיד "רפאני ה"', משום שכולנו כל עם ישראל יחד באותה סירה ומבקשים אנו בשביל כולנו – כאיש אחד בלב אחד.
העמידה לפני המלך דורשת מאתנו להתעלות מעל עצמינו ולהדמות למלאכי השרת ובכלל זה לעמוד ישרים וזקופים כמו מלאכי השרת שנאמר עליהם "רגליהם רגל ישרה" לכן גם נצמיד את רגלינו זו אל זו כאילו זו רגל אחת ישרה. במהלך התפילה נשלב גם כריעה והשתחוות לפני הקב"ה: בברכת אבות- בתחילתה במילים "ברוך אתה" ובסופה במילים "ברוך אתה" ובברכת מודים – בתחילתה במילים "מודים אנחנו לך" ובסופה במילים "ברוך אתה". הכריעה היא במילה "ברוך" על ידי שנכופף את הברכיים קדימה, ההשתחוות במילה "אתה" על ידי הטיה קדימה של פלג הגוף העליון ונזדקף לחלוטין לאמירת שם השם. ב"מודים" נשתחווה ללא כריעה באמירת המילים "מודים אנחנו לך".
בשל גודל המעמד, אין להפסיק באמצע תפילת העמידה לשום צורך, אין להסתכל לצדדים או למרחב בית הכנסת. אפשר לנצל את הזכות להפגש עם הסמכות הבכירה בכל העולמות כולם ולהוסיף בקשות פרטיות בשפתינו אנו, בשתי תחנות בתפילה: בברכת שמע קולינו לפני אמירת חתימת הברכה – "כי אתה שומע" ובתפילת "אלוהי נצור" לפני אמירת המשפט האחרון- "יהיו לרצון".
לקראת מעמד הפגישה המשמעותית והמיוחדת עם בורא עולם, נקיים את הנאמר "הכון לקראת אלוהיך ישראל" נתלבש בצורה מכובדת ונקיה, נסתדר ונרגע, נסלק מעלינו דברים שיכולים להסיח את דעתינו, נשתיק את הסלולרי וכך ניגש לפני המלך.
אין חובה "להתנדנד" בתפילה, הדבר נתון לשיקולו של כל מתפלל אם זה מסייע לו בכוונה או להיפך. המנהג להתנדנד נלקח מהפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" שמשמעו שעל כל הגוף להשתתף בברכה.