אני אסתדר בכוחות עצמי ואני לא רוצה לראות אותך לעולם

הרב חיים ולדר בסיפור אמיתי מרטיט ונוגע ללב שנותן לכולנו הזדמנות נפלאה לבחון את עצמנו, מול הבורא ומול הזולת

את הסיפור הבא שמעתי מ הרב חיים הורביץ הי"ו. התקשרה אליו אשה קשישה לפני ראש השנה,

ואמרה לו כי יש בליבה טינה כבדה על מישהי והיא אינה מצליחה למצוא את הכוח לסלוח לה.

לכן, היא פונה אליו שיאמר לה האם בכלל היא צריכה לסלוח ואם כן, שישיא לה עצה איך למצוא את הכוח לסלוח.

הרב הורביץ הסתקרן מאד, מה כבר יכול לגרום לאשה כה מבוגרת לכזה כעס וחרון? מילא, אצל צעירים,

שכל דבר שקורה להם מיד חשים שהרסו את חייהם, אבל זו כבר ראתה כמה דברים בחייה.

"שמע ותחליט בעצמך", היא עונה ומתחילה לספר.

מסתבר שהיא אמנם מהלכת על רגליה, אבל בקושי רב וזקוקה לעזרה, כמו כן עיניה כהו ומלבד צלי דמויות,

היא אינה רואה דבר וממילא אינה יכולה להלך לבדה, מלבד בשכונת מגוריה אותה היא מכירה בעל פה.

לקראת חודש אלול עלה בלבה הרעיון לפקוד קברי צדיקים באירופה. היא פנתה לשכנתה והתייעצה איתה

כיצד להוציא את מחשבתה לפועל. השכנה רק שמעה וקפצה ממקומה:

"יש לי רעיון. בתי ממש מנדנדת לי שהיא רוצה לנסוע לקברי צדיקים באירופה ולנו אין אפשרות לממן לה את זה,

בואי קחי אותה אתך ושתיכן תיהנו". "בשמחה", ענתה הזקנה. השכנה דיברה עם בתה בת ה-19

וזו קפצה משמחה לשמע הבשורה שהנה היא יכולה סוף-סוף להגשים את חלומה ולנסוע. נקבע זמן,

נרכשו כרטיסים, ועל הדרך היא רכשה לה מזוודה חדשה ויוקרתית, וכדי שזו לא תהיה ריקה

שלחה אותה לרכוש ביגוד יקר, בקיצור, פינוק מושלם.

הם נוחתים בשדה התעופה, בעשר בבוקר, הבת לוקחת מונית, והן נוסעות יחד למלון שנקבע מראש.

עד כאן הכל בסדר. במלון אומרת הצעירה לזקנה: "יש לי כאן איזו חברה, אני רק קופצת אליה וחוזרת מיד".

"בטח", אומרת הזקנה, "מקסים". רק מה, מסתבר שהקפיצה של אותה נערה הייתה אחת הקפיצות

שמזכות את מבצען במדליה כזו או אחרת, משום שמרגע הקפיצה עד רגע הנחיתה חזרה במלון עברו תשע שעות.

ליבה של הזקנה יצא מדאגה, היא לא מבינה מה קרה לנערה שנסעה איתה, אולי קרה לה משהו? אירופה? דאע"ש?

מה יכול להיות. כל כך דאגה ופחדה עד ששכחה שהיא רעבה. כך עברו השעות ולפתע היא חוזרת.

"אני מתנצלת, היא פשוט סחבה אותי לראות כמה נופים, לא שמתי לב שהזמן עבר…" לקח לה זמן רב להירגע.

הנערה הבטיחה לה שכזה דבר לא יחזור על עצמו ומחר היא צמודה אליה כל הזמן. הבטיחה, אבל לא הבטיחה לקיים.

 

למחרת היא לוקחת אותה לקבר אחד, מאיצה בה לסיים תפילתה בחיפזון, מחזירה אותה למלון ושוב נעלמת עד הערב.

כך עבר שבוע שלם, שמתוכו, כך מעידה הזקנה, "היא הייתה איתי אולי ארבע שעות, חוץ משעות השינה

שגם בהן לא בדיוק הקפידה להיות".

הזקנה החלה להרים טלפונים להקדים את הטיסה, ואכן, תמורת תשלום הגון הקדימו לה ביום. הן חזרו יחד,

כל הדרך חזרה היא לא החליפה אפילו מילה אחת עם הנערה שניצלה אותה, זנחה אותה, וכל כך פגעה בה.

כשהגיעו לשדה התעופה סירבה הזקנה שהנערה תיסע איתה. היא נתנה לה סכום כסף לחזור ואמרה לה:

"אני אסתדר בכוחות עצמי ואני לא רוצה לראות או לשמוע אותך לעולם".

"כעת תגיד לי הרב הורביץ, האם אני צריכה לסלוח לנערה הזו, ואם כן איך, איך אני מצליחה למצוא כוח לעשות את זה".

לבכות מזה. תסכימו איתי שאין הרבה מה לענות לזעם מוצדק כזה. מה כבר יש לומר? במה ניתן להרגיע?

מספר הרב הורביץ: "יושב בשמים הכניס לפי מילים, ואני עונה לאותה אישה זקנה: ובכן זהו המשל,

כעת את בטח רוצה לדעת מה הנמשל…

"למעשה, מה שאת עברת זהו משל למה שהקב"ה עובר כביכול כל ימות השנה, כאשר יש רבים מבניו המתרחקים ממנו.

"בכל לילה, נערך משפט ובו מבטיחים הברואים לתקן את מעשיהם ולדבוק בבורא ובמצוותיו והוא משיב את נשמתם

בחמלה ורבה אמונתו בהבטחותיהם, והנה יום חדש ושוב הם מאכזבים אותו, ואז מגיע לילה ושוב הם מבטיחים

ועם בוקר שוב מתרחקים, לשעות, לימים ולחודשים.

"ואני אומר לך", אומר הרב הורביץ לאותה אישה זקנה, "שאם תמחלי לאותה נערה חסרת אחריות שכך זנחה אותך,

יהיה זה מליצות יושר לבורא עולם שימחל לכל אלה המתרחקים ממנו כל ימות השנה, וייתן להם שנה טובה

וגמר חתימה טובה. היודעת את כמה זכויות יהיו לך בעד המחילה הזו?"

ואכן כך היה.

ולנו, הסיפור הזה, שכולו מוקלט ומתועד, נותן הזדמנות נפלאה לבחון את עצמנו. אנו מול הבורא. אנו מול הקרובים לנו.

אנו מול הפחות קרובים לנו. אנו מול מעשי חסד, מול מצוקת האחר.

יונה הנביא הוא הדוגמא הקיצונית ביותר לניסיון התרחקות ואף בריחה מהבורא, ומסתבר, שככל שהאדם מרחיק לכת

הוא מבין שאין ביכולתו לברוח. רק כשיונה נזרק למים הוא צועק, "אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי,

בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך", וגם מבטיח: "ואני בקול תודה אזבחה לך

אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'".

ככל שאדם מכיר בכך שלא ניתן לברוח, הוא מונע עצמו ממצולות של כאב ויגון.

 

(מתוך מאמר שהתפרסם במגזין במה)

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.