1/27

אחי, תשמח!! אתה יהודי שיכול לקיים מצוות וללמוד תורה!!

הרב שניסה להשתחל אל תוך הכלא, היהודי שדיגל על ברכת 'שלא עשני' גוי, והצדיק שפחד שלא יזכה לעולם הבא.

 

אנו כיהודים צריכים לדעת להעריך את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לקיים מצוות ולעשות את רצון הקדוש ברוך הוא, בורא העולם. להלן שלושה סיפורים שיחזקו בלבנו את ההרגשה הזאת:

 

הסיפור הראשון: רבם של האסירים

מסופר על הצדיק רבי אריה לוין, המכונה 'רב האסירים'. שבשבת אחת בא ל'קישלה', בית הסוהר הירושלמי, לבקר את האסירים היהודים שנכלאו שם, כמנהגו בכל שבת.

בשער הכניסה הראשי, ניצבו שני שוטרים, האחד אנגלי והאחר יהודי. פנה אליו השוטר האנגלי בחומרה: "אני יודע שאתה הראביי של הפריזינר'ס, ויש לך אישור כניסה קבוע. אבל, כיצד בכלל הגעת לכאן, אינך יודע שהוטל עוצר? איי אם וורי סורי, היום לא תוכל להיכנס!".

ביקש השוטר היהודי, אנא, תן לו להיכנס. זו המצוה שלו, הוא כל כך רוצה לנחם את האסירים ולדבר על ליבם, הוא 'עושה להם את היום'.

השיב לו השוטר האנגלי בביטול: זה סתם 'ביזנס'. זו הפרנסה שלו. הכבוד שלו. היום הוטל 'עוצר', יש לו חופש. שילך לביתו וייהנה מהחיים. גם הוא בוודאי ישמח על כך שחסכתי לו ביקור ממושך בין כותלי הכלא.

רבי אריה לא וויתר. הלך סביב ה'קישלה', וכשראה מקום בו הגדר נמוכה למדי, ניסה, ממרומי שנות זקנותו, לטפס עליה.

ראה זאת השוטר האנגלי, קרא לו ואמר: "עכשיו אתה יכול להיכנס דרך השער הראשי".

השוטר היהודי התפלא מאוד: מה גרם לחברו הבריטי לשנות את דעתו בעניין?

השיב לו השוטר הבריטי, עכשיו הבנתי שהוא באמת באמת רוצה להיכנס לבקר את האסירים. אם זה היה עניין של תפקיד ושל כסף, הוא היה שמח מאוד שהיום הוא פטור ממילוי חובתו לבקר את האסירים. אבל עכשיו שהוא ממש מסתכן ומוכן לטפס על גדר למרות גילו המופלג, ולמרות שמדובר במעשה לא חוקי שיכול לגרום לו להפוך בעצמו לאחד מהאסירים כאן בכלא, אני מבין שזה באמת חשוב לו ולכן אני מרשה לו להיכנס ולבקר את האסירים.

מכאן אנחנו יכולים ללמוד, כיצד להגיב כשיש לנו חיוב לקיים מצווה כזאת או אחרת. אם אנחנו מתעצבים על החיוב לקיים את המצווה, ושמחים ברגע שיש לנו אפשרות להיפטר ממנה, זה מראה שהיא נעשית לילה רק מן השפה ולחוץ. אבל אנחנו מחפשים דרכים כיצד להדר במצווה, ומראים שהיא חשובה ויקרה לנו, זה מוכיח כמה אנחנו שמחים במצווה הגדולה.

וכבר אמר ראש המקובלים רבינו האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא), שהוא זכה להגיע למדרגות גבוהות מאוד בקדושה רק בזכות העובדה שהיה שמח מאוד עם כל מצווה שקיים.

 

 

הסיפור השני: האיש שדילג על ברכת 'שלא עשני גוי'

סיפר לי אבי ז"ל, סיפור מיוחד במינו: בבית כנסת אחד היה מתפלל באופן קבוע יהודי ירא שמים בתכלית. תפילתו היתה זכה וברה.

אבל הרב, שישב בסמוך לו, הבחין שכאשר היהודי אומר ברכות השחר, הוא מדלג על ברכת 'שלא עשני גוי'.

התפלא הרב מאוד. הלא היהודי עושה רושם של ירא ושלם, כיצד זה  מדלג על ברכה מברכות השחר. כשראה שזהו מנהג קבוע, החליט שעליו לשאול את היהודי לפשר הדבר: מדוע אינך מברך ברכת 'שלא עשני גוי'.

אמר היהודי, אומר לרב את האמת…

כשאני קם בבוקר ואומר 'מודה אני', שמחה עצומה ממלאת את ליבי. אני חושב לעצמי, הנה, אנו ניגשים לתפילה לפני בורא עולם, לאחר מכן עוסקים בלימוד תורה וקיום מצוות. איזו זכות גדולה יש לנו כיהודים.

ואילו הגוי המסכן, מה הוא הולך לעשות היום, לעבוד, לאכול, לשתות ולישון? מה בינו לבין הבהמה? כשאני חושב מחשבות אלו, אינני מסוגל להתאפק, והברכה יוצאת מפי מאליה, "ברוך אתה ה' …. שלא עשני גוי"!

כבוד הרב, אם ניתן לברך בשנית, אשמח מאוד!!

 

 

 

הסיפור השלישי: חלקו של הרב בעולם הבא

פעם ישב הצדיק רבי אלעזר מנחם מן שך, שהיה ראש ישיבת פוניבז' ואחד המנהיגים הבולטים של היהדות החרדית בדור האחרון, ולמד תורה.

הוא היה שקוע בלימוד התורה, נהנה ומתענג על כל מילה מהתורה הקדושה. שואל שאלות, מתרץ תירוצים, מקשה קושיות ומשיב תשובות.

לרגע עצר מתלמודו, הרים את עיניו באושר מהגמרא, ואמר למקורבו שניצב בסמוך: "אתה לא מבין איך אני נהנה מהלימוד. איזה כיף לי. אני כל כך נהנה מהלימוד שאני מפחד שאולי אני מקבל כאן בעולם הזה את כל השכר שמגיע לי על המצוות שקיימתי, והשכר שלי הוא לימוד התורה.

"ואם אני מקבל את כל השכר שלי כאן בעולם הזה, אני חושש שאולי לא יישאר כלום לעולם הבא…".

כך צריך יהודי להתייחס ללימוד התורה ולקיום המצוות, כאל מתנה מיוחדת שזכינו לקלב מידיו של הקדוש ברוך הוא. מתנה שבה אנחנו צריכים לשמוח, עד כדי כך שנצא בריקוד שיבטא את הרגשת הלב המלא וגדוש בתודה לקדוש ברוך הוא שזיכה אותנו להיות יהודים, ללמוד תורה ולקיים מצוות.

 

מעובד מתוך הספר 'מפיק מרגליות' מאת רבה של כרמיאל הגאון רבי אברהם צבי מרגליות שליט"א.

 

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.