יעקב לוסטיג
ליל יום הכיפורים בעיירה יאנובה שבמחוז קובנה הליטאי. כל יהודי העיירה מתכנסים לבית הכנסת לאמירת 'כל נדרי', ולתפילת ערבית. הנשים החסודות והצנועות מצטיידות מראש במטפחת בד רחבת ממדים שתוכל לספוג את דמעותיהן הזולגות ללא הרף. הגברים עטופים בטליתות, ובית הכנסת מואר באור יקרות.
אווירת הקדושה מורגשת בחלל בית הכנסת. הקהל הנרגש עומד על רגליו, ופוצח בתפילה המיוחדת של היום הקדוש.
תפילת 'כל נדרי' הסתיימה, כולם מברכים ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', ומתחילים להתפלל תפילת ערבית.
לפני התיבה ניגש רבי יעקב, השמש של בית הכנסת שהיה ידוע בקרב בני עירו כצדיק גדול למרות ניסיונותיו הכושלים להסתיר את גדולתו הרוחנית מעיני הבריות. הוא מתפלל בקול ערב והקהל מחרה מחזיק אחריו.
תפילת העמידה הגיעה, כולם מתנועעים על מקומותיהם בדממה. עיניהם מתלחלחות מהדמעות המלוחות הזולגות. דמעות אלו דמעות צער הן, דמעות של חרטה על המעשים הרעים שעשו במהלך השנה. כל אחד לפי רמתו הרוחנית. זה מתחרט מכל הלב על כך שהתפתה לדלג על ברכת המזון מדי פעם כשמיהר מאוד לעבודתו, וחברו שמעולם לא נכשל בחטאים מסוג זה שופך את לבו בחרטה עמוקה על כך שפעם אחת בירך את ברכת המזון בקצב קצת יותר מהיר מהרגיל, כי היה עייף ולא היה לו כח לכוון את פירוש המילים כראוי.
הזריזים מבין המתפללים כבר סיימו את תפילתם. הם פוסעים לאחוריהם שלוש פסיעות, מכופפים את קומתם לשמאלם ולימינם באמירת 'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו', שחים מעט קדימה באמירת 'ועל כל ישראל ואמרו אמן', ועומדים על מקומם, ממתינים בסבלנות עד שרוב הקהל יסיים את תפילתו והחזן יתחיל באמירת הפיוטים אותם יש לומר אחר תפילת ערבית של ליל יום הכיפורים.
רוב המתפללים כבר סיימו את תפילתם, אבל החזן – שמש, רבי יעקב עדיין שקוע בתפילתו. מרוב התרגשות והתעלות רוחנית הוא שכח את תפקידו ואת מקומו, ובדביקות נפלאה המשיך להתפלל דקות ארוכות אחרי שיתר המתפללים כבר סיימו את תפילתם.
המתפללים בבית הכנסת לא כעסו עליו, על רבי יעקב. הם ידעו היטב שאיש צדיק וקדוש הוא, ושתפילתו בוודאי נשמעת בשמים ועושה נחת רוח גדולה לקדוש ברוך הוא. איך הם יכולים להפריע לקדוש ברול הוא לרוות נחת מתפילתו של יהודי צדיק? עמדו והמתינו בסבלנות עד שיסיים החזן את תפילת הלחש.
אבל בקרבו של אחד מעשירי הקהילה, אדם יהיר וגס רוח, לא נותרה עוד סבלנות. הוא העביר את משקלו מרגל לרגל בעצבנות מופגנת, התנשף בקולניות וכחכך בגרונו שוב ושוב בניסיון לעורר את החזן מדבקותו, ולהחזיר אותו לחיי המעשה.
עברו מספר דקות נוספות, ורבי יעקב סיים את תפילתו. הוא פסע לאחוריו במתינות לאמירת 'עושה שלום במרומיו', והעשיר שכבר לא נותר בו עוד שביב זעיר של סבלנות התמלא כעס וחמה, פסע בצעדים גדולים לעברו של החזן וכיבד אותו בסטירת לחי מצלצלת: "חצוף!!", קרא לעברו של רבי יעקב. "כל הקהל צריך לעמוד ולחכות לך דקות ארוכות עד שתסיים להתפלל?! אתה החזן, אתה צריך שתהיה לך אחריות ציבורית!".
המתפללים כעסו מאוד על העשיר עז הפנים, וביקשו לגשת ולמחות בו על מעשהו הנפשע, אבל רבי יעקב סימן להם בידיו שיישארו על מקומותיהם, דפדף בדפי המחזור והחל לומר בקול ערב וצלול את הפיוטים הנאמרים בליל יום הכיפורים, כאילו לא אירע דבר, וכאילו לא היה קרבן למתקפת זעם חסרת עכבות של עשיר יהיר ושתלטן.
**
שבועות אחדים עברו ובשעת ליל מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו של רבי יעקב. אחד מעשירי הקהילה עמד שם, ובידיו מעטפה גדושה בשטרות כסף בעלי ערך רב: "רבי יעקב", אמר לו העשיר, "אני ראיתי איך הגבת בגבורה נפלאה כל כך על מעשהו של חברי העשיר החצוף, ואני רוצה שתמכור לי בבקשה את הזכויות השמורות לך בשמים בזכות התגובה המאופקת שלך. תמכור לי את המצווה הזאת ואני אשלשל לידך את כל הכסף שבמעטפה. אם תרצה אני מוכן גם להכפיל ולשלש את הסכום".
אבל רבי יעקב לא אבה לקבל את המעות: "סלח לי ידידי היקר, איני ידוע על מה אתה סח. באותו רגע בו סטר העשיר על לחיי סלחתי ומחלתי לו בלב שלם, ואין לי מה למכור לך. איני יכול לקחת את כספך מבלי שאתן לך תמורה כלשהי עליו, וכמו שאמרתי אין לי מה למכור לך".
באותו הלילה הודיעו לרבי יעקב בחלומו שבזכות הגבורה שגילה כשהעביר על מידותיו והתנהג בצורה נאצלת כל כך, הוא יזכה שייוולד לו בן שיהיה צדיק קדוש אשר יאיר את העולם כולו בגודל צדקותו וקדושתו.
כעבור שנה נולד לרבי יעקב ולאשתו בן ראשון, אחרי שנות נישואין רבות בהן לא זכו לפרי בטן. לתינוק הם קראו אהרן, ולימים הוא התפרסם כ'רבי אהרן הגדול מקרלין', שהיה תלמידו של הבעל שם טוב קדוש, ושייסד את השושלת החסידית קרלין, ממנסה הסתעפו ששולות חסידיות נוספות. שמו של רבי אהרן הגדול נישא עד היום בהערצה רבה בפי יהודים בכל רחבי העולם, ובליל שבת שרים בבתים רבים את הזמר 'י-ה אכסוף נועם שבת' שחיבר רבי אהרן ברוח קודשו.
מעובד על פי 'באר הפרשה'.
"הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים, עליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – חכמנו זיכרונם לברכה במסכת ברכות מתלמוד הבבלי.