אנשים סבורים שברכה נשלפת מפיו של הצדיק בלי כוונה מיוחדת, אך ישנן עניינים רמים בכל פרט בברכה.

אנשים סבורים שברכה נשלפת מפיו של הצדיק מבלי משים ובלי כוונה

מיוחדת, כשלאמיתו של דבר ישנו עניינים רמים בכל פרט ובכל נקודה בברכה.

 

מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם לֵייוׇאוׅיץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, כותב בספרו

'דעת תורה', כי בפרשת 'ויחי' מלמדת אותנו התורה את המושג של 'ברכה'.

בחומש 'בראשית' בפרשת ויחי, מצאנו שיוסף בא ואומר לאביו כיצד להניח את

הידים. בהסתכלות שטחית, הדברים נראים לכאורה כזוטות, מה זה משנה כיצד

בדיוק יניח יעקב את ידיו? אך לא! אנו רואים כאן שבעניין ברכות יש לנעשה

משמעות רבה, ישנם כללים ברורים וסדר מדוקדק כיצד מברכים.

 

יוסף סבר כי מכיון שמנשה הוא הבכור, הרי שמׅסדר הברכה שהיד הימנית

תהיה דווקא על ראשו, כדי שאכן יקבל את הברכה התואמת לו.

 

כיצד פועלת הברכה?

 

מרן רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל, בספרו 'נפש החיים' (שער ב פרק ד) כותב

שהברכה מכינה את התנאים הנדרשים לקבלת השפע. היא מכינה את

העולמות העליונים שיהיו ראויים לקבל את השפע, ולהמשיך אותו אל ראש

המתברך.

 

והנה מנהג ישראל במקומות רבים, שבליל שבת קודש מברכים את הילדים.

היעב"ץ בסידורו (בית מ"ד, סעודה ראשונה) מאריך מאוד בענין מנהג זה,

ומסביר שטעם המנהג לברך דווקא בליל שבת לאחר התפילה, הוא משום

שבזמן זה חלות ההשפעות הטובות של השבת, וראוי אז להמשיכן על הילדים.

 

במיוחד, מציין היעב"ץ, ראוי לברך את הילדים הקטנים, לפי שאין ביכולתם מצד

עצמם להמשיך שפע על ידי מעשיהם הטובים, שהרי צריכים הם להיות ראויים

ומוכנים לקבל את השפע. השפעות טובות אלו יורדות על ידי הגדול המברך אותם,

והן משפיעות מאוד לקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא. ברם, הוא מוסיף, שאנחנו

נוהגים לברך גם את הילדים הגדולים.

 

היעב"ץ מורה גם את אופן הברכה והצורה כיצד לברך; מניחים שתי ידים על ראשי

הילדים, ולא רק יד אחת. כי בדרך זו נהג משה רבינו כשבירך את יהושע, שבירכו

בעין יפה ובשתי ידים (ראה רש"י במדבר כז, כג). כך גם הכהנים שמצווים מן התורה

לברך את ישראל, מצאנו שמברכים את העם בשתי ידים.

 

המלאכים אף הם מברכים את האדם בליל שבת ברכה בשתי ידים. כך מובא

בגמרא (שבת קיט, ב), שהאדם האומר "ויכולו" בליל שבת הרי הוא נעשה

שותף להקב"ה במעשה בראשית, ואותם המלאכים שמלווים אותו תדיר,

מניחים ידיהם על ראשו ומברכים אותו.

 

לכן כותב היעב"ץ שראוי לברך את הילדים בשתי ידים, ושכן היה נוהג אביו

ה'חכם צבי'. והוא מציין שם, שאין לנהוג כאותם אנשים 'חסרי דעת' החושבים

שיש קפידא לברך ביד אחת, וכשמאחלים 'מזל טוב' זה לזה נותנים יד אחת,

וכן כשמברכים בברכת 'שבת שלום' נותנים יד אחת, שכן 'סוד הידים לברכה –

גדול הוא'. והדברים למעלה מהשגתנו!

 

בהקדם כל זאת, שואל היעב"ץ, אם כן? מדוע יעקב אבינו בשעה שבירך את

מנשה ואפרים שִׂכֵּל את ידיו ובירך כל אחד ביד אחת בלבד, הרי ודאי כשבירכם

בעין טובה בירכם?

 

 

אלא, כותב היעב"ץ דבר מופלא:

 

יעקב אבינו ידע היטב כי העדפתו של אפרים על פני מנשה, תקשה מאוד

בעיניו של יוסף, וכפי שאכן היה בסוף, שנאמר 'וירע בעיניו'. ועל כן, על אף

שבודאי ראוי היה שיברך כל אחד בנפרד בשתי ידים, אך אם באמת היה

עושה כן היה עליו להקדים לגמרי את אפרים לפני מנשה, ובזה היה מגביר

את קפידת יוסף על העדפת אפרים, וגם היה מטיל ביניהם קנאה ושנאה.

לכן העדיף לברך את שניהם בבת אחת על ידי שִׂכּוּל הידים, כדי להדגיש

פחות את העדפת אפרים. זה מה שנאמר בפסוק: 'שיכל את ידיו כי מנשה

הבכור', שמכיון שמנשה הבכור, לכך שיכל את ידיו במקום לברך כל אחד בנפרד.

 

ומוסיף רבי יעקב עמדין לכתוב, שדבר זה יש בו גם טעם על פי הסוד. והוא שהקדוש

ברוך-הוא סיבב את הדבר שלא יתברכו בשתי ידים אלא באחת, שמא משום שצפה

יעקב שעתיד לצאת מאחד מהם ירבעם וגדעון.

 

 (קטעים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')